פר' ויצא

פרשתינו מתחילה במלאכי אלוקים ומסתיימת במלאכי אלוקים, וכן מתחילה באבנים ומסתיימת באבנים. מתחילה במלאכי אלוקים בחלום יעקב בבית אל "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו", ומסתיימת במלאכי אלוקים- "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים". מתחילה באבנים-"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" ומסתיימת באבנים – "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל".

וכן הפרשה מתחילה בהקמת מצבה ומסתיימת בהקמת מצבה – מתחילה במצבה -"ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה" ומסתיימת במצבה-"עד הגל הזה ועדה המצבה…"

ה' מתגלה ליעקב בראשונה- בפרשתנו בברחו מפני עשו אחיו בגיל שבעים ושבע- בבית אל (העשור השמיני לחייו – בדיוק כפי שהתגלה לאברהם ויצחק לראשונה בעשור השמיני לחייהם בגיל שבעים וחמש, בניגוד לנח שהתגלה לו לראשונה במאה השביעית לחייו. וכפי שהסברנו בפרשת "בראשית" שהמספר שבע שייך להנהגת אלוקים הכללית בבריאה – הנהגת הטבע ומכך לבני נח ולשבעים אומות העולם, בניגוד לעם ישראל, שמתחיל מאברהם יצחק ויעקב, אשר הם מעל הטבע בגלל ששברו את טבעם למען ה' ומספרם שמונה ולכן ברית המילה המיוחדת לעם ישראל הינה ביום השמיני. ולכן גם למשה רבנו ה' מתגלה בעשור השמיני לחייו דווקא בגיל שבעים ותשע) – מקום שהתקדש כבר ע"י אברהם שבנה שם מזבח וקרא שם בשם ה' – אך בניגוד לאבותיו, יעקב לראשונה מכניס מושג חדש בעבודת ה' ובמקום לבנות מזבח לה', כפי שעשו אברהם ויצחק, הוא מקים מצבה ויוצק עליה שמן. יעקב הוא גם הראשון בתורה שנודר נדר (בניגוד לאברהם ויצחק שנשבעו שבועה לאבימלך, וכן עשיו ליעקב שנשבע לו על מכירת הבכורה, וכן אברהם שהשביע את עבדו לקחת אישה לבנו יצחק) – "וידר יעקב נדר לאמר: אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".

ונדר זה מעלה מספר שאלות: א. הלא ה' כבר הבטיח לו כל זאת- "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך", אז מה יעקב מתנה את קיום הנדר בעזרת ה' לו בדרך, הלא כבר הבטיח זאת ה'?   

ב. וכן מה פרוש – "והיה ה' לי לאלוקים", וכי בלי זה, חלילה, יעקב לא מקבל את ה' לאלוקים, רק אם יקיים את מה שהבטיח?

ג. וכי רק בעתיד לאחר שישוב בשלום לבית אביו, רק אז יקבל יעקב את ה' לאלוקים, וכי מה היה עד עכשיו, שבעים ושבע שנה בבית אביו לא קבל עליו את ה' לאלוקים?

כדי להבין זאת צריך לדייק בדברי ה' אל יעקב – "והנה ה' ניצב עליו ויאמר אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק… כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך", ה' אומר ליעקב שהוא אלוקי אברהם ואלוקי יצחק (למרות שיצחק עדיין חי) ולא אמר לו שהוא אלוקי יעקב, כלומר שיעקב עדיין לא הגיע לדרגה שייקרא עליו – "אלוקי יעקב". וכן ה' מבטיח לו שישמור עליו בכל אשר ילך וישיבהו לאדמה הזאת ולא יעזבהו עד אשר יעשה את כל אשר דיבר לו – משמע שכשיגמור את השמירה וישיבהו אל האדמה הזאת, תפסק השמירה וההשגחה המיוחדת שנתן לו מכח זכות אבותיו, שעליהם נקרא שם ה' "אלוקי אברהם" ו"אלוקי יצחק". ולכן יעקב לא מסתפק בהבטחה זאת, ונודר נדר שאם ישמור עליו אלוקים בדרך וישיבהו לשלום אל בית אביו (ולא רק לאדמה הזאת) וגם "והיה ה' לי לאלוקים" כלומר זה חלק מהתנאי, שה' גם לאחר שיבתו לבית אביו לשלום, לא יעזוב את השגחתו אלא יהיה לי גם לאלוקים, כלומר יקרא עלי שם "אלוקי יעקב" כמו על אבותי בזכות עצמי ולא רק בזכות אבותי, אז – "האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".

ולגבי השאלה, מדוע הקים יעקב מצבה דווקא ולא בנה מזבח? ומניין בא בכלל הרעיון של מצבה, שעד אז לא מוזכר בתורה כאמצעי פולחן, ורק מכאן והלאה מתחיל להיות אמצעי פולחן עד כדי כך שגם עובדי האלילים מאמצים פולחן זה לעבודה זרה שלהם, עד כדי כך שבכניסה לארץ ה' אוסר על הקמת מצבה אפילו לה' ומצווה לשבור את כל המצבות של העבודה זרה בארץ – "ולא תקים לך מצבה" (דברים ט"ז) – "ופסל ומצבה לא תקימו לכם" (ויקרא כ"ז), "ואת מצבותם תשברון" (שמות ל"ד), "ושבר תשבר מצבותיהם" (שמות כ"ג), "ויסר את מצבת הבעל" (מלכים ב' ג').

ויש לומר שיעקב למד זאת מהתגלות ה' אליו שבה נאמר – "והנה ה' ניצב עליו" וכן מהסולם שראה בחלומו "והנה סולם מוצב ארצה", שהשורש י.צ.ב מופיע שוב ושוב, ולכן גם הוא לוקח את האבן ששם למראשותיו ומציב אותה מצבה לה'.

לעומת האבן הניצבת אנו נתקלים באבן מתגלגלת. כאשר יעקב מגיע לחרן לבאר "והאבן גדולה על פי הבאר", "ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן", וכאשר רואה יעקב את רחל – "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר", כאן מוצאים אבן שגוללים אותה ומגלים אותה לעומת אבן המוצבת מצבה בתחילת הפרשה.

ובסוף הפרשה מצטרפות שתי האבנים ומהוות ברית בין יעקב ללבן, יעקב מקים מצבה-"ויקח יעקב אבן וירימה מצבה", וכן מלקט אבנים ועושה גל אבנים (שנקרא גל עד) -"עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה".

ויש לשים לב שיעקב נודר-"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים", בית אלוקים מזכיר לנו את בית המקדש, ובבית המקדש נאמר בספר זכריה – "מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה" (זכריה ד') והאבן הראשה מזכיר לנו את המצבה שיעקב יוצק שמן על ראשה. וכן בספר עזרא לגבי בית המקדש השני – "והוא מתבנא אבן גלל…" וכן "נדבכין די אבן גלל תלתא…" (עזרא ה' ו') – ושוב מתחברות לנו אבן הראשה (המצבה) ואבן מתגלגלת בבנין בית המקדש (בית אלוקים).

אך כדי להבין את חשיבות האבן בפרשתנו עלינו להגיע לעיקר פרשתנו – שתי האחיות רחל ולאה אשר עליהן נאמר במגילת רות "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד'). ואכן כדי לבנות את בית האלוקים צריך לבנות קודם את בית ישראל המורכב משנים עשר בנים – שתים עשרה אבנים.

כי המילה "בן" היא משורש בנין עדי עד ושנים עשר הבנים הם שנים עשר שבטי ישראל אשר מרכיבים את בית ישראל, ובנים בפרשתנו כמו אבנים, הבונות בית פיזי כך בנים בונים בית רוחני, ויעקב אביהם נקרא "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" (בראשית מ"ט), כי המילה – "אבן" ניתן לחלק לשניים – אב – בן, כי יעקב הוא שבנה את בית ישראל באמצעות שנים עשר בנים ובעזרת רחל ולאה וזאת כהכנה לבנין בית המקדש בית אלוקים, שיבנה עם ישראל בשבתו בארץ כנען.

ובהביננו דבר זה, נגיע להבין קשיים רבים בפרשה שלכאורה זועקים לשמיים.

כאשר רואה יעקב את רחל באה עם הצאן אין הוא עושה את מבחן השקאת הגמלים שעשה אליעזר לרבקה בעבר, אלא ישר גולל את האבן ומשקה בעצמו את צאן לבן, ומדוע? יעקב נושק לרחל ונושא קולו בבכי (באותו ביטוי שמופיע אצל עשו בברכות "וישא קולו ויבך") מדוע? נאמר לגבי רחל כי רועה היא, והשאלה היא מדוע שולח לבן את בתו הקטנה והיפה להיות רועה את צאנו ולא שוכר פועלים, או לפחות אם אין לו כסף ישלח את לאה להיות רועת צאן כי היא גדולה יותר מרחל וגם פחות מעודנת ויפה ופחות סכנה יש לה מצד הרועים ליד הבאר? וכן שמה רחל פרושו כבשה מעל גיל שנה ("רחליך ועזיך לא שכלו"), לעומת זאת לאה – פירוש עייפה, לא יכולה – "היו עלי לטורח נלאיתי נשוא" (ישעיה א'), "כי את רגלים רצת וילאוך" (ירמיה י"ב), ואכן נאמר בה – "ועיני לאה רכות" משמע לחות ועייפות.

ואילו בפרשתנו דווקא לאה יולדת כמו רחלה ורחל לא מסוגלת (נלאית) ללדת וכשיולדת זה בקשיים רבים עד כדי מוות בלידת בנה השני בנימין.

כמו כן בפרשתנו מוזכר שיעקב אוהב את רחל ולא מוזכרת סיבה לכך, למעט שפסוק קודם מוזכר יופיה של רחל, האם בשל כך בלבד מעדיף יעקב את רחל?!

יעקב מתנדב לעבוד תמורת רחל שבע שנים בצאן לבן, מדוע מתחייב כל כך הרבה זמן בזמן שאמו רבקה אמרה לו במפורש-"וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך…ושלחתי ולקחתיך משם" (בראשית כ"ז) והלא ברגע שהתחייב לשבע שנים מה יקרה אם פתאום יגיע שליח מאמו לחזור, האם ימרה את פיה?!

כאשר לבן מביא את לאה בערב אל יעקב מדוע איננה מגלה ליעקב כי היא לאה ומדוע מטעה את יעקב, מילא לבן הרמאי מובנת התנהגותו, אך מדוע לאה הצדקת משתפת פעולה עם אביה? וכן רחל, מדוע שותקת ולא מזהירה את יעקב?

לאחר מכן נאמר "ויאהב גם את רחל מלאה"- משמע שיעקב אוהב גם את לאה אך את רחל יותר מלאה. אך פסוק אחרי כן נאמר "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה" – משמע שלאה שנואה וזה סותר את הפסוק הקודם? וכן כאשר לאה יולדת את ראובן אומרת "כי ראה ה' בעוניי כי עתה יאהבני אישי", משמע שמקווה שבעקבות הילד יעקב יאהב אותה, משמע שמרגישה לא נאהבת, וכשילדה את שמעון היא אומרת "כי שמע ה' כי שנואה אנוכי" – עכשו כבר מרגישה גם היא שנואה, ובבן השלישי אומרת "עתה הפעם ילווה אישי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים על כן קרא שמו לוי".

בניגוד לשתי הפעמים הקודמות שהיא קוראת את שמות הבנים, אצל לוי נאמר "על כן קרא שמו לוי" משמע שיעקב קרא לו כן ולא לאה, וזה הילד היחיד בבני יעקב שאמו לא נותנת לו שם, והשאלה מדוע? כאשר יולדת את יהודה אומרת לאה "הפעם אודה את ה'… ותעמוד מלדת" מדוע רק כעת מודה לה' ולא בפעמים הקודמות, ומדוע דווקא כשמודה לה' עומדת מלדת, האם זה שכרה על התודה?

לבן, כשנותן את לאה ולאחר מכן את רחל ליעקב, מצרף אליהן שפחה לשרתן וזה די מוזר ונדיר מצד לבן הקמצן שנהג לשלוח את בתו הקטנה לרעות צאן ולא דאג ששפחה תעשה זאת (כדי לחסוך בכסף) אז פה נהיה נדיב?!

כמו כן, רחל דורשת בנים מיעקב רק לאחר שלאה יולדת ארבעה בנים והתורה מציינת -"ותקנא רחל באחותה", יוצא שהאשה האהובה מקנאה באשה הפוריה והלא אהובה וזה מקביל לחנה האהובה ("והלא אנכי טוב לך מעשרה בנים" (שמואל א' א'))  המקנאה בפנינה הפוריה והפחות אהובה ("כי את חנה אהב וה' סגר רחמה" (שם, שם)) וגם היא התפללה לה' רק לאחר שצרתה הכעיסה אותה וגרמה לה לקנא, ומדוע רחל לא מתפללת לה' על כך, ובמקום זאת דורשת מיעקב בנים "ואם אין מתה אנוכי" ומדוע יעקב לא מתפלל עליה כמו יצחק אביו שהתפלל על רבקה?

וכשבלהה שפחת רחל יולדת את נפתלי אומרת רחל – "נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי"- למה מתכוונת רחל בביטוי זה? וכן לאחר מכן כשרחל מבקשת מלאה מדודאי בנה אומרת לה לאה – "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני", מה הפירוש? הלא רחל ויתרה כמעט על יעקב למען לאה ולא להיפך, אז איך לאה אומרת לה כזה דבר, הלא זו כפיות טובה, ומדוע רחל לא עונה לה כמו שצריך? ועוד לאה נשכרת מכך וה' שומע לה ונותן לה את יששכר וזבולון ודינה, ומדוע? הלא זו כפיות טובה מצד לאה, ולא מגיע לה שכר על כך?

מדוע כאשר רחל יולדת את יוסף, יעקב נזכר שצריך לחזור לארץ כנען, מה השתנה פתאום?

כדי לענות על כל השאלות הללו צריך להבין את ראשו של לבן. לבן כבר בצעירותו התאפיין באהבת ממון גדולה מאוד וזאת ראינו בזמן שעבד אברהם בא לחפש אשה ליצחק וכששמע לבן מאחותו את דבר העושר בכסף ובזהב שהביא עמו עבד אברהם רץ לבן אליו החוצה, אל העין, ועשה הכל כדי לקנות את ליבו ואפילו השתמש בשם אלוקי אברהם (למרות שהוא עובד עבודה זרה כפי שנראה בעניין התרפים שגנבה רחל) ואמר – "בא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ…" (בראשית כ"ד).

ומכאן רואים שלבן, בשביל כסף מוכן אפילו להמיר את דתו, ואכן אליעזר עבד אברהם קלט תכונה זאת בלבן ודאג לשפע אותו בממון, כדי שיתן לרבקה ללכת אתו – "ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה ומגדנות נתן לאחיה ואימה" (שם, שם)

וזיכרון זה נשאר אצל לבן במשך תשעים ושבע השנים שחלפו מאז, עד שבא יעקב. וכיוון שללבן היו שתי בנות שהגיעו לפירקן והקטנה היפה רחל, דאג לבן שהיא זו שתהיה רועת הצאן ותצא כל יום אל הבאר להשקות את הצאן וכך אולי יתמזל מזלו שוב, כיוון שידע שמשפחת אברהם בארץ כנען, תשלח את העבד למצוא אשה דווקא במשפחתה בחרן (כפי שעשתה לגבי רבקה בשידוך עם יצחק) ולכן בחר דווקא את רחל היפה כדי לצוד על הבאר וכנראה גם לימד אותה שאם מישהו מבקש להשקותו שתשקה גם את גמליו.

ואכן באותו יום שיעקב בא, סוף סוף עלה משהו בחכה וכשרחל באה בריצה לספר לאביה (ולא לאימה כמו שעשתה רבקה, כי כנראה לבן תדרך אותה שברגע שמישהו יילכד תבוא מיד אליו לדווח ולא לאף אחד אחר) אז לבן רץ לקראתו (כפי שרץ תשעים ושבע שנה קודם לקראת אליעזר עבד אברהם), אך להפתעתו פגש את יעקב בן אחותו (ולא שליח מכובד מטעם משפחת יצחק עם עשרה גמלים עמוסים כל טוב) ויעקב היה חסר כל ומרופט ("כי במקלי עברתי את הירדן הזה" (בראשית ל"ב), וכן בבית אל שם אבנים למראשותיו כי לא היה לו שום ציוד לשינה) כי בברחו מבית הוריו נאלץ לברוח בחשאי כדי שעשו לא ירגיש וירדוף אחריו לתפסו, כי אם היה יוצא בכבוד רב עם עשרה גמלים נושאים כל טוב היו מאטים את מסעו ומאפשרים לעשו להשיגו ("ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה" (בראשית כ"ז) וכן "ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר" (הושע י"ב)). וכאשר לבן רואה זאת, כל תכניותיו לעושר מהיר מתרסקות, כי יש לזכור שכשיעקב מגיע אליו, לבן חי בצמצום רב עד כדי כך שבתו הקטנה רועה את צאנו כי אין לו כסף לשכור פועלים ("כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב ויברך אותך ה' לרגלי"), ולבן נאלץ לחשב מסלול מחדש מה לעשות במצב החדש שנוצר. וכשיעקב מספר לו – "את כל הדברים האלה" כלומר כנראה יעקב מספר לו את כל עניין הבריחה מעשיו שגרמה לו להגיע חסר כל, וכן את סיבת הבריחה ועניין הברכות והבכורה, לבן מבין שאינו יכול לתת לו את בתו ולשלחו לביתו בארץ כנען כי אז לא יראה אותו יותר ולא ירוויח כלום מהעושר בבית יצחק המרוחק ממנו, ולכן אומר ליעקב – "אך עצמי ובשרי אתה" – כלומר למרות הכל אתה בן משפחה ואיני יכול לסלקך מביתי ולכן יעקב יושב עמו חודש אחד ובזמן זה רועה את צאנו במקום רחל, ומיד לבן רואה את הברכה שמביא יעקב שפתאום הצאן מתרבה, תוך ימים נולדים ולדות חדשים ושום כבש לא נטרף ולא נגנב. ואז מבין לבן שיש סיכוי לסחוט את הלימון הזה ואומר ליעקב "הגידה לי מה משכורתך" כי רוצה להשאירו אצלו כמה שיותר כדי שירעה את צאנו ויביא את הברכה לרכושו.

ויעקב שאוהב את רחל (כי גם היא רועת צאן כמוהו וממילא בעלת מידות טובות שמאפיינות רועה צאן שצריך לחמול ולטפל בכל כבשה תועה ולדאוג לתזונתן ולרווחתן), כי למרות היותה יפת תואר ויפת מראה עדיין לא גבה ליבה ומטפלת בצאן בחמלה, אך כיוון שכנראה רחל עדיין צעירה מדי לנישואין מציע יעקב לעבוד תמורת רחל שבע שנים (כנראה עד שתהיה בוגרת מספיק לנישואין והמספר שבע דווקא, נובע מעברו של אביו יצחק שחפר שבע בארות, וכן מאברהם סבו שכרת ברית עם אבימלך בהציבו שבע כבשות הצאן לבדן וכן בגלל מקום הולדתו – באר שבע, וכן גילו בשעה זו – שבעים ושבע, וכן כי המספר שבע שייך לנקבה כי המידה השביעית – ספירת המלכות, היא הנוקבא המקבלת מהזכר ולכן בת זוגו של דוד המלך השייך למידת המלכות היתה בת שבע, כפי שהסברנו במפורט בפרשת "בראשית").

ולמרות שרבקה אמו אמרה לו להיות עם לבן רק ימים אחדים, אך אביו גם אמר לו לקחת "אשה מבנות לבן אחי אמך" ויעקב מחויב לשמוע לאביו ואין ביכולתו לקחת את רחל כעת בלי אישורו של לבן, ולכן נאלץ להתחייב לעבודה של שבע שנים, כמו כן יש לזכור שרבקה אמו אמרה לו שתשלח מישהו לקרוא לו מחרן ברגע שתשכך חמת עשו ויעקב סומך על כך שכל עוד לא שלחה שליח יכול הוא להשאר בחרן. ואכן לבן קופץ על ההצעה ואומר "שבה עמדי" כי זה מטרתו – שיעקב יישאר איתו ויעבוד בצאנו כמה שיותר, וכשיעקב עובד שבע שנים-"ויהיו בעיניו כימים אחדים" – שזה מקביל לציווי אימו של "ימים אחדים", לבן כבר מתכנן את המהלך הבא שישאיר את יעקב עוד שבע שנים נוספות לפחות ובינתיים לבן דואג לא להשיא את לאה המבוגרת כבר ומשאירה עגונה בביתו כדי לעשותה נואשת, ואכן מצד אחד לאה יודעת שיעקב מיועד לרחל ועובד בשבילה שבע שנים ומצד שני היא יושבת דחויה בבית אביה ואף אחד לא נראה באופק, וכשרואה את מידותיו ונאמנותו של יעקב וצדקותו הגדולה, גדל צערה שאין היא זוכה בצדיק כזה לבעל ואב לילדיה ותצטרך להסתפק באחד הרשעים כדוגמת אביה, וכמובן שיעקב בשבתו בבית לבן לא שוקט על שמריו ומפיץ את דבר האמונה בא-ל אחד ומספר על הניסים שראה בבית אביו וסבו ואת כל תולדות משפחתו המופלאים, ובכך משפיע על רחל ולאה להאמין בה' אחד ולא בתרפי אביהן הרמאי והקמצן וכשהן רואות את מידותיו הטובות של יעקב ומשוות זאת עם מידותיו הרעות של אביהן, אין ספק היכן נמצאת האמת גם לגבי האלוקים האמיתי, ובכך גובר צערה של לאה שלא תזכה לבעל צדיק עובד ה', אלא לבעל רשע עובד אלילים.

יעקב גם מלמדן את שפת הקודש כפי שרואים בילדיהן שקוראות להם שמות על פי שפת הקודש ולא בארמית כשפת אביהן. וכאשר לבן בא אל לאה עם תכניתו לרמות את יעקב בליל הנישואין (כי אם יתן לו את רחל, מיד יעזוב יעקב עם רחל בחזרה לארץ כנען ואילו אם יתן לו את לאה יאלץ לעבוד עוד שבע שנים עבור רחל כי לא יוותר עליה ולא יעזוב עם לאה וכך ירוויח לבן עוד שבע שנות עבודה וברכה לצאנו), חייב הוא לשתף בתכניתו גם את רחל כדי שלא תטרפד את התוכנית ותגלה ליעקב וכן לאה יכולה לטרפד את כל התכנית אם מיד כשיכניסה לבן בערב לאוהל יעקב תאמר לו אינני רחל, ולכן לבן מציב בפני שתי בנותיו שתי אפשרויות:

1. שתסכימו לתוכנית ולאה תנשא ראשונה ושבוע לאחר מכן רחל ואז יעקב יאלץ להשאר עוד שבע שנים בעבודת הצאן, ואם יעקב יכעס על שתיכן תאמרו לו: "אתה נשמעת לציווי אמך ורימית את אחיך עשו ואת אביך יצחק לשם שמים כדי לקבל את הברכות שמגיעות לך בצדק, אף אנו רימינו אותך במצוות אבינו, אך כוונתנו לשם שמים כדי שנזכה שתינו להנשא לבעל צדיק עובד ה' ולא נאלץ להנשא לרשע עובד עבודה זרה".

2. שתיכן לא תנשאו ליעקב ואשלח אותו מכאן בבושת פנים, עם פיצוי כספי על עבודתו, כי מספיק הרווחתי מעבודתו הרבה יותר מנדוניא אחת ויש לי אפשרות לצאת ברווח מכל הסיפור, ואז שתיכן תפסדנה בעל צדיק עובד ה' ותינשאו לרשעים עובדי עבודה זרה, וזו הברירה שלכן – או הכל או כלום.

ורחל ולאה נאלצות לבחור באפשרות הראשונה, למרות כל הקושי לרמות את יעקב, כי בברירה זו בעצם נקשרו אחת בשניה כמו פתיל המורכב משני חוטים השזורים זה בזה לפתיל אחד ("נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי")

ושתיהן כאחת סובלות מבחירה זו – רחל ודאי שנאלצת לחלוק את בעלה עם אחותה – צרתה וגם לעמוד מול אכזבתו של יעקב לשתיקתה והסכמתה לכך, ולאה ודאי כרגל חמישית במרכבה – לא רצויה וצריכה לרמות בפועל בלילה הראשון את יעקב ולהתחזות לאחותה ולא להעמידו על טעותו ובכך לעולם תיזכר בעיניו כרמאית.

אך כל הסבל הזה עדיף להן מהאפשרות השניה – ששתיהן יאבדו בעל כזה ולכן לשם שמים הן מסכימות, אך לא שוכחות לאביהן את הברירה האכזרית שהעמידן בפניה ("הלא נוכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו") כי המניע שלו היה אנוכי לחלוטין – המשך שהיית יעקב בביתו ובכך יתברך רכושו-"נחשתי ויברכני ה' בגללך".

וכדי שבנותיו ישתכנעו יותר לתכניתו, לבן נותן לכל אחת מהן שפחה לשירותה האישי, כי כעת לאחר שבע שנות עבודה של יעקב התברך מאוד רכושו ויכול להרשות זאת לעצמו (אך אינו יודע שמשמים גלגלו כל זאת על מנת להעמיד שנים עשר שבטים משתי האחיות ומשתי השפחות), וכנראה שבשבע שנות עבודתו, יעקב לא פוגש את רחל ולאה דבר המסביר איך לא זיהה שזו לאה על פי הקול השונה. וכאשר יעקב בבוקר רואה – "והנה היא לאה" ושואל את לבן לפשר המרמה אומר לו לבן – "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" – ומדוע יעקב לא עונה לו – אם כן מדוע מראש לא אמרת זאת וחיכית עד עכשיו? כי בדבריו של לבן יש רמז ועקיצה ליעקב – במקומנו לא ייעשה כן אך במקומכם כן נוהגים להקדים הצעיר לבכור כפי שעשית אתה לעשו אחיך בבכורה ובברכה ומה תלין עלי כי רימיתי אותך, הלא אתה בעצמך עשית אותו דבר והתחזית לאחיך על מנת להטעות את אביך, אז גם אני גרמתי ללאה להתחזות לרחל ולקבל את נישואיך. ויעקב שומע ושותק ומקבל את הדין כי מבין שמה' יצא הדבר וכאשר עשה כן עשו לו.

וכעת לבן נותן לו את רחל, לפני שיעבוד עוד שבע שנים כדי לקשור אותו אליו עוד יותר, כי ברגע שיוולדו לו ילדים יותר קשה לברוח עם נשיו.

וכעת כאשר רחל ולאה נשואות לו, מתחילה התחרות ביניהן על בנים ואהבת יעקב, וכיוון שיעקב אוהב את רחל מלאה למרות שמשמע שאוהב אותה יותר ולא ששונא את לאה, אך בשביל אשה זה גרוע משנאה כי שנאה זה עדיין רגש ואילו אדישות גרועה משנאה, ולכן לאה משתוקקת לאהבתו של יעקב וכשנולד ראובן חושבת שזה יתרום לכך שיעקב יאהב אותה – "כי עתה יאהבני אישי" וכאשר נכזבת תקוותה ונולד שמעון כבר מודה בכך – "כי שנואה אנוכי" ולפחות ה' אוהב אותי ורואה בעוניי, וכשנולד לוי כבר לא מצפה לאהבה אלא רק לליווי, שלפחות כלפי חוץ ילווה אליה יעקב ולא יתעלם ממנה כשהולכים ביחד לאירועים משפחתיים. וזאת כן מקבלת ולכן יעקב קורא ללוי לוי, ולא לאה, כי הסכים להלוות אליה, ולכן כשיולדת את יהודה מודה לה' על הענות בקשתה שילווה אליה אישה, ולכן אומרת רק בלידת יהודה – "זאת הפעם אודה את ה'" -כי בהולדת לוי עדיין לא ידעה אם ילווה אליה אישה, ורק ביקשה זאת וכעת יכולה להודות. ויתכן שבהולדת יהודה יעקב גם הראה יותר אהבה כלפיה בנוסף לליווי. ולכן עומדת מלדת, כי ה' שמע אל תפילתה להלוות אישה אליה ואולי גם לאהוב אותה וכעת כשפסקה כמיהתה ממילא עמדה מלדת כי הפסיקה להתפלל על כך ולהשתוקק לכך.

וכעת בא תורה של רחל, כי עד עכשיו הסתפקה באהבתו של יעקב אך כעת שרואה שגם לאה בזכות ילדיה זוכה לאהבתו ולליוויו של יעקב מתחילה לקנא באחותה כי עכשיו אחותה עודפת עליה באהבת יעקב ובבנים ואילו לה יש רק את אהבת יעקב ולכן דורשת ממנו "הבה לי בנים", ואז יעקב כועס על רחל ואומר לה "התחת אלוקים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן" הרי את רואה שאין מתנהגים אתנו בדרך הטבע ורוצים את תפילתנו ומילא לאה התפללה והשתוקקה לילדים כדי לזכות באהבתי, אך את שקיבלת בקלות את אהבתי לא טרחת להתפלל לבנים ולא הראית מצוקה כמו לאה ולכן ה' מנע ממך פרי בטן כי לא הראית סבל וגם תפילתי לא תעזור, אלמלא תקריבי גם את משהו כמו לאה.

ולכן רחל באמת שומעת ונותנת לו את בלהה שפחתה כדי להיבנות ממנה, כלומר בזכות ההקרבה שעושה ומכניסה מעצמה עוד צרה (בנוסף ללאה, אך לאה זה היה מחוסר ברירה, אך כעת זה מבחירה של רחל ולכן נחשב הקרבה מצידה) כמו שעשתה שרה עם הגר. וכשלאה רואה זאת מכניסה גם היא את שפחתה כצרה כדי להקריב גם ולזכות בשל כך בעוד ילדים, כי המצוקה הראשונה שעבורה זכתה בארבעה ילדים כבר חלפה וצריך הקרבה חדשה, אך למרות שגם לאה וגם זלפה יולדות כל אחת שני בנים, עדיין גם רחל וגם לאה עומדות מלדת כי עדיין לתת את השפחות לבעל בתור צרות זו לא הקרבה גדולה כל כך כי השפחות נשארו שפחות ולא זלזלו ברחל ובלאה כפי שהגר כשהרתה – "ותקל גבירתה בעיניה", ואילו בלהה וזלפה נשארו בדרגת שפחות גם לאחר לידתן בנים ליעקב ולא התנשאו על רחל ולאה – "ותלד בלהה שפחת רחל בן שני ליעקב", וכן "ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן".

לכן צריך להגיע ניסיון הדודאים (שמועילים לפריון), שרחל מבקשת מלאה את דודאי בנה ולאה עונה לה – "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני" ואין כאן כפיות טובה לרחל כפי שהסברנו, כי לשתיהן לא היתה ברירה בתוכנית של לבן ולכן לא היה כאן ויתור מצד רחל ולכן לאה אומרת מדוע מגורי יעקב רק איתך ואני צריכה לקבץ נדבות כעני בפתח, ולכן רחל מוותרת על משכב הצדיק באותו לילה תמורת הדודאים ולאה מוותרת על הדודאים תמורת משכב הצדיק ואז יוצאת לקראתו בערב ואומרת "אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני" וזו השפלה עבורה ובזכות ההשפלה זוכה לשני בנים – יששכר וזבולון, ואז אומרת – "עתה יזבלני אישי" מלשון "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים" (מלאכים א, ח), כלומר מעון שיעקב ישים את מעונו איתי בגלל שילדתי לו שישה בנים ואז יולדת את דינה, ורק אז רחל עולה לזיכרון לפני אלוקים והוא שומע אליה ואל תפילתה ופותח את רחמה ויולדת את יוסף, כי רק כעת סיבלה של רחל משתווה לסיבלה של לאה בראשית נישואיה, כי לאחר שלאה יולדת שבעה ילדים ושתי השפחות כל אחת שני בנים חרפתה של רחל גדולה מאוד ותפילתה נובעת ממעמקים כמו תפילת לאה בהיותה שנואה ודחויה בתחילת נישואיה, ולכן כעת נענה אלוקים לתפילתה ואוסף את חרפתה.

וברגע שרחל יולדת את יוסף יכול יעקב לשוב למקומו ולהיפרד מלבן הרמאי, כי כל עוד רחל לא ילדה היתה סכנה שלבן לא ייתן לרחל לעזוב עם יעקב וישאירה אצלו כבת ערובה על מנת שיעקב יישאר, אך כשילדה את יוסף בנו של יעקב לא יתכן להפריד את האם מהבן ולמנוע מרחל לעזוב עם יעקב לארץ כנען ולכן יעקב פונה ללבן – "שלחני ואלכה אל מקומי ואל ארצי" ושוב לבן כדי לעכבו אצלו מציע לו משכורת על מנת שיישאר, במקום לתת לו מה שמגיע לו על כל שנות העבודה שהעשיר אותו והביא ברכה לביתו. כך סוחב איתו עוד שש שנים, שכל פעם שרואה שיעקב מתעשר ויכול לעזוב, מחליף את תנאי העסקה עשרת מונים ובכך מעכב עוד את יעקב עד שה' נגלה ליעקב ומורה לו לשוב לארץ כנען, ויעקב בורח עם כל משפחתו כי אחרת היה לבן גורם לו להשאר שם עד עצם היום הזה. וכשבורח מתייעץ בנשיו שאז כבר נהפכו לאבן אחת ולפתיל אחד – "ותען רחל ולאה".

אך כמובן שרבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום וכל תכניתו של לבן בסופו של דבר גרמה להולדת שתים עשרה אבני הבניין של עמ"י – שנים עשר השבטים, ולכן הבן הראשון נקרא ראובן שיש בו את המילה בן, והבן האחרון נקרא בנימין שבתחילתו המילה בן (כי הוא היה אמור להוולד ראשונה אלמלא תכניתו של לבן) ויחד יוצרים את הבניין של עמ"י, והאבן האחרונה – בנימין נולדה בארץ ישראל ולכן בחלקו נבנה בית המקדש. ורמז לפרשתינו אפשר למצוא בספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו.                  

פרק ב' משנה א': "עשרים ושתיים אותיות יסוד: שלוש אמות, שבע כפולות ושתים עשרה פשוטות, שלוש אמות אמ"ש…"

פרק ד' משנה ג': "שבע כפולות בג"ד כפר"ת, כנגד שבע קצוות, מהן ו' קצוות- מעלה ומטה, מזרח ומערב, צפון ודרום והיכל הקודש מכוון באמצע והוא נושא את כולן".

משנה י"ב: "שבע כפולות כיצד צרפן, שתי אבנים בונות שני בתים, שלוש בונות שישה בתים, ארבע בונות ארבעה ועשרים בתים, חמש בונות מאה ועשרים בתים, שש בונות שבע מאות ועשרים בתים, שבע בונות חמשת אלפים וארבעים בתים, מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע…"

פרק ה' משנה א': "שתים עשרה פשוטות ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק…מידתן שנים עשר גבולים באלכסונן. גבול מזרחית צפונית, גבול מזרחית דרומית…ומרחיבין והולכין עד עדי עד והם זרועות עולם". 

וכפי שאמרנו שבני יעקב נמשלו לאבני הבניין של עמ"י א"כ בפרשתינו שלוש אמות אלו אברהם יצחק ויעקב ושבע כפולות הם ארבע עשרה השנים שעבד יעקב בשתי בנותיו של לבן ושתים עשרה הפשוטות הם שבטי ישראל הבונים את בית ישראל הבונה את בית האלוקים בירושלים מאבן ראשה ומאבן גלל.

וכאשר בני ישראל עומדים לפני הכניסה לארץ לפני חציית הירדן מצווה ה' את יהושוע: "קחו לכם מן העם שנים עשר אנשים איש אחד איש אחד משבט וצווה אותם לאמור שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים הכן שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו פה הלילה" (יהושוע ד'). "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושוע בגלגל" (שם, שם). "ושתים עשרה אבנים הקים יהושוע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים נושאי ארון הברית ויהיו שם עד היום הזה" (שם, שם).

וכן משה בכריתת הברית עם ישראל בהר סיני – "ויכתוב משה את כל דברי ה', ישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל" (שמות כד).

וכך, כפי שיעקב בתחילת הפרשה לקח מאבני המקום שנהפכו לאבן אחת בזכותו, כך אבני הבניין של עם ישראל התחילו בפירוד (רחל ולאה) ונהפכו לאבן אחת – עם ישראל אחד.

וכאן נסגר המעגל שהתחלנו בראשית הפרשה על משמעות אבן המצבה ואבן הגל שאחת משום מצבה לזכרון כמו מצבת קבורת רחל – "ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום" (בראשית ל"ה) ואחת משום גילוי ועדות – "עד הגל הזה ועדה המצבה" (בראשית ל"א), כך שתחילת מפגש יעקב ברחל התחיל עם האבן שגלל יעקב מעל פי הבאר למענה, וסוף דרכם המשותפת היא בבנימין – האבן האחרונה בשנים עשר האבנים של עמ"י, ובאבן המצבה שהקים יעקב על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום.