פר' נצבים

פרשת ניצבים

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם: ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום. למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלוקים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב"

משה מתחיל בלשון רבים- "ניצבים היום כולכם... ראשיכם..." ומסיים בלשון יחיד-"וגרך אשר בקרב מחנך... לעוברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו... כורת עמך היום..." ואחר כך שוב יש לשון רבים-"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת... כי אתם ידעתם..." אחר כך שוב חוזר ללשון יחיד-"והיה כי יבואו עליך... ראה נתתי לפניך..." ועד סוף הפרשה חוזר ללשון יחיד.

וצריך לומר שבכך משה מעביר לעם ישראל את מהות הברית שכעת ה' כורת עמם, ברית שהופכת את כולם לעם אחד, שכל אחד ערב לשני וחטא היחיד משפיע על כולם וחטא הרבים משפיע על היחיד ולכן עובר מלשון רבים ללשון יחיד ולהיפך.

הפרשה מתחילה בלשון "ניצבים" שמשמעותה עומדים הכן, ניצבים ונכונים לכל הוראה כמו-"התייצבו וראו את ישועת ה'" (שמות י"ד) וכמו שה' אומר למשה בהר סיני-"וניצבת לי שם על ראש ההר" (שם ל"ד) כמו חיילים המתייצבים לצבא ה'.

בניגוד מוחלט לניצבים אחרים-דתן ואבירם, אשר-"יצאו ניצבים פתח אוהליהם ונשיהם ובניהם וטפם" (במדבר ט"ז) כי הם נצבו נגד ה' עם נשיהם וטפם, כאן ישראל ניצבים לפקודת ה'- הם ונשיהם וטפם, הראשונים נבלעו באדמה ואלה יורשים את האדמה הטובה של ארץ ישראל.

"ראשיכם"- אלה נשיאי השבטים. "שבטיכם"- זה כל עם ישראל. וכעת מפרט משה ממה מורכבים השבטים לפי סדר החשיבות, וזה מפני שכל אחד הגדול בחשיבות אחראי וערב על כל מי שתחתיו: "זקניכם"- השופטים, "שוטריכם"- השוטרים האוכפים את השפיטה. "כל איש ישראל"- כל שאר הגברים, "טפכם"- הילדים שעליהם אחראים הגברים וערבים עליהם, "נשיכם"- נשים נשואות.

"וגרך אשר בקרב מחניך"- מאין הגיעו הגרים? הרי הערב רב כבר נשמדו כפי שהוכחנו בפרשת "בהעלותך", אולי הכוונה לשבי האדם שנלקח ממדיין שהיה מורכב מנשים שלא ידעו משכב זכר. וכן אולי ממואבים ועמונים שבחרו להצטרף לעם ישראל כששהו בערבות מואב.

"מחוטב עציך עד שואב מימיך"- חוטבי העצים אלה הגרים הזכרים, ושואבי המים אלה הנשים הגירות.

כך יוצא שבראש הערבות עומדים נשיאי השבטים שערבים על שבטיהם, ומתחתם השופטים שערבים על כל מי שמתחתם, מתחתם השוטרים שערבים על כל מי שתחתם, ותחתם הגברים שאחראים על הטף ועל הנשים, ותחתם הנשים שערבות על שפחותיהם ועבדיהם- מהגרים שואבי המים וחוטבי העצים שלא יחטאו.

וכל ההתייצבות הזו נועדה על מנת לעבור בברית ה' ובאלתו אשר ה' כורת עמך היום. בברית זו ה' מקים את עם ישראל לו לעם, והוא בתמורה יהיה לך לאלוקים.

המילה "לעוברך" המוזכרת כאן בעניין הברית עם ה' יכולה בחילוף אותיות להתפרש-לעורבך בברית, מלשון ערבות הדדית, כי בברית זו מתחייבים ישראל לערבות הדדית-"והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", ומה שגלוי לעיני כולם יש אחריות על הכלל למנוע מהפרט לחטוא בגלוי, כי הוא ערב עליו.

ויש לעבור בברית, שזה לכרות ברית עם מישהו כמו כאן, ויש לעבור את הברית, שפירושו להפר את הברית שנכרתה-"חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר ציוויתי אותם" (יהושע ז')

וכאן נאמר שה' כורת ברית עמנו, וכן לגבי אברהם בברית בין הבתרים נאמרה בלשון כריתה-"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר" (בראשית ט"ו) וכן אברהם ואבימלך כרתו ברית ביניהם-"ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן... ויכרתו ברית בבאר שבע" (שם כ"א). וכן ביצחק ואבימלך נאמרה לשון כריתה וכן יעקב ולבן כורתים ברית לא לעבור את הגל הזה לרעה, ויעקב מקים מצבה לכריתת הברית.

ומצד שני המילה לכרות גם משמשת במשמעות של הפרדה וניתוק-"גט כריתות", חיוב כרת- "ונכרתה הנפש ההיא" (בדיוק כפי שלמילה לעבור יש שתי משמעויות נגדיות שהבאנו לעיל, מצד אחד לכרות ברית ולהתחבר ומצד שני להפר את הברית ולהיפרד)

אך יש גם צירוף אחר למילה ברית. לגבי נח בצאתו מהתיבה נאמר-"והקימותי את בריתי אתכם ולא ייכרת כל בשר עוד ממי המבול" (בראשית ט') וכן לגבי אברהם בציווי על המילה-"ואתנה  בריתי ביני ובינך והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם... ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוקים... והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. וערל זכר אשר לא ימול את בשר עורלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" (שם י"ז).

ובפרשתנו מתגשמת ברית זו, שתמורת ברית המילה הובטח לאברהם שיתן ה' לזרעו את ארץ כנען ויהיה להם לאלוקים, וזה נאמר כאן-"למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב"

אז יוצא, שעם אברהם ה' הקים את הברית לנתינת הארץ ולהיות לאלוקים לזרעו, וכעת ה' כורת איתם ברית זו, ואם יפרו אותה- ייכרתו.

והמילים "לעברך בברית ה' ובאלתו" במילה "ובאלתו" מתייחסים לקללות של הפרשה הקודמת שיבואו על מי שיפר ברית זו. ולכן נקראות בהמשך- "אלות הברית"-"ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה".

"ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום"

לכאורה הכוונה כאן, שהברית נכרתת לא רק עם הניצבים כעת לברית, אלא גם עם אלה שלא נמצאים עם קהל ישראל כעת לברית, כלומר הדורות הבאים. שגם הם מחוייבים בברית זו, למרות שלא נכחו בזמן כריתתה, ואם יפרו את הברית ויעבדו עבודה זרה, גם הם יקבלו את כל האלות שנאמרו בפרשה הקודמת.

אך אם כן לא מובן ההמשך שמתחיל במילה "כי" שבאה להסביר למה כורת את הברית לא רק איתכם אלא גם עם מי שאיננו פה היום, וזאת -"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם, ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם, פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, והיה בשומעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי, כי בשרירות ליבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמיים, והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה"

משמע שדברים אלה הם נימוק למה כורת את הברית עם מי שאיננו פה עמנו היום, ואם מדובר בדורות הבאים, מה זה קשור למילים-"פן יש בכם איש או אשה"? שמהן משמע שכעת נמצאים ביניהם אנשים אלה?

וניתן לומר שמשה אומר לעם ישראל, שכורת את הברית לא רק עם מי שעומד כאן היום ומקבל עליו את הברית, אלא גם עם מי שלא עמנו פה היום בגופו, אלא יוולד בדורות הבאים, וכן עם מי שאמנם נמצא אתנו היום בגופו אך "איננו פה עמנו היום", כלומר בליבו הוא לא אתנו ולא מוכן לקבל את הברית הזאת ואת כל המצוות הללו (לכן נאמר עמנו, כלומר הוא פה אך לא פה עמנו) בין אם זה איש אחד או אשה אחת או משפחה או שבט שלם, ואומר בליבו: כיוון שלא קיבלתי עלי את הברית בליבי, אז כל הקללות שנאמרו, לא חלות עלי ולכן מתברך בלבבו, כלומר אומר לעצמו במקום שיחולו עלי הקללות, אני מבורך על ידי עצמי שלא קיבלתי עלי את הברית, ושלום יהיה לי גם אם אעבוד אלוהים אחרים מהסוג שראיתי במצרים ובקרב הגויים אשר עברנו- אדום, מואב, עמון, ושני מלכי האמורי- סיחון ועוג ושאר עמי כנען, לא יקרה לי דבר, כי בשרירות ליבי אלך ("שרירות" מלשון שריר-"כוחו במותניו ואונו בשרירי בטנו" (איוב מ') כלומר עושה ליבו כשריר כדי לא לקבל השפעה חיצונית אלא רק מה שליבו חפץ-"וילכו איש בשרירות ליבם הרע" (ירמיה י"א ), כך גם כאן לא מושפע מדברי משה וכל האלות לא חודרים אל ליבו כי בטוח שלא יארע לו דבר)

"למען ספות הרוה את הטמאה"- במשפט זה רבו הפירושים, אך רובם דחוקים ולא מתיישבים על פי הפשט. כי המילה ספות מהשורש ס.פ.ה יכולה להתפרש מלשון להוסיף- "למען ספות חטאת על חטאת" (ישעיה ל'), אך אז היה צריך להיות כתוב "למען ספות הרוה על הטמאה", כי ספות במטרה של להוסיף תמיד בא עם המילה "על" אחריו.

פירוש נוסף של המילה "ספות" הוא במובן השמדה, "האף תספה צדיק עם רשע" (בראשית י"ח). אך אז לא מובן המשפט, כי הרי אמר "שלום יהיה לי... למען ספות הרוה עם הצמאה", אז איזה שלום יהיה לו אם ייספו גם הרוה וגם הצמאה?

ונראה לומר שהמילה "ספות" כאן היא במובן להאכיל- משורש המילה "מספוא" שהוא מזון בלול עבור בהמות-"ויתן מספוא לחמוריהם" (בראשית מ"ג) כלומר הנפש הרוה (השבעה) תאכיל את הנפש הצמאה.

כלומר זה משל- גם אם אלך בשרירות ליבי הרע לא יחולו עלי הקללות כי הרי יש ערבות הדדית, וכיוון שרוב העם כן מקבל עליו את המצוות כעת וכן מתברך בברכות שנאמרו בפרשה הקודמת אז זה שאני לא מקבל את המצוות ועתיד לעבוד עבודה זרה בעתיד לא ייחשב, כי המצוות של הרוב יועילו גם לי מצד הערבות ויאכילו אותי, כך שעוונותי לא ייחשבו ביחס לרוב ויתבטלו במצוות של כולם, ואהנה מהערבות ההדדית שמצוותיהם ייחשבו גם עבורי.

על כך אומר משה: שאין הדבר כך! הברית נכרתת גם עם מי שאיננו פה עמנו פה היום בליבו ולא מקבל את הברית, כי כיוון ששותק ולא קם ומוחה, דבריו שבלב אינם דברים ומחוייב כמו כולם, ולכן אם יעבוד עבודה זרה ויפרוק עול מצוות מעליו יחולו עליו כל אלות הברית של הפרשה הקודמת ולא תעזור לו הערבות ההדדית של מצוות האחרים, כי זה שייך רק במי שמקבל בליבו את המצוות כעת ואם חטא אחר כך פה ושם, מצוות האחרים יועילו לו שלא יושמד.

אך מי שבזדון מהתחלה פורק עול מצוות, לא חלה עליו הערבות רק האלות. ולכן-"לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההיא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמיים"

כמו שנאמר בעמלק-"כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (שמות י"ז).

ואם מדובר בשבט שלם, שליבו פונה היום מעם ה', ולא מקבל עליו עול מצוות, אז ה' יבדילו לרעה מכל שבטי ישראל ויחולו עליו כל אלות הברית הכתובה בפרשת "כי תבוא", ולא תחול כאן הערבות ההדדית כדי שלא יינזקו שאר השבטים ממעשי שבט זה.

ולכן נאמר-"והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל" כדי שלא ייחשב בכללם ולא יהיו ערבים עליו וכך לא יפגעו ממעשיו הרעים ולא יהיו אחראים עליהם וכן הוא לא ייהנה ממעשיהם הטובים ולא יצילוהו מאלות הברית ולא תאכיל הרווה את הצמאה.

"ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה. גופרית ומלח שרפה כל ארצה לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב. כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו. ואמרו כל הגויים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה? ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים וילכו ויעבדו אלוהים אחרים וישתחוו להם, אלוהים אשר לא ידעום ולא חלק להם, וייחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה"

ואם לא רק שבט אחד יזנח את ה' אלא כל ישראל, או רובם, אז יתקיימו בהם האלות של פרשת "כי תבוא", שבסופם נאמר שעם ישראל יגלה מארצו לכל קצוות תבל והארץ תישאר שממה.

ובאחרית הימים, הדור האחרון שיחזור מהגלות-"בניכם אשר יקומו מאחריכם", והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה יחד עם הדור האחרון שחוזר מארצות רחוקות לארץ (כי הרבה גויים יצטרפו לישראל בחזרה לארץ ורוצים להסתפח לעם ישראל כפי שקורה בימינו)

ויראו את השממה המוחלטת של ארץ ישראל לאחר אלפי שנות גלות, כי גם הארץ מוכה יחד עם ישראל, כי יש לה אחריות על חטאיהם, כי חומריותה שלא קודשה גרמה להם לחטוא יותר משאר עמים, לכן גם הארץ נענשת יחד עם ישראל והופכת לשממה בגלותם ממנה, כמו סדום ועמורה ששום דבר לא צומח שם.

וכשישאלו אותם כל הגויים מסביב מדוע עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה כל הכעס הזה שנעשה לארץ הקודש? אז יאמרו הדור האחרון שיחזרו לארץ וכן הנכרי שהצטרף עליהם ולמד את התורה (כי מקודם נאמר-"ואמר הדור האחרון... והנכרי..." ולא נאמר מה אמרו, וכעת לאחר שאילת הגויים אז מובן מה הם אומרים)-"על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי אבותם" ועבדו אלוהים אחרים אשר לא הכירו ואשר ה' לא חלק אותם לישראל אלא לשאר העמים שתחת שלטון שבעים השרים הממונים (כמו שנאמר-"ופן תישא עיניך השמיימה וראית את השמש  ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמיים... אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים תחת כל השמיים" (דברים ד')) וחרה אף ה' בהם ובארץ הזאת וקיים בהם את כל הקללות של פרשת "כי תבוא", ואת ישראל הגלה מארצם וישלחם אל ארץ אחרת שנמצאים בה ביום הזה לפני שיבת ציון ואחרית הימים.

"הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת"

כפי שהסברנו כבר לעיל, בפסוק זה מתמצה הברית של ערבות מואב, בניגוד לברית שנכרתה בחורב עם דור יוצאי מצרים ששם לא היו מחוייבים עדיין בערבות הדדית-"ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים. ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה. ויכתוב משה את כל דברי ה', וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, ויקח משה את הדם ויזרוק על העם, ויאמר: הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (שמות כ"ד), ובספר הברית שם, נכתבו עשרת הדברות ובפרשת "משפטים", ועל דברים אלו נכרתה אז הברית.

וכעת בנוסף לברית ההיא, נוספו אלות הברית ופסוק זה שקושר את כל ישראל בערבות הדדית, כך שהנסתרות שאדם חוטא בסתר (כמו אחד עשר הארורים) הם לה' אלוקינו בלבד שיענישהו.

ואילו הניגלות- חטאים שאנשים עושים בגלוי, זה מוטל על כולנו ועל בנינו לדורי דורות למחות ולמנוע ואם לא, אז אחריותם עלינו. ועלינו לדאוג שעם ישראל כולו ימלא את כל דברי התורה הזאת.

יש לשים לב, שכמו ששם הקים משה מזבח ושתים עשרה מצבות מאבן, כך יקים יהושע שתים עשרה אבנים בגילגל ומזבח בהר עיבל ושם יאמר את אלות הברית הכתובות בפרשת "כי תבוא" ואת אחד עשר הארורים והברכות (בעצם שנים עשר ארורים וברוכים אם מצרפים את הארור הכללי והברוך הכללי שבסוף)

כי ברית זו נכרתה על מתנת הארץ, ולכן דווקא בתוך הארץ תוגשם ברית זו על ידי יהושע בהר גריזים והר עיבל, וכן מצאנו גם באליהו הנביא בהר הכרמל שבהוראת שעה הקריב קורבן מחוץ למקדש כמו שיהושע בהר עיבל הקריב קורבנות מחוץ למשכן-"ויקח אליהו שנים עשר אבנים כמספר שבטי בני יעקב... ויבנה את האבנים מזבח בשם ה'... ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה. וירא כל העם ויפלו על פניהם, ויאמרו: ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים" (מלכים א' פרק י"ח) וגם שם זה היה סוג של ברית מחודשת בין ה' לעמו לאחר שעבדו הרבה זמן את הבעל, רואים שבכל פעם שיש ברית יש שנים עשר אבנים ומזבח.

"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה. ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך"

בפרשה הקודמת, בקללות, לא נאמרה נחמה כמו בקללות בפרשת "בחוקותי", ולא ניתן מועד לסיום הגלות הארוכה, ולכאורה היה נשמע שאין תקנה ועם ישראל יישמד בגלות ולא יחזור לארצו, לכן כעת משה נותן את פתח היציאה מהגלות הארוכה, אך זה תלוי בעם ישראל בלבד-תשובה מאהבה.

והשורש ש.ו.ב חוזר פה במספר הטיות-"והשבות אל לבבך", "ושבת עד ה' אלוהיך", "ושב ה' אלוקיך את שבותך ושב וקבצך... ואתה תשוב ושמעת".

וכולם במשמעות של חזרה אל המקום הקודם ממנו באו (גם המילה "שבותך" אינה במשמעות של שבי בידי האויב אלא במשמעות של חזרה למקום הקודם בו היו. כפי שנאמר באיוב-"וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" (איוב מ"ב) ושם הרי איוב לא היה בשבי, אלא ה' השיב אותו למצבו הקודם של עושר וילדים שלקח ממנו)

לכן כאשר עם ישראל, לאחר מימוש כל הקללות האמורות לעיל, שבסופן יצאו לגלות הארוכה של בית שני, הנמשכת עד ימינו אלה, אז ישיב עם ישראל אל ליבו את אהבת ה' ויראתו וישוב אל ה' וישמע בקולו ויקבל עליו את עול המצוות בכל לבבו ובכל נפשו.

ופה לא מדובר בתשובה של אדם פרטי על חטאיו אלא על תשובת עם ישראל כלאום, על חטאיו כעם של מאיסה בארץ חמדה ובמצוותיה, והתשובה תהיה על ידי תשובת המשקל לרצות בכל לב ונפש לחזור לארץ כדי שיוכל לקיים את כל תרי"ג המצוות, האפשריות לקיום רק בארץ.

ולחזור להיות עם ה' בארצו כפי שנכרתה הברית שישראל יהיו עם ה' וה' יהיה אלוקיו. ואז ורק אז-"ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה והיטבך והירבך מאבותיך"

ולאחר שיהיה רצון אמיתי של עם ישראל לשוב לארצו אז ישיב ה' את שבותינו ויחזירנו למצבינו הראשוני של עם בארצו וירחם עלינו ויקבץ אותנו מכל העמים ויביאנו אל ארצנו, ואז ייטיב איתנו וירבה אותנו יותר מאבותינו אשר ירשו את הארץ בימי יהושע.

"ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך"

כאשר נשוב כבר לארץ ישראל באחרית הימים, אז אמנם כבר בגלות שבנו אל ה' מאהבת ה' כפי שנאמר, אך כעת ה' ימול את עורלת לבבנו כך שהאהבה לה' תהיה טבעית ללא מאמץ מצידנו, כפי שהיה מצבו של אדם הראשון טרם חטא עץ הדעת, שלא היה לו פיתויים לתאוות עולם הזה, ובאופן טבעי עבד את ה' מאהבה.

כך גם עם ישראל באחרית הימים, לאחר שיעשה את המאמץ הראשוני מצידו להתגבר על היצר ולראות את השגחת ה' בכל דבר ואז ה' ישיבו לארצו בשל כך, אז כבר ימול ה' את לבבנו כדי שלא ניפול שוב בידי היצר.

וכל זאת- "למען חייך", כדי שנחיה לאורך ימים בארץ הקודש ולא נגלה ממנה יותר ולכן נאמר כאן-"לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" ולא נאמר גם "בכל מאודך", כפי הציווי ב"שמע ישראל". כי "בכל מאודך", הכוונה בכל המאמץ ובכל כוחות הנפש, אך לאחר שימול ה' את עורלת לבבנו, אהבת ה' כבר תהיה ללא מאמץ גדול מצידנו.

והמשפט-"ומל ה' אלוקיך את לבבך"- מזכיר לנו את עניין ברית המילה שעבורה נכרתה הברית עם אברהם והובטחה הברית הנוכחית לזרעו (כפי שהסברנו בתחילת הפרשה) וכפי שהמילה של אברהם הולידה את הברית של פרשתנו כך קיום הברית על ידי ישראל יוליד את מילת הלב שהפעם ה' יעשה ללבבנו ויסיר את עורלת הלב, שגם היא אוטמת את היכולת לראות את ה' בכל דבר, כי היא החומריות המעוורת את עיני השכל.

והמילה "למול" באה מלשון כריתה, כלומר כריתת העורלה-"כל גויים סבבוני בשם ה' כי אמילם" (תהילים קי"ח) שהכוונה בפסוק זה בשם ה' אכריתם. וכן מילות הדיבור באות מאותה משמעות, כי המילה שאדם מוציא מפיו באה לאחר כריתת הרבה מחשבות מיותרות ועודפות כך שמוציא מפיו את המחשבה המזוקקת ביותר ללא עורלת המחשבות האחרות והעודפות.

וגם בברית עם נח וכן גם בברית עם אברהם נאמרה המילה "הקימותי", ולא כריתה, ובשניהם נתן ה' אות ברית- "והקימותי את בריתי אתכם ולא ייכרת כל בשר עוד ממי המבול... ויאמר אלוקים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם... את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ... והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם" (בראשית ט')

וכן עם אברהם-"והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוקים... ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית  ביני וביניכם... וערל זכר אשר לא ימול את בשר עורלתו ונכרתה הנפש... ההיא מעמיה את בריתי הפר" (שם י"ז)

(ועל פי המדרש, יש קשר בין הקשת לברית המילה-"ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" (בראשית מ"ט) ראו מדרש במקום)

וכפי שהסברנו בפרשת "נח" ובפרשת "לך לך" על הקשר בין הברית עם נח שהיא בעצם הברית בין ה' לאומות העולם שלא יישמדו עוד בימי המבול וכן הברית עם אברהם אבינו שהיא הברית בין ה' לעם הנבחר שיקדש את ארץ כנען. ובשתי בריתות אלו ניתנה "אות הברית"- הקשת והמילה. לכן באחרית הימים יתכנסו שתי הבריתות יחדיו, כי ה' יהיה אחד ושמו אחד על כל העולם, ומלאה הארץ דעה את ה', אז ה' הוא זה שימול את לבבנו, ונהיה אור לגויים ויבואו כל הגויים להשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים ותושלם תכלית הבריאה.

וניתן לומר שבבריתות שנאמרה המילה "והקימותי", כמו בברית עם נח ובברית עם אברהם על ברית המילה, הברית היא ללא תנאי מצד ה' וללא תמורה מצד העולם ומצד עם ישראל, כי המילה "הקימותי", פירושה שכל הברית מוקמת על ידי ה' בלבד ללא הצד השני. כי ה' כשהקים את הברית עם נח בעולם לאחר המבול, לא דרש דבר בתמורה אלא הבטיח חד צדדית שלא ייכרת עוד כל בשר ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, ללא קשר להתנהגותם של בני האדם.

וגם ה' עם אברהם לא מתנה את בריתו עם אברהם וזרעו בקיום מצוות מצידם, ולכן גם נאמרות המילים "ברית עולם", גם בברית עם נח וגם בברית עם אברהם, כי ברית זו היא לעולם ולא מותנית בהתנהגות הצד השני (ועניין ברית המילה שאברהם צריך לקיים וכן זרעו זה לא בתור תמורה אלא זה אות הברית שחוקקים בבשרם לזכר הברית כמו הקשת בענן של ברית נח. אך שם ה' נתן את הקשת וכאן אברהם וזרעו מלים את בשרם כי בכל זאת זה העם הנבחר, בשונה משאר הגויים שלא מצופה מהם כלום)

ולכן גם עם פינחס נאמרה הלשון-"הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כ"ה) ולא נדרש מפינחס דבר בתמורה בברית זו, ומדוע לא נאמר שם גם "הקימותי" אלא רק נתינה? כי ברית זו נבעה ממעשה פינחס קודם לכן וכן היה בה יסוד של תמורה קודמת.

וכאשר נאמרת כריתת ברית זוהי ברית ששני הצדדים צריכים לתת משהו, כמו הברית שכרת ה' עימם בסיני שנתן להם את התורה בתנאי שיקיימוה, וכמו בפרשתנו שה' כורת ברית עם ישראל שהוא יהיה להם לאלוקים ויתן  להם את הארץ והם יהיו לו לעם וישמרו את המצוות ויהיו ערבים זה על זה בקיום המצוות.

ואם לא ישמרו, אז תישלל מהם הארץ ויבואו עליהם אלות הברית וכאשר ישובו לקיים תוחזר להם הארץ. וכן גם אברהם ואבימלך, יצחק ואבימלך ויעקב ולבן, בכולם נאמר כריתת ברית כי שני הצדדים מחוייבים בתנאי הדדי שאם לא יקויים- תופר הברית, ולכן לא נאמר בכל המקומות הללו "ברית עולם".

כי המילה לכרות, פירושה לחתוך דבר לשניים וכל צד מקבל חלק כך גם בכריתת ברית כל צד מקבל חלק שעליו לקיים.

אמנם בברית בין הבתרים עם אברהם נאמרה לשון כריתה- "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת..." (בראשית ט"ו) אך שם מדובר על ארץ עשר עמים שיקבלו ישראל רק לאחר שיעבדו את ה' מאהבה, כפי שהסברנו בפרשת "שופטים"-"ואם ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דיבר לתת לאבותיך, כי תשמור את כל המצווה הזאת לעשותה אשר אנכי מצווך היום לאהבה את ה' אלוקיך וללכת בדרכיו כל הימים..." (דברים י"ט) ולכן מדובר בתנאי הדדי, לכן נאמרה כריתת ברית.

אך בברית לגבי המילה לא נאמרה ארץ עשר עממים אלא רק ארץ כנען שהיא ארץ שבעה עממים-"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם..." (בראשית י"ז) ואותם מקבלים בלי תנאי מצידם, כפי שנאמר בפרשת "עקב"-"אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך. לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים ט').

אך כדי להישאר בארץ כנען לדורות עולם, על זה כן כורת ה' כעת ברית עם ישראל ומתנה את הישארותם בה בקיום הברית מצידם על ידי קבלת עול מצוות וערבות הדדית על כך.

ולכן בפרשתנו כן נאמרה כריתת ברית, אך עצם קבלת הארץ היא חד צדדית בגלל ההבטחה לאברהם.

"ונתן ה' אלוקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך"- ואז תבוא הנקמה בגויים אשר ניצלו את הגלות הארוכה של עם ישראל כדי לטעון שה' עזב את עם ישראל ובחר בהם (כפי שטוענות הנצרות והאיסלאם המבססות את כל דתם על כך)

ואף טרחו בשל כך לרדוף את היהודים בכל ארצותיהם כדי להוכיח טענה זו. וכעת מידה כנגד מידה הם יקבלו את כל האלות שעם ישראל עבר אך בצורה הרבה יותר מרוכזת. וכל זאת באותו זמן שעם ישראל ייגאל מהגלות הארוכה ויחזור לארצו כעם ה' ובכך תיכזב תקוותם של אויבי עם ישראל במשך הדורות.

"ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום"- עד כה הסתפק ה' בכך שבגלות נחזור ונקבל עול מצוות כפי התנאי בברכה בפרשת "כי תבוא"-"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך..." (דברים כ"ח) וכך יחזירנו לארצנו ויטיל את הקללות על אויבינו אך כעת לאחר שיבתנו לארצנו ומילת לבבנו וודאי שנצטרך לשוב ולקיים בפועל את כל מצוותיו, כי אין כבר יצר הרע כי מל את לבבנו, לכן זה נאמר בלשון וודאות-"ואתה תשוב ושמעת... ועשית..."

"והותירך  ה' אלוקיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה, כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך"

בדיוק אותו נוסח כמו בברכות בפרשת "כי תבוא"-"והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך..." (דברים כ"ח) ופה נוסף גם- "בכל מעשה ידך" שיהיה לך עדיפות על כל העמים כפי שהסברנו שם, וכפי שנאמר בקללות-"והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם..." (שם, שם) כך כאן להיפך-"ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך", רק שכעת לא תשוב עוד הקללה שישוש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם, כי מל ה' את לבבך ואת לבב זרעך ואין חשש שתשובו לחטוא שוב.

"כי תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה. כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך"

הקללות באו על עזיבת ה'-"על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים" ותשובת המשקל זה- שיבה אל ה' בכל לב ונפש. ובתחילת העניין נאמר "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו... בכל לבבך ובכל נפשך" כלומר שהשמיעה בקול ה' תהיה בכל לב ובכל נפש אך לגבי השיבה לא נאמר זאת. וכעת לאחר שמל את לבבנו נאמר- "כי תשמע בקול ה'... כי תשוב אל ה'... בכל לבבך ובכל נפשך", כעת לאחר ששמעת בקולו בכל לב ונפש גם השיבה אליו תהיה בכל לב ונפש כי ירד מחסום היצר והחומר המפריד בינך ובינו והשיבה תהיה מוחלטת אל ה'.

"כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא"- רבו הדעות במפרשים על איזה מצווה מדובר כאן, האם על מצוות התשובה בלבד או על כל מצוות התורה? אך אם מדובר על התשובה מה שייכות המילים "אשר אנכי מצווך היום"? הלא משה מצוום היום לשמוע בקול ה' לשמור מצוותיו וחוקותיו, כי זו הברית שכורת איתם ולא את מצוות התשובה שאותה הזכיר מקודם, שתהיה רק לאחר שיעזבו את ה' ויבואו עליהם הברכה והקללה באחרית הימים ואז ישובו אל ה'?

ואם מדובר על קיום כל מצוות התורה, מדוע נאמר-"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"?

א. זה לא כל כך קל לקיים את כל מצוות התורה.

ב. מדוע רק בפיך ובלבבך לעשותו, הרי צריך לקיים גם בפועל בידיים הרבה מצוות שלא תלויות רק בדיבור ומחשבה?

וצריך לומר שמדובר פה על עצם קבלת עול מצוות. כפי שנאמר בפסוק הקודם-"תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה", עצם זה שתשמע בקול ה' כעת ותקבל עליך לשמור את מצוותיו, זה כריתת הברית שמשה מצוום היום, ולא קיום בפועל כעת של כל מצוות התורה, שזה דבר שלא קרוב מאוד ולא בפיך ובלבבך לעשותה, אלא רק הקבלה של עול מצוות קרובה אליך מאוד ובפיך ובלבבך לעשותו, כי קבלה זו תלויה בלב ובפה שתצהיר על כך ותתכוון לכך למרות שאינך עושה שום מעשה כעת בפועל.

וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת על כך בלבד ישיגוך הברכות ועל אי קבלת עול מצוות בלבד ישיגוך הקללות. לכן נאמר- "לא בשמיים היא לאמר: מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר: מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"- אין כאן קושי בקיום מצווה זו, אין כאן מצווה מעשית בפועל שצריך לטרוח מאוד כדי לעשותה. אלא רק קבלת עול מצוות בלב ובפה. וזה מספיק לה' כעת בכריתת הברית ואם בהמשך לא תקיימו את כל המצוות שקבלתם עליכם כעת, בגלל יצרים או חולשת הדעת, עדיין יבואו עליכם הברכות. אלא אם כן תעזבו את ה' בשאט נפש ותפרקו עול מצוות מעליכם לגמרי, אז יבואו עליכם כל הקללות והשיגוך.

"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. אשר אנכי מצווך היום, לאהבה את ה' אלוקיך ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו. וחיית ורבית וברכך ה' אלוקיך בארץ אשר אתה בא שמה לרישתה. ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונידחת והשתחווית לאלוהים אחרים ועבדתם. הגדתי לכם היום, כי אבוד תאבדון לא תאריכון ימים על האדמה, אשר אתה עובר את הירדן לבוא שמה לרישתה"

בפסוקים אלה משמע שהחיים זה אריכות ימים בארץ הטובה, והטוב, זה אהבת ה' והליכה בדרכיו ושמירת מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו. והחיים מקדימים פה את הטוב, כי רק בארץ ניתן להגשים את הטוב, ורק חיים ארוכים על הארץ יאפשרו לעם ישראל לקיים את הטוב שזה אהבת ה' וקיום מצוותיו.

וההיפך זה המוות, שפירושו-"אבוד תאבדון לא תאריכון ימים על האדמה", כלומר, גלות מהארץ הטובה, כי זה מוות רוחני לעם ישראל כעם. והרע- זה כשלבבך פונה מה' ונידח לעבוד אלוהים אחרים. ומוות גורר בהכרח את הרע, כי כשתגלה מהארץ שזה המוות, תיאלץ לעבוד עבודה זרה עץ ואבן בחוץ לארץ, וכן לא תוכל לקיים את רוב מצוות התורה כי הם תלויות בארץ. ופה לא מדובר באדם פרטי אלא בעם ישראל כולו, שרק עכשיו נהיה לעם אחד- עם ה', וחיים עבורו זה להאריך ימים על הארץ, ומוות זה לגלות ממנה, כי אז הוא מת כעם, כי מפוזר ומפורד בכל ארצות הגויים ולא יכול לממש את יעודו.

"העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ. החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה. ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם"

הברית שמסתיימת במילים אלה, זקוקה לעדים על כריתת הברית, כמו כל כריתת ברית ועדים אלה הם שמיים וארץ- הכוונה שוכני השמים- המלאכים, ושוכני הארץ- בני האדם, עדים על כריתת הברית הזו לעולם. והדבקות בה' זו הבחירה בחיים, כי כוחות הקדושה הם חיים, כמו מים חיים שזורמים כל הזמן ולא עומדים במקום, כך רק דרך התורה אדם עולה ומתקדם במדרגות, ולא עוצר במקום, כי כל הזמן משתפר ומתקן את מידותיו ונותן מעצמו ומתקדש עוד ועוד.

ואז יזכה לכל הברכות שנועדו לשחרר אותו מעול פרנסה ובכך יתאפשר לו להתקדם עוד בחיים הרוחניים. ואילו המוות, פירושו הדבקות בכוחות הטומאה, שכל מהותן קשור במוות (מלאך המוות הוא ראש כוחות הטומאה, והמת הוא אבי אבות הטומאה) והידבקות בהם פירושה ניוון רוחני והיזקקות למכשפים ובעלי אוב לזנות ועבודה זרה, כי זו הדרך הקלה לקבל שפע בלי לעבוד על המידות וכך האדם מתקרב יותר לחיה שבו מאשר לנשמה האלוקית שבקירבו וממילא תגיע גם הקללה שתשלול ממנו את הבחירה לשנות, כי כבר יהיה עסוק בהצלת נפשו בארצות הגויים ולא יוכל להתפנות לעבודת ה'.

ופה ניתנת הבחירה לעם ישראל לבחור בחיים או במוות וה' ממליץ-"ובחרת בחיים" אך לא מתערב בבחירתנו כי הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים שהיא נתונה בידינו.

ומשה מעיד בהם שמים וארץ (כמו בשירת "האזינו") שיעידו שנתן להם את הבחירה והמליץ על בחירה בחיים היא אהבת ה' ושמיעה בקולו ודבקות בו, כי זה מה שיבטיח את אריכות הישיבה בארץ. כי אמנם נשבע לאברהם יצחק ויעקב לתת להם את הארץ ללא תנאי. אך לגבי ההישארות עליה לאורך ימים זה כבר תלוי בבחירת עם ישראל (כפי שהסברנו לעיל).

לכן נאמר כאן-"לאהבה את ה'.. לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה" כלומר לשבת על האדמה לאורך ימים ובחיים טובים, תלוי בך על ידי אהבת ה' ושמיעה בקולו, אך עצם נתינת הארץ לא תלויה בכך אלא בשבועה לאבותיך-"אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".