כרוניקה של פשע

ניצחון מפלגת העבודה בבחירות 1992: רבין מבקש מארגון טרור להשפיע על התהליך הדמוקרטי בישראל

כפי שחשף אבו מאזן בספר זיכרונותיו "בדרך לשלום" שיצא לאור בערבית בשנת 1994 ולאחר מכן תורגם לאנגלית, לפני בחירות 1992 התנהלה החלפת מסרים בין רבין להנהלת אש"ף במטרה לרתום אש"ף לקמפיין הבחירות של "עבודה". אישיות פוליטית בכירה, מקורבת לרבין, אף ייעצה לאש"ף כיצד להתנהג במסגרת משא ומתן עם ישראל בוושינגטון ומסרה מה תהיה התגובה הישראלית להצעות כאלה ואחרות. יש לציין כי המגעים עם אש"ף כארגון טרור היו אז אסורים על פי חוק.

ח"כ רחבעם זאבי (גנדי), 11.01.1995:

"אם זה נכון, אין תוקף מוסרי וגם לא תוקף חוקי לתוצאות הבחירות לכנסת ביוני 1992"

הסכם אוסלו חלק מתורת השלבים

ערפאת לא הסתיר כי הסכם אוסלו היה מבחינתו חלק אינטגראלי ביישום תכנית השלבים המכוונת להשמדה של מדינת ישראל. הודעתו על כך שודרה ברדיו מונטה קרלו ב-1 בספטמבר 1993. למרות זאת, ב-13 בספטמבר 1993 רבין חתם על ההסכם.

מחיר דמים

יוסי בילין בראיון לאברהם תירוש ממעריב: "המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

לאחר החתימה על הסכמי אוסלו חלה עליה דרסטית במספר הקורבנות של פיגועי טרור. מספר קורבנות הטרור בשנתיים הראשונות לאחר הסכם אוסלו א' היה גבוה בכ-74% ממספר קורבנות הטרור בשנתיים שקדמו להסכם. למרות זאת, ב-28.09.1995 נחתם הסכם אוסלו ב'.

האוטופיה של אוסלו

השיח הציבורי שנוצר על ידי התקשורת ונציגי השלטון בתקופת ממשלת רבין השנייה התאפיין באינדוקטרינציה, במשיחיות הטוטליטרית של "תהליך השלום", ובניסיון לכפות אוטופיה על המציאות. מטבעות הלשון האופייניים, כמו "קרבנות השלום", "שלום עושים עם אויבים", "ככל שמתקדמים בדרך לשלום כך גובר הטרור" כאילו נלקחו מהעולם האורווליאני. ניסיון לבנות את העולם החדש המופלא התאפיין בניתוק קשר מן המציאות, בבריחה מן התרבות היהודית ובהפניית עורף לכל מי שלא היה מוכן להשתכנע. אולם, כפי שקובעת ד"ר רעייה אפשטיין חזון השלום של אוסלו, כמו כל חזון אוטופי אחר, הפך תוך כדי הגשמתו לסיוט קפקאי. לדעתה, בחברה הישראלית בעת ממשלת רבין-פרס בלטו המאפיינים של דמוקרטיה טוטליטרית שתוארו על ידי חוקר ישראלי יעקב טלמון ("ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית"), כמו שלילת פלורליזם וגיוון דעות, כאשר אליטות רואות עצמן כזכאיות ואף חייבות לכפות את האידיאל האחיד על אלה שמסרבים לקבלו.

תקשורת מגויסת

בשנת 2010 חוקר תקשורת ד"ר אבי גור פרסם את מחקרו "התקשורת ותהליך אוסלו: כיצד ניסתה התקשורת להשפיע על דעת הקהל לתמוך בתהליך 'השלום' השנוי במחלוקת". בבוחנו את הטעיית התקשורת ב"תקופת האופוריה" מתהליך אוסלו (מאי 1994 – מאי 1996) אבי גור מצביע על העדפה שניתנה בתקשורת הניטראלית כביכול לנציגי מחנה השמאל. לדוגמא, בתקופה הנדונה הזמן שהוקצה לדוברי מחנה השמאל בערוץ 1 היה גדול ב-92% מהזמן שהוקצה לנציגי מחנה הימין. בערוץ 2 יתרונו של מחנה השמאל עמד על 78%, בקול ישראל – על 60%, בגלי צה"ל על 54%. להלן הנתונים על דירוג ההטעיה של כלי התקשורת המובילים בעת ממשלת רבין-פרס: רשת ב' - 83.5%, ערוץ 1 – 65.5%, ערוץ 2 – 63%, גלי צה"ל – 48.5%, "מעריב" – 18%, "ידיעות אחרונות" – 15.5%. בכל המקרים הללו ההטעיה היתה לצד השמאל.

הסכמי אוסלו המיטו אסון על האוכלוסייה הערבית ביש"ע

הסכמי אוסלו הביאו להקמתה של דיקטטורה בהתחלה בעזה ויריחו ולאחר מכן בשטחים נוספים של יהודה ושומרון. משטרו של ערפאת הפר באופן בוטה את זכויות האדם ודיכא את מתנגדיו באכזריות חסרת מעצורים. השיטות הנהוגות על ידי מנגנון הביטחון המסכל הפלסטיני כללו ענישה ללא משפט, מעצרים בלתי חוקיים, חטיפות ועינויים. השיטות הללו הופנו כלפי מתנגדיו של ערפאת ונועדו להבטיח את תמיכת הציבור הערבי במשטרו. ממשלת ישראל לא רק התעלמה מהפרת זכויות האדם בשטחי יש"ע אלא תמכה באופן מביש במשטר הדיקטטורי, סיפקה לו נשק ותמכה בו גם בזירה הבינלאומית.

העברת הסכם אוסלו-ב בכנסת התאפשרה הודות לקניית קולות

הסכם אוסלו ב' עבר ברוב דחוק של 61 מול 59 חברי כנסת הודות לקולות של שני עריקים ממפלגת הימין "צומת": גונן שגב – שלימים הורשע בהאשמות של הונאה וניסיון הברחות סמים וכעת מרצה את תקופת המאסר של 11 שנים בגין ריגול חמור למען איראן – ואלכס גולדפרב. שניהם הגיעו לכנסת בזכות קולות של מצביעי ימין, אך החליטו לתמוך בחוק תמורת משרות של שר וסגן שר בממשלתו של רבין. נשיא המדינה עזר ויצמן: "אם גולדפרב לא היה מקבל מיצובישי, ההסכם היה נופל".