Embedded Files
יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע כי תבוא
הפרשה מתחילה במילה "והיה", שבחילוף אותיות יוצרת את שם הוויה. וזה מתקשר למילים האחרונות של הפרשה הקודמת -"תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח".
שרק לאחר מחיית זכר עמלק יהיה שם הוויה שלם. כי בפרשת "בשלח" נאמר – "ויאמר: כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" ואומר שם רש"י על פי המדרש: "ידו של הקב"ה הורמה להישבע בכסאו להיות למלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף ה' נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו. וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם. שנאמר: אויב תמו חרבות לנצח" (תהילים ט') זהו עמלק שכתוב בו "ועברתו שמרה נצח" (עמוס א') "וערים נטשת אבד זכרם המה" (תהילים ט') מה אומר אחריו? "וה' לעולם ישב" הרי השם שלם? כונן למשפט כסאו, הרי הכסא שלם".
וכאן נאמר לראשונה ציווי על מחית זכר עמלק מתחת השמים על ידי ישראל (ובפרשת "בשלח" נאמר שה' ימחה את זכרו של עמלק-"כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות י"ז) כי זה היה לפני מתן תורה וכעת יש עם ישראל שקיבל עליו את התורה יש שליח לה' בעולם במלחמתו בעמלק) ולכן מיד לאחר מכן נאמר-"והיה", כי אז ה-ו' ה' יחזרו ויתחברו ל- י' ה' ושם הוויה יהיה שלם וכסאו יהיה שלם.
והאותיות ו' ה' גם מרמזות על י"א ארורים הנאמרים בפרשתנו, כי ו' ה' זה י"א בגימטריא וי"א ארורים אלו עוסקים בעיקר בעברות שאדם עושה בסתר וגם שם ו' ה' הוא נסתר עד שיהיה השם אחד ושמו אחד לאחר מחיית עמלק.
פרשתנו מהווה מעין הקדמה לכריתת הברית בין ה' לישראל בערבות מואב שמפורט בפרשת "ניצבים", מלבד הברית שנכרתה בהר סיני במתן תורה, כעת מתכוננים לברית שיכרות איתם ה' על קבלת הארץ. והברית הקודמת בהר סיני נכרתה גם עם דור האבות וכעת תיכרת הברית עם דור הבנים הנכנסים לארץ בתמורה למתנת הארץ – "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב" (דברים כ"ח).
וכהכנה לברית זאת, מביא כעת משה מצוות מיוחדות הקשורות רק לארץ, שבזכותן תיכרת עמן הברית ויקבלו את ארץ ישראל – הבאת ביכורים, מקרא הביכורים, ווידוי מעשרות, וכן את הברכה והקללה, וכבר נאמר במדרש ספרי על הפרשה – "עשה מצווה האמורה בעניין (ביכורים) שבשכרה תכנסו לארץ".
אז כמובן שלא שייך לקיים מצווה זו לפני הכניסה לארץ, כיבושה וחלוקתה, ורק אז יש חיוב הבאת ביכורים מהפירות שנחלתך הפיקה. ומוכרחים לומר שעל סמך קבלת ישראל על עצמם לקיים מצווה זו בעתיד, זה מזכה אותם בירושת הארץ כבר עכשיו. וביכורים מבכורת המצוות התלויות בארץ, כי היא מקדימה את שאר המצוות- תרומות, מעשרות, הפרשת חלה, שביעית יובל, והיא הדבר הראשון שניתן לה' מפרי הארץ.
למרות שמצוות ביכורים כבר נאמרה מספר פעמים בעבר – "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך" (שמות כ"ג) (שמות ל"ד) וכן – "ביכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה כל טהור בביתך יאכלנו" (במדבר י"ח). אך רק כאן לראשונה מפרט משה בדיוק את צורת הבאת הביכורים ואת פרשת מקרא ביכורים שמפרטת את המצוות התלויות בארץ ובזכותן ינחל את הארץ הטובה.
"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחתה מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם".
בשני מקומות בפסוק זה משמע שחיוב ביכורים הוא רק לאחר ארבע עשרה שנות ירושה וחלוקה – א. מהמילים "וירשתה וישבת בה" – משמע לאחר ירושה וישיבה בארץ. ב. מהמילים – "לשכן שמו שם" שכפי שהסברנו בפרשת "ראה" שנאמר "לשכן שמו", מדובר במשכן שהיה לאחר ארבע עשרה שנות ירושה ונחלה שאז חזר הארון לשכון במשכן (בניגוד למילים – "לשום שמו שם" שאז מדובר כשהארון מחוץ למשכן מלווה את מלחמות ישראל).
כיון שנאמר כאן שוב ושוב – "אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה" כלומר שהיא שייכת לה' שנותן לך אותה נחלה. וכיוון שהיא שלו אז צריך לתת לו מ"ראשית כל פרי האדמה" כי הכל שלו ומידו נתן הוא לו – "כי ממך הכל ומידך נתן הוא לך" (דברי הימים א' כ"ט) בניגוד לכל שאר התרומות ומעשרות שתמיד נאמר דגן תירוש ויצהר, ולא שאר פירות האדמה, ובביכורים נאמר – "מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך", משמע שכולל את כל פירות הארץ שאתה מגדל אתה צריך להביא מהם ביכורים לה' (אמנם על פי ההלכה מדובר רק על שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל, אך על פי הפשט משמע כל פרי האדמה, הכל כולל הכל).
והמילה "מראשית" פירושה כאן גם הפירות הראשונים שמבשילים וגם המבחר של הפירות – "וראשית שמנם ימשחו", (עמוס ו'), ששם הפירוש במיטב השמנים ימשחו את עורם.
"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו".
הכהן בימים ההם, הכוונה לכהנים שנמצאים במשמרת באותו שבוע במשכן, כי כל שבוע מתחלף משמר הכהנים וכשישראל מגיע למשכן עם ביכורים ונותנם לכהנים המשרתים באותו זמן ולא לכהן אחר חברו שבדרך כלל נותן לו את התרומות והפרשת החלה שלו.
ואומר מביא הביכורים: הגדתי היום לה' אלוהיך – בזה שאני מביא את הביכורים אני כאילו אומר שאני כמו אלה דור הבאים לארץ שראו במוחש שה' נותן להם את הארץ שנשבע לאבותיהם ולא הרגישו בעלות על הארץ, כך גם אני למרות שאני כבר דורות רבים בארץ אינני מרגיש בעלות עליה ולא יודע ששייכת לה' שנתן לנו אותה בחסדו והביכורים שאני מביא מעידים על כך שאני מודע לכך שהארץ שייכת לה' כן פירותיה שייכים לו.
"ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך" הפירות בטנא (בסל) לא עולים על המזבח עצמו אלא לפניו, כי כבר נאמר – "כי כל שעור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" (ויקרא ב') קרבן ראשית מן הדבש מקריבים לה' ולא עולים על המזבח כמו ביכורי תאנים ותמרים (שנחשבים דבש בגלל מתיקותם) ועל פי המדרש "והניחו" הכוונה מניפו לפני ה' (אך לפי הפשט, משמע הנחה ממש לפני המזבח, כי כאשר מדובר בהנפה נאמר כך במפורש – "ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו וינף אותם תנופה לפני ה'" (ויקרא ח')).
"וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" – רבו הפירושים למילים ארמי אובד אבי אך במשמעות הפסוק משמע שמדבר על יעקב ובניו שרובם נולדו בארם נהריים בבית לבן הארמי ונעו ממקום למקום כמו אדם אובד שלא מוצא את מקומו- מארם לשכם ומשכם לבית אלה, מבית אל לחברון, ומחברון לדותן, מדותן נמכר יוסף במצרים ולאחר מכן הצטרפו אליו יעקב ושאר בניו והיו בתחילה מתי מעט והפכו שם לגוי גדול עצום ורב (למרות שהפסוק מדבר בלשון יחיד, מוכרח להיות שמתייחס ליעקב ובניו כי לא רק אחד ירד למצרים אלא שבעים נפש בית יעקב) – "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א').
"וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את עוניינו ואת עמלינו ואת לחצינו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים ויביאנו למקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" – כפי שאומר ה' למשה במעמד הסנהדרין – "ויאמר ה' ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש… וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם" (שמות ג').
ויש לשים לב שלא מוזכר כאן בווידוי במקרא ביכורים עניין מתן תורה בהר סיני, רק נתינת הארץ. וכפי שהזכרנו, זה מובן, כי כעת עומד ה' לכרות ברית עם ישראל על ירושת הארץ הטובה, מצוות הבאת ביכורים ומקרא ביכורים קשורים ישירות למתנה זו ולכן מזכיר כאן – "ארץ זבת חלב ודבש" והדבש מתייחס לביכורים כמו תאנים ותמרים.
"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי אדמה אשר נתת לי ה' והנחתו לפני ה' אלוהיך והשתחווית לפני ה' אלוהיך ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" – אני נותן לך ראשית ממה שאתה נתת לי – "ממך הכל ומידך נתן הוא לך", "והנחתו לפני ה' אלוהיך" – על פי הדרש מוסברות מילים אלו שגם הישראל מניף את הביכורים יחד עם הכהן (אך לפי הפשט, כאן פירוש הנחה מלשון להשאיר כי הרי כבר לעיל נאמר שהכהן כבר הניחו לפני מזבח ה' ששם פירושו לשים כמו – "ויאמר אליו מלאך האלוהים קח את הבשר ואת המצות והנח אל הסלע הלז…" (שופטים ו') ואילו כעת זה במשמעות של להשאיר ולעזוב כמו – "אחיכן האחד הניחו איתי" (בראשית מ"ב)).
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך"
כאן הרי מדובר שעולה במיוחד לבית המקדש להביא ביכורים, ולאו דווקא בזמן הרגל, ומן הסתם מביא אותו גם מעשר שני ונטע רבעי (פירות השנה הרביעית שחילל על הכסף, ואת הכסף מעלה למשכן וקונה בו אוכל ואוכל באזור המשכן) וקורבנות נדרים ונדבות שנדר ומקריבם שם ואין בשר הקרבנות, המעשר שני ונטע רבעי ואוכל שם לפני המשכן ושמח בכל הטוב אשר ה' נתן לו ולביתו, ולכן צריך גם לתת מאכלים אלה ללוי ולגר הנמצאים שם וזאת מצד מצוות צדקה, כי להם אין נחלה בארץ ולא יכולים להביא ביכורים (והביכורים עצמם נאכלים על ידי הכהנים של אותו משמר).
אז יוצא שבמצוות הביכורים יש מצווה גם במעשה גם בדיבור וגם במחשבה: מעשה – הבאת הביכורים למשכן. דיבור – מקרא ביכורים, מחשבה – שמחה בכל הטוב.
"כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו".
מצוות ביעור מעשרות כבר נאמרה לעיל בפרשת "ראה" – "מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו…" (דברים י"ד) אך כאן הדגש הוא על מצוות הווידוי שאומר הישראל במשכן ה' (אמנם כאן לא מוזכר כמו בביכורים, שהולך אל המקום אשר יבחר ה', אך בכל המעשרות יש גם מעשר שני שצריך לאכלו במקום אשר יבחר ה', אך מסתמא ששם אומר את כל הווידוי ולכן נאמר כאן – "ואמרת לפני ה' אלוהיך…" בדיוק אותה לשון כמו שנאמר במצוות ביכורים – "וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך…" אכן משמע שגם וידוי מעשרות זה במשכן ה' כמו ביכורים).
והמילים – "בשנה השלישית שנת המעשר" מתייחסות לשנת המעשר עני, שניתן במקום מעשר שני בשנה השלישית והשישית לשמיטה ואותו לא צריך לאכול בירושלים אלא נותנים לעניים בשעריך כפי שנאמר כאן – "ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" כי גם המעשר ראשון שניתן ללוי וגם המעשר עני אין בהם קדושה וניתן לאכלם בכל שעריך אפילו בטומאה.
אך כיוון שנאמר – "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך" ובתחילת השנה השלישית עדיין מעשרים מעשר שני מפירות השנה השניה שנכנסו בגידולם לשנה השלישית, לכן נאמר כעת וידוי המעשרות בעיקר על מעשר שני שאוכלים במקום אשר יבחר ה' – במשכן, ומחלקים גם שם ללויים ולעניים – "גר יתום ואלמנה" שנמצאים שם – "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך… כי אם לפני ה' אלוהיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו, אתה ובנך ובתך… והלוי אשר בשעריך" (דברים י"ב) וכן נאמר ברגלים – "ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה אלוהיך לשכן שמו שם" (שם ט"ז) לכן צריך לחלק להם מקרבנות השלמים וממעשר שני שאוכלים שם לפני ה'.
"ואמרת לפני ה' אלוהיך: בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר ציוויתני לא עברתי ממצוותך ולא שכחתי לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת. שמעתי בקול ה' אלוהי ועשיתי ככל אשר ציוויתני".
מכיוון שנאמרה כאן המילה קודש, המעשר היחיד שיש בו קצת קדושה זה מעשר שני ולא מעשר ראשון שניתן ללוי ולא המעשר עני שניתן לעניים, כפי שהסברנו שני מעשרות אלה ניתן גם לאכול בטומאה ובכל מקום ולכל אחד. ואילו מעשר שני צריך לאכול רק באזור המשכן, ואסור לאכלו בטומאה וצריך רק לאכלו ואי אפשר להשתמש בו לצרכים אחרים חוץ מאכילה כגון ליתנו לצורך המת לקנות בכסף המעשר שני ארון ותכריכים למת או לסוך בשמן המעשר שני או להדליק לו נרות נשמה משמן המעשר שני. וכפי שהסברנו לעיל צריך לשתף בו ליד המשכן גם את הלוי והגר והיתום והאלמנה באכילתו, והמילים "בערתי הקודש מן הבית" הן במובן של סילקתי הקודש מהבית (כמו "ובערת הרע מקרבך") ולא במובן של בעירת אש.
"לא אכלתי באוני ממנו" – אוני, זה לשון צער ואבל, כמו רחל שקראה לבנימין כשמתה בלידתה אותו – "ותקרא שמו בן אוני" (בראשית ל"ה) בן צערי.
והרי יש מצווה לאכול מעשר שני בשמחה לפני משכן ה' – "ונתתה הכסף וכל אשר תאווה נפשך… ואכלת שם לפני ה' אלוהיך ושמחת אתה וביתך" (דברים י"ד), (אמנם על פי המדרש, מדובר שלא אכל ממנו אונן כלומר אדם שמת לו מת ומתו מוטל לפניו עד הקבורה אך המילה אונן היא בלשון חכמים ולא מופיעה בתורה במשמעות זו).
"לא בערתי ממנו בטמא" – פה "בערתי" זה במשמעות של בעירת אש. כי אמנם שמן של תרומה שנטמא מותר להדלקה בנרות, אך שמן של מעשר שני שנטמא, אין להדליקו בנרות על מנת להאיר כי מעשר שני נועד רק לאכילה ולא לשימוש אחר, ואי אפשר לאכלו כי הוא טמא ואסור לאכול מעשר שני בטומאה.
"ולא נתתי ממנו למת" – כפי שהסברנו לעיל לא קניתי ממנו ארון ותכריכים למת ולא סכתי את המת בשמן מעשר שני – "שמעתי בקול ה' אלוהי עשיתי ככל אשר ציוויתני".
"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש".
גם מצווה זו של וידוי מעשר, כמו מקרא ביכורים נועדה להכיר תודה לה' על מתנת הארץ לעם ישראל שניתנה לנו על מנת לקדשה באמצעות מצוות אלו התלויות בארץ שהופכות את הקבלה לעצמי לקבלה על מנת לתת באמצעות אכילת המעשר בקדושה ולפי הכללים אנחנו מקבלים הנאה על מנת לתת נחת רוח לה'.
"היום הזה ה' אלוהיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים. ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה' האמרת היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו לשמוע בקולו".
הפועל להאמיר פירושו להתרומם ולהתנשא מעל כולם כמו אמיר של עץ שפרושו צמרת העץ וכמו – "עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו יביעו ידברו עתק יתאמרו כל פועלי אוון" (תהילים צ"ד) שבפסוק זה פרושו עד מתי יתרוממו מעל כולם וישלטו פועלי האוון.
כך גם כאן, את ה' המלכת ורוממת היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו לשמוע בקולו בהיכנסך לארץ הטובה. מידה כנגד מידה – "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה, כאשר דיבר לך. ולשמור כל מצוותיו ולתיתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיות עם קדוש לה' אלוהיך כאשר דיבר"- כמו שאתה מגדיל את שם ה' בעולם כאשר קבלת תורתו והאמרת אותו להיות לך לאלוהים, כך ה' האמירך היום להיות מעל כל הגויים, כי בחר בך לו להיות לעם סגולה ונתן לך את התורה לשמור את מצוותיו ובכך עושה אותך עליון על כל הגויים אשר עשה, ובכך תהיה לתהילה לעמים ולתפארת ותהיה עם קדוש לה' אלוהיך באמצעות קיום מצוותיו וחוקותיו (ועיין פרשת "אמור" שגם שם האמיר ה' את הכהנים מעל שאר עם ישראל באמצעות המצוות המיוחדות להם).
ודווקא היום, כי באותו יום תאמר פרשת "ניצבים" שבהן נכרתת הברית עם ישראל הנכנסים לארץ בין ה' לישראל להיות עם ה' בארצו, כפי שבחורב נכרתה הברית על מתן תורה.
"ויצו משה את זקני ישראל את העם לאמר: שמור את כל המצווה אשר אנכי מצווה אתכם היום והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך והקימות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד וכתבת עליהם את כל דברי התורה הזאת בעברך. למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דיבר ה' אלוהי אבותיך לך".
פה לראשונה מתחילת ספר דברים, משה לא מדבר לבדו אל בני ישראל אלא מצטרפים אליו זקני ישראל, כי מצווה זו שבני ישראל מצווים לקיים בכניסתם לארץ, זקני ישראל שכעת מדברים וייכנסו איתם לארץ אחראיים על קיומה ולא משה שלא ייכנס איתם.
וכל הפרשה עד כה משה חוזר שוב ושוב על עניין הארץ בטובה ארץ זבת חלב ודב ששה' נותן חלנו כדי להשריש בנו את ההכרה במתנה הגדולה הזו של ארץ ישראל שהיא לא עוד ארץ ככל הארצות אלא אוצר מיוחדת של ה' שבה תתממש תורתו ומצוותיו שלמעה נברא כל היקום.
ויש כאן כפילות, כי משה אומר שכשעברו את הירדן יקימו אבנים גדולות (ולא אמר כמה) וישידו אותם בשיד ויכתבו עליהם את כל התורה הזאת בעברך (משמע באותו יום שעוברים את הירדן יעשו מצווה זו) וזאת כדי שבזכות זה יביאו אל הארץ אשר ה' נותן לכם.
ומשמע שצריך לכתוב את כל דברי התורה- חמישה חומשים על האבנים הללו. אך מיד אחר כך שוב אומר משה אותו הדבר- "והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצווה אתכם היום בהר עיבל, ושדת אתם בשיד ובנית שם מזבח לה' אלוהיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל, אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוהיך ועלית עליו עולות לה' אלוהיך וזבחת שלמם ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלוהיך וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב"- שוב חוזר משה על ענין הקמת האבנים אך הפעם לא אומר ביום עברכם את הירדן אלא רק כשיגיעו להר עיבל ואז ישודו אותם בשיד ויבנו מזבח לה', מזבח אבנים שלמות שלא הונף עליהם ברזל ויעלו שם עולות ושלמים לה' ויאכלו את בשר השלמים לפני ה' (וכל זה מחוץ למשכן שנשאר בגלגל כל הזמן הזה, משמע שיש כאן הוראת שעה שאפשר להעלות עולות ולזבוח שלמים מחוץ למשכן ה', בניגוד לאמור בפרשת "ראה"- שאין להעלות עולות ושלמים מחוץ למקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם) ורק אז יכתבו על האבנים בהר עיבל את כל דברי התורה הזאת באר היטב (ומילים אלה נוספות כאן "באר היטב" שלא נאמרו מקודם לגבי כתיבת כל התורה הזאת על האבנים)?.
ואולי ניתן להסביר זאת בכך שבאמת היו פעמיים הקמת אבנים. הראשונה ביום עברם את הירדן, שעליהם כתב את כל חמישה חומשי תורה ואותם הקימו בגלגל סמוך לעלייתם מהירדן כדי שבזכות זה ה' ינחילם את הרץ כמו שנאמר כאן.
הפעם השניה, היתה בהר עיבל ששם הקימו שוב אבנים ושדו אותם בשיד וזה קרה זמן רב לאחר עוברם את הירדן שהקימו שם מזבח בהר עיבל והקריבו עולות ושלמים, ואז כתבו על האבנים את ספר דברים בלבד, שבו נאמר שמשה באר את התורה הזאת ולכן בפעם השניה נאמר כאן – "באר היטב", משמע את משנה תורה שהוא ספר דברים שמבאר היטב את מצוות התורה שוב, ומשמע שכתבו זאת על אבני המזבח עצמם שהקימו בהר עיבל.
והוכחה להסבר זה ניתן למצוא בספר יהושע – "ויאמר ה' אל יהושע קחו לכם מן העם שנים עשר אנשים איש אחד איש אחד משבט. וצוו אותם לאמר: שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים הכין שתים עשרה אבניםוהעברתם אותם עימכם והנחתם אותם במקום אשר תלינו בו הלילה… ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל. ויאמר אל בני ישראל לאמר: אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמר: מה האבנים האלה? והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן… למען דעת כל עמי הארץ, את יד ה' כי חזקה היא למען יראתם את ה' אלוהיכם כל הימים" (יהושע ד').
מפה משמע שיהושע לקח שנים עשר אבנים מתוך הירדן והקים אותם בגלגל ("בקצה מזרח ליריחו") מיד באותו יום שעברו את הירדן אך לא נאמר ששד אותם בשיד וכתב עליהם את כל דברי התורה כפי שנאמר בפרשתנו.
מספר פרקים אחר כך, שבהם מתואר כיבוש יריחו והעי אז נאמר – "אז יבנה יהושע מזבח לה' אלוהי ישראל בהר עיבל, כאשר ציווה משה עבד ה' את בני ישראל, כתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל. ויעלו עליו עולות לה' ויזבחו שלמים ויכתוב שם על האבנים את משנה תורת משה, אשר כתב לפני בני ישראל" (יהושע ח') – ולא מוזכר אלו אבנים, והאם אלו אותם אבנים שלקח מהירדן, והניחן בגלגל, והאם סחבו אותם עד הר עיבל מהגלגל, וכן לא מוזכר כמה אבנים ולא מוזכר ששד אותם בשיד, רק מוזכר שכתב עליהם את משנה תורת משה ולא כל התורה (חמישה חומשים) משמע שרק את ספר דברים כתב עליהן, וכן, מפשט פסוק משמע שכתב את משנה התורה על מבנה המזבח עצמו שהקים בהר עיבל, כי לא מוזכר שם אבנים אחרות. ועל ידי אבנים אלה יש כאן חיבור בין הברית בחורב שבה ניתנו שני לוחות הברית עם עשרת הדברים שהיו לוחות אבנים, לבין הברית כעת על הארץ, לכן דווקא בכניסתם לארץ כותבים את התורה על אבנים, אך הפעם בני ישראל עושים זאת ולא ה'.
"וידבר משה והכהנים הלווים אל כל ישראל לאמר: הסכת ושמע ישראל. היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך ושמעת בקול ה' אלוהיך ועשית את מצוותיו ואת חוקיו אשר אנוכי מצווך היום"
כעת מצטרפים אל משה הכהנים הלווים. ואילו זקני ישראל שהוזכרו קודם כבר לא מדברים. כי מצוות הקמת האבנים, היתה מוטלת על שנים עשר שבטי ישראל ללא שבט לוי, כפי שנאמר ביהושע – "קחו לכם מן העם שנים עשר אנשים איש אחד איש אחד משבט" (יהושע ד') מדובר פה בשבטים שנוחלים את הארץ ולא שבט לוי. לכן צורפו לציווי על מצווה זו זקני ישראל וכל השבטים למעט שבט לוי. אך כעת, שמדובר על שמיעה לקיום המצוות ולהפיכת עם ישראל לעם ה' שזה תפקיד שמוטל על הלווים מתוך מעמדם כמורי ההוראה והתורה בישראל כי פנויים מעבודת האדמה, לכן מצטרפים כעת הכהנים הלווים לציווי זה במקום הזקנים.
"הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" למרות שכבר נהיו לעם במעמד הר סיני, רק כאשר נכנסים לארץ שבה תושלם תכליתו של מעמד הר סיני, רק אז יהפכו לעם ה' ממש (והמילה "הסכת" מפרשים מלשון להקשיב, אך אם כן מה זה מוסיף על המילה "שמע" שנאמרה אחר כך- "הסכת ושמע"? מדברי רש"י על המילה יסכה, שאומר רש"י שכולם "שוכין ביופיה" לגבי שרה אמנו, משמע שהשרש ש.כ.ה בארמית, פרושו לראות ולחזות, ואז אפשר לומר שהסכת כאן הכוונה – ראה ושמע ישראל).
"ויצוו משה את העם ביום ההוא לאמר: אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעוברכם את הירדן: שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל: ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. וענו הלווים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם…".
כאן בסדר השבטים חוזר שבט לוי להיות אחד משנים עשר השבטים, ושבטי אפרים ומנשה חוזרים להיות שבט אחד – 'שבט יוסף'. כי כפי שהסברנו מספר פעמים – רק בנושא ארץ ישראל שבט לוי לא נכלל בשנים עשר השבטים, כי לא קיבל נחלה בארץ. אך כאשר לא מדובר בארץ ישראל חוזר להיות אחד משנים עשר השבטים, כמו במבחן המטות בפרשת "קורח" ובמלחמת מדין, ובאבני החושן. וכן כאן בברכות ובקללות שקשורות יותר לקיום המצוות ואין בהן נושא של ארץ ישראל ונחלותיה, חוזר להיות אחד משנים עשר השבטים.
ועל הר גריזים מברכים השבטים בני האימהות לבדם (למעט ראובן וזבולון) , ומסודרים על פי סדר ההולדה – שמעון לוי יהודה ויששכר (בני לאה על פי סדר ההולדה) יוסף ובנימין (בני רחל על פי סדר ההולדה).
ועל הר עיבל, על הקללה עומדים בעיקר בני השפחות – זלפה ובלהה, ונוספים להם ראובן בכור לאה וזבולון הקטן בבני לאה, כך שבני לאה רודפים מכל צד את בני זלפה שפחת לאה, כלומר ראובן ראשון, אחר כך בני זלפה לפי סדר ההולדה – גד ואשר ואחר כך אחרון בניה של לאה- זבולון, ואחר כך בני בלהה שפחת רחל לפי סדר ההולדה – דן ונפתלי.
מעניין שיוצא שראשוני המברכים הם שמעון ולוי, אלה שהתקללו על ידי יעקב אביהם בפרשת "ויחי" – "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכירותיהם", וגם הראשון על הקללה בהר עיבל זה ראובן שגם הוא התקלל על ידי יעקב-"פחז כמים אל תותר…".
בעניין הברכה נאמר – "אלה יעמדו לברך" ובעניין הקללה נאמר-"ואלה יעמדו על הקללה" ולא נאמר אלה יעמדו לקלל, וכבר הסברנו בתחילת פרשת "ראה" את עניין הברכה ששמו על הר גריזים והקללה ששמים על הר עיבל שמדובר שם בברכה וקללה כלליות בנפרד מהארורים הפרטים המוזכרים בפרשתנו, וברכה וקללה אלה הכלליות יפורטו בהמשך פרשתנו במילים "והיה אם שמוע תשמע".
פה משמע ששישה שבטים עומדים על הר גריזים למעלה, ושישה שבטים עומדים על הר עיבל למעלה. ובספר יהושע מפורט יותר – "וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוויים נושאי ארון ברית ה' כגר כאזרח. חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל, כאשר ציווה משה עבד ה' לברך את עם ישראל בראשונה. ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה, ככל הכתוב בספר התורה, לא היה דבר מכל אשר ציווה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל ונשים והטף והגר ההולך בקרבם" (יהושע ח').
משמע משם, שבין שני ההרים עמד ארון ברית ה' (ולא המשכן, שנשאר בגלגל ולכן נאמר כאן – "נושאי ארון ברית ה'" משמע שנשאו אותו מחוץ למשכן עד הר עיבל והמשכן נשאר בגלגל) והכהנים ליד ארון ה' למטה.
וחצי מהעם (שכולל שישה שבטים וזקניו שוטריו ושופטיו) עומדים על הר עיבל אל מול הר גריזים, והחצי השני עומדים על הר גריזים אל מול הר עיבל. והלוויים (חלק קטן מהם, כי שאר השבט נמצא על הר גריזים) למטה יחד עם יהושע אומרים את הברכות, יהושע אומר והלווים עונים בקול רם אחריו כדי שכולם ישמעו, למרות שנמצאים על ההרים במרחק גדול מיהושע.
ואחר כך את הקללות (לכן נאמר כאן – "וענו הלווים ואמרו… קול רם" משמע שעונים אחרי יהושע כל ברכה וכל קללה, כדי שיהיה בקול רם כדי שהעם שנמצא על ההרים יוכל לשמעו).
ובפרשתנו מוזכרים רק הקללות – הארורים, ומהן אפשר ללמוד מה הברכות שנאמרו קודם, כל אחת הפוכה מהקללה.
וכעת מובאים אחד עשר ארורים פרטיים, ובסוף מובא הארור השנים עשר שהוא כללי על כל התורה.
וארורים אלה עוסקים בעברות שאדם עושה בסתר, כי זו הכנה לברית שיכרות ה' עם ישראל בפרשה הבאה, שמברית זו ואילך תתחיל להיות ערבות הדדית בעם ישראל שכל חטא של אחד מישראל כולם אחראים לו ונענשים בגללו, דבר שלא היה עד כה.
דווקא על העברות הגלויות ניתן לחייב את כולם כי היו צריכים למחות ולהעניש אותו על כך אך על הנסתרות שלא מודעים להן אין אחריות על הכלל ולכן הם מסורות לה' שיעניש בארור את העושן בסתר – "הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כ"ט).
ולכן מוזכרים כאן רק הארורים ולא הברוכים, כי רק בארורים יש עניין של סתר שאין אחריות על הכלל ולכן צריך לארור את העושה בסתר.
"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעש ידי חרש ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן".
פה לא מדובר שעושה פסל ומסכה על מנת לעובדם, אלא על מנת למוכרם, אפילו לנכרי, ולכן עושם בסתר כי הוא בעל מקצוע "מעשה ידי חרש" שרוצה להרוויח כסף מכך ולא רוצה שידעו שמייצר גם פסלים בבית מלאכתו, כי אז לא יקנו ממנו הישראלים שאר כלים שמצייר. ולכן צריך לערערו כדי שיימנע מכך כי ה' כן רואה מה שעושה בסתר.
"ארור מקלה אביו ואמו. ואמר כל העם אמן".
מי שמבזה אביו ואמו בבית ורק הם שומעים, ולא מפרסמים זאת ברבים מחמת הבושה לכן צריך לערערו כדי שידע שיש מי שרואה בשמיים ויענישו על ביזוי אביו ואמו.
"ארור משיג גבול רעהו ואמר כל העם אמן"– להשיג גבול רעך בשדה כשאין איש רואה, זה מעשה שלא תמיד מבחינים בו אחר כך בהשגת הגבול, כי רק מזיז קצת את הגבול, לכן צריך לארור אותו כדי שיירתע מלעשות זאת.
"ארור משגה עיוור בדרך ואמר כל העם אמן", אדם שלא מודע לכך שאתה מטעה אותו, גם נכלל באיסור זה כי גם הוא עיוור בדרך ורק אתה יודע שאתה מטעה ומרמה אותו ולכן אתה ארור וזה מה שיכול להרתיע אותך, כי למרות שאין איש אחר רואה, אותך ה' כן רואה.
"ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן" – גר יתום ואלמנה הם בודדים ואין מי שימחה על איבוד דינם, והשופט יכול לעשות בהם כרצונו בלי חשש שמישהו יוכיחו על איבוד דינם ולכן השופט בארור כי מהשמיים רואים הכל.
"ארור שוכב עם אשת אביו כי גילה כנף אביו, ואמר כל העם אמן, ארור שוכב עם כל במה ואמר כל העם אמן. ארור שוכב עם אחותו בת אביו או בת אימו ואמר כל העם אמן. ארור שוכב עם חותנתו ואמר כל העם אמן" – דווקא עריות אלה מוזכרות כאן, כי מדובר בנשים שהן בביתך, מתגוררות עמך בבית ואף אחד לא יודע על הקשר ביניכם, כי זה מקובל שהן רגילות לחיות איתך בבית ולכן אף אחד לא יכול לדעת חוץ מה'. וכן בהמתך שרק אתה יודע על עצמך והיא לא יכולה לספר, כל אלה בארור כי ה' רואה ויעניש אותך.
"ארור מכה רעהו בסתר ואמר כל העם אמן"– שוב נאמרה המילה בסתר שאף אחד לא רואה ואי אפשר להוכיח שאתה הרגתו רק ה' רואה. חז"ל לומדים מכאן על כל מי שפוגע ברעהו בסתר גם אם זה רק בדיבור על ידי לשון הרע ואף אחד לא יודע שאתה זה שהשמצת אותו כמו על ידי מכתב אנונימי או שלט חוצות שאף אחד לא יודע מי עומד מאחוריו גם זה ארור.
"ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי ואמר כל העם אמן" גם זה דבר שבסתר, כי גם לנותן השוחד יש עניין לא לספר על כך לאף אחד ולכן שולח מישהו אחר שלא קשור לנרצח ומשלם לו, כך שלא יוכלו לקשר את הרצח אליו כי הוא כנראה ידוע בתור שונאו.
"ארור אשר לא יקים דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן" – כאן פונה משה לכל השומעים את דבריו שאם אחד מהם לא מקבל בליבו לקיים את התורה ובכך כופר בכל התורה בליבו ואין איש יודע זאת חוץ ממנו, גם הוא בארור. כי לא ייתכן לפרש שכל מי שלא יקיים את כל התורה יהיה בארור, כי מי יכול לקיים את הכל הרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא?.
אלא הכוונה כפי שהסברנו שמי שבליבו על מעמד הר גריזים לא יקבל עליו את הצורה כולה ויטען אחר כך שלא קיבל ולא התחייב בכך גם הוא בארור לכן נאמר – "אשר לא יקים" לא נאמר אשר לא יקיים, אלא לא יקים מלשון – "למען הקים את בריתו" (דברים ח') כלומר להעמיד ולהציב את בריתו.
כך גם כאן ארור מי שלא יציב ויעמיד את דברי התורה הזאת כי רק אז יש סיכוי שיעשה אותם ואם ברגע זה ששומע לא מוכן להעמיד אותם סימן שכופר בכל.
כל הארורים האמורים לעיל ייאמרו על ידי ישראל בעתיד בהיכנסם לארץ, כעת מפרט משה את הברכה והקללה הכלליות שיגיד יהושע ויענו הלווים בקול רם בעמק שבין הר גריזים להר עיבל. אותה ברכה וקללה שנאמרו בפרשת "ראה" לעם ישראל שצריך לשים את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם אשר אנוכי מצווה אתכם היום והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום… והיה כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ… ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל" (דברים י"א)- רואים שהברכה היא כללית על כל המצוות התורה – "אשר תשמעו אל מצוות ה'" ולא פרטית כמו הפירוט של הארורים שעסקו באיסורים פרטיים.
וכן גם כאן, הברכה מתחילה במצווה כללית לשמור את כל המצוות, סימן שזו הברכה אליה התכוון משה בפרשת "ראה".
"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום, ונתנך ה' אלוהיך עליון על כל גויי הארץ".
כפי שנראה בהמשך, בברכות ישנה הדרגתיות שבסופה מגיעה הברכה הגדולה ביותר –"ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה לא תהיה למטה" ופה בהקדמה לברכות כבר מצויינת ברכה זו, – "ונתנך ה' אלוהיך עליון על כל גויי הארץ".
ומתכונת זו של ברכות וקללות מופיעה גם בפרשת "בחוקותי" (שנאמרו למשה על הר סיני) וכאשר משווים בין הפרשות אז שם יש שבע ברכות וארבעים ותשע קללות, וכאן זה כפול- ארבע עשרה ברכות ותשעים ושמונה קללות וגם שם ישנה הדרגתיות בברכות אך שם פסגת הברכות זו השראת השכינה בתוך ישראל-"ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כ"ו).
וכפי שהסברנו שם, הברכות של "בחוקותי" התגשמו בבית ראשון בזמן דוד ושלמה -"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד… וחרב לא תעבור בארצכם" (שם, שם) שאז הוקם בית המקדש וארון הברית שכן בקודש הקודשים וכך שכנה שכינה בקרב עם ישראל-"ונתתי משכני בתוככם…" (שם, שם).
ומ"ט הקללות גם כן התגשמו שם במהלך סוף ימי בית ראשון ובחורבנו שאז התגשמה הקללה הגדולה מכולם שמופיעה שם – "והשימותי את מקדשכם… והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה ואתכם אזרה בגויים… ואטע ארצכם שממה ועריכם יהיו חורבה" (שם, שם) ואז יצאו לגלות בבל של שבעים שנה, ובשנים אלה התקיימה הנחמה שנאמרה שם – "ואף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם… וזכרתי להם ברית ראשונים…" (שם, שם) ואז חזרו חלקם לארץ ישראל בעליית זרובבל עזרא ונחמיה.
ואילו הברכות של פרשתנו התקיימו בבית שני, ושיאן בזמן שלטון החשמונאים שנצחו את היוונים ואז – "ונתנך ה' אלוהיך עליון על כל גויי הארץ.. נתנך ה' לראש ולא לזנב..", אך לא שכנה שכינה בתוך ישראל כמו בבית ראשון כי לא היה ארון הברית וקודש הקודשים (כי נגנז בימי יאשיהו המלך עוד בבית ראשון) ולא היו אורים ותומים ופסקה הנבואה מישראל, וזאת בגלל שרוב ישראל לא חזר בבית שני לארץ ישראל, ובחר להישאר בארצות הגויים – בבל ומצרים ועשרת השבטים נשארו בגלות אשור. ורק ארבעים ושניים אלו עלו מבבל בתחילת בית שני לכן לא היו כל יושביה עליה ולא נהגו יובלות ושמיטות.
ולכן בניגוד לקללות של פרשת "בחוקותי" ששם המספר שבע חוזר שוב ושוב ("וייסרתי אתכם אף אני שבע על חטאותיכם" (שם, שם)) ומודגש החטא של אי שמירת השמיטות והיובלות לאורך כל בית ראשון, ובשבעים שנות גלות בבל נאמר – "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי הושמה, ואתם בארץ אויביכם… ככל ימי השמה שבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתיכם עליה" (שם, שם) (שבת שם, היא שבת הארץ – השמיטה).
כאן לעומת זאת לא מוזכר כלל המספר שבע ועניין המשיטות. כפי שהסברנו כי בבית שני לא נהגו שמיטות ויובלות.
ובניגוד לתנאי בפרשת "בחוקותי" שהיה-"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" (שם, שם) שהתנאי היה לשמור ולעשות את מצוות ה' (ולא נאמר שם "כל" כמו כאן, כי אין אדם שיכול לקיים את כל המצוות כי יש מצוות לכהנים בלבד ויש לגברים בלבד ויש מצוות התלויות בארץ שלא ניתן לקיים בחו"ל) כי שם מדובר לאחר חטא העגל שהיה צריך לתקן את החטא במעשה בפועל, כאן לעומת זאת התנאי הוא לשמוע ולקבל לעשות וזה מספיק בשביל הברכות – "והיה אם שמוע תשמע בקול ה'… לשמור לעשות את כל מצוותיו"- מספיק לשמוע ולקבל לעשות את כל המצוות (לכן כתוב כאן את כל המצוות, כי לקבל צריך לקבל את כולן, למרות בפועל לא תצליח לקיים הכל, אך אי אפשר להגיד אני מקבל את כולן חוץ מאחת כי אז זה מומר לדבר אחד).
לשמור זה מצוות לא תעשה ולעשות אלו מצוות עשה. כפי שהסברנו בפרשת ראה שכם שם נאמר תנאי רק לקבל עכשיו על מצוות במחשבה – "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות אלוהיכם אשר אנוכי מצווה אתכם היום"(דברים י"א).
וזאת בגלל שכעת מדובר בדור הבנים שלא חטאו בחטא הרגל ובחטא המרגלים, לכן מחשבה טובה ה' מצרפה למעשה ולא מדרשים כעת בפועל לקיים את כל המצוות אלא רק לקבל על עצמם עול מצוות.
"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוהיך"– ובניגוד לפרשת "בחוקותי" שלא נאמרה בה המילה "ברכה", אלא רק תנאי גמול, כאן חוזרת שוב ושוב המילה ברכה בהטיות שונות – ברכות, ברוך, וברכך, ולברך, ולהבדיל גם בקללות כאן נאמר מפורש – קללות, ארור, מהרה (ובפרשת "בחוקותי" לא נאמרה המילה קללה ולא ארור).
וזאת בגלל שבפרשת "בחוקותי" התנאי הוא קיום מצוות בפועל ולכן התוצאה היא מיידית ובהתאם למעשה ללא צורך בברכה, בדיוק כפי שאדם שטוב לחבריו אוטומטית מקבל יחס דומה, לא בתור שכר משמיים אלא זו תוצאה ישירה של התנהגותו.
אך בפרשתנו שמדובר רק על קבלת עול מצוות ועדיין לא בקיום בפועל, אז צריך ברכות משמיים מעבר למה שמגיע. ולכן כאן נאמר – "ובאו עליך כל הברכות… והשיגוך" הברכות ירדפו אחריך והן לא תוצאה ישירה של מעשיך. כי המילה ברכה פירושה שפע מעבר לטבע ומעבר למגיע – "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י').
ולכן מאותו שורש נגזרת המילה בריכות מים – "עשיתי לי בריכות מים להשקות מהן יער צומח עצים" (קהלת ב') כמו בריכות המים שמשפיעות שפע מים על כל הסביבה כך הברכות הן שם עודף מלמעלה מעבר למגיע, וכפי שכבר הזכרנו בעניין בן בכור בפרשת כי תצא שהמילה בכורה וברכה יש להן קשר הדוק, כי בכור מקבל בירושה פי שניים ומקבל את ברכות האב, וגם המילה ברכה וגם המילה בכורה כל אות כפולה מהקודמת לה בא' ב', ובכר= 222 בגימטריא וכן המילה ברך.
לכן גם כאן הברכות כפולות מפרשת "בחוקותי" ששם יש שבע וכאן יש ארבע עשרה, כי רק כאן מוזכרת המילה ברכה ולא שם.
ושם יש שבע ברכות כנגד שנות השמיטה, אם ישמרו אותה וארבעים ותשע קללות כנגד שבעים שמיטות שלא שמרו וכנגדן היו בגלות שבעים שנה בגלות בבל כדי שתרצה הארץ את שבתותיה.
"ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה"– כאן הברכות והקללות נאמרות בלשון יחיד, ובפרשת "בחוקותי" בלשון רבים – "ונתתי גשמיכם בעיתם… והשיג לכם דיש את בציר ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כ"ו) והסיבה כי כאן עומדת להיכרת הברית בפרשה הבאה, ומברית זו והלאה יהיו ישראל ערבים זה על זה וחטא היחיד ישפיע על הכלל ולהיפך ולכן גם בברכות ובקללות כולם נחשבים אחד.
"ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך" – קודם כל יש ברכה לאדם עצמו בעיר שבה מתגורר ובשדה שבו מעבד את האדמה כי בלי שהאדם עצמו היה מבורך לא יעזור שפרי בטנו ואדמתו ובהמתו יהיו מבורכים, כי חייך קודמים. ויש כאן דירוג בחשיבות קודם כל אתה אחר כך פרי בטנך, אחר כך פרי אדמתך ואחר כך פרי בהמתך שזה שגר אלפיך מה שהבקר משגר בלידה ועשתרות צאנך זה וולדות של הצאן.
כי בקר חשוב מהצאן, כי עוזר בעבודת האדמה והצאן רק מספק צמר לבגדים ובשר וחלב לאכילה.
זה מקביל לאמור בפרשת עקב – "והיה עקב תשמעון… ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך תירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך" (דברים ז') קודם כל "ברכך"- אתה, אחר כך "פרי בטנך", "אדמתך", ובסוף "בקרך וצאנך".
"ברוך טנאך ומשארתך" – מה שבסלך (טנא מלא פירות כמו בביכורים) יתברך ולא יירקב, ומשארתך-ערבה שלשים בה בצק – תתברך שתהיה ברכה בבצק – "ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (שמות י"ב), כלומר מעבר לברכה לפירות שאוכלים מיד, תהיה גם ברכה בסלים של הפירות והדגן שאמורים להחזיק מספר ימים שלא יתקלקלו.
"ברוך אתה בבואך ברוך אתה בצאתך"– גם בדרך כשאתה בא מהשדה לבית וכשאתה יוצא מהבית לשדה או למסע לצורכי מסחר ה' מברך את דרכך שתצליח.
"יתן ה' את אויביך הקמים עליך ניגפים לפניך, בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך" – כאן לא שייכת המילה ברכה, כי מדובר במיגור האויבים, וברכה זה מושג של שפע ונתינה ולא השמדה, ובפרשת "בחוקותי" נאמר בהקשר זה – "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם בחרב, ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו…" (וקרא כ"ו) כי שם מדובר בבית ראשון במלחמות שאול ודוד, שיצאו לכבוש גם מחוץ לגבולות הארץ והם יזמו את המלחמה באויבים. וכאן מדובר בבית שני שלא יצא לכיבושים בחוץ לארץ אלא אויבים שבאו על ישראל בזמן החשמונאים (היוונים שבאו ממרחק לכבוש את הארץ) והם קמו על ישראל ובאו בדרך אחת והמכבים ניצחו אותם כך שנאלצו לברוח לארצם ולהתפצל בבריחה לשבע קבוצות וכן כאן כתוב אויביך הקמים עליך" בפרשת "בחוקותי" כתוב "ורדפתם את אויביכם", משמע שאתם יזמתם את היציאה למלחמה.
"יצו ה' אתך את הברכה באסמך ובכל משלח ידך וברכך בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך" – פה כבר מדובר ביבול שצריך להחזיק זמן רב כמו גרעיני החיטה באסמים, שצריכים להחזיק לכל השנה מאז הקציר עד הקציר הבא וה' שולח בו ברכה שלא יירקב ושיתרבה וישמור על איכותו.
וכן ה' שולח ברכה בכל משלח ידך, הכוונה כל מקצועות הפרנסה – חייטים, סנדלרים, מסגרים, סוחרים וכדומה שתהיה ברכה במלאכתם.
"יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצוות ה' אלוהיך והלכת בדרכיו".
עד כה הברכות היו על כך שקבלת עול מצוות וכעת הברכות הן על כך שתשמור בפועל את המצוות ותלך בדרכי ה', כאן כבר מדובר בברכה רוחנית שתהיה עם קדוש לה' מכל העמים, כי תשמור על מצוותיו, ותקדש בכך את אדמת הארץ וממילא תהפוך את חומרך לנתינה ובכך תהיה קדוש ותדבק בה'.
"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" – בדיוק כפי שנאמר לאחר המבול לבני נח-"מוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים" (בראשית ט') כך עם ישראל כאשר שומר את המצוות, מוראו וחיתתו יהיו על כל עמי הארץ שלא יעזו להתקרב.
"והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה ארש נשבע ה' לאבותיך לתת לך", יש לשים לב שמאז שעברו ישראל מקבלת עול מצוות לשמירתן בפועל כבר לא נאמרת לשון ברכה, בדיוק כפי שבפרשת "בחוקותי" לא נאמרה לשון ברכה. כי ברכה זה מעבר למה שמגיע, וכעת זה בהתאם למעשים, כי עושים את המצוות בפועל לכן כעת נאמר "והותירך" ולא "וברכך", כלומר ה' יותיר אותך על הארץ ולא יגרשך משם, והישארותך בארץ תהיה לטובה גם בפרי בטן וגם בפרי בהמתך וגם בפרי אדמתך.
וכן המילה "והותירך" אפשר לפרש מלשון יתרון על עמים אחרים בפרי בטן בהמה ואדמה, כמו שנאמר בפרש "עקב" – "ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך" (דברים ז') ופה פרי בהמה קודם לפרי אדמה (הפוך מתחילת הברכות) כי פה מדובר על עקרות שזה יותר מצוי באדם ובהמה משאר בפרי האדמה.
"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעיתו וברך את כל מעשה ידך והלווית גויים רבים ואתה לא תלווה" בפרשת "בחוקותי" זו הברכה הראשונה ופה זו כמעט הברכה האחרונה – "ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה" (ויקרא כ"ו) אך כאן נאמר יותר מכך – "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" שלא נאמר שם, וכן פה נאמר מטר ארצך ושם נאמר גשמיכם, כי מטר זה יותר טוב מגשם כי יש לו מטרה ויורד בדיוק היכן שצריך ולא מתבזבז על אדמות טרשים שלא מעובדות.
וממילא כתוצאה מכך יהיה לך שפע ותוכל להלוות גויים רבים ואתה לא תצטרך ללוות מהם, וזה מתקשר לברכה האחרונה הגדולה מכולן – "ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצוות ה' אלוהיך אשר אנוכי מצווך היום לשמור ולעשות ולא תסור מכל הדברים אשר אנוכי מצווה אתכם היום ימין ושמאל ללכת אחרי אלוהים אחרים לעובדם".
וזה הוא שנאמר בתחילה – "ונתנך ה'… עליון על כל גויי הארץ" ותהיה מוביל עמים אחרים ולא נגרר אחריהם כפי שלאחר נצחון החשמונאים את היוונים, התחילה להתפשט האמונה באל אחד מחוץ לגבולות הארץ בכל רחבי העולם, ובאמת היינו נשארים למעלה מכולם אילו הינו ממשיכים בשמירת המצות ועשיתן ולא היינו סרים מכל הדברים אשר ה' ציווה ימין ושמאל אך כיוון שלא נשמרנו לעשות ירדנו למטה מכולם.
"והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והישיגוך".
כפי שבתנאי הברכות נדרשו רק לקבל עול מצוות, כך בקללות אם לא מקבלים כלל עול מצוות ובכך פורקים כל על מעליהם, מגיעות כל הקללות האמורות בפרשה (בניגוד לקללות שבפרשת "בחוקותי" ששם הקללות באות על הפרה בפעל של הברית על ידי מאיסת החוקים ואי עשיית המצוות – "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה, ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשיכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי" (ויקרא כ"ו), כלומר הם קבלו את הברית ורק היצרים היו חזקים וגרמו להם למרוד ולבעוט ולמאוס בהם, כמו בבית ראשון שיצר עבודה זרה ועריות היה חזק מאוד, למרות שהאמינו בה' לא שלטו ביצרם ועבדו עבודה זרה כמו שרואים באחאב המלך הרשע שמצד אחד עבד עבודה זרה ומצד שני שאליהו הנביא הוכיחו על רצח נבות – "ויהי בשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדין וישם שק על בשרו ויצום ישכב בשק ויהלך אט" (מלכים א' פרק כ"א) ומיד אחר כך חזר לעבוד עבודה זרה).
וזה מה שקרה בבית שני בתקופת המתיוונים שבעטו ופרקו עול מצוות בכלל והיו אפיקורסים וכפרו בהשגחת ה' למרות שלא עבדו עבודה זרה.
וכמו שבברכות נאמר שהברכות ירדפוך וישיגוך כך כעת בקללות נאמר שהקללות ישיגו אותך בכל מקום שתהיה.
"ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה. ארור טנאך ומשארתך, ארור פרי בטנך ופרי אדמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך. ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך".
כבר הסברנו בפרשת "בלק" כי ארור זו הקללה החמורה מכולן יותר מגידוף, מקיבה וקללה. והיא הפוכה מברכה שהיא שפע ממרום, וארור זה חסרון ומחלה ולא רק חוסר ברכה. ועד כה הקללות מקבילות בדיוק לברכות חוץ מהסדר – ששם טנאך ומשארתך הם לאחר פרי האדמה וכאן הם לפני. כי בטנא ובמשארת שמים את פרי האדמה (הפירות ובצק מהדגן) ובברכה קודם מבורך פרי האדמה בשדה ויש שפע פירות ואחר כך בכלים שבהם שמים את פרי האדמה, נוספת ברכה מחמת הכלי, אך כאן בקללה עוד לפני שהתקלל פרי האדמה כבר מתקללים הכלים שעומדים לאחסן אותם בהם, כך שגם אם קנית פירות מגויים כדי לעקוף את קללת הפירות שלך – כליך ישחיתו את פירות הגויים, כך שאין לך לאן לברוח.
"ישלח ה' בך את המארה את המהומה ואת המגערת בכל משלח ידך אשר תעשה עד הישמדך ועד אבדך מהר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני" – קללה זו היא כנגד הברכה – "יצו ה'… את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך וברכך בארץ…" ופה להיפך, ה' ישלח את הקללה ואת החיסרון (מגערת היא מלשון גרעון בחילוף אותיות) "בכל משלח ידך" – בכל מקצוע שתתמחה בו, ובמקום לברכך בארץ תישמד ותאבד בגלל שעזבת את ה' וסמכת על עצמך ואמרת שהכל במקרה ואין השגחה (וכאן דילגו על הקללה לגבי האויבים כי בברכה האויבים מגיעים מיד כשיש לך שפע בברכה בפירות ובבהמות כדי לבזוז הכל, אך כעת בקללה כשאתה מוכה, האויבים לא ממהרים לבוא כי אין הרבה מה לשדוד ומחכים עד שתיחלש לגמרי ממחלות ובצורת, שאז תהיה טרף קל בידיהם ולא יצטרעו להשקיע כסף ומאמץ רב בכיבושך כי אין להם ביזה שתחזיר על ההשקעה).
"ידבק ה' בך את הדבר עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרישתה, יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור ובחרב ובשידפון ובירקון וירדפוך עד אבדך. והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל. יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר מן השמיים ירד עליך עד הישמדך".
בפרשת "בחוקותי", מוזכרות המחלות ראשונות בקללות ורק אחר כך מוזכרת הבצורת (אך שם הפוך "שמיכם כברזל וארצכם כנחושה") והקללה ביבול, מוזכרות שם רק בהלה שחפת וקדחת בנפרד, ואחר כך בנפרד מהן מוזכר הדבר (וכאן מוזכר בהתחלה) ומכך משמע, שכאן הקללות הרבה יותר קשות, ואם כן גם שמים נחושת וארץ כברזל יותר קשה משמים ברזל וארץ כנחושת. כי ארץ כברזל, שום דבר לא צומח למרות יש עדיין מי תהום וארץ כנחושה שזו מתכת יותר עדינה עדיין יכול לצמוח משהו.
וכן שם לא מוזכר אבק ועפר מן השמיים כמטר, כמו שמוזכר כאן, וזאת תוספת על עצירת הגשמים, כי אבק ועפר הורסים כל פרי שכבר גדל ומרקיבים אותו.
"יתנך ה' ניגף לפני אויביך בדרך אחת תצא אליו שבעה דרכים תנוס לפניו והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד" – בניגוד לברכה, ששם נאמר שהאויב יוצא אליך בדרך אחד ונס מלפניך בשבעה דרכים, פה אף אויב לא בא אליך כי אין מה לחפש אצלך, אתה יוצא אליו מרוב יאוש כדי למצוא משהו לאכול, ותהיה לזעוה לכל ממלכות הארץ במקום להיות עם קדוש לה' כמו בברכה. והיתה נבלתך (שתיפול במלחמה לפני אויביך) למאכל לכל עוף השמיים ולבהמת הארץ, ואין מי שיכרית ויגרש את העוף והבהמה מהגופות ואין מי שיקבור את החללים.
"יככה ה' בשחין מצרים ובטחורים ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להירפא" – פה זה לא מחלות שהורגות כמו אלה שהוזכרו קודם, אלא מענות ומייסרות, כי גורמות לגירודים קשים ולכאבים חזקים שלא פוסקים וזה לפעמים גרוע ממוות.
"יככה ה' בשגעון ובעיוורון ובתמהון לבב, והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפילה ואל תצליח את דרכך והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע" – פה כבר מדובר במחלות נפש ולא מדובר פה בעיוור ממש של חוסר ראיה, כי כתוב כי היית ממשש "כאשר ימשש העיוור באפילה" משמע רק כמו עיוור ולא עיוור ממש וכן נאמר "ולא תצליח דרכיך" משמע שמדובר בהצלחה בעסקים שיהיה לך עיוורון מציאות וכולם יעשקו ויגזלו אותך ולא תשים לב ותהיה עיוור למה שקורה סביב בגלל שגעון ותמהון הלב שלך.
"אשה תארש ואיש אחר ישגלנה. בית תבנה ולא תשב בו. כרם תיטע ולא תחללנו. שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך, צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע. בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת, והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה".
כל המקרים המתוארים בפסוקים אלה מובילים למצב של – "ועיניך רואות וכלות", "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה", כי פה מדובר בייסורי נפש קשים, ושלוש הראשונות מובאות בפרשת שופטים באלה שחוזרים ממערכי המלחמה (אך לא לפי הסדר שאמור שם, כי שם אירושי אשה אחרונים כפי שהסברנו שם מדוע).
ומסדר הקללות המוזכרות בקטע זה מוכיח שאין כאן הדרגתיות בחומרה, לא מן הקל לכבד ולא מן הכבד לקל כי וודאי שאשה שתארש ואיש אחר ישכבנה זה יותר קשה לאדם מאשר חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך, ומצד שני ודאי שהקללה "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר" הרבה יותר קשה מ"חמורך גזול", ובכל זאת נכתבה אחריו. וניתן לומר שעצם זה שאין סדר בחומרה ובקושי של הקללות זה בעצמו סוג של ייסורים כי אדם לא יודע עוד למה לצפות.
כי אחרי מכה קשה הוא מקבל מכה קלה יותר הוא כבר חושבה שעבר את הגרוע מכל ועכשיו יתחיל לרדת הקושי של המכות, ואז פתאום מקבל מכה חמורה יותר וזה שובר אותו לחלוטין. ולכן נאמר "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה" שמילים אלה מתייחסות גם לחוסר הסדר לחומרת הקללות כפי שתיארנו.
"יככה ה' בשחין רע על הברכיים ועל השוקיים אשר לא תוכל להירפא מכף רגלך ועוד קודקדך" הרי כבר נאמר לעיל עניין מכת שחין מצרים והטחורים והגרב והחרס שלא תוכל להירפא, אז מה יש בשחין הרע שיותר קשה מהקודמים ונכתב בנפרד מהם? וכן כאן נאמר בתחילה שהשחין יהיה על הברכיים והשוקיים אחר כך נאמר "מכף רגלך ועד קודקדך"?
אולי ניתן לומר, שלאחר המכות של בניך ובנותיך ניתנים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך, ואז אדם מקבל שחין רע שאין לו תרופה שמתחיל בברכיים ובשוקיים אך מורגש בכל הגוף מכף רגל ועד קודקוד (כנראה שהיה סוג של שחין כזה שהיה ידוע בחומרתו והיה תוקף בעיקר את הברכיים והשוקיים)
אז הסבל הוא הרבה יותר, מאשר שחין מצרים שהוזכר קודם שהיה לפני שנאמרה הקללה של הבנים והבנות. כלומר ההצטברות של המכות היא שמכריעה את האדם.
ואולי זה מסביר את אשר ארע לאיוב, שבתחילה מתו כל בניו ובנותיו וכן נשדדו כל גמליו וצאנו ועדיין לא חטא איוב בשפתיו וגם אשתו שתקה, ואז התיר ה' לשטן לשלוח יד אל גופו ממש – "ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו ויקח לו חרש להתגרד בו והוא יושב בתוך האפר, ותאמר לו אשתו עודך מחזיק בתומתך ברך אלוהים ומות" (איוב ב'), ושם זה אותן מילים האמורות כאן – "שחין רע מכף רגל ועד קדקד", ואז אשתו נשברת ולא קודם כשמתו כל ילדיהם, כי ההצטברות גרמה לה להישבר.
"יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן, והיית לשמה למשל ולשנינה לכל העמים אשר ינהגך ה' שמה" – על פי הרמב"ן, מדובר כאן באחד ממלכי בית חשמונאי – אריסטובולוס, שלקח אותו פומפיאוס הרומאי לרומא אסור בכבלים כמאה שנה לפני חורבן בית שני. כי מלכי בית חשמונאי הדרדרו במשך השנים וחלקם הפכן לצדוקים הכופרים בתורה שבעל פה ולא מאמינים בהישארות הנפש ושכר ועונש.
והתחילה מלחמת אחים בין מלכי בית חשמונאי ואחד מהם פנה בבקשת עזרה לרומאים שהפכו באותם ימים למעצמה עולמית שניצחה את יון ולכן יחשבו – 'גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך', כי היו מרוחקים מארץ ישראל וגם לא היו ידועים באזור עד אז, ופומפיאוס היגלה יחד עם אריסטובולוס גם הרבה מיהודה לרומא כעבדים והרבה מהם נאלצו לעבוד את אלילי הרומאים העשויים מעצים ואבנים (כי בתור עבדים עניים לא יכלו להשיג פסלים מזהב וכסף).
ומעניין, שעד כה בקללות שהתרחשו בארץ ישראל לא מוזכר שעבדו עבודה זרה בארץ ישראל כפי שמוזכר בקללות של פרשת "בחוקותי" (שכפי שהסברנו שם מתייחסות לבית ראשון שהחטא העיקרי בו היה עבודה זרה) – "והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם" (ויקרא כ"ו) ואילו כאן עבודה זרה המוזכרת היא לא החטא אלא העונש, כי תאלצו לעבוד אלוהים אחרים בגלות, כי תהיו עבדים שכפופים לאדוניהם. ולכן גם תהיו למשל לשנינה ולשמה לכל העמים שתגלו לשם כי יבזו אתכם ויתעללו בכם שם (המילה שמה כאן היא במשמעות של השתוממות ותמהון-"שמה ושערורה נהייתה בארץ" (ירמיה ה') ולא במשמעות הרגילה של שממה – "והיתה… לחורבה לשמה" (ירמיה כ"ה), כן למשל ולשנינה במשמעות של חרפה ודיבור עוקץ ומכאיב – "לחרפה ולמשל ולשנינה ולקללה…" (ירמיה כ"ד))
"זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה. כרמים תיטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגור כי תאכלנו התולעת, זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך כי יישל זיתך. בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי. כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל".
לאלה שלא גלו עם אריסטובולוס ונשארו בארץ עד חורבן בית שני תהיה כעת מכה חדשה, תהיה שפע תוצרת שתעורר תקוות אך ברגע האחרון תושמד על ידי הארבה או על ידי תולעת, או נשירה מוקדמת של הפירות – "כי ישל זיתך".
וכן הרבה בנים בנות יהיו אך לא תהנה מהם כי ילכו בשבי. וכל העצים ופרי האדמה יאכל הצלצל שזה מין ארבה (כי מקודם דובר על התבואה שיאכל הארבה וכעת מדובר על פירות העצים וירקות שיאכל סוג אחר של ארבה הנקרא צלצל שמתמחה בפירות אלו).
"הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. הוא ילווך ואתה לא תלוונו, הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב".
פה זה פסגת הקללות של ישראל בעודם בארץ ישראל כנגד פסגת הברכות של – "ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה" וכן ונתנך ה' אלוהיך עליון על כל גויי הארץ".
כעת, לא רק שלא תהיה עליון על הגויים מבחוץ אלא אפילו בארצך הגרים והתושבים שחיים בקרבך כמו הכותים והיוונים שחיו בארץ ישראל תחת שלטון בית חשמונאי כעת יהיו מעליך וילוו לך כסף ואתה לא תלווה להם, הם יהיו לראש ואתה תהיה לזנב כי הנציבים הרומאים בארץ יעדיפו אותם וישתמשו בהם נגדך להלשין עליך ולהציק לך.
"ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד הישמדך, כי לא שמעת בקול ה' אלוהיך לשמור מצוותיו וחוקותיו אשר ציווך" בניגוד לקללות של פרשת "בחוקותי" שישנם שלבים של שבע קללות ובניהם שהות לבחון אם חוזרים בהם או לא, ואם לא אז מגיע עוד רצף של שבע קללות – "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם… ואם באלה לא תווסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי והיכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם.. ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי וייסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם…" (ויקרא כ"ו).
כאן לעומת זאת אין שום שלבים בציפייה שיחזרו בהם אלא רצף אחד של קללות ללא הפסקה, וזאת בגלל ששם זה היה חטאי היצר והגוף והיתה ציפייה שבעקבות המכות ישבר כח היצר כי בשלו לא האמינו בה'.
אך כאן בבית שני שהחטא היה של השכל – כפירה בה' ובתורתו ולא חטאים של היצר, כי לא עבדו עבודה זרה ולא התפתו אחריה כמו בבית ראשון (על פי הגמרא בתחילת בית שני בקשו חכמי ישראל מה' שיבטל את היצר של עבודה זרה וה' נענה להם) אלא היו יותר חטאים של השקפה שלמדו מהיוונים ותרבותם, כאפיקורס וחבריו שכפרו בכך שהעולם נברא והאמינו שהוא קדמון ואין השגחה אלוהית אלא הכל מקריות.
ולכן המכות לא פסקו ולא היתה ציפייה שיתפקחו מחטאיהם אלא פשוט מידה כנגד מידה- אתם חושבים שאין השגחה והכל מקרה אז תשארו ביד המקרה ואז על פי הטבע אין לכם סיכוי מול כל העמים אשר סביבותיכם, לכן נאמר כאן – "כי לא שמעת בקול ה' אלוהיך…" ולא נאמר – "ואם באלה לא תווסרו והלכתם עמי קרי" כמו שנאמר שם, כי שם עשו להכעיס בהתרסה, ופה אדישים לחלוטין ופשוט לא מאמינים.
ולכן פה נאמר "עד הישמדך", ואילו שם נאמר – "או אז ייכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור… ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוהיהם וזכרתי להם ברית ראשונים" (שם, שם).
ואילו כאן לא נאמרת שום נבואת נחמה, כי חטאי השכל קשים מחטאי המידות ולכן העונשים כאן גם כפולים במספר מהקללות של "בחוקותי", וגם לא מצויינת כאן נקודת סיום כמו שם (רק בפרשה הבאה- פרשת ניצבים יזכיר משה את הדרך לסיום גלות של בית שני גם כן).
"והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם" – שוב מודגש העניין שמדובר בקללות עד עולם ללא נקודת סיום.
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צווארך עד הישמדו אותך" – הרי אם היית עובד את ה' כפי שמתואר בברכות היה לך רוב כל בכל התחומים ואז עבודתך היתה בשמחה ובטוב לבב, כי היית שבע ושום דבר לא יחסר, אך העדפת לזנוח את עבודת ה' ולהאמין בעצמך ובכוחך בלבד ולסמוך על המקרה, כי לא רצית להתאמץ בעבודת ה', ולכן כעת תעבוד את אויביך אך לא מרב כל אלא בחוסר כל- ברב בצמא ובעירום, עם עול ברזל על צווארך עד השמידו אותך.
"יישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע לשונו, גוי עז פנים אשר לא יישא פנים לזקן ונער לא יחון", בסוף ימי בית שני יבוא עליך גוי מרחוק – הרומאים. כאשר ידאה הנשר (ומעניין שהסמל של הרומאים בראש ניסיהם היה נשר, וכן של הנאצים בשואה).
"גוי אשר לא תשמע לשונו" – שפתו לטינית תהיה חדשה באזור לאחר מאות שנות שלטון היוונים ושפתם, וכן הארמית תשלוט אז בכל המזרח התיכון והלטינית תהיה חדשה, גוי עז פנים ואכזר שלא מרחם על זקן ועל נער צעיר כפי שבאמת נהגו הרומאים באכזריות גדולה בכל מקום שכבשו.
"ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד הישמדך, אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר שגר אלפיך ועשתרות צאנך, עד האבידו אותך ויצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהן בכל ארצך. ויצר לך בכל שעריך ובכל ארצך אשר נתן ה' אלוהיך לך".
שלוש שנים לפני החורבן, היגע אספסינוס לארץ בראש מחנה צבא רומאי גדול והתחיל בכיבושה מהגליל עיר אחר עיר על ידי מצור ממושך על כל עיר עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות ותוך כדי המצור יאכל את כל יבול הארץ מסביב – בהמות פירות ותבואה כך שלא יישאר לך כלום. ויתחיל רעב כבד בכל הארץ ובפרט בתוך הערים הנמצאות במצור עד שיוריד את חומותיך הבצורות שבטחת בהן, במקום לבטוח בה', וסמכת על כוחך ועל שכלך במקום לבטוח בבה' ולסמוך עליו ובסוף יגיע הצבא הרומאי על ירושלים ויצור עליה שלוש שנים עד חורבן בית המקדש השני.
"ואכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך אשר נתן לך ה' אלוהיך במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך האיש הרך בך והענוג מאוד תרע עינו באחיו ובאשת חיקו וביתר בניו אשר יותיר, מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל מבלי השאיר לו כל, במצור ובמצוק אשר יציק לך אויביך בכל שעריך הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כך רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך, תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה ובשלייתה היוצאת מבין רגליה ובבנה אשר תלד, כי תאכלם בחוסר כל בסתר במצור במצוק אשר יציק לך אויבך בשעריך".
האנשים בתוך ירושלים אשר תהיה במצור שלוש שנים ימותו ברעב, עד כדי כך שאדם הכי מפונק ועדין יאכל את בשר בניו ולא ייתן למשפחתו הקרובה חתיכה מהבשר, כי יאכל הכל. וכן האישה הכי עדינה ומפונקת שלא דורכת בכף רגל על הארץ מרוב עדינות אלא רק בנעליים ובשטיחים מתחת לרגליה תאכל את שלייתה ואת עובריה הנולדים לה בסתר בגלל הרעב ולא תתן לבעלה ולילדיה לאכל מבשר עובריה מרוב רעבונה. ותיאורים אלה של המצור על ירושלים התגשמו אחד לאחד ומתוארים בספרו של יוסף בן מתתיהו – מלחמת היהודים ברומאים, שהיה עד למאורעות בזמן אמת.
"אם לא תשמור לעשות, את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את ה' הכבד והנורא הזה את ה' אלוהיך"- כבר לא צריך שתקיים את התורה מצד אהבת ה' אך לפחות מצד יראת ה' מהמכות המתוארות בספר זה ספר דברים, עליך לשמור את כל התורה הזאת ואם לא – "יפלא ה' את מכותיך ואת מכות זרעך, מכות גדולות ונאמנות וחולאים גדולים ונאמנים וישיב בך את כל מדבה מצרים אשר יגורת מפניהם ודבקו בך. גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר תורה הזאת יעלם ה' עליך עד הישמדך".
בפסוקים אלה כלולים כל ייסורי הגלות הארוכה החל מחורבן בית שני עד חורבן ביתר במרד בר כוכבא שהתרחשו שבארץ ישראל ועד ימינו אלה בארצות הגויים אשר התפזרנו שם, ובכך כלולים כל המכות שלא פורטו בפרשתנו, אך קרו לעם ישראל במהלך הדורות בפרט בשואה.
"ונשארתם במתי מספר תחת אשר הייתם ככוכבי השמיים לרוב. כי לא שמעת בקול ה' אלוהיך" – שוב חוזרת הסיבה לכל הייסורים- לא עבודה זרה לא שפיכות דמים ולא גילוי עריות כפי שהיו בבית ראשון אלא רק כי לא שמעת ולא קבלת עול מצוות ופרקת עול ה' מעליך.
"והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וניסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרישתה והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלוהים אחרים אשר לא ידעת עץ ואבן".
דבר זה קרה לאחר חורבן בית שני וכן לאחר חורבן ביתר במרד בר כוכבא שחל שישים שנה לאחר החורבן, שאז התחילה הגלות הארוכה ונעקרנו מארצנו ונפוצנו בכל הארצות ובכל העמים מקצה הארץ ועד קצהה, מה שלא היה בגלות בבל וחורבן בית ראשון, שאז גלו רק לבבל ולמצרים ועשרת השבטים גלו לאשור) ונאלץ להיות תחת שלטון הנצרות (העץ – הצלב) והאבן (האיסלם – אבן הקעבה במכה) ולעבוד אלוהים אחרים שלא ידענו אנחנו ואבותינו, בכפייה ובאונס. כי דתות אלה היו חדשות ולא שמעו עליהן לפני כן.
"ובגויים ההם לא תרגיע, ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עיניים דאבון נפש ויהיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה".
מעניין, ששלושה פסוקים אלה מתארים את כל הגלות הארוכה מאז חורבן בית שני של אלפיים שנות גלות, בזמן שפירוט כל הקללות עד כה עסק בעיקר בזמן שישראל ישובים בארץ ישראל על אדמתם (תקופה של שלוש מאות שנה בזמן בית שני) עד כדי כך יש משמעות לארץ ישראל, שכמו שכל המצוות שייכות בעיקר בארץ ישראל וכן כל הברכות, כך גם כל הקללות פורטו בעיקר אלה שיהיו בארץ ישראל, ומה שמחוצה לה, למרות שנמשך אלפיים שנה מסוכם סך הכל בשלוש פסוקים אלו.
והיינו שלא תהיה מנוחה בגויים גם כאשר לא יהיו רדיפות ושחיתות, בין לבין ישלוט הפחד בכל רגע, וכך אחד יהיה במתח כל הזמן, בלילה יקווה לאור יום מהרוצחים שבאים בלילה, וביום יקווה ללילה שאז החושך יסתירו מעיני הרוצחים שביום. וממצב של – האמנת רק בחייך ולא בה', תגיע למצב שלא תאמין בחייך, ולא תאמין שיימשכו מעבר ליום הבא.
"והשיבך ה' למצרים באוניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה".
בפרשת המלך נאמר הציווי לא להוסיף עוד לשוב לבדך למצרים – "ה' אמר לכם לא תוסיפון עוד לשוב בדרך הזה עוד" (דברים י"ז) וגם הקללה התקיימה בחורבן בית שני ובפרט בדיכוי מרד בר כוכבא שאוניות מלאות עבדים יהודים שנשבו על ידי רומאים הובאו למצרים ולא היה קונה מהם עבדים עד שמחירי העבדים בכל מזרח התיכון צנחו פלאים מעודף אדם. והיהודים אף ניסו למכור עצמם לעבדים לצורך קצת אוכל ולא היה קונה וזה שיא הקללה שירדו לתחתית של התחתית שאפילו בתור עבדים לא הסכימו לקבלם בזמן שעל פי הברכות היו צריכים להיות עליון על כל הגויים.
ובסיום הקללות ניתן לומר שהקללות בפרשת "בחוקותי" היו כנגד חטא העגל שנעשה בסיני, שלא נבע מכפירה בה' אלא מרצון למתווך בינם לבין ה' כי חשבו שמשה מת ולכן נסלח להם חטא זה מיד, לכן גם הקללות בפרשת "בחוקותי" באו על עבודה זרה, כמו חטא העגל והיתה תקנה לאחר שבעים שנות גלות בבבל, אך הקללות בפרשתנו הם כנגד חטא המרגלים שנבע מרצון לפרוק עול תורה ומצוות ולשוב למצרים. כי לא רצו להיכנס לארץ ולהיות מחוייבים במצוותיה, לכם מאסו בארץ חמדה והעונש על כך היה חמור- ארבעים שנה במדבר עד תום כל הדור שמאס בארץ, וכן לא זכו שמשה יכניסם לארץ.
לכן הקללות כאן באות על פריקת עול תורה ומצוות מצד כפירה, ולכן אין לגלות קיצבה ואין תאריך לשיבה כמו בגלות בבל והכל תלוי במעשינו כדי שניגאל מהגלות הארוכה בכך שנקבל עלינו עול מצוות ועול מלכות שמים מאהבה מה' כתשובת המשקל, ונעשה כל שביכולתנו לתקן את חטא המרגלים ולהילחם לשוב לארץ הטובה ולהקריב בשל כך ולא לשם מקלט והגנה מהגויים כפי שהיו העליות של הכופרים בימינו אלא כדי להתחייב במצוותיה התלויות בה (כפי שהיתה עליית החסידים בה' תקל"ז -1777, וכן בעליית תלמידי הגרא בשנת ה' תקס"ט- 1809 וכן בעליית יהודי תימן בה' תרמ"ו- 1882).
ורק אז נתקן את חטא המרגלים וניגאל מהגלות וייבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.
ובפרשה הבאה מוזכר התיקון גם לגלות זו -"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… והשיבות אל לבבך… ושבת עד ה' אלוהיך… ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך…" (דברים ל').
זו גם הסיבה שבבית שני לא שרתה השכינה במקדש ולא היה ארון ואורים ותומים ונבואה, כי עדיין חטא המאיסה בארץ חמדה של חטא המרגלים נמשך, ורוב ישראל לא רצו לשוב אליה ונשארו בבבל ובמצרים ובאשור. לכן בפרשתנו לא מוזכר עניין הווידוי והחרטה כפי שמוזכר בקללות של "בחוקותי"-"ויתוודו את עוונם ואת עוון אבותם למעלם אשר מעלו בי" (ויקרא כ"ו) וזה מספיק שם כדי שה' ישיבם לארצם, כי על מאיסה בארץ חמדה לא מספיק וידוי אלא צריך פעולות מעשיות לתקן חטא זה על ידי חזרה לארץ ולחימה עליה לשם שמים.
"אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב. מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב. ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם…" .
פסוק זה מתייחס להמשך בפרשת ניצבים, שבה נכרתת הברית בין ישראל לה' על כך שה' נותן להם את הארץ הטובה תמורת קיום המצוות בתחילת הערבות ההדדית, אך לא מתייחס פסוק זה אחורה לקללות שהוזכרו עד כה, כי זה לא ברית אלא הקדמה לברית.
אך בכל זאת יש לקללות קשר לברית כי היא נכרתת על מתנת הארץ והקללות דפקו בחטא המרגלים של הכניסה הארץ כפי שהסברנו.
"ואתם מריתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. המסות הגדולות אשר ראו עיניך, האותות והמופתים הגדולים ההם, ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה".
הדור הנכנס לארץ, רובו לא נולד בזמן יציאת מצרים, ואלה שכן ראו את כל האותות והמופתים של יציאת מצרים היו אז קטנים וכן ראו בעיניהם, אך להבין את המשמעות יכולים להבין רק היום הזה לאחר ארבעים שנה במדבר על סף הכניסה לארץ שאז מבינים למפרע שכל מה שראו אז נועד לתכלית זו של קידוש הארץ. ורק כעת נותן להם ה' לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע את המשמעות של יציאת מצרים שהיתה רק הכנה לכניסה לארץ, וכל ההנהגה הניסית שראו שם ובמדבר לא משתווה להנהגה על פי הטבע שבתוך ארץ ישראל שזו תכלית הבריאה ועבודת ה'- לקדש את הארץ במצוות התלויות בה.
"ויולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם, ונעלך לא בלתה מעל רגליך, לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלוהיכם".
במדבר ההנהגה היתה ניסית – בגדיכם לא בלו למרות האקלים הקשה במדבר, ונעליכם לא בלו למרות המסעות המפרכים, לא אכלתם לחם אלא מן מן השמים, ויין שכר לא שתיתם אלא מים מצור החלמיש שנבקע בנס, הייתם כמו אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת שעדיין לא אכל לחם, וכמו נח הצדיק שניצל במבול לפני ששתה את היין והתגלגל בתוך אהלו. וכל זה למען תדעו שה' אלוהיכם.
"ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם ונקח את ארצם וניתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי. ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון".
בזכות נתינת הארץ בידינו שהתחילה בכיבוש סיחון ועוג, עליכם לשמור את הברית שאני עומד לכרות ביניכם ובין ה' ולעשות את חוקיו למען תשכילו (תצליחו) את כל אשר תעשון בארץ – "ויצא דוד וכל אשר ישלחנו שאול ישכיל" (שמואל א' פרק י"ח) כי מי שמשכיל פועל על פי השכל גם מצליח במעשיו.
הפרשה מתחילה במילה "והיה", שבחילוף אותיות יוצרת את שם הוויה. וזה מתקשר למילים האחרונות של הפרשה הקודמת-"תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח"
שרק לאחר מחיית זכר עמלק יהיה שם הוויה שלם. כי בפרשת "בשלח" נאמר-"ויאמר: כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" ואומר שם רש"י על פי המדרש: "ידו של הקב"ה הורמה להישבע בכסאו להיות למלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף ה' נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו. וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם. שנאמר: אויב תמו חרבות לנצח" (תהילים ט') זהו עמלק שכתוב בו "ועברתו שמרה נצח" (עמוס א') "וערים נטשת אבד זכרם המה" (תהילים ט') מה אומר אחריו? "וה' לעולם ישב" הרי השם שלם? כונן למשפט כסאו, הרי הכסא שלם"
וכאן נאמר לראשונה ציווי על מחית זכר עמלק מתחת השמים על ידי ישראל (ובפרשת "בשלח" נאמר שה' ימחה את זכרו של עמלק-"כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות י"ז) כי זה היה לפני מתן תורה וכעת יש עם ישראל שקיבל עליו את התורה יש שליח לה' בעולם במלחמתו בעמלק) ולכן מיד לאחר מכן נאמר-"והיה", כי אז ה-ו' ה' יחזרו ויתחברו ל- י' ה' ושם הוויה יהיה שלם וכסאו יהיה שלם.
והאותיות ו' ה' גם מרמזות על י"א ארורים הנאמרים בפרשתנו, כי ו' ה' זה י"א בגימטריא וי"א ארורים אלו עוסקים בעיקר בעברות שאדם עושה בסתר וגם שם ו' ה' הוא נסתר עד שיהיה השם אחד ושמו אחד לאחר מחיית עמלק.
פרשתנו מהווה מעין הקדמה לכריתת הברית בין ה' לישראל בערבות מואב שמפורט בפרשת "ניצבים", מלבד הברית שנכרתה בהר סיני במתן תורה, כעת מתכוננים לברית שיכרות איתם ה' על קבלת הארץ. והברית הקודמת בהר סיני נכרתה גם עם דור האבות וכעת תיכרת הברית עם דור הבנים הנכנסים לארץ בתמורה למתנת הארץ-"אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב" (דברים כ"ח).
וכהכנה לברית זאת, מביא כעת משה מצוות מיוחדות הקשורות רק לארץ, שבזכותן תיכרת עמן הברית ויקבלו את ארץ ישראל- הבאת ביכורים, מקרא הביכורים, ווידוי מעשרות, וכן את הברכה והקללה, וכבר נאמר במדרש ספרי על הפרשה-"עשה מצווה האמורה בעניין (ביכורים) שבשכרה תכנסו לארץ".
אז כמובן שלא שייך לקיים מצווה זו לפני הכניסה לארץ, כיבושה וחלוקתה, ורק אז יש חיוב הבאת ביכורים מהפירות שנחלתך הפיקה. ומוכרחים לומר שעל סמך קבלת ישראל על עצמם לקיים מצווה זו בעתיד, זה מזכה אותם בירושת הארץ כבר עכשיו. וביכורים מבכורת המצוות התלויות בארץ, כי היא מקדימה את שאר המצוות- תרומות, מעשרות, הפרשת חלה, שביעית יובל, והיא הדבר הראשון שניתן לה' מפרי הארץ.
למרות שמצוות ביכורים כבר נאמרה מספר פעמים בעבר-"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך" (שמות כ"ג) (שמות ל"ד) וכן-"ביכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה כל טהור בביתך יאכלנו" (במדבר י"ח). אך רק כאן לראשונה מפרט משה בדיוק את צורת הבאת הביכורים ואת פרשת מקרא ביכורים שמפרטת את המצוות התלויות בארץ ובזכותן ינחל את הארץ הטובה.
"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה וירישתה וישבת בה. ולקחתה מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם"
בשני מקומות בפסוק זה משמע שחיוב ביכורים הוא רק לאחר ארבע עשרה שנות ירושה וחלוקה-א. מהמילים "וירישתה וישבת בה"-משמע לאחר ירושה וישיבה בארץ. ב. מהמילים-"לשכן שמו שם" שכפי שהסברנו בפרשת "ראה" שנאמר "לשכן שמו", מדובר במשכן שהיה לאחר ארבע עשרה שנות ירושה ונחלה שאז חזר הארון לשכון במשכן (בניגוד למילים-"לשום שמו שם" שאז מדובר כשהארון מחוץ למשכן מלווה את מלחמות ישראל)
כיוון שנאמר כאן שוב ושוב-"אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה" כלומר שהיא שייכת לה' שנותן לך אותה נחלה. וכיוון שהיא שלו אז צריך לתת לו מ"ראשית כל פרי האדמה" כי הכל שלו ומידו נתן הוא לו-"כי ממך הכל ומידך נתן הוא לך" (דברי הימים א' כ"ט) בניגוד לכל שאר התרומות ומעשרות שתמיד נאמר דגן תירוש ויצהר, ולא שאר פירות האדמה, ובביכורים נאמר-"מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, משמע שכולל את כל פירות הארץ שאתה מגדל אתה צריך להביא מהם ביכורים לה' (אמנם על פי ההלכה מדובר רק על שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל, אך על פי הפשט משמע כל פרי האדמה, הכל כולל הכל)
והמילה "מראשית" פירושה כאן גם הפירות הראשונים שמבשילים וגם המבחר של הפירות-"וראשית שמנם ימשחו", (עמוס ו'), ששם הפירוש במיטב השמנים ימשחו את עורם.
"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו"
הכהן בימים ההם, הכוונה לכהנים שנמצאים במשמרת באותו שבוע במשכן, כי כל שבוע מתחלף משמר הכהנים וכשישראל מגיע למשכן עם ביכורים ונותנם לכהנים המשרתים באותו זמן ולא לכהן אחר חברו שבדרך כלל נותן לו את התרומות והפרשת החלה שלו.
ואומר מביא הביכורים: הגדתי היום לה' אלוהיך- בזה שאני מביא את הביכורים אני כאילו אומר שאני כמו אלה דור הבאים לארץ שראו במוחש שה' נותן להם את הארץ שנשבע לאבותיהם ולא הרגישו בעלות על הארץ, כך גם אני למרות שאני כבר דורות רבים בארץ אינני מרגיש בעלות עליה ולא יודע ששייכת לה' שנתן לנו אותה בחסדו והביכורים שאני מביא מעידים על כך שאני מודע לכך שהארץ שייכת לה' כן פירותיה שייכים לו.
"ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך" הפירות בטנא (בסל) לא עולים על המזבח עצמו אלא לפניו, כי כבר נאמר-"כי כל שעור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" (ויקרא ב') קרבן ראשית מן הדבש מקריבים לה' ולא עולים על המזבח כמו ביכורי תאנים ותמרים (שנחשבים דבש בגלל מתיקותם) ועל פי המדרש "והניחו" הכוונה מניפו לפני ה' (אך לפי הפשט, משמע הנחה ממש לפני המזבח, כי כאשר מדובר בהנפה נאמר כך במפורש-"ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו וינף אותם תנופה לפני ה'" (ויקרא ח'))
"וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב"- רבו הפירושים למילים ארמי אובד אבי אך במשמעות הפסוק משמע שמדבר על יעקב ובניו שרובם נולדו בארם נהריים בבית לבן הארמי ונעו ממקום למקום כמו אדם אובד שלא מוצא את מקומו- מארם לשכם ומשכם לבית אלה, מבית אל לחברון, ומחברון לדותן, מדותן נמכר יוסף במצרים ולאחר מכן הצטרפו אליו יעקב ושאר בניו והיו בתחילה מתי מעט והפכו שם לגוי גדול עצום ורב (למרות שהפסוק מדבר בלשון יחיד, מוכרח להיות שמתייחס ליעקב ובניו כי לא רק אחד ירד למצרים אלא שבעים נפש בית יעקב)-"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א').
"וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את עוניינו ואת עמלינו ואת לחצינו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים ויביאנו למקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש"- כפי שאומר ה' למשה במעמד הסנה-"ויאמר ה' ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש… וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם" (שמות ג')
ויש לשים לב שלא מוזכר כאן בווידוי במקרא ביכורים עניין מתן תורה בהר סיני, רק נתינת הארץ. וכפי שהזכרנו, זה מובן, כי כעת עומד ה' לכרות ברית עם ישראל על ירושת הארץ הטובה, מצוות הבאת ביכורים ומקרא ביכורים קשורים ישירות למתנה זו ולכן מזכיר כאן-"ארץ זבת חלב ודבש" והדבש מתייחס לביכורים כמו תאנים ותמרים.
"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי אדמה אשר נתת לי ה' והנחתו לפני ה' אלוהיך והשתחווית לפני ה' אלוהיך ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך"- אני נותן לך ראשית ממה שאתה נתת לי- "ממך הכל ומידך נתן הוא לך", "והנחתו לפני ה' אלוהיך"- על פי הדרש מוסברות מילים אלו שגם הישראל מניף את הביכורים יחד עם הכהן (אך לפי הפשט, כאן פירוש הנחה מלשון להשאיר כי הרי כבר לעיל נאמר שהכהן כבר הניחו לפני מזבח ה' ששם פירושו לשים כמו -"ויאמר אליו מלאך האלוהים קח את הבשר ואת המצות והנח אל הסלע הלז…" (שופטים ו') ואילו כעת זה במשמעות של להשאיר ולעזוב-"אחיכן האחד הניחו איתי" (בראשית מ"ב))
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך"
כאן הרי מדובר שעולה במיוחד לבית המקדש להביא ביכורים, ולאו דווקא בזמן הרגל, ומן הסתם מביא אותו גם מעשר שני ונטע רבעי (פירות השנה הרביעית שחילל על הכסף, ואת הכסף מעלה למשכן וקונה בו אוכל ואוכל באזור המשכן)
וקורבנות נדרים ונדבות שנדר ומקריבם שם ואין בשר הקרבנות, המעשר שני ונטע רבעי ואוכל שם לפני המשכן ושמח בכל הטוב אשר ה' נתן לו ולביתו, ולכן צריך גם לתת מאכלים אלה ללוי ולגר הנמצאים שם וזאת מצד מצוות צדקה, כי להם אין נחלה בארץ ולא יכולים להביא ביכורים (והביכורים עצמם נאכלים על ידי הכהנים של אותו משמר).
אז יוצא שבמצוות הביכורים יש מצווה גם במעשה גם בדיבור וגם במחשבה: מעשה- הבאת הביכורים למשכן. דיבור- מקרא ביכורים, מחשבה- שמחה בכל הטוב.
"כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו"
מצוות ביעור מעשרות כבר נאמרה לעיל בפרשת "ראה"-"מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו…" (דברים י"ד) אך כאן הדגש הוא על מצוות הווידוי שאומר הישראל במשכן ה' (אמנם כאן לא מוזכר כמו בביכורים, שהולך אל המקום אשר יבחר ה', אך בכל המעשרות יש גם מעשר שני שצריך לאכלו במקום אשר יבחר ה', אך מסתמא ששם אומר את כל הווידוי ולכן נאמר כאן-"ואמרת לפני ה' אלוהיך…" בדיוק אותה לשון כמו שנאמר במצוות ביכורים-"וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך…" אכן משמע שגם וידוי מעשרות זה במשכן ה' כמו ביכורים)
והמילים-"בשנה השלישית שנת המעשר" מתייחסות לשנת המעשר עני, שניתן במקום מעשר שני בשנה השלישית והשישית לשמיטה ואותו לא צריך לאכול בירושלים אלא נותנים לעניים בשעריך כפי שנאמר כאן-"ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" כי גם המעשר ראשון שניתן ללוי וגם המעשר עני אין בהם קדושה וניתן לאכלם בכל שעריך אפילו בטומאה.
אך כיוון שנאמר-"כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך" ובתחילת השנה השלישית עדיין מעשרים מעשר שני מפירות השנה השניה שנכנסו בגידולם לשנה השלישית, לכן נאמר כעת וידוי המעשרות בעיקר על מעשר שני שאוכלים במקום אשר יבחר ה'- במשכן, ומחלקים גם שם ללויים ולעניים-"גר יתום ואלמנה" שנמצאים שם-"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך… כי אם לפני ה' אלוהיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו, אתה ובנך ובתך… והלוי אשר בשעריך" (דברים י"ב) וכן נאמר ברגלים-"ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך. במקום אשר יבחר ה אלוהיך לשכן שמו שם" (שם ט"ז) לכן צריך לחלק להם מקרבנות השלמים וממעשר שני שאוכלים שם לפני ה'.
"ואמרת לפני ה' אלוהיך: בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר ציוויתני לא עברתי ממצוותך ולא שכחתי לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת. שמעתי בקול ה' אלוהי ועשיתי ככל אשר ציוויתני"
מכיוון שנאמרה כאן המילה קודש, המעשר היחיד שיש בו קצת קדושה זה מעשר שני ולא מעשר ראשון שניתן ללוי ולא המעשר עני שניתן לעניים, כפי שהסברנו שני מעשרות אלה ניתן גם לאכול בטומאה ובכל מקום ולכל אחד. ואילו מעשר שני צריך לאכול רק באזור המשכן, ואסור לאכלו בטומאה וצריך רק לאכלו ואי אפשר להשתמש בו לצרכים אחרים חוץ מאכילה כגון ליתנו לצורך המת לקנות בכסף המעשר שני ארון ותכריכים למת או לסוך בשמן המעשר שני או להדליק לו נרות נשמה משמן המעשר שני. וכפי שהסברנו לעיל צריך לשתף בו ליד המשכן גם את הלוי והגר והיתום והאלמנה באכילתו, והמילים "בערתי הקודש מן הבית" הן במובן של סילקתי הקודש מהבית (כמו "ובערת הרע מקרבך") ולא במובן של בעירת אש.
"לא אכלתי באוני ממנו"- אוני, זה לשון צער ואבל, כמו רחל שקראה לבנימין כשמתה בלידתה אותו-"ותקרא שמו בן אוני" (בראשית ל"ה) בן צערי.
והרי יש מצווה לאכול מעשר שני בשמחה לפני משכן ה'-"ונתתה הכסף וכל אשר תאווה נפשך… ואכלת שם לפני ה' אלוהיך ושמחת אתה וביתך" (דברים י"ד), (אמנם על פי המדרש, מדובר שלא אכל ממנו אונן כלומר אדם שמת לו מת ומתו מוטל לפניו עד הקבורה אך המילה אונן היא בלשון חכמים ולא מופיעה בתורה במשמעות זו)
"לא בערתי ממנו בטמא"- פה "בערתי" זה במשמעות של בעירת אש. כי אמנם שמן של תרומה שנטמא מותר להדלקה בנרות, אך שמן של מעשר שני שנטמא, אין להדליקו בנרות על מנת להאיר כי מעשר שני נועד רק לאכילה ולא לשימוש אחר, ואי אפשר לאכלו כי הוא טמא ואסור לאכול מעשר שני בטומאה.
"ולא נתתי ממנו למת"- כפי שהסברנו לעיל לא קניתי ממנו ארון ותכריכים למת ולא סכתי את המת בשמן מעשר שני-"שמעת בקול ה' אלוהי עשיתי ככל אשר ציוויתני"
"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש"
גם מצווה זו של וידוי מעשר, כמו מקרא ביכורים נועדה להכיר תודה לה' על מתנת הארץ לעם ישראל שניתנה לנו על מנת לקדשה באמצעות מצוות אלו התלויות בארץ שהופכות את הקבלה לעצמי לקבלה על מנת לתת באמצעות אכילת המעשר בקדושה ולפי הכללים אנחנו מקבלים הנאה על מנת לתת נחת רוח לה'.
"היום הזה ה' אלוהיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים. ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה' האמרת היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו לשמוע בקולו"
הפועל להאמיר פירושו להתרומם ולהתנשא מעל כולם כמו אמיר של עץ שפרושו צמרת העץ וכמו-"עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו יביעו ידברו עתק יתאמרו כל פועלי אוון" (תהילים צ"ד) שבפסוק זה פרושו עד מתי יתרוממו מעל כולם וישלטו פועלי האוון.
כך גם כאן, את ה' המלכת ורוממת היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו לשמוע בקולו בהיכנסך לארץ הטובה. מידה כנגד מידה-"וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה, כאשר דיבר לך. ולשמור כל מצוותיו ולתיתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיות עם קדוש לה' אלוהיך כאשר דיבר"- כמו שאתה מגדיל את שם ה' בעולם כאשר קבלת תורתו והאמרת אותו להיות לך לאלוהים, כך ה' האמירך היום להיות מעל כל הגויים, כי בחר בך לו להיות לעם סגולה ונתן לך את התורה לשמור את מצוותיו ובכך עושה אותך עליון על כל הגויים אשר עשה, ובכך תהיה לתהילה לעמים ולתפארת ותהיה עם קדוש לה' אלוהיך באמצעות קיום מצוותיו וחוקותיו (ועיין פרשת "אמור" שגם שם האמיר ה' את הכהנים מעל שאר עם ישראל באמצעות המצוות המיוחדות להם)
ודווקא היום, כי באותו יום תאמר פרשת "ניצבים" שבהן נכרתת הברית עם ישראל הנכנסים לארץ בין ה' לישראל להיות עם ה' בארצו, כפי שבחורב נכרתה הברית על מתן תורה.
"ויצו משה את זקני ישראל את העם לאמר: שמור את כל המצווה אשר אנכי מצווה אתכם היום והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך והקימות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד וכתבת עליהם את כל דברי התורה הזאת בעברך. למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דיבר ה' אלוהי אבותיך לך"
פה לראשונה מתחילת ספר דברים, משה לא מדבר לבדו אל בני ישראל אלא מצטרפים אליו זקני ישראל, כי מצווה זו שבני ישראל מצווים לקיים בכניסתם לארץ, זקני ישראל שכעת מדברים וייכנסו איתם לארץ אחראיים על קיומה ולא משה שלא ייכנס איתם.
וכל הפרשה עד כה משה חוזר שוב ושוב על עניין הארץ בטובה ארץ זבת חלב ודב ששה' נותן חלנו כדי להשריש בנו את ההכרה במתנה הגדולה הזו של ארץ ישראל שהיא לא עוד ארץ ככל הארצות אלא אוצר מיוחדת של ה' שבה תתממש תורתו ומצוותיו שלמעה נברא כל היקום.
ויש כאן כפילות, כי משה אומר שכשעברו את הירדן יקימו אבנים גדולות (ולא אמר כמה) וישידו אותם בשיד ויכתבו עליהם את כל התורה הזאת בעברך (משמע באותו יום שעוברים את הירדן יעשו מצווה זו) וזאת כדי שבזכות זה יביאו אל הארץ אשר ה' נותן לכם.
ומשמע שצריך לכתוב את כל דברי התורה- חמישה חומשים על האבנים הללו. אך מיד אחר כך שוב אומר משה אותו הדבר- "והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצווה אתכם היום בהר עיבל, ושדת אתם בשיד ובנית שם מזבח לה' אלוהיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל, אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוהיך ועלית עליו עולות לה' אלוהיך וזבחת שלמם ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלוהיך וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב"- שוב חוזר משה על ענין הקמת האבנים אך הפעם לא אומר ביום עברכם את הירדן אלא רק כשיגיעו להר עיבל ואז ישודו אותם בשיד ויבנו מזבח לה', מזבח אבנים שלמות שלא הונף עליהם ברזל ויעלו שם עולות ושלמים לה' ויאכלו את בשר השלמים לפני ה' (וכל זה מחוץ למשכן שנשאר בגלגל כל הזמן הזה, משמע שיש כאן הוראת שעה שאפשר להעלות עולות ולזבוח שלמים מחוץ למשכן ה', בניגוד לאמור בפרשת "ראה"- שאין להעלות עולות ושלמים מחוץ למקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם) ורק אז יכתבו על האבנים בהר עיבל את כל דברי התורה הזאת באר היטב (ומילים אלה נוספות כאן "באר היטב" שלא נאמרו מקודם לגבי כתיבת כל התורה הזאת על האבנים)?
ואולי ניתן להסביר זאת בכך שבאמת היו פעמיים הקמת אבנים. הראשונה ביום עברם את הירדן, שעליהם כתב את כל חמישה חומשי תורה ואותם הקימו בגלגל סמוך לעלייתם מהירדן כדי שבזכות זה ה' ינחילם את הרץ כמו שנאמר כאן.
הפעם השניה, היתה בהר עיבל ששם הקימו שוב אבנים ושדו אותם בשיד וזה קרה זמן רב לאחר עוברם את הירדן שהקימו שם מזבח בהר עיבל והקריבו עולות ושלמים, ואז כתבו על האבנים את ספר דברים בלבד, שבו נאמר שמשה באר את התורה הזאת ולכן בפעם השניה נאמר כאן-"באר היטב", משמע את משנה תורה שהוא ספר דברים שמבאר היטב את מצוות התורה שוב, ומשמע שכתבו זאת על אבני המזבח עצמם שהקימו בהר עיבל.
והוכחה להסבר זה ניתן למצוא בספר יהושוע-"ויאמר ה' אל יהושוע- "קחו לכם מן העם שנים עשר אנשים איש אחד איש אחד משבט. וצוו אותם לאמר: שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים הכין שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עימכם והנחתם אותם במקום אשר תלינו בו הלילה… ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושוע בגלגל. ויאמר אל בני ישראל לאמר: אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמר: מה האבנים האלה? והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן… למען דעת כל עמי הארץ, את יד ה' כי חזקה היא למען יראתם את ה' אלוהיכם כל הימים" (יהושוע ד').
מפה משמע שיהושוע לקח שנים עשר אבנים מתוך הירדן והקים אותם בגלגל ("בקצה מזרח ליריחו") מיד באותו יום שעברו את הירדן אך לא נאמר ששד אותם בשיד וכתב עליהם את כל דברי התורה כפי שנאמר בפרשתנו.
מספר פרקים אחר כך, שבהם מתואר כיבוש יריחו והעי אז נאמר-"אז יבנה יהושוע מזבח לה' אלוהי ישראל בהר עיבל, כאשר ציווה משה עבד ה' את בני ישראל, כתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל. ויעלו עליו עולות לה' ויזבחו שלמים ויכתוב שם על האבנים את משנה תורת משה, אשר כתב לפני בני ישראל" (יהושוע ח')- ולא מוזכר אלו אבנים, והאם אלו אותם אבנים שלקח מהירדן, והניחן בגלגל, והאם סחבו אותם עד הר עיבל מהגלגל, וכן לא מוזכר כמה אבנים ולא מוזכר ששד אותם בשיד, רק מוזכר שכתב עליהם את משנה תורת משה ולא כל התורה (חמישה חומשים) משמע שרק את ספר דברים כתב עליהן, וכן, מפשט פסוק משמע שכתב את משנה התורה על מבנה המזבח עצמו שהקים בהר עיבל, כי לא מוזכר שם אבנים אחרות. ועל ידי אבנים אלה יש כאן חיבור בין הברית בחורב שבה ניתנו שני לוחות הברית עם עשרת הדברים שהיו לוחות אבנים, לבין הברית כעת על הארץ, לכן דווקא בכניסתם לארץ כותבים את התורה על אבנים, אך הפעם בני ישראל עושים זאת ולא ה'.
"וידבר משה והכהנים הלווים אל כל ישראל לאמר: הסכת ושמע ישראל. היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך ושמעת בקול ה' אלוהיך ועשית את מצוותיו ואת חוקיו אשר אנוכי מצווך היום"
כעת מצטרפים אל משה הכהנים הלווים. ואילו זקני ישראל שהוזכרו קודם כבר לא מדברים. כי מצוות הקמת האבנים, היתה מוטלת על שנים עשר שבטי ישראל ללא שבט לוי, כפי שנאמר ביהושוע-"קחו לכם מן העם שנים עשר אנשים איש אחד איש אחד משבט" (יהושוע ד') מדובר פה בשבטים שנוחלים את הארץ ולא שבט לוי. לכן צורפו לציווי על מצווה זו זקני ישראל וכל השבטים למעט שבט לוי. אך כעת, שמדובר על שמיעה לקיום המצוות ולהפיכת עם ישראל לעם ה' שזה תפקיד שמוטל על הלווים מתוך מעמדם כמורי ההוראה והתורה בישראל כי פנויים מעבודת האדמה, לכן מצטרפים כעת הכהנים הלווים לציווי זה במקום הזקנים.
"הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" למרות שכבר נהיו לעם במעמד הר סיני, רק כאשר נכנסים לארץ שבה תושלם תכליתו של מעמד הר סיני, רק אז יהפכו לעם ה' ממש (והמילה "הסכת" מפרשים מלשון להקשיב, אך אם כן מה זה מוסיף על המילה "שמע" שנאמרה אחר כך- "הסכת ושמע"? מדברי רש"י על המילה יסכה, שאומר רש"י שכולם "שוכין ביופיה" לגבי שרה אמנו, משמע שהשרש ש.כ.ה בארמית, פרושו לראות ולחזות, ואז אפשר לומר שהסכת כאן הכוונה ראה ושמע ישראל)
"ויצוו משה את העם ביום ההוא לאמר: אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעוברכם את הירדן: שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל: ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. וענו הלווים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם…"
כאן בסדר השבטים חוזר שבט לוי להיות אחד משנים עשר השבטים, ושבטי אפרים ומנשה חוזרים להיות שבט אחד- יוסף. כי כפי שהסברנו מספר פעמים- רק בנושא ארץ ישראל שבט לוי לא נכלל בשנים עשר השבטים, כי לא קיבל נחלה בארץ. אך כאשר לא מדובר בארץ ישראל חוזר להיות אחד משנים עשר השבטים, כמו במבחן המטות בפרשת "קורח" ובמלחמת מדין, ובאבני החושן. וכן כאן בברכות ובקללות שקשורות יותר לקיום המצוות ואין בהן נושא של ארץ ישראל ונחלותיה, חוזר להיות אחד משנים עשר השבטים.
ועל הר גריזים מברכים השבטים בני האימהות לבדם (למעט ראובן וזבולון) , ומסודרים על פי סדר ההולדה- שמעון לוי יהודה ויששכר (בני לאה על פי סדר ההולדה) יוסף ובנימין (בני רחל על פי סדר ההולדה).
ועל הר עיבל, על הקללה עומדים בעיקר בני השפחות- זלפה ובלהה, ונוספים להם ראובן בכור לאה וזבולון הקטן בבני לאה, כך שבני לאה רודפים מכל צד את בני זלפה שפחת לאה, כלומר ראובן ראשון, אחר כך בני זלפה לפי סדר ההולדה- גד ואשר ואחר כך אחרון בניה של לאה- זבולון, ואחר כך בני בלהה שפחת רחל לפי סדר ההולדה- דן ונפתלי.
מעניין שיוצא שראשוני המברכים הם שמעון ולוי, אלה שהתקללו על ידי יעקב אביהם בפרשת "ויחי"-"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכירותיהם", וגם הראשון על הקללה בהר עיבל זה ראובן שגם הוא התקלל על ידי יעקב-"פחז כמים אל תותר…"
בעניין הברכה נאמר-"אלה יעמדו לברך" ובעניין הקללה נאמר-"ואלה יעמדו על הקללה" ולא נאמר אלה יעמדו לקלל, וכבר הסברנו בתחילת פרשת "ראה" את עניין הברכה ששמו על הר גריזים והקללה ששמים על הר עיבל שמדובר שם בברכה וקללה כלליות בנפרד מהארורים הפרטים המוזכרים בפרשתנו, וברכה וקללה אלה הכלליות יפורטו בהמשך פרשתנו במילים "והיה אם שמוע תשמע".
פה משמע ששישה שבטים עומדים על הר גריזים למעלה, ושישה שבטים עומדים על הר עיבל למעלה. ובספר יהושוע מפורט יותר-"וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוויים נושאי ארון ברית ה' כגר כאזרח. חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל, כאשר ציווה משה עבד ה' לברך את עם ישראל בראשונה. ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה, ככל הכתוב בספר התורה, לא היה דבר מכל אשר ציווה משה אשר לא קרא יהושוע נגד כל קהל ישראל ונשים והטף והגר ההולך בקרבם" (יהושוע ח')
משמע משם, שבין שני ההרים עמד ארון ברית ה' (ולא המשכן, שנשאר בגלגל ולכן נאמר כאן-"נושאי ארון ברית ה'" משמע שנשאו אותו מחוץ למשכן עד הר עיבל והמשכן נשאר בגלגל) והכהנים ליד ארון ה' למטה.
וחצי מהעם (שכולל שישה שבטים וזקניו שוטריו ושופטיו) עומדים על הר עיבל אל מול הר גריזים, והחצי השני עומדים על הר גריזים אל מול הר עיבל. והלוויים (חלק קטן מהם, כי שאר השבט נמצא על הר גריזים) למטה יחד עם יהושוע אומרים את הברכות, יהושוע אומר והלווים עונים בקול רם אחריו כדי שכולם ישמעו, למרות שנמצאים על ההרים במרחק גדול מיהושוע.
ואחר כך את הקללות (לכן נאמר כאן-"וענו הלווים ואמרו… קול רם" משמע שעונים אחרי יהושוע כל ברכה וכל קללה, כדי שיהיה בקול רם כדי שהעם שנמצא על ההרים יוכל לשמעו)
ובפרשתנו מוזכרים רק הקללות- הארורים, ומהן אפשר ללמוד מה הברכות שנאמרו קודם, כל אחת הפוכה מהקללה.
וכעת מובאים אחד עשר ארורים פרטיים, ובסוף מובא הארור השנים עשר שהוא כללי על כל התורה.
וארורים אלה עוסקים בעברות שאדם עושה בסתר, כי זו הכנה לברית שיכרות ה' עם ישראל בפרשה הבאה, שמברית זו ואילך תתחיל להיות ערבות הדדית בעם ישראל שכל חטא של אחד מישראל כולם אחראים לו ונענשים בגללו, דבר שלא היה עד כה.
דווקא על העברות הגלויות ניתן לחייב את כולם כי היו צריכים למחות ולהעניש אותו על כך אך על הנסתרות שלא מודעים להן אין אחריות על הכלל ולכן הם מסורות לה' שיעניש בארור את העושן בסתר-"הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת " (דברים כ"ט).
ולכן מוזכרים כאן רק הארורים ולא הברוכים, כי רק בארורים יש עניין של סתר שאין אחריות על הכלל ולכן צריך לארור את העושה בסתר.
"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעש ידי חרש ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן"
פה לא מדובר שעושה פסל ומסכה על מנת לעובדם, אלא על מנת למוכרם, אפילו לנכרי, ולכן עושם בסתר כי הוא בעל מקצוע "מעשה ידי חרש" שרוצה להרוויח כסף מכך ולא רוצה שידעו שמייצר גם פסלים בבית מלאכתו, כי אז לא יקנו ממנו הישראלים שאר כלים שמצייר. ולכן צריך לערערו כדי שיימנע מכך כי ה' כן רואה מה שעושה בסתר.
"ארור מקלה אביו ואמו. ואמר כל העם אמן"
מי שמבזה אביו ואמו בבית ורק הם שומעים, ולא מפרסמים זאת ברבים מחמת הבושה לכן צריך לערערו כדי שידע שיש מי שרואה בשמיים ויענישו על ביזוי אביו ואמו.
"ארור משיג גבול רעהו ואמר כל העם אמן"- להשיג גבול רעך בשדה כשאין איש רואה, זה מעשה שלא תמיד מבחינים בו אחר כך בהשגת הגבול, כי רק מזיז קצת את הגבול, לכן צריך לארור אותו כדי שיירתע מלעשות זאת.
"ארור משגה עיוור בדרך ואמר כל העם אמן", אדם שלא מודע לכך שאתה מטעה אותו, גם נכלל באיסור זה כי גם הוא עיוור בדרך ורק אתה יודע שאתה מטעה ומרמה אותו ולכן אתה ארור וזה מה שיכול להרתיע אותך, כי למרות שאין איש אחר רואה, אותך ה' כן רואה.
"ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן"- גר יתום ואלמנה הם בודדים ואין מי שימחה על איבוד דינם, והשופט יכול לעשות בהם כרצונו בלי חשש שמישהו יוכיחו על איבוד דינם ולכן השופט בארור כי מהשמיים רואים הכל.
"ארור שוכב עם אשת אביו כי גילה כנף אביו, ואמר כל העם אמן, ארור שוכב עם כל במה ואמר כל העם אמן. ארור שוכב עם אחותו בת אביו או בת אימו ואמר כל העם אמן. ארור שוכב עם חותנתו ואמר כל העם אמן"- דווקא עריות אלה מוזכרות כאן, כי מדובר בנשים שהן בביתך, מתגוררות עמך בבית ואף אחד לא יודע על הקשר ביניכם, כי זה מקובל שהן רגילות לחיות איתך בבית ולכן אף אחד לא יכול לדעת חוץ מה'. וכן בהמתך שרק אתה יודע על עצמך והיא לא יכולה לספר, כל אלה בארור כי ה' רואה ויעניש אותך.
"ארור מכה רעהו בסתר ואמר כל העם אמן"- שוב נאמרה המילה בסתר שאף אחד לא רואה ואי אפשר להוכיח שאתה הרגתו רק ה' רואה. חז"ל לומדים מכאן על כל מי שפוגע ברעהו בסתר גם אם זה רק בדיבור על ידי לשון הרע ואף אחד לא יודע שאתה זה שהשמצת אותו כמו על ידי מכתב אנונימי או שלט חוצות שאף אחד לא יודע מי עומד מאחוריו גם זה ארור.
"ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי ואמר כל העם אמן" גם זה דבר שבסתר, כי גם לנותן השוחד יש עניין לא לספר על כך לאף אחד ולכן שולח מישהו אחר שלא קשור לנרצח ומשלם לו, כך שלא יוכלו לקשר את הרצח אליו כי הוא כנראה ידוע בתור שונאו.
"ארור אשר לא יקים דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן"- כאן פונה משה לכל השומעים את דבריו שאם אחד מהם לא מקבל בליבו לקיים את התורה ובכך כופר בכל התורה בליבו ואין איש יודע זאת חוץ ממנו, גם הוא בארור. כי לא ייתכן לפרש שכל מי שלא יקיים את כל התורה יהיה בארור, כי מי יכול לקיים את הכל הרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא?
אלא הכוונה כפי שהסברנו שמי שבליבו על מעמד הר גריזים לא יקבל עליו את הצורה כולה ויטען אחר כך שלא קיבל ולא התחייב בכך גם הוא בארור לכן נאמר-"אשר לא יקים" לא נאמר אשר לא יקיים, אלא לא יקים מלשון-"למען הקים את בריתו" (דברים ח') כלומר להעמיד ולהציב את בריתו.
כך גם כאן ארור מי שלא יציב ויעמיד את דברי התורה הזאת כי רק אז יש סיכוי שיעשה אותם ואם ברגע זה ששומע לא מוכן להעמיד אותם סימן שכופר בכל.
כל הארורים האמורים לעיל ייאמרו על ידי ישראל בעתיד בהיכנסם לארץ, כעת מפרט משה את הברכה והקללה הכלליות שיגיד יהושוע ויענו הלווים בקול רם בעמק שבין הר גריזים להר עיבל. אותה ברכה וקללה שנאמרו בפרשת "ראה" לעם ישראל שצריך לשים את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל-"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם אשר אנוכי מצווה אתכם היום והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום… והיה כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ… ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל" (דברים י"א)- רואים שהברכה היא כללית על כל המצוות התורה-"אשר תשמעו אל מצוות ה'" ולא פרטית כמו הפירוט של הארורים שעסקו באיסורים פרטיים.
וכן גם כאן, הברכה מתחילה במצווה כללית לשמור את כל המצוות, סימן שזו הברכה אליה התכוון משה בפרשת "ראה".
"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום, ונתנך ה' אלוהיך עליון על כל גויי הארץ"
כפי שנראה בהמשך, בברכות ישנה הדרגתיות שבסופה מגיעה הברכה הגדולה ביותר-"ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה לא תהיה למטה" ופה בהקדמה לברכות כבר מצויינת ברכה זו, מראה-"ונתנך ה' אלוהיך עליון על כל גויי הארץ".
ומתכונת זו של ברכות וקללות מופיעה גם בפרשת "בחוקותי" (שנאמרו למשה על הר סיני) וכאשר משווים בין הפרשות אז שם יש שבע ברכות וארבעים ותשע קללות, וכאן זה כפול- ארבע עשרה ברכות ותשעים ושמונה קללות וגם שם ישנה הדרגתיות בברכות אך שם פסגת הברכות זו השראת השכינה בתוך ישראל-"ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כ"ו)
וכפי שהסברנו שם, הברכות של "בחוקותי" התגשמו בבית ראשון בזמן דוד ושלמה-"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד… וחרב לא תעבור בארצכם" (שם, שם) שאז הוקם בית המקדש וארון הברית שכן בקודש הקודשים וכך שכנה שכינה בקרב עם ישראל-"ונתתי משכני בתוככם…" (שם, שם).
ומ"ט הקללות שם התגשמו במהלך סוף ימי בית ראשון ובחורבנו שאז התגשמה הקללה הגדולה מכולם שמופיעה שם-"והשימותי את מקדשכם… והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה ואתכם אזרה בגויים… ואטע ארצכם שממה ועריכם יהיו חורבה" (שם, שם) ואז יצאו לגלות בבל של שבעים שנה, ובשנים אלה התקיימה הנחמה שנאמרה שם-"ואף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם… וזכרתי להם ברית ראשונים…" (שם, שם) ואז חזרו חלקם לארץ ישראל בעליית זרובבל עזרא ונחמיה.
ואילו הברכות של פרשתנו התקיימו בבית שני, ושיאן בזמן שלטון החשמונאים שנצחו את היוונים ואז-"ונתנך ה' אלוהיך עליון על כל גויי הארץ.. נתנך ה' לראש ולא לזנב..", אך לא שכנה שכינה בתוך ישראל כמו בבית ראשון כי לא היה ארון הברית וקודש הקודשים (כי נגנז בימי יאשיהו המלך עוד בבית ראשון) ולא היו אורים ותומים ופסקה הנבואה מישראל, וזאת בגלל שרוב ישראל לא חזר בבית שני לארץ ישראל, ובחר להישאר בארצות הגויים -בבל ומצרים ועשרת השבטים נשארו בגלות אשור. ורק ארבעים ושניים אלו עלו מבבל בתחילת בית שני לכן לא היו כל יושביה עליה ולא נהגו יובלות ומשיטות.
ולכן בניגוד לקללות של פרשת "בחוקותי" ששם המספר שבע חוזר שוב ושוב ("וייסרתי אתכם אף אני שבע על חטאותיכם" (שם, שם)) ומודגש החטא של אי שמירת השמיטות והיובלות לאורך כל בית ראשון, ובשבעים שנות גלות בבל נאמר-"אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי הושמה, ואתם בארץ אויביכם… ככל ימי השמה שבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתיכם עליה" (שם, שם) (שבת שם, היא שבת הארץ- השמיטה)
כאן לעומת זאת לא מוזכר כלל המספר שבע ועניין המשיטות. כפי שהסברנו כי בבית שני לא נהגו שמיטות ויובלות.
ובניגוד לתנאי בפרשת "בחוקותי" שהיה-"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" (שם, שם) שהתנאי היה לשמור ולעשות את מצוות ה' (ולא נאמר שם "כל" כמו כאן, כי אין אדם שיכול לקיים את כל המצוות כי יש מצוות לכהנים בלבד ויש לגברים בלבד ויש מצוות התלויות בארץ שלא ניתן לקיים בחו"ל) כי שם מדובר לאחר חטא העגל שהיה צריך לתקן את החטא במעשה בפועל, כאן לעומת זאת התנאי הוא לשמוע ולקבל לעשות וזה מספיק בשביל הברכות-"והיה אם שמוע תשמע בקול ה'…" לשמור לעשות את כל מצוותיו"- מספיק לשמוע ולקבל לעשות את כל הנצוות (לכן כתוב כאן את כל המצוות, כי לקבל צריך לקבל את כולן, למרות בפועל לא תצליח לקיים הכל, אך אי אפשר להגיד אני מקבל את כולן חוץ מאחת כי אז זה מומר לדבר אחד)
לשמור זה מצוות לא תעשה ולעשות אלו מצוות עשה. כפי שהסברנו בפרשת ראה שכם שם נאמר תנאי רק לקבל עכשיו על מצוות במחשבה-"את הברכה אשר תשמעו אל מצוות אלוהיכם אשר אנוכי מצווה אתכם היום"(דברים י"א)
וזאת בגלל שכעת מדובר בדור הבנים שלא חטאו בחטא הרגל ובחטא המרגלים, לכן מחשבה טובה ה' מצרפה למעשה ולא מדרשים כעת בפועל לקיים את כל המצוות אלא רק לקבל על עצמם עול מצוות.
"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוהיך"- ובניגוד לפרשת "בחוקותי" שלא נאמרה בה המילה "ברכה", אלא רק תנאי גמול, כאן חוזרת שוב ושוב המילה ברכה בהטיות שונות- ברכות, ברוך, וברכך, ולברך, להבדיל גם בקללות כאן נאמר מפורש- קללות, ארור, מהרה (ובפרשת "בחוקותי" לא נאמרה המילה קללה ולא ארור)
וזאת בגלל שבפרשת "בחוקותי" התנאי הוא קיום מצוות בפועל ולכן התוצאה היא מיידית ובהתאם למעשה ללא צורך בברכה, בדיוק כפי שאדם שטוב לחבריו אוטומטית מקבל יחס דומה, לא בתור שכר משמיים אלא זו תוצאה ישירה של התנהגותו.
אך בפרשתנו שמדובר רק על קבלת עול מצוות ועדיין לא בקיום בפועל, אז צריך ברכות משמיים מעבר למה שמגיע. ולכן כאן נאמר-"ובאו עלי כל הברכות והישגוך" הברכות ירדפו אחריך והן לא תוצאה ישירה של מעשיך. כי המילה ברכה פירושה שפע מעבר לטבע ומעבר למגיע-"ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י')
ולכן מאותו שורש נגזרת המילה בריכות מים-"עשיתי לי בריכות מים להשקות מהן יער צומח עצים" (קהלת ב') כמו בריכות המים שמשפיעות שפע מים על כל הסביבה כך הברכות הן שם עודף מלמעלה מעבר למגיע, וכפי שכבר הזכרנו בעניין בן בכור בפרשת כי תצא שהמילה בכורה וברכה יש להן קשר הדוק, כי בכור מקבל בירושה פי שניים ומקבל אל ברכות האב, וגם המילה ברכה וגם המילה בכורה כל אות כפולה מהקודמת לה בא' ב', ובכר= 222 בגימטריא וכן המילה ברך.
לכן גם כאן הברכות כפולות מפרשת "בחוקותי" ששם יש שבע וכאן יש ארבע עשרה, כי רק כאן מוזכרת המילה ברכה ולא שם.
ושם יש שבע ברכות כנגד שנות השמיטה, אם ישמרו אותה וארבעים ותשע קללות כנגד שבעים שמיטות שלא שמרו וכנגדן היו בגלות שבעים שנה בגלות בבל כדי שתרצה הארץ את שבתותיה.
"ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה"- כאן הברכות והקללות נאמרות בלשון יחיד, ובפרשת "בחוקותי" בלשון רבים-"ונתתי גשמיכם בעיתם… והשיג לכם דיש את בציר ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כ"ו) יש כאן עומדת להיכרת הברית בפרשה הבאה, ומברית זו והלאה יהיו ישראל זה על זה וחטא היחיד ישפיע על הכלל ולהיפך ולכן גם בברכות ובקללות כולם נחשבים אחד.
"ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך"- קודם כל יש ברכה לאדם עצמו בעיר שבה מתגורר ובשדה שבו מעבד את האדמה כי בלי שהאדם עצמו היה מבורך לא יעזור שפרי בטנו ואדמתו ובהמתו יהיו מבורכים, כי חייך קודמים. ויש כאן דירוג בחשיבות קודם כל אתה אחר כך פרי בטנך, אחר כך פרי אדמתך ואחר כך פרי בהמתך שזה שגר אלפיך מה שהבקר משגר בלידה ועשתרות צאנך זה וולדות של הצאן.
כי בקר חשוב מהצאן, כי עוזר בעבודת האדמה והצאן רק מספק צמר לבגדים ובשר וחלב לאכילה.
זה מקביל לאמור בפרשת עקב"-"והיה עקב תשמעון… ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך תירושך ויצהרך שגר אלפיך "ועשתרות צאנך" (דברים ז') קודם כל "ברכך"- אתה, אחר כך פרי בטנך, אדמתך, בקרך וצאנך.
"ברוך טנאך ומשארתך"- מה שבסלך (טנא מלא פירות כמו בביכורים) יתברך ולא יירקב, ומשארתך-ערבה שלשים בה בצק- תתברך שתהיה ברכה בבצק-"ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (שמות י"ב), כלומר מעבר לברכה לפירות שאוכלים מיד, תהיה גם ברכה בסלים של הפירות והדגן שאמורים להחזיק מספר ימים שלא יתקלקלו.
"ברוך אתה בבואך ברוך אתה בצאתך"- גם בדרך כשאתה בא מהשדה לבית וכשאתה יוצא מהבית לשדה או למסע לצורכי מסחר ה' מברך את דרכך שתצליח.
"יתן ה' את אויביך הקמים עליך ניגפים לפניך, בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך" – כאן לא שייכת המילה ברכה, כי מדובר במיגור האויבים, וברכה זה מושג של שפע ונתינה ולא השמדה, ובפרשת "בחוקותי" נאמר בהקשר זה-"ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם בחרב, ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו…" (וקרא כ"ו) כי שם מדובר בבית ראשון במלחמות שאול ודוד, שיצאו לכבוש גם מחוץ לגבולות הארץ והם יזמו את המלחמה באויבים. וכאן מדובר בבית שני שלא יצא לכיבושים בחוץ לארץ אלא אויבים שבאו על ישראל בזמן החשמונאים (היוונים שבאו ממרחק לכבוש את הארץ) והם קמו על ישראל ובאו בדרך אחת והמכבים ניצחו אותם כך שנאלצו לברוח לארצם ולהתפצל בבריחה לשבע קבוצות וכן כאן כתוב אויביך הקמים עליך" בפרשת "בחוקותי" כתוב "ורדפתם את אויביכם", משמע שאתם יזמתם את היציאה למלחמה.
"יצו ה' אתך את הברכה באסמך ובכל משלח ידך וברכך בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך"- פה כבר מדובר ביבול שצריך להחזיק זמן רב כמו גרעיני החיטה באסמים, שצריכים להחזיק לכל השנה מאז הקציר עד הקציר הבא וה' שולח בו ברכה שלא יירקב ושיתרבה וישמור על איכותו.
וכן ה' שולח ברכה בכל משלח ידך, הכוונה כל מקצועות הפרנסה- חייטים, סנדלרים, מסגרים, סוחרים וכדומה שתהיה ברכה במלאכתם.
"יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצוות ה' אלוהיך והלכת בדרכיו"
עד כה הברכות היו על כך שקבלת עול מצוות וכעת הברכות הן על כך שתשמור בפועל את המצוות ותלך בדרכי ה', כאן כבר מדובר בברכה רוחנית שתהיה עם קדוש לה' מכל העמים, כי תשמור על מצוותיו, ותקדש בכך את אדמת הארץ וממילא תהפוך את חומרך לנתינה ובכך תהיה קדוש ותדבק בה'.
"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"- בדיוק כפי שנאמר לאחר המבול לבני נח-"מוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים" (בראשית ט') כך עם ישראל כאשר שומר את המצוות, מוראו וחיתתו יהיו על כל עמי הארץ שלא יעזו להתקרב.
"והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה ארש נשבע ה' לאבותיך לתת לך", יש לשים לב שמאז שעברו ישראל מקבלת עול מצוות לשמירתן בפועל כבר לא נאמרת לשון ברכה, בדיוק כפי שבפרשת "בחוקותי" לא נאמרה לשון ברכה. כי ברכה זה מעבר למה שמגיע, וכעת זה בהתאם למעשים, כי עושים את המצוות בפועל לכן כעת נאמר "והותירך" ולא "וברכך", כלומר ה' יותיר אותך על הארץ ולא יגרשך משם, והישארותך בארץ תהיה לטובה גם בפרי בטן וגם בפרי בהמתך וגם בפרי אדמתך.
וכן המילה "והותירך" אפשר לפרש מלשון יתרון על עמים אחרים בפרי בטן בהמה ואדמה, כמו שנאמר בפרש "עקב"-"ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך" (דברים ז') ופה פרי בהמה קודם לפרי אדמה (הפוך מתחילת הברכות) כי פה מדובר על עקרות שזה יותר מצוי באדם ובהמה משאר בפרי האדמה.
"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעיתו וברך את כל מעשה ידך והלווית גויים רבים ואתה לא תלווה" בפרשת "בחוקותי" זו הברכה הראשונה ופה זו כמעט הברכה האחרונה-"ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה" (ויקרא כ"ו) אך כאן נאמר יותר מכך-"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" שלא נאמר שם, וכן פה נאמר מטר ארצך ושם נאמר גשמיכם, כי מטר זה יותר טוב מגשם כי יש לו מטרה ויורד בדיוק היכן שצריך ולא מתבזבז על אדמות טרשים שלא מעובדות.
וממילא כתוצאה מכך יהיה לך שפע ותוכל להלוות גויים רבים ואתה לא תצטרך ללוות מהם, וזה מתקשר לברכה האחרונה הגדולה מכולן-"ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצוות ה' אלוהיך אשר אנוכי מצווך היום לשמור ולעשות ולא תסור מכל הדברים אשר אנוכי מצווה אתכם היום ימין ושמאל ללכת אחרי אלוהים אחרים לעובדם"
הוא אשר נאמר בתחילה-"ונתנך ה'… עליון על כל גויי הארץ" ותהיה מבויל עמים אחרים ולא נגרר אחריהם כפיש שלאחר נצחון החשמונאים את היוונים, התחילה להתפשט האמונה באל אחד מחוץ לגבולות הארץ בכל רחבי העולם, והיינו נשארים למעלה מכולם אלו הינו ממשיכים בשמירת המצות ועשיתן ולא היינו סרים מכל הדברים אשר ה' ציווה ימין ושמאל אך כיוון שלא נשמרנו לעשות ירדנו למטה מכולם.
"והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והישיגוך"
כפי שבתנאי הברכות נדרשו רק לקבל עול מצוות, כך בקללות אם לא מקבלים כלל עול מצוות ובכך פורקים כל על מעליהם, מגיעות כל הקללות האמורות בפרשה (בניגוד לקללות שבפרשת "בחוקותי" ששם הקללות באות על הפרה בפעל של הברית על ידי מאיסת החוקים ואי עשיית המצוות-"ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה, ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשיכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי" (ויקרא כ"ו), כלומר הם קבלו את הברית ורק היצרים היו חזקים וגרמו להם למרוד ולבעוט ולמאוס בהם, כמו בבית ראשון שיצר עבודה זרה ועריות היה חזק מאוד, למרות שהאמינו בה' לא שלטו ביצרם ועבדו עבודה זרה כמו שרואים באחאב המלך הרשע שמצד אחד עבד עבודה זרה ומצד שני שאליהו הנביא הוכיחו על רצח נבות-"ויהי בשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדין וישם שק על בשרו ויצום ישכב בשק ויהלך אט" (מלכים א' פרק כ"א) ומיד אחר כך חזר לעבוד עבודה זרה)
וזה מה שקרה בבית שני בתקופת המתיוונים שבעטו ופרקו עול מצוות בכלל והיו אפיקורסים וכפרו בהשגחת ה' למרות שלא עבדו עבודה זרה.
וכמו שבברכות נאמר שהברכות ירדפוך וישיגוך כך כעת בקללות נאמר שהקללות ישיגו אותך בכל מקום שתהיה.
"ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה. ארור טנאך ומשארתך, ארור פרי בטנך ופרי אדמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך. ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך"
כבר הסברנו בפרשת "בלק" כי ארור זו הקללה החמורה מכולן יותר מגידוף, מקיבה וקללה. והיא הפוכה מברכה שהיא שפע ממרום, וארור זה חסרון ומחלה ולא רק חוסר ברכה. ועד כה הקללות מקבילות בדיוק לברכות חוץ מהסדר-ששם טנאך ומשארתך הם לאחר פרי האדמה וכאן הם לפני. כי בטנא ובמשארת שמים את פרי האדמה (הפירות ובצק מהדגן) ובברכה קודם מבורך פרי האדמה בשדה ויש שפע פירות ואחר כך בכלים שבהם שמים את פרי האדמה, נוספת ברכה מחמת הכלי, אך כאן בקללה עוד לפני שהתקלל פרי האדמה כבר מתקללים הכלים שעומדים לאחסן אותם בהם, כך שגם אם קנית פירות מגויים כדי לעקוף את קללת הפירות שלך- כליך ישחיתו את פירות הגויים, כך שאין לך לאן לברוח.
"ישלח ה' בך את המארה את המהומה ואת המגערת בכל משלח ידך אשר תעשה עד הישמדך ועד אבדך מהר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני"- קללה זו היא כנגד הברכה-"יצו ה'… את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך וברכך בארץ…" ופה להיפך, ה' ישלח את הקללה ואת החיסרון (מגערת היא מלשון גרעון בחילוף אותיות) "בכל משלח ידך"- בכל מקצוע שתתמחה בו, ובמקום לברכך בארץ תישמד ותאבד בגלל שעזבת את ה' וסמכת על עצמך ואמרת שהכל במקרה ואין השגחה (וכאן דילגו על הקללה לגבי האויבים כי בברכה האויבים מגיעים מיד כשיש לך שפע בברכה בפירות ובבהמות כדי לבזוז הכל, אך כעת בקללה כשאתה מוכה, האויבים לא ממהרים לבוא כי אין הרבה מה לשדוד ומחכים עד שתיחלש לגמרי ממחלות ובצורת, שאז תהיה טרף קל בידיהם ולא יצטרעו להשקיע כסף ומאמץ רב בכיבושך כי אין להם ביזה שתחזיר על ההשקעה)
"ידבק ה' בך את הדבר עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרישתה, יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור ובחרב ובשידפון ובירקון וירדפוך עד אבדך. והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל. יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר מן השמיים ירד עליך עד הישמדך"
בפרשת "בחוקותי", מוזכרות המחלות ראשונות בקללות ורק אחר כך מוזכרת הבצורת (אך שם הפוך "שמיכם כברזל וארצכם כנחושה") והקללה ביבול, מוזכרות שם רק בהלה שחפת וקדחת בנפרד, ואחר כך בנפרד מהן מוזכר הדבר (וכאן מוזכר בהתחלה) ומכך משמע, שכאן הקללות הרבה יותר קשות, ואם כן גם שמים נחושת וארץ כברזל יותר קשה משמים ברזל וארץ כנחושת. כי ארץ כברזל, שום דבר לא צומח למרות יש עדיין מי תהום וארץ כנחושה שזו מתכת יותר עדינה עדיין יכול לצמוח משהו.
וכן שם לא מוזכר אבק ועפר מן השמיים כמטר, כמו שמוזכר כאן, וזאת תוספת על עצירת הגשמים, כי אבק ועפר הורסים כל פרי שכבר גדל ומרקיבים אותו.
"יתנך ה' ניגף לפני אויביך בדרך אחת תצא אליו שבעה דרכים תנוס לפניו והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד"- בניגוד לברכה, ששם נאמר שהאויב יוצא אליך בדרך אחד ונס מלפניך בשבעה דרכים, פה אף אויב לא בא אליך כי אין מה לחפש אצלך, אתה יוצא אליו מרוב יאוש כדי למצוא משהו לאכול, ותהיה לזעוה לכל ממלכות הארץ במקום להיות עם קדוש לה' כמו בברכה. והיתה נבלתך (שתיפול במלחמה לפני אויביך) למאכל לכל עוף השמיים ולבהמת הארץ, ואין מי שיכרית ויגרש את העוף והבהמה מהגופות ואין מי שיקבור את החללים.
"יככה ה' בשחין מצרים ובטחורים ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להירפא"- פה זה לא מחלות שהורגות כמו אלה שהוזכרו קודם, אלא מענות ומייסרות, כי גורמות לגירודים קשים ולכאבים חזקים שלא פוסקים וזה לפעמים גרוע ממוות.
"יככה ה' בשגעון ובעיוורון ובתמהון לבב, והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש עיוור באפילה ואל תצליח את דרכך והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע"- פה כבר מדובר במחלות נפש ולא מדובר פה בעיוור ממש של חוסר ראיה, כי כתוב כי היית ממשש "כאשר ימשש העיוור באפילה" משמע רק כמו עיוור ולא עיוור ממש וכן נאמר "ולא תצליח דרכיך" משמע שמדובר בהצלחה בעסקים שיהיה לך עיוורון מציאות וכולם יעשקו ויגזלו אותך ולא תשים לב ותהיה עיוור למה שקורה סביב בגלל שגעון ותמהון הלב שלך.
"אשה תארש ואיש אחר ישגלנה. בית תבנה ולא תשב בו. כרם תיטע ולא תחללנו. שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך, צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע. בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת, והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה"
כל המקרים המתוארים בפסוקים אלה מובילים למצב של-"ועיניך רואות וכלות", "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה", כי פה מדובר בייסורי נפש קשים, ושלוש הראשונות מובאות בפרשת שופטים באלה שחוזרים ממערכי המלחמה (אך לא לפי הסדר שאמור שם, כי שם אירושי אשה אחרונים כפי שהסברנו שם מדוע)
ומסדר הקללות המוזכרות בקטע זה מוכיח שאין כאן הדרגתיות בחומרה, לא מן הקל לכבד ולא מן הכבד לקל כי וודאי שאשה שתארש ואיש אחר ישכבנה זה יותר קשה לאדם מאשר חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך, ומצד שני וודאי שהקללה "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר" הרבה יותר קשה מ"חמורך גזול", ובכל זאת נכתבה אחריו. וניתן לומר שעצם זה שאין סדר בחומרה ובקושי של הקללות זה בעצמו סוג של ייסורים כי אדם לא יודע עוד למה לצפות.
כי אחרי מכה קשה הוא מקבל מכה קלה יותר הוא כבר חושבה שעבר את הגרוע מכל ועכשיו יתחיל לרדת הקושי של המכות, ואז פתאום מקבל מכה חמורה יותר וזה שובר אותו לחלוטין. ולכן נאמר "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה" שמילים אלה מתייחסות גם לחוסר הסדר לחומרת הקללות כפי שתיארנו.
"יככה ה' בשחין רע על הברכיים ועל השוקיים אשר לא תוכל להירפא מכף רגלך ועוד קודקודך" הרי כבר נאמר לעיל עניין מכת שחין מצרים והטחורים והגרב והחרס שלא תוכל להירפא, אז מה יש בשחין הרע שיותר קשה מהקודמים ונכתב בנפרד מהם? וכן כאן נאמר בתחילה שהשחין יהיה על הברכיים והשוקיים אחר כך נאמר "מכף רגלך ועד קודקודך"?
אולי ניתן לומר, שלאחר המכות של בניך ובנותיך ניתנים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך, ואז אדם מקבל שחין רע שאין לו תרופה שמתחיל בברכיים ובשוקיים אך מורגש בכל הגוף מכף רגל ועד קודקוד (כנראה שהיה סוג של שחין כזה שהיה ידוע בחומרתו והיה תוקף בעיקר את הברכיים והשוקיים)
אז הסבל הוא הרבה יותר, מאשר שחין מצרים שהוזכר קודם שהיה לפני שנאמרה הקללה של הבנים והבנות. כלומר ההצטברות של המכות היא שמכריעה את האדם.
ואולי זה מסביר את אשר ארע לאיוב, שבתחילה מתו כל בניו ובנותיו וכן נשדדו כל גמליו וצאנו ועדיין לא חטא איוב בשפתיו וגם אשתו שתקה, ואז התיר ה' לשטן לשלוח יד אל גופו ממש-"ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו ויקח לו חרש להתגרד בו והוא יושב בתוך האפר, ותאמר לו אשתו עודך מחזיק בתומתך ברך אלוהים ומות" (איוב ב'), ושם זה אותן מילים האמורות כאן- "שחין רע מכף רגל ועד קדקד", ואז אשתו נשברת ולא קודם כשמתו כל ילדיהם, כי ההצטברות גרמה לה להישבר.
"יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן, והיית לשמה למשל ולשנינה לכל העמים אשר ינהגך ה' שמה"- על פי הרמב"ן, מדובר כאן באחד ממלכי בית חשמונאי- אריסטובולוס, שלקח אותו פומפיאוס הרומאי לרומא אסור בכבלים כמאה שנה לפני חורבן בית שני. כי מלכי בית חשמונאי הדרדרו במשך השנים וחלקם הפכן לצדוקים הכופרים בתורה שבעל פה ולא מאמינים בהישארות הנפש ושכר ועונש.
והתחילה מלחמת אחים בין מלכי בית חשמונאי ואחד מהם פנה בבקשת עזרה לרומאים שהפכו באותם ימים למעצמה עולמית שניצחה את יון ולכן יחשבו- גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, כי היו מרוחקים מארץ ישראל וגם לא היו ידועים באזור עד אז, ופומפיאוס היגלה יחד עם אריסטובולוס גם הרבה מיהודה לרומא כעבדים והרבה מהם נאלצו לעבוד את אלילי הרומאים העשויים מעצים ואבנים (כי בתור עבדים עניים לא יכלו להשיג פסלים מזהב וכסף)
ומעניין, שעד כה בקללות שהתרחשו בארץ ישראל לא מוזכר שעבדו עבודה זרה בארץ ישראל כפי שמוזכר בקללות של פרשת "בחוקותי" (שכפי שהסברנו שם מתייחסות לבית ראשון שהחטא העיקרי בו היה עבודה זרה)-"והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם" (ויקרא כ"ו)
ואילו כאן עבודה זרה המוזכרת היא לא החטא אלא העונש, כי תאלצו לעבוד אלוהים אחרים בגלות, כי תהיו עבדים שכפופים לאדוניהם. ולכן גם תהיו למשל לשנינה ולשמה לכל העמים שתגלו לשם כי יבזו אתכם ויתעללו בכם שם (המילה שמה כאן היא במשמעות של השתוממות ותמהון-"שמה ושערורה נהייתה בארץ" (ירמיה ה') ולא במשמעות הרגילה של שממה-"והיתה… לחורבה לשמה" (ירמיה כ"ה), כן למשל ולשנינה במשמעות של חרפה ודיבור עוקץ ומכאיב-"לחרפה ולמשל ולשנינה ולקללה…" (ירמיה כ"ד))
"זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה. כרמים תיטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגור כי תאכלנו התולעת, זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך כי יישל זיתך. בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי. כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל"
לאלה שלא גלו עם אריסטובולוס ונשארו בארץ עד חורבן בית שני תהיה כעת מכה חדשה, תהיה שפע תוצרת שתעורר תקוות אך ברגע האחרון תושמד על ידי הארבה או על ידי תולעת, או נשירה מוקדמת של הפירות-"כי ישל זיתך".
וכן הרבה בנים בנות יהיו אך לא תהנה מהם כי ילכו בשבי. וכל העצים ופרי האדמה יאכל הצלצל שזה מין ארבה (כי מקודם דובר על התבואה שיאכל הארבה וכעת מדובר על פירות העצים וירקות שיאכל סוג אחר של ארבה הנקרא צלצל שמתמחה בפירות אלו)
"הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. הוא ילווך ואתה לא תלוונו, הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב"
פה זה פסגת הקללות של ישראל בעודם בארץ ישראל כנגד פסגת הברכות של-"ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה" וכן ונתנך ה' אלוהיך עליון על כל גויי הארץ".
כעת, לא רק שלא תהיה עליון על הגויים מבחוץ אלא אפילו בארצך הגרים והתושבים שחיים בקרבך כמו הכותים והיוונים שחיו בארץ ישראל תחת שלטון בית חשמונאי כעת יהיו מעליך וילוו לך כסף ואתה לא תלווה להם, הם יהיו לראש ואתה תהיה לזנב כי הנציבים הרומאים בארץ יעדיפו אותם וישתמשו בהם נגדך להלשין עליך ולהציק לך.
"ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד הישמדך, כי לא שמעת בקול ה' אלוהיך לשמור מצוותיו וחוקותיו אשר ציווך" בניגוד לקללות של פרשת "בחוקותי" שישנם שלבים של שבע קללות ובניהם שהות לבחון אם חוזרים בהם או לא, ואם לא אז מגיע עדו רצף של שבע קללות-"ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם… ואם באלה לא תווסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי והיכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם.. ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי וייסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם…" (ויקרא כ"ו)
כאן לעומת זאת אין שום שלבים בציפייה שיחזרו בהם אלא רצף אחד של קללות ללא הפסקה, וזאת בגלל ששם זה היה חטאי היצר והגוף והיתה ציפייה שבעקבות המכות ישבר כח היצר כי בשלו לא האמינו בה'.
אך כאן בבית שני שהחטא היה של השכל- כפירה בה' ובתורתו ולא חטאים של היצר, כי לא עבדו עבודה זרה ולא התפתו אחריה כמו בבית ראשון (על פי הגמרא בתחילת בית שני בקשו חכמי ישראל מה' שיבטל את היצר של עבודה זרה וה' נענה להם) אלא היו יותר חטאים של השקפה שלמדו מהיוונים ותרבותם, כאפיקורס וחבריו שכפרו בכך שהעולם נברא והאמינו שהוא קדמון ואין השגחה אלוהית אלא הכל מקריות.
ולכן המכות לא פסקו ולא היתה ציפייה שיתפקחו מחטאיהם אלא פשוט מידה כנגד מידה- אתם חושבים שאין השגחה והכל מקרה אז תשארו ביד המקרה ואז על פי הטבע אין לכם סיכוי מול כל העמים אשר סביבותיכם, לכן נאמר כאן- "כי לא שמעת בקול ה' אלוהיך…" ולא נאמר-"ואם באלה לא תווסרו והלכתם עמי קרי" כמו שנאמר שם, כי שם עשו להכעיס בהתרסה, ופה אדישים לחלוטין ופשוט לא מאמינים.
ולכן פה נאמר "עד הישמדך", ואילו שם נאמר-"או אז ייכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור… ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוהיהם וזכרתי להם ברית ראשונים" (שם, שם)
ואילו כאן לא נאמרת שום נבואת נחמה, כי חטאי השכל קשים מחטאי המידות ולכן העונשים כאן גם כפולים במספר מהקללות של "בחוקותי", וגם לא מצויינת כאן נקודת סיום כמו שם (רק בפרשה הבאה- פרשת ניצבים יזכיר משה את הדרך לסיום גלות של בית שני גם כן)
"והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם"- שוב מודגש העניין שמדובר בקללות עד עולם ללא נקודת סיום.
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צווארך עד הישמדו אותך"- הרי אם היית עובד את ה' כפי שמתואר בברכות היה לך רוב כל בכל התחומים ואז עבודתך היתה בשמחה ובטוב לבב, כי היית שבע ושום דבר לא יחסר, אך העדפת לזנוח את עבודת ה' ולהאמין בעצמך ובכוחך בלבד ולסמוך על המקרה, כי לא רצית להתאמץ בעבודת ה', ולכן כעת תעבוד את אויביך אך לא מרב כל אלא בחוסר כל- ברב בצמא ובעירום, עם עול ברזל על צווארך עד השמידו אותך.
"יישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע לשונו, גוי עז פנים אשר לא יישא פנים לזקן ונער לא יחון", בסוף ימי בית שני יבוא עליך גוי מרחוק- הרומאים. כאשר ידאה הנשר (ומעניין שהסמל של הרומאים בראש ניסיהם היה נשר, וכן של הנאצים בשואה)
"גוי אשר לא תשמע לשונו"- שפתו לטינית תהיה חדשה באזור לאחר מאות שנות שלטון היוונים ושפתם, וכן הארמית תשלוט אז בכל המזרח התיכון והלטינית תהיה חדשה, גוי עז פנים ואכזר שלא מרחם על זקן ועל נער צעיר כפי שבאמת נהגו הרומאים באכזריות גדולה בכל מקום שכבשו.
"ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד הישמדך, אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר שגר אלפיך ועשתרות צאנך, עד האבידו אותך ויצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהן בכל ארצך. ויצר לך בכל שעריך ובכל ארצך אשר נתן ה' אלוהיך לך"
שלוש שנים לפני החורבן, היגע אספסינוס לארץ בראש מחנה צבא רומאי גדול והתחיל בכיבושה מהגליל עיר אחר עיר על ידי מצור ממושך על כל עיר עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות ותוך כדי המצור יאכל את כל יבול הארץ מסביב- בהמות פירות ותבואה כך שלא יישאר לך כלום. ויתחיל רעב כבד בכל הארץ ובפרט בתוך הערים הנמצאות במצור עד שיוריד את חומותיך הבצורות שבטחת בהן, במקום לבטוח בה', וסמכת על כוחך ועל שכלך במקום לבטוח בבה' ולסמוך עליו ובסוף יגיע הצבא הרומאי על ירושלים ויצור עליה שלוש שנים עד חורבן בית המקדש השני.
"ואכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך אשר נתן לך ה' אלוהיך במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך האיש הרך בך והענוג מאוד תרע עינו באחיו ובאשת חיקו וביתר בניו אשר יותיר, מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל מבלי השאיר לו כל, במצור ובמצוק אשר יציק לך אויביך בכל שעריך הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כך רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך, תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה ובשלייתה היוצאת מבין רגליה ובבנה אשר תלד, כי תאכלם בחוסר כל בסתר במצור במצוק אשר יציק לך אויבך בשעריך"
האנשים בתוך ירושלים אשר תהיה במצור שלוש שנים ימותו ברעב, עד כדי כך שאדם הכי מפונק ועדין יאכל את בשר בניו ולא ייתן למשפחתו הקרובה חתיכה מהבשר, כי יאכל הכל. וכן האישה הכי עדינה ומפונקת שלא דורכת בכף רגל על הארץ מרוב עדינות אלא רק בנעליים ובשטיחים מתחת לרגליה תאכל את שלייתה ואת עובריה הנולדים לה בסתר בגלל הרעב ולא תתן לבעלה ולילדיה לאכל מבשר עובריה מרוב רעבונה. ותיאורים אלה של המצור על ירושלים יתגשמו אחד לאחד ומתוארים בספרו של יוסף בן מתתיהו- מלחמת היהודים ברומאים, שהיה עד למאורעות בזמן אמת.
"אם לא תשמור לעשות, את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את ה' הכבד והנורא הזה את ה' אלוהיך"- כבר לא צריך שתקיים את התורה מצד אהבת ה' אך לפחות מצד יראת ה' מהמכות המתוארות בספר זה ספר דברים, עליך לשמור את כל התורה הזאת ואם לא-"יפלא ה' את מכותיך ואת מכות זרעך, מכות גדולות ונאמנות וחולאים גדולים ונאמנים וישיב בך את כל מדבה מצרים אשר יגורת מפניהם ודבקו בך. גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר תורה הזאת יעלם ה' עליך עד הישמדך"
בפסוקים אלה כלולים כל ייסורי הגלות הארוכה החל מחורבן בית שני עד חורבן ביתר במרד בר כוכבא שהתרחשו שבארץ ישראל ועד ימינו אלה בארצות הגויים אשר התפזרנו שם, ובכך כלולים כל המכות שלא פורטו בפרשתנו, אך קרו לעם ישראל במהלך הדורות בפרט בשואה.
"ונשארתם במתי מספר תחת אשר הייתם ככוכבי השמיים לרוב. כי לא שמעת בקול ה' אלוהיך"-שוב חוזרת הסיבה לכל הייסורים- לא עבודה זרה לא שפיכות דמים ולא גילוי עריות כפי שהיו בבית ראשון אלא רק כי לא שמעת ולא קבלת עול מצוות ופרקת עול ה' מעליך.
"והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וניסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרישתה והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלוהים אחרים אשר לא ידעת עץ ואבן".
דבר זה קרה לאחר חורבן בית שני וכן לאחר חורבן ביתר במרד בר כוכבא שחל שישים שנה לאחר החורבן, שאז התחילה הגלות הארוכה ונעקרנו מארצנו ונפוצנו בכל הארצות ובכל העמים מקצה הארץ ועד קצהה, מה שלא היה בגלות בבל וחורבן בית ראשון, שאז גלו רק לבבל ולמצרים ועשרת השבטים גלו לאשור) ונאלץ להיות תחת שלטון הנצרות (העץ- הצלב) והאבן (האיסלם- אבן הקעבה במכה) ולעבוד אלוהים אחרים שלא ידענו אנחנו ואבותינו, בכפייה ובאונס. כי דתות אלה היו חדשות ולא שמעו עליהן לפני כן.
"ובגויים ההם לא תרגיע, ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עיניים דאבון נפש ויהיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה"
מעניין, ששלושה פסוקים אלה מתארים את כל הגלות הארוכה מאז חורבן בית שני של אלפיים שנות גלות, בזמן שפירוט כל הקללות עד כה עסק בעיקר בזמן שישראל ישובים בארץ ישראל על אדמתם (תקופה של שלוש מאות שנה בזמן בית שני) עד כדי כך יש משמעות לארץ ישראל, שכמו שכל המצוות שייכות בעיקר בארץ ישראל וכן כל הברכות, כך גם כל הקללות פורטו בעיקר אלה שיהיו בארץ ישראל, ומה שמחוצה לה, למרות שנמשך אלפיים שנה מסוכם סך הכל בשלוש פסוקים אלו.
שלא תהיה מנוחה בגויים גם כאשר לא יהיו רדיפות ושחיתות, בין לבין ישלוט הפחד בכל רגע, וכך אחד יהיה במתח כל הזמן, בלילה יקווה לאור יום מהרוצחים שבאים בלילה, וביום יקווה ללילה שאז החושך יסתירו מעיני הרוצחים שביום. וממצב של -האמנת רק בחייך ולא בה', תגיע למצב שלא תאמין בחייך, ולא תאמין שיימשכו מעבר ליום הבא.
"והשיבך ה' למצרים באוניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה".
בפרשת המלך נאמר הציווי לא להוסיף עוד לשוב לבדך למצרים-"ה' אמר לכם לא תוסיפון עוד לשוב בדרך הזה עוד" (דברים י"ז) וגם הקללה התקיימה בחורבן בית שני ובפרט בדיכוי מרד בר כוכבא שאוניות מלאות עבדים יהודים שנשבו על ידי רומאים הובאו למצרים ולא היה קונה מהם עבדים עד שמחירי העבדים בכל מזרח התיכון צנחו פלאים מעודף אדם. והיהודים אף ניסו למכור עצמם לעבדים לצורך קצת אוכל ולא היה קונה וזה שיא הקללה שירדו לתחתית של התחתית שאפילו בתור עבדים לא הסכימו לקבלם בזמן שעל פי הברכות היו צריכים להיות עליון על כל הגויים.
ובסיום הקללות ניתן לומר שהקללות בפרשת "בחוקותי" היו כנגד חטא העגל שנעשה בסיני, שלא נבע מכפירה בה' אלא מרצון למתווך בינם לבין ה' כי חשבו שמשה מת ולכן נסלח להם חטא זה מיד, לכן גם הקללות בפרשת "בחוקותי" באו על עבודה זרה, כמו חטא העגל והיתה תקנה לאחר שבעים שנות גלות בבבל, אך הקללות בפרשתנו הם כנגד חטא המרגלים שנבע מרצון לפרוק עול תורה ומצוות ולשוב למצרים. כי לא רצו להיכנס לארץ ולהיות מחוייבים במצוותיה, לכם מאסו בארץ חמדה והעונש על כך היה חמור- ארבעים שנה במדבר עד תום כל הדור שמאס בארץ, וכן לא זכו שמשה יכניסם לארץ. ו
לכן הקללות כאן באות על פריקת עול תורה ומצוות מצד כפירה, ולכן אין לגלות קיצבה ואין תאריך לשיבה כמו בגלות בבל והכל תלוי במעשינו כדי שניגאל מהגלות הארוכה בכך שנקבל עלינו עול מצוות ועול מלכות שמים מאהבה מה' כתשובת המשקל, ונעשה כל שביכולתנו לתקן את חטא המרגלים ולהילחם לשוב לארץ הטובה ולהקריב בשל כך ולא לשם מקלט והגנה מהגויים כפי שהיו העליות של הכופרים בימינו אלא כדי להתחייב במצוותיה התלויות בה (כפי שהיתה עליית החסידים בה' תקל"ז -1777, וכן בעליית תלמידי הגרא בשנת ה' תקס"ט- 1809 וכן בעליית יהודי תימן בה' תרמ"ו- 1882)
ורק אז נתקן את חטא המרגלים וניגאל מהגלות וייבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.
ובפרשה הבאה מוזכר התיקון גם לגלות ז-"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… והשיבות אל לבבך… ושבת עד ה' אלוהיך… ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך…" (דברים ל')
זו גם הסיבה שבבית שני לא שרתה השכינה במקדש ולא היה ארון ואורים ותומים ונבואה, כי עדיין חטא המאיסה בארץ חמדה של חטא המרגלים נמשך, ורוב ישראל לא רצו לשוב אליה ונשארו בבבל ובמצרים ובאשור. לכן בפרשתנו לא מוזכר עניין הווידוי והחרטה כפי שמוזכר בקללות של "בחוקותי"-"ויתוודו את עוונם ואת עוון אבותם למעלם אשר מעלו בי" (ויקרא כ"ו) וזה מספיק שם כדי שה' ישיבם לארצם, כי על מאיסה בארץ חמדה לא מספיק וידוי אלא צריך פעולות מעשיות לתקן חטא זה על ידי חזרה לארץ ולחימה עליה לשם שמים.
"אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב. מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב. ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם…"
פסוק זה מתייחס להמשך בפרשת ניצבים, שבה נכרתת הברית בין ישראל לה' על כך שה' נותן להם את הארץ הטובה תמורת קיום המצוות בתחילת הערבות ההדדית, אך לא מתייחס פסוק זה אחורה לקללות שהוזכרו עד כה, כי זה לא ברית אלא הקדמה לברית.
אך בכל זאת יש לקללות קשר לברית כי היא נכרתת על מתנת הארץ והקללות דפקו בחטא המרגלים של הכניסה הארץ כפי שהסברנו.
"ואתם מריתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. המסות הגדולות אשר ראו עיניך, האותות והמופתים הגדולים ההם, ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה"
הדור הנכנס לארץ, רובו לא נולד בזמן יציאת מצרים, ואלה שכן ראו את כל האותות והמופתים של יציאת מצרים היו אז קטנים וכן ראו בעיניהם, אך להבין את המשמעות יכולים להבין רק היום הזה לאחר ארבעים שנה במדבר על סף הכניסה לארץ שאז מבינים למפרע שכל מה שראו אז נועד לתכלית זו של קידוש הארץ. ורק כעת נותן להם ה' לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע את המשמעות של יציאת מצרים שהיתה רק הכנה לכניסה לארץ, וכל ההנהגה הניסית שראו שם ובמדבר לא משתווה להנהגה על פי הטבע שבתוך ארץ ישראל שזו תכלית הבריאה ועבודת ה'- לקדש את הארץ במצוות התלויות בה.
"ויולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם, ונעלך לא בלתה מעל רגליך, לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלוהיכם"
במדבר ההנהגה היתה ניסית- בגדיכם לא בלו למרות האקלים הקשה במדבר, ונעליכם לא בלו למרות המסעות המפרכים, לא אכלתם לחם אלא מן מן השמים, ויין שכר לא שתיתם אלא מים מצור החלמיש שנבקע בנס, הייתם כמו אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת שעדיין לא אכל לחם, וכמו נח הצדיק שניצל במבול לפני ששתה את היין והתגלגל בתוך אהלו. וכל זה למען תדעו שה' אלוהיכם.
"ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם ונקח את ארצם וניתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי. ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון"
בזכות נתינת הארץ בידינו שהתחילה בכיבוש סיחון ועוג, עליכם לשמור את הברית שאני עומד לכרות ביניכם ובין ה' ולעשות את חוקיו למען תשכילו (תצליחו) את כל אשר תעשון בארץ-"ויצא דוד וכל אשר ישלחנו שאול ישכיל " (שמואל א' פרק י"ח) כי מי שמשכיל פועל על פי השכל גם מצליח במעשיו.
Google Sites
Report abuse