פר' בשלח

פרשת שבוע בשלח

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

המילה "בשלח" שהיא גם שם הפרשה מזכירה את פרשת "שלח לך" לא רק במובן דמיון השמות אלא גם במהות.

פרשת "שלח" מצדיקה את תחילת פרשתנו, כי שם מחשש למלחמה עם עמי כנען נוצר חטא המרגלים שבעקבותיו התעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, וכפי שבסוף פרשתנו נלחם עמלק בישראל, גם שם היכה עמלק במעפילים לעלות ההרה – "וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה" (במדבר י"ד), וכפי שבפרשתנו נבחר יהושע בן נון ע"י משה להילחם בעמלק, גם שם התבלטו יהושע וכלב בן יפונה, בהיותם היחידים מהמרגלים שלא חטאו, ובזכות כך זכה יהושע להנהיג את ישראל בכניסתם לארץ, דבר שנרמז בסוף פרשתנו להנהגתו העתידית של יהושע -"ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים".

וכן בפרשתנו, לראשונה מצטווים ישראל על השבת- בעניין ליקוט המן שנאסר עליהם ללקטו בשבת, ובכל זאת-"ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו".

וכן גם בפרשת שלח מופיעה פרשת המקושש בשבת-"וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (במדבר ט"ו).

וכן בפרשתנו, פעמיים מעדיפים ישראל את הגורל במצרים על פני הגורל במדבר:

וכן גם בפרשת "שלח לך" מופיעה תלונה דומה של בני ישראל – "וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו עליהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו… הלא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד).

אך בניגוד לפרשת "שלח לך", שעיקרה יסוד העפר החומרי שנותר לאחר המבול – ארץ ישראל, שדור המדבר לא רצה להיכנס אליה ולהתמודד עם עמי כנען ועם החומריות הקשה שבה, פרשתנו עוסקת ביסוד המים דווקא – בקריעת ים סוף, המים המרים במרה שהומתקו ע"י העץ שהושלך לתוכם, אילים עם שתים עשרה עינות המים ושבעים התמרים, ורפידים שלא היה מים לשתות העם ומשה היכה בסלע בחורב ויצאו ממנו מים.

והשילוב של שתי הפרשות הוא דווקא בפרשת נח, ששם יסוד המים (המבול), טיהר את יסוד העפר מחומריותו הקשה, אך השאיר מקום אחד בעולם בחומריותו הקשה- ארץ כנען- שבה לא היה מבול ("ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם" (יחזקאל כ"ב), וכאן בפרשתנו, זו הפעם השנייה והאחרונה שהמים השמידו את הרשעים – המצרים, ובני ישראל עברו בחרבה כמו תיבת נח ששטה מלמעלה בזמן שכל האנושות נמחתה במי המבול.

ואכן, רמז לכך נמצא בתחילת פרשתנו-"ולא נחם אלוקים… פן יינחם העם …" המתקשר לשם – "נח", שגם הוא נחה והנהיג את האנושות במבול ולאחריו, וגם עליו נאמר – "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו" (בראשית ה'), וכן על דור המבול נאמר – "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו, ויאמר ה' אמחה את האדם… כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן בעיני ה'" (שם, ו').

ולפרשתנו! בפסוקים הראשונים מוזכרת המילה "העם" – שאלוקים לא מוביל אותו להר סיני דרך ארץ פלישתים שקרובה יותר להגיע להר סיני (דבר המוכיח שהר סיני איננו ג'בל מוסא, כפי גרסת הנוצרים הנמצא בדרום חצי האי סיני, אלא כנראה הר כרכום הנמצא בנגב, שהגישה אליו דרך חוף הים התיכון, מהירה יותר מאשר דרך הסיבוב שעשו בני ישראל דרך ים סוף, וכן עפ"י פרשת שמות – משה רועה את צאנו במדין (הנמצאת ליד אילת של ימינו) עד הר סיני ושם נפגש עם אהרן שיוצא ממצרים לקראתו, סימן שהר סיני נמצא באמצע בין מצרים לאילת וזה באזור הר כרכום של היום, ולא בדרום חצי האי סיני, שמרוחק מאוד משני המקומות) "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

וכנראה החשש הוא מהמלחמה עם פלישתים היושבים לאורך חוף הים התיכון מעזה עד עקרון, ואם כן, מדוע נאמר מיד לאחר מכן "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים"- פה משתנה ההגדרה מ"העם" ל"בני ישראל", וכן, מדוע נאמר שהם חמושים והלא זה סותר את החשש ממלחמה: כי אם הם חמושים בנשק סימן שמוכנים למלחמה ולא חוששים ממנה ולא יחזרו למצרים מחשש זה?

כמו כן, גם במסלול שאלוקים מוביל את העם דרך ים סוף, בסופו של דבר יש מלחמה כמעט, עם המצרים שרודפים אחריהם (אלמלא בקיעת ים סוף היו נאלצים להילחם במצרים הרודפים אחריהם) .

וכן בסוף פרשתנו יש את מלחמת עמלק עם ישראל, וזה לא גורם להם לשוב למצרים מחשש המלחמה, אז מדוע לא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים אם ממילא ייתקלו במלחמה?

וכן בהמשך אנו רואים שה' אומר למשה לשוב בחזרה ולחנות במקום ללא מוצא שסוגר אותם בין הים ובין המצרים, כדי שפרעה ירדוף אחריהם כי יחשוב שלכודים הם ללא מוצא, ובעצם ה' מזמין את המלחמה עם המצרים וזה סותר את מה שנאמר בתחילת הפרשה, שאלוקים מסב אותם אל המדבר דרך ים סוף כדי להמנע ממלחמה עם פלישתים שתגרום לשובם למצרים? ואם מטרת ה' הייתה להטביע את המצרים בים סוף ולכן הוביל את ישראל לשם, אז מדוע לא נאמר זאת בתחילת הפרשה, שהסיבה שה' לא נחה את ישראל דרך ארץ פלישתים היא לא בגלל החשש למלחמה עם פלישתים שתגרום לעם לשוב למצרים, אלא הסיבה היא: כדי להטמין מלכודת למצרים ולהטביעם בים סוף – דבר שלא היה קורה אם לא היו הולכים דרך ארץ פלישתים?

כדי לענות על כל השאלות הנ"ל צריך להקדים בירור מסוים:

בפרשה הקודמת נאמר – "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי, הגברים לבד מטף וגם ערב רב עלה איתם" (שמות י"ב), ערב רב זה הורכב ממצרים שהתרשמו ממכות מצרים והבינו שה' הוא האלוקים ורצו להצטרף לעם ישראל וגורלו, וכן שאר עמים המשועבדים תחת יד מצרים- עבדים ושפחות ושבויי מלחמה שראו במצב הזדמנות להימלט ממצרים ושעבודה בחסות עם ישראל.

וכל הנ"ל לא הקריבו דבר לשם כך – לא ברית מילה ולא קרבן פסח כפי שעשו בני ישראל, ואם כן, במה ראויים אלו לכל הניסים במדבר- המן, השליו, המים וענני הכבוד, עמוד האש ועמוד הענן וקריעת ים סוף? בפרט המצרים בקרב הערב רב שאפילו לא שועבדו ולא עבדו בפרך כמו בני ישראל, אז מדוע ייהנו מהשכר שמגיע לעם ישראל על כל שנות השעבוד והסבל?

ובעצם המילה "העם" המוזכרת בפרשתנו מתייחסת לשתי הקבוצות: בני ישראל והערב רב, וכוללת את שתיהם תחת הגדרה אחת- "העם".

וכאשר אלוקים (ויש לשים לב לשם "אלוקים", שמופיע כאן לראשונה מאז תחילת פרשת "וארא" ששם דיבר אלוקים עם משה והודיע לו כי מעתה ידבר אתו שם הוויה ושיגלה שם זה לעם ישראל, כפי שהסברנו בארוכה בפרשת "וארא", ומאז רק שם הוויה הופיע בכל מכות מצרים ובכל הציוויים. כעת, פתאום שוב מופיע שם אלוקים, בעניין הבחירה במסלול דרך ים סוף ולא במסלול ארץ פלישתים, ומיד לאחר מכן שוב חוזר שם הוויה ולא חוזר שוב שם אלוקים) שהוא השם שמבטא את ההנהגה הטבעית ע"פ חוקי הטבע ובמסגרתם מוביל את העם דרך המדבר ים סוף, ההתייחסות היא ל"עם" שכולל את הערב רב, והחשש הוא מהם שאינם ראויים, ובראותם מלחמה וצרה אין להם שום בעיה לחזור למצרים כי הרי הם לא שונאים את בני עמם במצרים, ופן יגררו איתם גם את בני ישראל, למרות שבני ישראל יצאו חמושים ומוכנים למלחמה (ולכן נאמר כאן-"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", כי בני ישראל לא חששו ממלחמה, כי היו ראויים לניסים שיקרו להם- בגלל המילה וקורבן הפסח ושנות השעבוד, אך לא "העם" שכולל גם את הערב רב).

לכן אלוקים מסב את "העם" דרך המדבר ים סוף, כי לפני ההתמודדות עם אויבים צריך קודם להכשיר את העם ולבחון אותו האם הם ראויים לניסים כמו בני ישראל.

ואכן, בפרק הבא, בכל עניין בקיעת ים סוף מוזכרים בעיקר "בני ישראל" ולא "העם"- "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו פי החרות… ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ… וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'"- פה שם הוויה מדבר, ואיננו מתייחס ל"עם" אלא רק ל"בני ישראל" – שאמונתם גדולה ולא יהססו להיכנס למלכודת שבין הים לבין מגדול ולא יחששו מהמצרים, ויחד עם זאת זה מבחן עבור "העם": האם הערב רב גם יצטרפו לבני ישראל למרות שלא צוו על כך ויכולים להישאר מהצד ולא להיכנס למלכודת. ומכך שנאמר "ויעשו כן" משמע שכולם הצטרפו למלכודת, כי לא מוזכר שרק "בני ישראל" עשו כן אלא כולם עשו כן – כולל הערב רב.

ואולי זאת הכוונה במילים "וידעו מצרים כי אני ה'" , לאיזה מצרים הכוונה, האם לחיל פרעה שיטבע בים או לאלה שנשארו במצרים שיראו שצבאם לא חוזר ויבינו שה' השמידו "וידעו כי אני ה'"? כי עד עכשיו למצרים הפשוטים הוא לא נודע בשם הוויה אלא רק בשם אלוקים (בניגוד לפרעה, שאליו פנה משה בשם הוויה ולא בשם אלוקים).

ורעיון זה מסייע בהבנת הפסוק הבא: "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם וייהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדנו"- ופסוק זה מעורר מספר תמיהות:

ולפי מה שהסברנו, הפסוק מובן: פרעה שילח את "ישראל" אך לא את "העם"- הערב רב שנילווה איתם, כי "העם" ברח ללא אישור מפרעה, ועל כך פרעה ועבדיו נודעים ומופתעים, ולכן מבינים שכדי להחזיר את "העם" צריך לתפוס את "ישראל", כי בעקבות שילוח "בני ישראל" נגרמה בריחת "העם".

כאשר פרעה וחילו רודפים אחר "ישראל" ומשיגים אותם על שפת הים, ובני ישראל זועקים אל ה', יכולים "העם" – הערב רב, לנטוש את עם ישראל ולהצטרף לעמם – המצרים הרודפים, ולבקש את מחילתם ע"י הסגרת ישראל בידיהם, בפרט שרואים שגם ישראל מתייאשים מהצלה ואומרים למשה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה הדבר אשר דברנו אליך לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר"- ופה זה "בני ישראל" מדברים, כי הם עבדו את מצרים ולא הערב רב.

ולמרות ייאושם של "ישראל", "העם"- הערב רב, לא נסוגים מבחירתם ולא מצטרפים למצרים הרודפים ונשארים יחד עם בני ישראל.

ולכן משה פונה לכולם- גם אל בני ישראל וגם אל הערב רב, ואומר: "ויאמר משה אל העם אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה'…. ה' יילחם לכם ואתם תחרישון", ה"לכם" כולל גם את הערב רב שגם עבורם יילחם שם הוויה בהנהגה ניסית, בזכות שלא נטשו את בני ישראל.

ואז ה' אומר אל משה-"מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו"- ולא מזכיר את "העם", אלא רק את "בני ישראל", כי בני ישראל יותר ראויים שיבקע הים בעבורם בזכות המילה וקורבן הפסח והשעבוד במצרים, ורק לאחר שיבקע הים בעבורם, יוכלו גם "העם" לעבור אחריהם.

ורק לאחר שהמצרים טובעים בים נאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". כעת גם העם מכיר את ה' ומאמין בו ובמשה עבדו, ובכך עברו את המבחן וראויים להצטרף לעם ישראל במסעו במדבר אל הר סיני ולמתן תורה.

ודווקא מלחמה זו הייתה מבחן, ולא אם היו הולכים דרך ארץ פלישתים ונתקלים במלחמה עם פלישתים, כי אז זה לא היה מבחן בעבורם – כמו כאשר עמם שלהם תוקף את ישראל ויכולים להצטרף בחזרה לעמם נגד ישראל – ולעומת זאת אם פלישתים היו נלחמים שלא יעברו בארצם הם פשוט היו חוזרים למצרים ואין זה מעיד על נטישת ישראל, כי זכותו של העם היושב בארצו לא לתת לעם אחר לעבור בקרבו.

אמנם בשירת הים לא מוזכרים הערב רב אלא רק בני ישראל – "אז ישיר משה ובני ישראל", כי לדרגת שירה נבואית עדיין לא הגיעו "העם", אלא רק "בני ישראל" , אך בשירת הנשים משמע שגם נשות הערב רב השתתפו-"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות…"- משמע כל הנשים כולל נשות הערב רב.

וזה מזכיר את המדרש-"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". ובהקשר לכך, יש לשים לב לשלוש פרשיות עוקבות הקשורות כולן למים ומרירות: א. "ותיקח מרים הנביאה… בים" ב. "ויסע משה את ישראל מים סוף …ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם… וילונו העם על משה לאמור מה נשתה, ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים" ג. "ויבואו אילימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים, ויסעו מאילים וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר ויאמרו אליהם בני ישראל: מי יתן מותנו במדבר בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב".

גם במרה וגם ברפידים בסוף הפרשה, כשהתלונה היא על המים מוזכר "העם" ולא "ישראל"- "ויצמא שם העם למים וילן העם על משה…", ואילו לגבי המחסור במזון התלונה היא של "כל עדת בני ישראל" והדבר אומר דרשני!

ואולי ניתן ליישב זאת בכך ש"העם" המורכב גם מהערב רב שרובם היו מצרים, שעבורם היאור היה מקור החיים של מצרים, ולכן התלות במים הייתה גדולה ביותר, וברגע שנתקלו במחסור במים חשו איום קיומי לעומת בני ישראל שעבורם היאור היה דווקא סמל לפורענות – שכל הילדים הזכרים הושלכו ליאור במצוות פרעה, פחות נלחצו בני ישראל כשלא מצאו מיד מים.

בעניין המים המרים במרה וההקשר לפרשה הקודמת בעניין שירת מרים, הרי ידוע המדרש שמרים נקראה כך על שם מרירות השעבוד שהתחיל בלידתה, וכן הבאר שליוותה את ישראל במדבר סיני ארבעים שנה בזכות מרים, שנקראה באר מרים, וכן שירתה של מרים על הים קושרת את מרים למים ומרירות מר-ים, ובארה של מרים מתחילה בסוף פרשתנו – ברפידים, כשמשה מכה על הסלע במטהו ויוצא ממנו מים, ומים אלה ממשיכים ללוות את ישראל ארבעים שנה במדבר עד למות מרים. והמטה העשוי מעץ מזכיר כאן את העץ המושלך למים המרים וממתיקם, ודבר זה קושר את מרים אל "העם", כי היא זו שבעקבותיה כל הנשים (כולל הערב רב) יצאו אחריה בתופים ובמחולות, וכפי שהזכרנו דווקא "העם" מתלונן על חסרון המים כאן וברפידים ונענה בבארה של מרים.

וכאשר מגיעים לאילים, מוצאים שם שתים עשרה עינות מים (כנגד שנים עשר שבטי ישראל) ושבעים תמרים (כנגד שבעים אומות העולם) שמתקיימים על מעיינות אלו, ובמילה "תמרים" יש את המילה "מרים" ו"מרירות", ושוב, יש לנו מפגש של העץ (הדקל), המים, ופירות התמר המתוקים שהמירו את המרירות במדבר במתיקות הפירות ולכן נקראים תמרים, מלשון תמורה והמרה. ויש כאן רמז לשנים עשר שבטי ישראל שמחיים את שבעים אומות העולם בכך שמקבלים ומקיימים את תורת ה' שבלעדיה אין קיום לעולם וממילא יושמדו גם שבעים האומות, ולכן בחג סוכות מקריבים שבעים פרים כנגד אומות העולם שבזכות כך מתקיימים.

והמילה "אילים" מזכירה את "אילי מואב יאחזמו רעד", שעליהם אומר האבן עזרא במקום – "אילי ביו"ד כמו כבשים כי השרים כדמותם בצאן" – כלומר השרים הממונים על שבעים אומות הטלה המקודש על האומות בגלל היותו בכור המזלות, ולכן השרים הממונים, הם בעיני האומות בדמות אילים, כפי שאומר האבן עזרא, ודבר זה מתקשר למקום שבו יש שבעים תמרים הקיימים על שנים עשר המעיינות והמקום נקרא אילים.

המילה "תמר" מורכבת גם מהמילים: תם – מר – תמה המרירות, וכן מרים הנביאה המתיקה את מרירות השעבוד בנבואתה על הולדת משה – מושיען של ישראל מידי מצרים – שגם בשמם יש את המילה "מרים" עם האות צ', ובצאת הצדיק ממצרים נשאר רק  ה"מרים", ולכן כשיצאו ישראל ממצרים מצאו את המים המרים, והשלכת העץ אל המים המרים, ממתיקה אותם, כמו שישראל במצרים המתיקו את מצבם של המצרים ובזכותם הפכה מצרים למעצמה עולמית כפי ששתים עשרה עינות המים מחיים את שבעים התמרים.

כי העץ נמשל לצדיק, כמו שנאמר – "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו" (ירמיה י"ז), לעומת הרשע שנמשל לערער בערבה-"ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב" (שם, שם), כך המצרים כשיצא מהם הצדיק – העץ, חזרו למרירותם, ולכן דווקא "העם" – הערב רב שמורכב בעיקר ממצרים, הצטערו על צאת הצדיק ממצרים כשפגשו את המים המרים, וכפי שמרים המתיקה את המרירות בנבואת הצדיק, כך משה בהשלכת העץ אל המים- ממתיקם.

וכפי שהסברנו בתחילת פרשתנו, על הקשר בין פרשתנו לפרשת נח – גם שם התיבה מעץ שבה היה נח – הצדיק, המתיקה את מרירות מי המבול שמסביב ואפשרה את המשך האנושות, וכן משה בתיבה מעץ בתוך היאור שהמתיק את המים הזידונים של שעבוד מצרים באמצעות הצדיק.

ולכן כאן מוזכרת "מרים הנביאה אחות אהרן", ולא מוזכרת כאחות משה, כי מדובר על נבואתה כשהייתה עדיין רק אחות אהרן ולא משה, כי עוד לא נולד, ובזכות נבואתה המתיקה את מרירות מצרים, ולכן רק כאן מוזכרת בשם נביאה ולא בשום מקום אחר.

אך עדיין אין התייחסות של שם הוויה אל "העם", אלא רק ל"בני ישראל" בכל הדיבורים אל משה. ודווקא כאשר "עדת ישראל" מתלוננת על המחסור במזון ולא מוזכר "העם", דווקא אז ה' אומר למשה: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו". כי בכך שהעם לא התלוננו, אלא רק בני ישראל, בכך הוכיחו שראויים שייעשה נס בעבורם, ולכן ה' כולל גם אותם בדיבורו עם משה, אך מתנה זאת – "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" – כי בציווי על המן, מצווה לראשונה על שמירת השבת – "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת, לא יהיה בו", ואז – "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו", דווקא מן העם יצאו ללקוט ולא מ"בני ישראל", וכך לכאורה לא עמדו בנסיון, אך כיוון שרק מקצת יצאו ולא כל "העם", כי כתוב "ויצאו מן העם ללקוט", לכן ה' נוזף במשה אך לא מתנער מ"העם" – "ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי ראו כי ה' נותן לכם את השבת… שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"- ואכן מיד אחרי כן כתוב-"וישבתו העם ביום השביעי".

לכן כאשר מגיעים כל עדת ישראל לרפידים-"ואין מים לשתות העם וירב העם עם משה… ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'… ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת"- כלומר: דווקא המטה אשר היכה בו את היאור שמזכיר למצרים שבקרב הערב רב את מכת דם שהפכה את מי היאור המקודשים בעיניהם לדם, דווקא במטה זה יוציא להם מים חיים מן הסלע בחורב – "ושתה העם".

ואז, דווקא אז נכללים העם בשם "בני ישראל" – "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין"- ולכאורה הלא זה "העם" שניסה את ה' ולא "בני ישראל"? אך מכאן רואים שנשלם שלב הבחינה של העם- הערב רב, בזכות ששמרו את השבת ולא התלוננו על המחסור במזון, וכעת נכללים גם הם בשם "בני ישראל".

ואז מגיע עמלק "וילחם עם ישראל ברפידים", כבר אין הבחנה בין העם לישראל – כולם "ישראל" ועם כולם עמלק בא להילחם, כי עמלק בגימטריא "ספק", וברגע שניסו את ה' לאמור – "היש ה' בקרבנו אם אין", כלומר הביעו ספק במציאות ה' בקרבם – מיד מגיע מעורר הספקות ואויב ה' הגדול – עמלק, כי מצא אחיזה בספק של ישראל ובא ממרחקים ונעקר ממקומו כדי לבטל את הרושם של יציאת מצרים והשפעתו על עמי העולם, כאומר: אני לא מתרשם, עובדה שאני מעז להילחם בישראל, למרות כל הניסים שנעשו להם.

וכעת אין חשש "פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", כי בדיוק כעת "העם" השלים את המבחן ונקרא "ישראל", ואין חשש שבגלל המלחמה ישובו מצרימה, בפרט שפה לא מדובר בפלישתים שמונעים באופן טבעי מי שמנסה לעבור בארצם, אלא כאן מדובר באויב רוחני שעזב את ארצו כדי לחפש את ישראל ולהילחם בהם, וממנו אין להרתע, לכן משה אומר ליהושע לבחור אנשים צדיקים ולצאת להילחם בעמלק מחר, כי זאת מלחמת אמונה (ולכן נאמר-"והיו ידיו אמונה עד בא השמש"), אך כאשר עמלק יצא ממקומו להילחם עדיין היה "העם" נבדל מישראל ולכן חשב עמלק שיש לו סיכוי במלחמה, כי יש שיתוף בשמו-עם לק, עם העם, אך כאשר הגיע לרפידים כבר נטמע העם בתוך "ישראל" ומכונה "ישראל", ואיבד עמלק את ההזדמנות לתקוע טריז בין שני החלקים, ולכן נוצח ע"י יהושע , ואז ה' אומר אל משה – "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים… ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר".

ויש כאן מספר שאלות: הרי יהושע נקרא כך רק שנה לאחר מכן – בזמן שליחת המרגלים (בפרשת שלח לך) "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר י"ג)? כמו כן, מה פירוש הביטוי "שים באזני יהושע" – הרי אם זה כתיבה בספר, צריך לתת בידי יהושע, כי הלא נאמר "כתוב זאת זכרון בספר"? ומדוע דווקא באזני יהושע ולא באזני משה עצמו?

כמו כן, כשמשה אומר "מלחמה לה' בעמלק מדר דר", משמע מאז ומתמיד, והלא צריך לומר "לדר ודר" – כלומר, מעכשיו והלאה לדורי דורות, ולפי הכתוב משמע שמלחמה לה' מראשית העולם ומדוע? כמו כן, המדרש אומר על הפסוק – "כי יד על כס י-ה" – ומביאו רש"י על המקום: "נשבע ה' שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם…" ולכן לא נאמר "כסא" ולא נאמר שם הוויה במלואו, ומדוע תלוי הדבר זה בזה, ומדוע דווקא יהושע מצטווה לפתור זאת?

בפרשת האזינו, רגע לפני מות משה עבד ה', משה כותב את שירת האזינו – "ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון", ושם מוזכר יהושע שוב בשמו המקורי "הושע", למרות שעד פסוק זה, בכל ספרי התורה עד אז מוזכר בשם "יהושע", אז מדוע השינוי דווקא רגע לפני שמחליף את משה בהנהגה, ורגע לפני הכניסה לארץ ישראל? וכן הביטוי "באזני העם" מזכיר את פרשתנו "שים באזני יהושע".

וכדי ליישב את כל השאלות הנ"ל נברר קודם את הביטוי "מדר דר", שבצירוף אפשר לומר – "דרדר", וזה מחזיר אותנו לחטא אדם הראשון שבעקבותיו נאמר לו – "ארורה האדמה בעבורך… וקוץ ודרדר תצמיח לך…" (בראשית ג'), כלומר, "מלחמה לה' בעמלק מדר דר"- מאז הדרדר ההוא יש מלחמה לה' בעמלק ולא רק מעכשיו, אלא מאז חטא אדם הראשון ונצחון הנחש הקדמוני והממונה עליו – השטן – נוצר היסוד הרוחני של עמלק של אויב ה'.

ומדוע המילה "דרדר"?

כי תכלית הבריאה היא ש"ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד), ותכלית עמלק להפוך את ה"אחד" ל"אחר", כלומר אין (חלילה) אלוקים אחד אלא אחר, כמו כל האלוהים האחרים, יש עוד אחד אחר (כביכול) ולא אחד ויחיד, כלומר עמלק רצה להוריד את האות ד' ולהחליפה בר', וכיוון שבפסוק מוזכר "ה' אחד ושמו אחד"- עמלק והשטן רוצים להפוך את שתי המילים ל"אחר", גם "ה' אחר" וגם "שמו אחר", ולכן המילה דרדר והכפילות של הד' וה-ר'.

וזה התחיל כבר בנחש הקדמוני והאכילה מעץ הדעת שגרמה לגירוש מגן עדן ותחילת הכפירה בא-ל אחד, ולכן-"מלחמה לה' בעמלק מדר דר"- מאותו דרדר של אדם הראשון, ולכן נאמר "קוץ ודרדר תצמיח לך", כי הד' נבדלת מהר' בקוץ שבראשה, ואם מורידים את הקוץ מה-ד', מקבלים ר'.

לכן כל עוד עמלק קיים, שמו של ה' וכסאו אינם שלמים ולא מתקיים "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ותפקיד זה מוטל על זרעו של יוסף – יהושע משבט אפרים, כי כשנולד יוסף נולד גם שטנו של עשו, כפי שנאמר – "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה בהם שריד לבית עשו" (עובדיה א')- ועמלק מזרעו של עשו, ולכן זרעו של יוסף אחראי להשמדת עמלק ומשה מטיל את המלחמה בעמלק על יהושע בן נון. וכיוון שמשה הטיל את תפקיד המלחמה בעמלק על יהושע ולא עשה זאת הוא בעצמו, לכן ה' בוחר ביהושע לתפקיד מחיית עמלק שיתקיים רק בכניסה לארץ ישראל שיוביל יהושע ולא משה.

וכיוון שאת האות י' מוסיף משה להושע בן נון לפני חטא המרגלים, באומרו "י-ה יושיעך מעצת המרגלים" (עפ"י המדרש ברש"י שם), אז גם שמו של יהושע חסר (ורק כעת במלחמה עם עמלק הוא מלא כי הוא עושה את תפקידו) כל עוד לא ימחה את עמלק, לכן ה' אומר "שים באזני יהושע"- כלומר האוזן של יהושע זה האות י' (כי אוזן הכלי זה הידית שאתה מרימים את כל הכלי), ולכן בפרשת "האזינו" לפני הכניסה לארץ מוזכר יהושע בשם "הושע בן נון" בלי ה- י', כי כעת כאשר הוא עומד להנהיג את עם ישראל בכניסה לארץ צריך לזכור את ששמו באוזניו ארבעים שנה קודם לכן – מחיית עמלק שתשיב את שם ה' למילואו וגם את "אוזן" יהושע למקומה- האות י' של שמו.

וכמו שעמלק ניסה למחוק את שם ה' – להמירו באחר במקום אחד, לכן ה' נשבע למחות את זכר עמלק – מידה כנגד מידה. וביטוי זה מזכיר את פרשת נח שוב – "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר עשיתי…", "ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה", "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה…" (בראשית ז').

עמלק בגימטריה זה מר, שבגאוותו כי רבה (רם) רצה להמיר את מתיקות הגאולה למרה ומטה אלוקים שביד משה שניצב על ראש הגבעה בזמן המלחמה בעמלק ("מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי") והמטה העשוי מעץ המתיק את המרירות של עמלק וסיכל את עצתו בדיוק כפי שהעץ הושלך למים המרים והמתיקם, וכפי שמטה משה הוציא את המים מהסלע. וגם דינו להימחות כמו מחיית היקום על ידי המים המרים של המבול.