פר' מטות

 פרשת מטות

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר: זה הדבר אשר ציווה ה', איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה"

הביטוי "ראשי המטות" מופיע כאן לראשונה בתורה, ובסוף הפרשה נאמר-"ראשי אבות המטות"-"ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל", ואין עוד ביטוי כזה בתורה (רק בנביאים וכתובים).

וכמו שכאן משה מזהיר את ראשי המטות של בני ישראל לדאוג לכך שמוצא שפתיו של אדם מחייב, בפרט בנדרים, שבועות ואיסורים שמוציא מפיו, ועליהם לדאוג שלא יחלל את דברו וככל היוצא מפיו יעשה, כך בסוף הפרשה, כשבני גד ובני ראובן מתחייבים לעבור חלוצים לפני בני ישראל בכיבוש הארץ, ורק אז תהיה להם ארץ סיחון ועוג לאחוזת נחלה, מזהירם משה-"והיוצא מפיכם תעשו", ומצווה את אלעזר ויהושע וראשי אבות המטות לדאוג, שבני גד ובני ראובן יממשו את היוצא מפיהם ורק אז יתנו להם נחלה את עבר הירדן המזרחי, כי רק ראשי המטות יכולים לאכוף זאת על ישראל.

וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת, כח הדיבור הוא המייחד את נשמת האדם מכל היצורים החיים והוא מבטא את רצון הנשמה ולכן הוא שייך לקדושה וכל מי שלא מקיים נדריו ושבועותיו מחלל את הקודש, ולכן נאמר "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה"- כי ברגע שיוצא מפיו בצורת דיבור נהפך למעשה שלא ניתן לבטלו כמחשבה בעלמא, ויצר כאן מציאות בעולם, כפי שהעולם נברא בדיבור בעשרה מאמרות. וזה במישור האישי של היחיד, קל וחומר במישור הלאומי והשבטי.

ואם בני גד ובני ראובן התחייבו יש על ראשי אבות המטות לוודא שיקויים הדבר.

ובניגוד לאמור בעשרת הדיברות-"לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא כי לא ינקה ה' את אשר יישא את שמו לשווא" (שמות כ'), ששם מדובר על שבועת שקר- שאדם נשבע על העבר, ומכחיש דבר שעשה או לא עשה- ונשבע לשקר. שאין דיבור זה יוצר מציאות חדשה, אלא רק מנסה האדם להסתיר את האמת על ידי שבועת שקר. אך בפרשתנו מדובר על שבועה ונדר על העתיד שאדם נשבע לעשות דבר או לא לעשותו. ובכך יוצר לעצמו מרגע זה והלאה מחוייבות שחלה עליו עד שיממשה בפועל. או נדר ואיסר שחלים על חפץ- שנאסר עליו בדיבורו להינות ממנו. כיוון שמקדישו בכח פיו וכעת שייך להקדש, כך שדיבורו יצר חלות ממשית במציאות ללא מעשה כלל ובכך הוא כביכול דומה לבורא שגם יצר את העולם בדיבור. וכח זה יש רק לאדם ולא לשום יצור חי אחר.

ולכן דווקא בפרשתנו מובא סופו של בלעם- זה שהשתמש בכח הדיבור הקדוש לצורך כבודו ותאוותיו, ויעץ למדיינים להחטיא את ישראל בפעור-"ואת מלכי מדיין הרגו על חלליהם... ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב... הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה', על דבר פעור ותהי המגיפה בעדת ה'" (במדבר ל"א)

וכמו שניתן לידור וליצור חלות ומהות חדשה בעולם, כך גם אפשר לבטלה על ידי כח דיבור חזק יותר, וזה נקרא התרת נדרים. אך לשם כך צריך סמכות רוחנית גבוהה יותר מהנודר-ראשי המטות, בית דין, שיתיר את הנדר, כי כח הדיבור שלו חזק יותר משל היחיד שנדר.

וכיוון שעשרה קבין שיחה ירדו לעולם ותשעה נטלו הנשים, לכן הדיבור של נשים חזק יותר כפי שראינו לגבי בנות צלופחד-"כן בנות צלופחד דוברות", לכן מתחילה הפרשה בנדרי אישה בארבעה מצבים:

א.       אשה בנעוריה בבית אביה בטרם היותה לאיש, אז הסמכות שמעליה זה אביה, ואם נודרת נדרים ואביה מניא אותה ביום שמעו, לא קמים נדריה ואסריה ולא ממשיכים לחול וה' יסלח לה על אי קיום נדריה, כי אביה לא איפשר להם להמשיך לחול (וזה שונה מהתרת נדרים של שלושה חכמים, שהנדר חל, רק שמתירים אותו בגלל שהבן אדם התחרט, ומוצאים פתח להגיד שלא התכוון בכלל לנדור במצב הזה, ואז עוקרים אותו מלמפרע, אך כאן אצל אביה הוא לא ממשיך לחול כלל, כי הניא אביה אותה, ולכן לא צריך למצוא פתח להתרה ולא צריך לעקור מלמפרע אלא רק לסרב לחלות הנדר מעכשיו והלאה, לכן אם לא הניא אביה אותה ביום שומעו הנדר, אז הנדר חל, ואז כבר לא יכול אביה לבטל את הנדר אלא צריך בית דין של שלושה חכמים כדי להתיר).

אך כיוון שהיא נדרה והתכוונה לנדור ולא היא זו שבטלה את הנדר, צריכה עדיין סליחה מה' על אי קיום דבריה, כמו שלהבדיל אדם שרצה לאכול חזירוחשב שאוכל חזיר אך למעשה טעה ואכל בשר כשר, אמנם לא עבר עבירה אך צריך סליחה מה' על כוונתו לעבור עבירה (ועל פי הגמרא במסכת נזיר, כ"ג עמוד א'- מדובר שאביה הפר את הנדר והיא לא מודעת להפרתו ועברה על נידרה כך שכוונתה היתה לעבור עבירה אך למעשה לא עברה ולכן צריכה את סליחת ה')

ב.       "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה... ושמע אישה ביום שומעו והחריש לה וקמו נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה יקומו. ואם ביום שמוע אישה, יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה... וה' יסלח לה", ועל פי הפשט מדובר כאן בהמשך של המצב הקודם, כלומר: האשה נדרה בבית אביה כשעדיין היתה רווקה ואביה לא שמע את נדרה ולכן לא יכל להניא אותה וגם לא יכל לקיים את נדרה בהחרישו, ואז הלכה והיתה לאיש, כלומר נישאה לאיש וכעת היא תחת סמכותו, ואז הוא שמע על נדריה מתקופת רווקותה ומקיימם בשתיקתו או מניא אותה מהם ומפר לה אותם (ורקלגבי נישואים נאמר לשון הפרה- ולא במקרה של אביה שנאמר לשון הניא, כי מי שמפרה-  מבחינת פרו ורבו- מפר)וה' יסלח לה כפי שהסברנו קודם, כי לא מרצונה מתבטל הנדר.

וכל זאת על פי הפשט, אך על פי הדרש וכך היא ההלכה- מקרה זה מדבר בנערה שהתארסה לגבר בקידושי כסף אך עדיין לא נישאה ולא נכנסה לרשותו ולכן היא עדיין בבית אביה עד הנישואים ובזמן זה היא נדרה ולכן צריך שגם אביה וגם בעלה יפרו במשותף את הנדר, כי לכל אחד מהם יש סמכות חלקית עליה ורק ביחד יכולים להפר את נדרה.

ג.        "ונדר אלמנה וגרושה, כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה"- אשה שאיננה תחת שום סמכות, לא של אביה ולא של בעלה, אין מי שיכול להפר לה את הנדר, לכן הנדר קם עליה ורק התרת בית דין יכולה לעקור את הנדר למפרע, בניגוד להפרת אביה ובעלה שרק מפסיקים את הנדר מרגע ההפרה והלאה, אך לא קודם לכן, ואם בטרם שמעו את נדרה עברה עליו, כן עוברת על איסור של "לא יחל דברו", אך בהתרת בית דין שעוקרים את הנדר למפרע, לא עוברת על איסור "לא יחל דברו" אפילו אם עברה על הנדר לפני ההתרה.

ד.       "ואם בית אישה נדרה או אסרה על נפשה בשבועה ושמע אישה והחריש לה לא הניא אותה וקמו כל נדריה... ואם הפר יפר אותם אישה ביום שומעו, כל מוצא שפתיה לנדריה... לא יקום. אישה הפרם וה' יסלח לה"- פה מדובר שבהיותה נשואה נדרה, ובהיותה נשואה שמע בעלה והחריש או הפר. אך לא מדובר בכל נדר, אלא רק בנדרים שיש להם קשר ליחסים שבין הגבר והאשה ומשפיעים על הגבר וכן נדרי עינוי נפש, כגון לא להתרחץ, לא לאכול וכדומה-"כל נדרוכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו" אך נדרים אחרים שלא מהסוג שהזכרנו תלויים רק בהתרת בית דין ובעלה לא יכול להפר.

"ואם החרש החריש לה אישה מיום אל יום והקים את כל נדריה או את כל אסריה אשר עליה, הקים אותם. כי החריש לה ביום שמעו ואם הפר יפר אותם אחרי שומעו. ונשא את עוונה, אלה החוקים אשר ציווהו ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה"

כלומר, אם הבעל שמע את הנדר והחריש ולא הפר ובכך קיים את הנדר והנדר חל, אם לאחר מכן מתחרט ומפר הוא נכנס תחתיה בעוון של לא יחל דברו, אם סמכה על הפרתו ועברה על הנדר, כי הוא גרם לה לקלקלה זו לכן העוון עליו.

ובעצם כל מושג נדר ושבועה ודיבור שיוצר מציאות רוחנית כמו ברכה או קללה איננו חדש. וכבר אנו מוצאים אצל אברהם ומלכיצדק שמלכיצדק ברך את אברהם-"ויברכהו ויאמר: ברוך אברם לאל עליון..." (בראשית י"ד) וכן השבועה בין אברהם לאבימלך, שעל שמה נקראה העיר באר שבע-"כי שם נשבעו שניהם" (שם כ"א) וכן בהשבעת אליעזר עבד אברהם למצוא אשה ליצחק וברכת לבן ואמו את רבקה בהיפרדם ממנה, וכן שבועת האלה בין יצחק לאבימלך מלך פלישתים וברכת יצחק ליעקב ועשיו.

ויעקב הוא הראשון שנדר נדר-"וידר יעקב נדר לאמר" (שם כ"ח) וכן שבועת יעקב ללבן-"וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (שם ל"א) וכן בכל פרשת ערכים שאדם נודר נדר לה' את ערכו עליו, ופרשת נזיר וסוטה נדרים ונדבות למקדש המפורטים בספר "ויקרא".

אז מה החידוש כאן?

ויש לומר שפה לראשונה נאמרה הדרך להפר את הנדר והשבועה, (מה שלא נאמר עד כה) אם באמצעות האב והבעל (באופן שרירותי ללא סיבה או פתח וחרטה מצד הנודרת) ואם באמצעות ראשי המטות בהתרת נדרים (שאז עוקרים את הנדר רק אם יש סיבה טובה לכך ולא סתם. כדי שלא יבואו ישראל לזלזל במוצא פיהם).

ומדוע נכנסה כאן פרשה זו בין מעשה פינחס למלחמת מדיין? ננסה להשיב על כך בהמשך הפרשה.

"וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדיין לתת נקמת ה' במדיין. אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. ויימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא, וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא, וכליהקודש וחצוצרות התרועה בידו"

הלא כבר נאמר בפרשה הקודמת-"צרור את המדיינים והכיתם אותם" אז מה חיכו עד עכשיו? ומה ההבדל בין הלשון שם- "צרור", לבין הלשון כאן- "נקום"?

ויש לומר שהמילה 'צרור' פירושה לשמור על רגש השנאה למדיינים עד הרגע שיתאפשר לנקום (כמו לצרור את הכסף בתוך השק להזדמנות בעתיד) ויש להניח שאם  היו ישראל תוקפים מיד לאחר חטא פעור, אז וודאי המדיינים היו מוכנים להתקפת הנגד לאחר מה שעשו ישראל.

וכמו כן מיד לאחר החטא, עדיין לא היו ראויים לנצח בנס את המדיינים, כי אין זו מלחמת כיבוש של שטחי ארץ ישראל, אלא מלחמת ה', כמו המלחמה בעמלק שזה אויב רוחני, וצריכים להיות הלוחמים צדיקים ונקיים מעוון כדי לנצח.

לכן נדרשו ישראל לצרור ולשמור את רגש השנאה שלא ישכך במהלך הזמן עד שיכו את המדיינים. ובינתיים פקדו את בני ישראל למשפחותם כדי לברר את תוצאות חטא פעור על מספר בני ישראל. וכדי להכין את הכניסה לארץ וההתנחלות בה על פי מספר הפקודים, והחלוקה למשפחות של כל שבט שעל פיהן תיחלק הנחלה בארץ.

וכן הכנת המנהיג שיחליף את משה, כך שהעם יתחיל להתרגל לרעיון מנהיג חדש במקום משה זמן מה קודם הכניסה לארץ בהנהגתו. וכן הציווי על קורבנות המוספים שבזכותם יזכו לרשת את הארץ. וכמובן בנות צלופחד בהיותן תרופת הנגד לבנות מואב ומדיין. ורק לאחר כל השלבים האלה ראויים ישראל לנקום את הנקמה המעשית במדיין לאחר ששמרו את רגש השנאה על אש קטנה כדי להבעירו ללהבה גדולה בהגיע הרגע לנקום.

וה' אומר למשה-"נקום נקמת בני ישראל", ואילו משה אומר לישראל "לתת נקמתה' במדיין", כי ה' דואג לכבוד ישראל ומשה דואג לכבוד ה'.

ה' דואג לנקום את נקמת בני ישראל שניזוקו קשה בחטא פעור על ידי המדיינים ומשה כואב את חילול ה' שנעשה בחטא פעור באשמת המדיינים ודורש מישראל לנקום את נקמת ה' במדיין. ובכך בצורה מאוחרת כל ישראל יקנאו לה' כמו שפינחס עשה ברגע האמת.

וה' אומר למשה לנקום נקמת בני ישראל ולאחר מכן למות. אך אנו רואים שגם לאחר נקמת בני ישראל במדיין, עדיין עברו מספר חודשים עד מות משה (ואותה שאלה נשאלה בפרשה הקודמת, בציווי ה' למשה לעלות להר העברים לראות את הארץ ואחר כך להיאסף לעמיו. ושם הסברנו שעל ידי תגובת משה המיידית לבקשת מחליף ללא התמרמרות על כך שבנו לא יורשו בתפקיד, נדחה מותו של משה) שבהם מספיק לחלק את ארץ סיחון ועוג לשבטי גד וראובן וחצי שבט המנשה- דבר שלוקח מספר חודשים, וכן לצוות על גבולות הארץ ועל ערי הלווים ועל ערי המקלט ועל הציווי לבנות צלופחד להינשא בתוך שבטן כדי שלא תעבור נחלתן לשבט אחר דרך בעליהן, וכן נאום התוכחה של משה שהחל בתחילת החודש האחד עשר ונמשך חודש שלם, ושירת "האזינו" וברכות השבטים וחיזוק יהושע.

ומדוע לא נאסף משה מיד לאחר נקמת ישראל במדיינים? וכן לעיל בציווי של "צרור את המדיינים" לא נאמר שבעקבות זאת ייאסף משה אל עמיו, ומה השתנה מאז?

ננסה לענות על שאלות אלה בהמשך.

בדברי ה' למשה לנקום את נקמת ישראל במדיינים, לא מפרט ה' מי ילך לצבא ומי יעמוד בראשו. ובפשטות נראה שכמו המלחמה בסיחון ועוג שכל ישראל השתתפו (למעט שבט לוי שלא יוצא צבא בישראל) גם כאן כך צריך היה להיות.

אך משה שרוצה לנקום את נקמת ה' מן המדיינים, שזו מלחמת קודש, ולא כמו מלחמת סיחון ועוג שהיתה לצורך הגעה לארץ ולצורך כיבוש שטח בעיקר (עובדה שהציע לסיחון לעבור בארצו ללא מלחמה)

ולמלחמת קודש צריך אנשים קדושים ללא רבב, וכמובן כל אלה שחטאו עם בנות מואב ובנות מדיין ולא עבדו עבודה זרה ולכן לא נהרגו על ידי שופטי ישראל, כמובן שלא יכולים להשתתף במלחמה זו, וכן כיוון שמלחמה זו לא קשורה לארץ ישראל ולנחלותיה, אז גם שבט לוי צריך להשתתף (כמו שראינו בפרשת "קורח", ששבט לוי חזר להיות במנין שנים עשר השבטים במבחן המטות, עיין שם)

לכן משה מבקש מכל מטה (וכאן אפרים ומנשה חוזרים להיות מטה אחד- מטה יוסף) אלף איש, שהתנדבו למלחמה זו והיו ראויים מכל בחינה להילחם מלחמת ה' (ולכן נאמר- "החלצו מאתכם אנשים לצבא", מלשון חלוצים הנחלצים לעזרה מרצונם וזה מקביל לסוף הפרשה שבני גד ובני ראובן אומרים-"ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל") ולכן רק אלף למטה, שבסך הכל- שנים עשר אלף חלוצי צבא.

למרות שכפי שנראה במספרי השלל של מדיין, מדיין מנו מאות אלפי לוחמים, אם לא יותר, אך זה היה ברור שזו מלחמה ניסית הדורשת בטחון מוחלט בה' ולכן הולכים מעטים מול רבים כי הולכים לקנא לה'-(שניים עשר אלף פינחסים), ולכן שם משה בראש הצבא דווקא את פינחס בן אלעזר הכהן וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו (ו"כלי הקודש", אלה הכלים שבתוך ההיכל- ארון הברית, מזבח הזהב, המנורה והשולחן, שבני קהת אחראים על נשיאתם-"ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל, ומשמרתם: הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקודש אשר ישרתו בהם" (במדבר ג') "וכילה אהרן ובניו לכסות את הקודש ואת כל כלי הקודש בנסוע המחנה, ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת..." (שם ד') וכלי הקודש יוצאים עמם למלחמה כי זו מלחמת קודש) ולא את יהושע בן נון ולא אלעזר הכהן, אלא דווקא מי שנחלץ ברגע האמת לקנא לה'. ולכן גם משה עצמו לא עומד בראש הצבא למרות שמלחמה זו נאמרה לו על ידי ה' "וידבר ה' אל משה לאמר: נקום את נקמת בני ישראל", כי הוא היה צריך לעמוד בראש הצבא אם זה היה נקמת בני ישראל- כמנהיגם של ישראל, אך כעת זו מלחמת נקמת ה', ובראשה צריך לעמוד מי שקינא לה'- פינחס, ולא משה ויהושע ואלעזר שבכו פתח אוהל מועד-"והמה בוכים פתח אוהל מועד" (במדבר כ"ה).

ומניין לקח משה את העוז לא לקיים את ציווי ה' אליו- "נקום את נקמת בני ישראל..." ומיוזמתו בונה מלחמת קודש ושם בראשה את פינחס?

ויש לומר כי משה זכר את הציווי הראשוני לגבי המדיינים, מיד לאחר מעשה פינחס-"צרור את המדיינים... על דבר פעור", ביטוי המזכיר את הציווי לגבי עמלק-"זכור את אשר עשה לך עמלק... ולא ירא אלוקים" (דברים כ"ה), וכן-"מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות י"ז) ששם בפירוש זו מלחמת קודש שלא תלויה במקום ובזמן, כי הוא אויב ה' קודם כל, ורק אחר כך אויב ישראל. לכן גם מדיין נכללים בהגדרה זו, כי בציווי שם של "צרור את המדיינים" ה' מזכיר את עניין פעור כסיבה לצרור אותם-"על דבר פעור", ופעור כפי שהזכרנו זו עבודה זרה הכי קיצונית בכוחות הטומאה ההולכת נגד ה' ולכן משה מחליט כאן לקנא לה' ולעשות מלחמת קודש.

ואולי בשל כך לא נאסף משה אל עמיו מיד לאחר מלחמת מדיין, כי למעשה לא נקם בעצמו במדיינים וממילא לא התקיים התנאי-"נקום נקמת בני ישראל... ואחר תיאסף אל עמך", וכן לא נקם את נקמת בני ישראל אלא את נקמת ה' ולכן לא נאסף אל עמיו.

ואכן חלוצי הצבא, מתמסרים ומוסרים את נפשם למען כבוד ה'-"ויימסרואלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא" בכך מתקנים את ההתמסרות המוחלטת לעבודה זרה של פעור שגרמה לישראל להיצמד אל פעור.

"ויצבאו על מדיין כאשר ציווה ה' את משה ויהרגו כל זכר"- לכאורה, הרי ה' ציווה את משה בעצמו לנקום את נקמת בני ישראל ולא לשלוח חיילים נבחרים בראשות פינחס, אז איך נאמרות כאן המילים- "כאשר ציווה ה' את משה"? ויש לומר, שבכך שהרגו רק את הזכרים כפי שעושים במלחמה מחוץ לגבולות ישראל ולא השמידו את כולם כמו במלחמת עמלק. בכך הראו שיותר פעלו על פי ציווי ה' למשה לנקום את נקמת בני ישראל מאשר על פי ציווי משה להם לנקום את נקמת ה'.

כי זו היתה צריכה להיות השמדה מוחלטת ולא כפי שעשו בפועל ששייך במלחמה באויבי ישראל מחוץ לארץ ישראל-"כי תצא למלחמה על אויביך... וראית בשביה אשת יפת תואר..." (דברים כ"א) וכן-"כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום... ואם לא תשלים עמך... והכית כל זכורה לפי חרב, רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך... כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאוד, אשר לא מערי הגויים האלה הנה. רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לא תחייה כל נשמה" (דברים כ'), וכאן הרי מדובר בעם שאיננו משבעת עמי כנען החייבים בהשמדה מוחלטת, ולכן הרגו רק את הזכרים ושבו את הנשים והטף (כולל הזכרים הקטנים שלא הרגו אותם) ואת כל הבהמה ואת כל הרכוש.

ומדוע לא פעלו על פי ציווי משה? הרי פינחס עמד בראשם, וכנראה הוא זה שקבע את המדיניות את מי להרוג ומי לקחת שלל. והרי אין לחשוד בו שלא יקנא לה' במלחמת מדיין, אז מדוע לא  השמיד את כולם?

ויש לומר, שבכך מוכח שפינחס בטבעו לא היה רגזן או כעסן או מהיר חימה, שאז אפשר היה לתלות בכך את מעשהו, אלא להיפך, היה נכדו של אהרן-"אוהב שלום ורודף שלום" ורק כאשר היה צורך גדול וחילול ה' גדול, שבר את טבעו למען ה', ועשה מעשה הנוגד את טבעו והרג את זמרי וכוזבי.

אך כעת במלחמת מדיין בחר להרוג רק את הזכרים ובראשם חמשת מלכי מדיין שיזמו את עוון פעור ושלחו את בת אחד מהם לפתות את מנהיגי ישראל וכן את בלעם שיעץ להם זאת. אך בנות מדיין, למרות ששימשו ככלי למימוש מזימה זו, עדיין לא בטוח שאפשר לייחס להם את הנכלים של הזכרים. כי כפי שראינו בתחילת הפרשה רוב הנשים הן תחת סמכות אבותיהן או בעליהן (לגבי הפרת נדרים) ואפשר לומר שהן אנוסות ואין להן בחירה חופשית בעוון פעור, כי אבותיהן ובעליהן שלחון ולא יכלו להתנגד (אולי זו הסיבה לשרבוב פרשת נדרים והפרתם כאן לפני מלחמת מדיין) לכן פינחס רק לוקח אותן בשבי יחד עם טפן וכל בהמתם ומקניהם וכל חילם.

"ואת מלכי מדיין הרגו על חלליהם. את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע, חמשת מלכי מדיין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. וישבו בני ישראל את נשי מדיין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו. ואת כל עריהם במושבותם ואת כל טירותם שרפו באש. ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח, באדם ובבהמה, ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן..."

כפי שהסברנו כבר בתחילת פרשת "בלק" מדובר כאן במדיין הצפונית שהיו תושבי קבע בערים וטירות, ללא גמלים, וחיו בתחום ארץ סיחון, ולכן ניתן היה להוביל את כל השלל אל מחנה ישראל שהיה בסמיכות. ובלעם בן בעור התעכב במדיין בדרכו לארם נהריים, ויעץ למדיין להתמודד רוחנית עם ישראל באמצעות עוון פעור ולכן הרגו אותו בני ישראל.

"ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה", משה לא קוצף על המפקד הראשי פינחס ונזהר בכבודו כי יודע שאין חשש שחס על הנשים בגלל שלא מקנא מספיק לכבוד ה'. אך חושד שבלחץ שרי המאות והאלפים פינחס לא הצליח לגרום להם לקנא לה' ולהרוג גם את הנשים, ולכן קוצף עליהם דווקא ולא על פינחס כי חושב שאולי אין בהם מספיק קנאה לכבוד ה'.

"ויאמר אליהם משה: החייתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגיפה בעדת ה'", משה כועס רק על שהחיו כל נקבה ולא על שהחיו בכלל נקבות, כי כנראה פינחס הסביר לו שהחיו את הנקבות לא בגלל שמזלזלים חלילה במעל בה' שנעשה בפעור, אלא בגלל שחושבים שאין בהן אשמה כל כך כי הן אנוסות בגלל הגברים השולטים בהן. אך משה טוען, שזה אולי נכון לגבי הנקבות שלא ידעו משכב זכר אך אלה שידעו משכב זכר והשתתפו בהחטאת ישראל לא היו אנוסות, אלא גם מעצמן יזמו את החטאת ישראל. ועובדה שהן באו אל תוך מחנה ישראל ויזמו בפועל את עוון פעור כשהן רחוקות מערי מדיין, ומהגברים שם. ואם היו אנוסות בביתן לא היו אנוסות באזור מחנה ישראל ויכלו פשוט לא למלא את המוטל עליהן בצורה כל כך מסורה, כי אין רואה אותן מגברי מדיין והן בכל זאת עשו זאת וזה מראה שמבחירתן התנדבו לכך, ולכן החייאתן זה מעל בה' (וכאן מוכח שבלעם יעץ את עוון פעור למדיינים כי נאמר- "בדבר בלעם").

"ועתה הרגו כל זכר בטף, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם"- יש לשאול מדוע להרוג כל זכר בטף הרי הם לא החטיאו את ישראל? אלא כל עוד שנשאר זכר אפילו בטף יש המשכיות למדיין, אך בנשים אין המשכיות כי הילדים שיילדו מישראלים הרי יהיו ישראלים, ואילו הזכרים בטף שיתבגרו וימשיכו להיות מדיינים כי לא ייטמעו בישראל, כי הגיור בכח, אלא יהיו כמו הערב רב שבסופו של דבר מרדו בה'.

יש לשאול, מה פרוש "החיו לכם"? האם ישמשו בתור שפחות ומשרתות או בתור נשים לנישואים לאחר גיורן?

אמנם ממה שכתוב בהמשך שנתנו מכס לה' גם מהאדם (שמדובר רק בנשים שלא ידעו משכב זכר)- שלושים ושניים נפש, ומשה נתן זאת לאלעזר הכהן. וכן שלוש מאות ועשרים נפשות ינתנו ללוויים (כפי שנראה בהמשך) "שומרי משמרת משכן ה'", משמע שנועדו לעזור להם בעבודות המשכן החיצוניות ולא לנישואים, אלא כשפחות ומשרתות.

אך מצד שני, מהפסוקים הבאים משמע שגיירו אותן לצורך אישות- "ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים, כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם, וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עיזים וכל כלי עץ תתחטאו"

מפה גם משמע, שרק בטומאת משא ומגע במת גוי נטמאו, ולא באוהל (כפי שאמרנו בפרשת "חוקת"- שגוי מת לא מטמא באוהל אלא רק במגע ובמשא) ולכן לא מוזכר כאן האהלהה על המת, רק נוגע במת וכל הורג נפש.

כמו כן מעצם החיוב לטהר גם את שביכם- שאלו הנשים השבויות הגויות, משמע שכבר גיירו אותן לפני שהרגו את משפחותיהן, אחרת בעודן גויות הרי לא מקבלות טומאה כלל. ורק לאחר שגיירון, הרגו את משפחותיהן וכנראה שבהתאבלן על מתיהן נגעו בהם ונטמאו במת.

ומדוע עשו זאת חלוצי הצבא בראשות פינחס? וכפי שהסברנו בפרשת "בלק", מדיין ראו בישראל אויב רוחני מר בגלל שגרמו ליתרו כהן מדיין (הדרומית) לזנוח את אלוהי מדיין ולעבוד את ה' אלוקי ישראל, גם אם כגר תושב בלבד השומר שבע מצוות בני נח (כפי שהסברנו בפרשת "יתרו") ולכן יזמו את כל עניין עוון פעור, והיו מוכנים להקריב את בנות המלכים לשם כך, ולכן מתבקש הדבר, שלפני מותם יראו את בנותיהם מתגיירות ועוברות לעבוד את ה' אלוקי ישראל, מידה כנגד מידה על נכליהם ורק לאחר מכן יומתו על ידי ישראל.

ואולי בשל כך גם לא הרגו את נשות מדיין כמתבקש, כי רצו שגברי מדיין יראו את הנקמה בעיניהם.

ואם תשאל, אם כן איך יכלו להורגן אחר כך בפקודת משה-כל אשה יודעת איש למשכב זכר וכל זכר בטף, הרי הם כבר יהודים ואסור להורגם? על כך עונה משה- הגיור של אלה היודעות איש למשכב זכר לא תופס, כי זה בעל כורחן, כי הרי הן החטיאו את ישראל מרצונן וודאי שלא מאמינות באלוקי ישראל, וכן הזכרים בטף, הרי לא הגיעו עדיין לגיל מצוות וגיורם לא תופס עדיין עד גיל שלוש עשרה, אבל בנות שהגיעו לבגרות ועדיין לא ידעו משכב זכר, גיורן תופס, כי זה לא בעל כורחן.

ולכן נטמאו במתיהן כשביכו אותם לאחר מותם ולכן צריכות טהרה על ידי אפר פרה אדומה כמו חלוצי הצבא עצמם וצריכות לשהות מחוץ למחנה שבעה ימים כדי להזות עליהם מי פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי, וכן כל הכלים שנטמאו במת שבזזו בני ישראל ממדיין, צריכים טהרה במי פרה אדומה: בגדים, כלי עור, מעשה עיזים (כלים העשויים משער עיזים) וכל כלי עץ.

"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה: אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת, כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נידה יתחטא. וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים. וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ואחר תבואו אל המחנה"

חז"ל מפרשים זאת בגלל האוכל הטרף שנבלע בכלים אלו, אך על פי הפשט לא מוזכרים כאן דווקא כלים של אכילה העשויים מתכת אלא בכללי, כל סוגי המתכות- זהב וכסף... כולל הכל- גם כלים של אכילה, גם תכשיטים, גם כלי עבודה מברזל ועופרת וגם כלי נשק ממתכות אלו.

כי לפני כן הוזכרו כלים שלא ממתכות- בגדים, כלי עור, מעשה עזים וכל כלי עץ שהם לא צריכים לבוא באש ובמים. וכעת מדובר רק על מתכות ולא מוזכרת המילה כלים, וכן במתכות אלה נאמר-אשר יבוא באש תעבירו באש ואשר לא יבוא באש תעבירו במים, ולא נאמר מים רותחים. אז משמע שלא מדובר כאן בכלי אכילה דווקא, ואם כן מדוע צריך להעבירם באש ובמים, הרי לגבי טומאת מת מטהרים אותם כבר במי נידה של פרה אדומה (ולכן מדבר כאן אלעזר הכהן, שהוא הממונה על טהרת פרה אדומה כפי שראינו בפרשת "חוקת", ולכן גם נאמר כאן-"זאת חוקת התורה" כפי שנאמר שם, שמילים אלו נאמרות בתורה רק בהקשר של טהרת פרה אדומה)?

כמו כן, מדוע לגבי הבגדים וכלי העור, העץ, מעשה העזים, ציווה משה בעצמו לטהרם במי נדה, ואילו בששת המתכות יש דיבור נפרד של אלעזר הכהן לגבי טהרתם? וכן מדוע יש תנאי- מה שיבוא באש תעבירו באש וטהר ומה שלא יבוא באש תעבירו במים, והלא כל המתכות המוזכרות כאן באות באש, כי ככה מעצבים אותן, רק באש, וזה מבדילם מכלים שאינם ממתכות? כמו כן על פי חז"ל שמדובר כאן בהגעלת כלים מאוכל טרף אז למה נאמרת המילה "וטהר" הרי לא מדובר על טהרה מטומאה אלא על הגעלת כלים?

כמו כן, אם העבירו באש את הזהב והכסף איך נאמר בסוף-"ונקרב את קורבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז... ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאיתם כל כלי מעשה"- ראשית, הרי אם העבירו באש את כל הזהב, כבר לא נשאר צורת טבעת עגיל וכומז כי נמסו באש ואיבדו את צורתם? וכן משם רואים שהזהב זה לא כלי בישול ואכילה אלא תכשיטי נשים, ואם כן אז גם שאר המתכות שהוזכרו כאן זה לא בהכרח כלי אוכל אלא כל השימושים הנעשים במתכות מסוג זה.

ויש לומר: שבאמת מדובר בכלי מתכות מכל הסוגים, ובעקבות הקטל הרב שהיה בבתי מדיין, יש חשש שדם רב נספג בכלים אלה בעודנו חם, וכל עוד  ספוג בהם דם המת, לא יועילו מי חטאת לטהרם מטומאת המת, כי זה טובל ושרץ בידו, כי מספיק שיבוא אחר כך במגע עם דבר חם כדי שהדם הבלוע בהם ייפלט ויטמא מחדש את הכלים.

ואכן צריך קודם כל לנקות את המתכות הללו מהדם הבלוע בהם אך יש סוגים שאפשר להעביר באש כדי לשרוף את הדם שבתוכם כי לא מדובר בתכשיטים אלא במתכות גרידא כמו מטיל זהב או כלי עבודה מברזל שהעברה באש לא תשנה את צורתם.

אך יש כלים-בעיקר תכשיטי זהב וכסף שאם יעבירו אותם באש, בגלל עדינותם תשתנה צורתם ויאבדו את ערכם ולכן אותם רק רוחצים במים ולא באש כדי לנקותם מן הדם, ואין חשש שאחר כך יצא הדם כי הם לא באים אחר כך במגע עם דבר חם כי זה תכשיטים, שלא נהוג להשתמש בהם לדברים חמים. ורק אחרי ניקוים מהדם במים, מזים עליהם מי פרה אדומה כדי לטהרם מטומאת המת. ולכן נאמרת כאן המילה "וטהר", גם לגבי העברה באש, כי האש שורפת את הדם אשר בתוכם ומאפשרת את טהרתם על ידי מי הנידה.

ולכן המתכות נבדלות מכלי העץ והבגדים שעליהם ציווה משה להזות מי חטאת ולא אמר להעבירם באש או במים, כי שם גם אם יש דם בבגדים הוא מתייבש ומאבד את טומאתו לאחר שנספג בבגד או בכלי העץ. אך מתכות מטבען מזיעות בסוף החוצה חלק מהדם במגען בדבר חם, לכן צריך לשרוף באש או להעביר במים.

כמו כן אפשר לומר שהמילים-"אשר יבוא באש תעבירו באש... וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים", מדברות על השימוש העתידי בכלים אלו. כלומר כלי בישול שהשימוש בהם על ידי אש, כגון לבשל בהם, או כלי עבודה כמו נפח המשתמש בצבת כדי לעצב כלי ברזל אז הכלים האלו צריכים כעת להעבירם באש, לפני הזאת מי נידה, כי אם לא יעבירו כעת באש אז מי הנידה לא יועילו כי כשישתמשו בכלים אלו באש לאחר הזאת מי הנידה ייפלט הדם שבתוכם כתוצאה מהאש וייטמא מחדש.

אך כלי מתכות שלא משתמשים בהם באש בכלל כמו תכשיטים למיניהם ואין להם שימוש עתידי שקשור לאש אז מספיק להעבירם במים ולשטוף את הדם הדבוק בהם מבחוץ ואז להזות את מי הנידה ולטהרם, כי אין חשש שבעתיד ישתמשו בהן באש וייפלט הדם, ולכן נאמר כאן בלשון עתיד-"אשר יבוא באש... אשר לא יבוא באש" כי מדובר על אופן השימוש העתידי במתכות אלה.

וכעת אומרת התורה, שביום השביעי לאחר שנטהרו בני האדם מטומאת המת יכבסו בגדיהם. כי הבגדים שעליהם לא טמאי מת אלא נטמאו מהאנשים הלובשים אותם שהיו טמאי מתים ולכן הבגדים רק ראשונים לטומאה ולא צריכים שבעה ימים והזאת מי נידה, אלא מספיק לכבסם, וטהורים באותו יום בערב כמו כל מגע בטמא מת שטמא רק טומאת ערב ומספיק טבילה במקווה והערב שמש.

"ואחר תבואו אל המחנה"- לא מדובר רק במחנה ישראל, אלא אף למחנה שכינה (משכן ה') שעד כה היו אסורים בכניסה ומותר להיכנס כעת.

אך למחנה לוי וישראל אין בעיה לטמא מת להיכנס בעודנו טמא, כי הרי עצמות יוסף היו עם משה במחנה לווייה, קל וחומר לטמא מת שמותר במחנה לווייה.

לגבי שאלתנו, מדוע לגבי בגדים וכלים מעץ ומעור, משה מצווה על טהרתם במי נידה, ולגבי מתכות מצווה אלעזר הכהן? ועל פי מה שהסברנו זה מובן, כי הרי אלעזר הוא הממונה על דיני פרה אדומה והוא המומחה בתחום, וכבר נאמרו דינים אלה בפרשת "חוקת", אז לגבי דברים שאין בהם דבר חדש, כמו אנשים או בגדים וכלים שונים, אז משה יכול לצוות, אך מה שיש דבר חדש לגביו כמו כלי מתכות כפי שהסברנו, שלא מספיק רק מי נידה אלא צריך להוציא קודם את דם המתים המובלע בהם, לכן היה צריך דווקא אלעזר- המומחה בעניין- לבאר את דרכי טהרת כלי מתכות מטומאת מת, כי אלו דברים שלא נאמרו בפרשת "חוקת".

וכעת הגענו לחלוקת השלל שנלקח ממדיין, שיש בו דינים המיוחדים רק למלחמה זו (ולא למלחמות ישראל בסיחון ועוג בעבר ושבעת עמי כנען בעתיד) וכמו שבפרשה הקודמת במיפקד בני ישראל נאמרה המילה-"שאו את ראש כל עדת בני ישראל", כך גם כאן נאמרה מילה זו בעניין השלל-"ויאמר ה' אל משה לאמר: שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה, אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה"

יש ציווי לספור את כל שלל בעלי החיים בלבד- הנשים והבהמות. ולא חפצים דוממים. וספירתם מנשאתם, כי מהם יתנו חלק לכהנים וחלק ללוויים, כראוי לשלל מלחמת קודש שגם השלל מתקדש.

והביטוי "ראשי אבות העדה" מחליף כאן את "ראשי המטות" של תחילת הפרשה בעניין התרת נדרים. ובהמשך, בעניין בני גד ובני ראובן יתמזגו שני הביטויים לאחד-"ראשי אבות המטות". ואילו המילים "ראשי אבות" מתייחסות כאן לראשי בתי האבות שהוזכרו במיפקד בפרשת "פינחס", שכל שבט חולק למשפחות- בתי אב, ולכן גם כאן שמדובר במיפקד נמסר הדבר לראשי אבות העדה של כל שבט, ולהבדיל, אחד הגורמים לכל המלחמה במדיין וממילא לשלל הנספר כעת היה "ראש בית אב לשמעוני"- זמרי בן סלוא.

"וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים למלחמה ובין כל העדה"-למרות שלכאורה זה לא הוגן שהשלל מתחלק שווה בשווה בין חלוצי הצבא שמסרו נפשם, לבין שאר העדה שנשארו במחנה ולא התאמצו כלל. אך דבר זה מזכיר את דברי דוד ללוחמיו-"כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו" (שמואל א' פרק ל')

וכמו כן אם בוחנים כמה מקבל כל איש צבא (שנים עשר אלף חלוצי הצבא) לעומת מה שמקבל כל אחד מישראל שלא יצא למלחמה (600,000-12,000) שחצי מהשלל מתחלק ל-12,000 וחצי מהשלל מתחלק ל-600,000-12,000, אין ספק שחלקו של כל חלוץ צבא בשלל גדול לאין ערוך מחלק כל אחד מישראל שלא יצא למלחמה.

כמו כן השלל היה רק בבעלי החיים אך ברכוש ובחפצים הכל הלך לחלוצי הצבא. כך שבסופו של דבר חלוצי הצבא נשכרו לאין ערוך מהיושבים במחנה.

"והרמות מכס לה' מאת אנשי מלחמה היוצאים לצבא, אחד נפש מחמש המאות מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן. ממחציתם תיקחו ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה'. וממחצית בני ישראל תיקח אחד אחוז מן החמישים מן האדם מן הבקר מן החמורים ומן הצאן, מכל הבהמה. ונתתה אותם ללויים שומרי משמרת משכן ה'"

מחצי המלקוח שניתן לאנשי הצבא נותנים מכס לה' (כלומר לאלעזר הכהן)-1/500, ומהחצי השני שניתן לשאר בני ישראל נותנים אחוז -1/50 ללווים שומרי משמרת משכן ה', כלומר מה שהולך לאלעזר הכהן הגדול נקרא מכס לה' ותרומת ה' ומה שניתן ללווים נקרא אחוז- 1/50.

כלומר מחלקם של חלוצי הצבא הצדיקים שמסרו נפשם לקנא לה', מעטים מול רבים, חלקם בשלל מקודש יותר, ולכן הם נותנים מכס לה' תרומת ה', אך מחלקם של ישראל שנשארו במחנה ולא מסרו נפשם, לא נותנים מכס לה' תרומת ה', כי זה פחות מקודש ולכן הולך רק ללווים שומרי משמרת ה' למשכן ולא נקרא תרומת ה' או מכס לה'.

וכן מהחלק המקודש של חלוצי הצבא ניתן מכס רק- 1/500והשאר נשאר להם על מסירות נפשם, ואילו מחלקם של ישראל שנשארו במחנה צריך לתת 1/50, כלומר פי עשר מאשר ניתן לחלוצי הצבא כך שנשאר להם פחות בגלל שלא מסרו נפשם.

והתורה מפרטת את השלל החי: 675,000- צאן, 72,000-בקר, 61,000- חמורים, 32,000 נשים שלא ידעו משכב זכר.

כעת התורה מפרטת כמה זה חצי מכל אחד, וכמה מכס לה'- 1/500, ניתן מכל סוג בעלי חיים-"ותהי המחצה חלק היוצאים בצבא מספר הצאן שלוש מאות אלף ושלושים אלף ושבעת אלפים וחמש מאות ויהי המכס לה' מן הצאן ששמאות חמש ושבעים" ואילו מהחצי שניתן לשאר ישראל מפרטת התורה כמה זה חצי מכל סוג בעל חי (למרות שזה כבר נאמר לגבי החצי הניתן לחלוצי הצבא אז מדוע לחזור על כך שוב, ועוד מכל סוג בעל חי, הרי זה אותו דבר?) אך לא מפרטת כמה זה 1/50מכל בעל חי שניתן ללוויים.

ומדוע לגבי המכס לה' התורה מחשבת לנו כמה זה בדיוק ואילו לגבי אחוז הלוויים אין התורה מפרטת, אלא רק אומרת-"ויקח משה ממחצית בני ישראל את האחוז אחד מן החמישים, מן האדם ומן הבהמה וייתן אותם ללוויים שומרי משמרת משכן ה'"?

ויש לשים לב, שהרי גם הלוויים והכהנים השתתפו במלחמה במסגרת האלף של מטה לוי, ואלף אלה קיבלו חלק ממחצית השלל של תופשי המלחמה, ושבט לוי והכהנים בתוכו שלא השתתפו במלחמה גם קיבלו חלק ממחצית השלל שקיבלה כל העדה, ושלל זה הלך לשימושם הפרטי של הלוויים והכהנים כמו שאר ישראל.

אך המכס לה'- 1/500, שניתן ממחצית השלל של תופשי המלחמה לאלעזר הכהן כתרומת ה' מוכרחה להיות שלא נועד לשימושו הפרטי אלא לתפקידו ככהן גדול לצורך משכן ה', וכמו שהחמורים והבקר והצאן נועדו לשימוש המשכן- החמורים לנשיאת מצרכים כשמן, מים וסולת ושאר צרכי המשכן, והבהמות הטהורות כבקר וצאן לצורך קרבנות, או גם לצרכי המשכן- צמר כבשים לבדי המשכן, עורות עיזים לתיקון היריעות ובקר למשיכת העגלות של הקרשים והיריעות בזמן המסע.

ואם כן, גם הנשים של המכס לה'- 32 נפש לא נועדו לנישואין לכהנים, אלא לשפחות ומשרתות לצורך המשכן- שאיבת מים, נקיונות, תפירת בגדים ובגדי כהונה, תיקון הפרוכות וכדומה.

וכן האחוז 1/50 שניתן ממחצית השלל של כל העדה, וניתן ללוויים שומרי משמרת משכן ה', גם מוכרח להיות שלא ניתן לצרכים אישיים של הלוויים כי כבר קבלו חלקם ככלל העדה. אלא ניתן לצורך עבודתם במשכן ה' (כפי שפורטה בהרחבה בפרשת "קורח").

ואם כן, גם כאן שלוש מאות ועשרים הנשים לא נועדו לנישואים עם הלוויים אלא כשפחות ומשרתות בעבודתם כשומרי משמרת משכן ה'.

אם זה ברירת הסולת ללחם הפנים, אפייה, תיקון בגדים, שאיבת מים ונקיונות בחצר המשכן וכדומה.

ולכן נאמר-"ונתתה אותם ללוויים שומרי משמרת משכן ה'", דווקא לשומרי משמרת משכן ה' ולצורך תפקידם זה ולא ללוויים אישית.

המילה "אחוז" באה מהפועל לאחוז-"וידו אוחזת בעקב עשו" (בראשית כ"ה) וכן "אחוז בחבלי בוץ וארגמן" (אסתר א'), "אחוזי חרב מלומדי מלחמה" (שיר השירים ג') אך כאן משמעותה מושאלת, במשמעות של חלק מתוך השלם, כלומר אוחזים חלק מתוך הכמות הגדולה ונותנים לאחר. ומילה זו מופיעה שוב במשמעות זו רק פעם אחת בתנ"ך- ב"דברי הימים"- בעשרים וארבעה משמרות הכהונה שצאצאי אלעזר היו ביחס כפול מצאצאי איתמר- שש עשרה בתי אב לאלעזר ושמונה בתי אב לאיתמר, כלומר שליש ממשמרות הכהונה שייכות לאיתמר ושני שלישים לאלעזר, ושם נאמר-"בית אב אחד, אחוז לאלעזר,ואחוזאחוז לאיתמר" (דברי הימים א' פרק כ"ד)

והמילה "מכס" מופיעה רק כאן ואין לה מקבילה אחרת בתנ"ך אך ניתן לומר שהיא נגזרת מהמילה "מיכסה" שמופיעה פעמיים בתורה-"ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אוכלו תכוסו על השה" (שמות י"ב), ששם הכוונה למנה קצובה, שצריך להימנות על כבש אחד מספר נפשות כזה, שלכל אחד תהיה מנת אכילה קצובה מהשה כך שכולם ביחד יגמרו שה אחד ולא יישאר בשר שלא נאכל.

וכן לגבי אדם המקדיש שדה מקנתו לה' (שאמור לחזור לבעליו ביובל, כיוון שנמכר בעצם רק לחמישים שנה)-"וחישב לו הכהן את מיכסת הערכך עד שנת היובל..." (ויקרא כ"ז), כלומר הכהן מחשב כמה שנים נותרו עד היובל, שאז תחזור השדה לבעליה המקוריים, כך שהמקדיש הקדיש סכום כסף קצוב שנמדד לפי השנים שנותרו עד היובל.

כך שהמילה "מיכסה" היא מנה קצובה וכן גם המילה "מכס" המופיעה בפרשתנו. וכמו ששם המילה "מיכסה" מופיעה תמיד בהקשר של קודש- קרבן פסח שנמנים עליו, ושדה מקנה שהקדישו לבית המקדש, כך גם כאן התרומה לקודש נקראת "מכס", ואילו התרומה ללוויים שלא קדושה נקראת "אחוז".

ולפי ההבדל בין מכס לאחוז שהוא פי עשרה ממכס, אפשר לדעת כמה מנו הכהנים מתוך הלוויים- עשירית.

ולכן אלעזר הכהן קיבל 1/500 ושאר הלווים 1/50- פי עשר.

כמו כן הסיבה שלקודש ניתן רק 1/500 מתוך שלל תופשי המלחמה היא: כי הם הקריבו כבר את נפשם בזמן המלחמה וזה המכס הכי גדול לה' ולכן נתנו מהשלל להקדש רק-1/500, מה שאין כן שאר העדה. ולכן נתנו 1/50 מהשלל שזה פי עשר.

"ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות ויאמרו אל משה: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'" מדובר כאן בראשי הצבא בלבד ולא בשאר הלוחמים כפי שנראה בהמשך-"ויהי כל זהב התרומה... מאת שרי האלפים ומאת שרי המאות, אנשי הצבא בזזו איש לו"

כך יוצא שמדובר בשנים עשר שרי אלפים ומאה עשרים שרי מאות כלומר ביחד מאה שלושים ושניים איש מפקדי הצבא. וכאשר ספרו את אנשיהם וראו שאיש לא נפקד ולא מת במלחמה שזה נס גדול מאוד, בפרט שנלחמו מול מספרים פי עשר מהם (כפי שרואים על פי השלל שהנשים הקטנות לבד מנו 32,000).

ולכן החליטו לתת את כל תכשיטי הזהב כופר נפש לה', שיוצא סך הכל 16,750 שקל זהב (מכאן רואים גם שהשקל היה מידת משקל ולא מטבע, כי פה מדובר בזהב ולא בכסף ועיין עוד בפרשת "כי תישא") ובחרו דווקא לתת תכשיטי זהב כי בזה השתמשו המדייניות בהתקשטן לפני ישראל כדי להחטיאם בעבודת פעור ודבר זה מזכיר את חטא העגל שכל ישראל התפרקו מנזמי הזהב אשר באזניהם כדי ליצור את העגל. ולאחר מכן בתרומת המשכן כיפרו על כך על ידי נתינת מחצית השקל ותכשיטים לצורך זהב המשכן.

כך גם כאן מנהיגי הצבא באים לכפר על עוון המנהיגים בחטא פעור (כי המדייניות בניגוד לבנות מואב הלכו לפתות בעיקר את המנהיגים- "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני") על ידי תכשיטי הזהב שהחטיאו את המנהיגים בחטא פעור.

"ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאת שרי האלפים והמאות ויביאו אותו אל אוהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה'" וזו התרומה היחידה מכל השלל שהגיעה לתוך המשכן, כי המכס והאחוז לא נתנו בהתנדבות אלא מציווי ה' ורק תרומה זו ניתנה מהתנדבות המנהיגים לכן רק היא הושמה לזכרון בתוך המשכן.

נותר רק לברר מדוע במלחמת סיחון ועוג וכן בעתיד בכיבוש הארץ על ידי יהושע לא הופיעה דרישה כזו לטהרה מטומאת מת שהלוחמים ישבו שבעת ימים מחוץ למחנה ולא נדרשו להביא באש את המתכות שנלקחו שלל ולא נדרשו לתת מכס לה' ואחוז ללוויים ולא חילקו את השלל חצי לתופשי המלחמה וחצי לכל העדה, ולא הקריבו מפקדי הצבא קרבן זהב לפדיון נפש למרות שגם אז היו נסים גדולים?

וצריך לומר שמלחמת מדיין היתה ייחודית מאוד, לכן כל מה שנאמר לגביה הוא ייחודי רק לה.

כי מצד אחד היא לא היתה כמו מלחמת עמלק המוזכרת בספר "שמואל"- שבה שאול המלך הצטווה להשמיד את עמלק מפי ה' ולא להשאיר שריד כולל בהמות-"והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שמואל א' ט"ו) ואילו כאן לא ניתנה הנחייה מדוייקת על ידי ה' למשה מה לעשות, רק-"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" ולא פירט ה' את מי להרוג ומה לקחת שלל, ומשה מעצמו הבין שזו מלחמת קודש לנקום נקמת ה' במדיינים ולכן כעס כשלא הרגו את הנשים והטף, אך לא כעס על שלקחו שלל את בעלי החיים.

וגם הוא לא ציווה להרוג את כל הנשים כמו שצריך לעשות לעמלק אלא רק את הנשים היודעות משכב זכר והזכרים בטף, סימן שהבין שהיחס למדיין לא בדיוק כמו לעמלק, אחרת ה' היה אומר זאת במפורש ובכך שמשה ראה שחזרו מהמלחמה ללא שום נפגעים ובהצלחה מוחלטת הבין שה' מסכים עם שיקול דעתם של המפקדים במלחמה, ולא כועס שלא השמידו את כולם. מכיוון שזו מלחמת קודש ייחודית במינה שגם הכהנים והלוויים השתתפו בה וכדי לחזור למלאכת המשכן הם חייבים להיטהר מטומאת המת שדבקה בם.

לכן (בניגוד למלחמת סיחון ועוג ושאר המלחמות לכיבוש הארץ ששבט לוי לא משתתף בהם) דורש מכולם( כולל שאר השבטים ולא רק שבט לוי) להישאר מחוץ למחנה שבעת ימים ולהיטהר בטרם בואם אל המשכן לשרת. וכן כליהם וששת המתכות שצריך לטהר, כי יתכן שישמשו במשכן בתור נדבה, כפי שקרה בסוף (ושלוש הראשונות הן המרכזיות במשכן- זהב כסף ונחושת) על ידי מפקדי הצבא.

כמו כן, כיוון שזו מלחמת קודש יש עניין מיוחד שהלוחמים ייטהרו מיד למרות שלא נכנסים למשכן מיד, כי גם בבחירתם היו שנים עשר אלף צדיקים ויש עניין שיחזרו טהורים וקדושים למחנה. לכן יש גם עניין של טהרה מיוחדת של כל הכלים ממתכת של הבאה באש או במים שלא נהגה בשאר המלחמות.

ואכן ה' מחזק את הייחודיות שאבחן משה, ומצווה על חלוקת שלל מיוחדת של מחצית השלל החי לתופשי המלחמה ומחצית לכל העדה.

ומתוך כך מכס לה' 1/500 משלל תופשי המלחמה, כי מסירות נפשם לה' קידשה את שללם ורק מהם ה' רוצה מכס. ואחוז 1/50 ללוויים שומרי המשכן משלל כל העדה. ובכך חותם על כך ה' כי זו מלחמת קודש ייחודית במינה.

כי לא מצאנו בשאר המלחמות כזו חלוקת שלל של מכס לה' ואחוז ללוויים (גם מה שדוד קבע שחלק היושבים על הכלים כחלק היורד במלחמה יחדיו יחלוקו, זה לא היה על פי מה שכתוב כאן, כי כאן זה לא בדיוק כך ואין שוויון בחלקים, כפי שהוכחנו, אלא היה חידוש של דוד. ולכן נאמר מיד לאחר מכן-"ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה" (שמואל א' ל') משמע שלפני כן לא היה זה נוהג)

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה"- כנראה השלל ממלחמת מדיין שנוסף על השלל ממלחמת סיחון ועוג, הכריע את הכף וגרם לבני ראובן וגד להעדיף את עבר הירדן המזרחי כמקום מקנה העשיר בעשב, וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת ששני שבטים אלה היו באותו דגל- מחנה ראובן, ונפרדו בכך משמעון שגם הוא היה שייך לאותו דגל בגלל מעשה זמרי שהיה משמעון והגיבוי שקיבל לכך משבטו.

והתורה מעידה שאכן היה להם מקנה רב ועצום מאוד וזה לא היה מאי רצונם להיכנס לארץ ישראל.

"ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר: עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון. הארץ אשר היכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה"

בפסוק הראשון, בני ראובן קדמו לבני גד וכעת התהפכו היוצרות ובני גד קודמים. כנראה שמבחינת מקנה רב, לראובן היה יותר ולכן- בפסוק הראשון שמתאר את מצב מקניהם ראובן קודם (וגם בגלל שהוא בכור וראש הדגל ובן לאה- בניגוד לגד שהוא בן השפחה-זלפה), אך לגבי היוזמה לבקש את ארץ יעזר וגלעד גד היה היוזם, וראובן נגרר אחריו, ולכן מכאן והלאה עד סוף הפרשה בני גד כל הזמן קודמים לבני ראובן בעניין הרצון להתיישב בעבר הירדן המזרחי וכן משה בדברו עמם מזכיר את גד תחילה.

ובדבריהם, בני גד ובני ראובן מציינים את תשעת הערים שכנראה היו הכי משופעות במרעה לבהמות, וכמו כן לא באים בטענה שכיוון שנלחמו עם כולם על עבר הירדן המזרחי יש להם זכויות בה ודורשים לקבלה אלא אומרים-"הארץ אשר היכה ה' לפני עדת ישראל", ה' היכה את שני המלכים סיחון ועוג ואין לנו שום זכות לדרוש משהו אלא אנחנו רק מבקשים.

"ויאמרו: אם מצאנו חן בעיניך, יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. אל תעבירנו את הירדן" בני גד ובני ראובן מדברים במלוא הענווה ומבקשים- אם מצאנו חן בעיניך, יותן לעבדיך- בשיא ההכנעה.

אך משה שם לב בעיקר למילים האחרונות- "אל תעבירנו את הירדן" שלכאורה משמע שלא רוצים בכלל להיכנס לארץ ולא בגלל המקנה הרב, כי אחרת מדוע אומרים "אל תעבירנו את הירדן", מספיק שיאמרו "תנה לנו את ארץ הגלעד לאחוזה" וזהו.

סימן שיש פה משהו מעבר, שחוששים לעבור את הירדן כמו שחששו העם בחטא המרגלים, בגלל שהעמים בארץ חזקים מדי, ואם כן שוב חוזר האסון של חטא המרגלים ויש חשש שכל שאר השבטים גם יתחילו לפחד כי זה מדבק, אך כוונת בני גד ובני ראובן במשפט זה היתה- אל תעבירנו את הירדן, כדי להתנחל בארץ כי אנו מוותרים על חלקנו בארץ, וכך מתפנה שטח גדול שיתחלק בין שאר השבטים ובכך תגדל נחלתם, אך לא שחששו מעמי הארץ או לא רצו להיכנס לארץ.

"ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן: האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?! ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'? כה עשו אבותיכם בשולחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ, ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ. ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בוא אל הארץ אשר נתן להם ה'"- כפי שהסברנו, משה הבין מדבריהם שלא רוצים לעבור את הירדן בכלל.

וגם אם נכונה טענתם שיש להם מקנה רב עדיין בני ישראל יפרשו זאת כחשש מעמי הארץ ואז יחל מרד כללי כי הרי זה מדבק- הפחד, ויחזור שוב אותו הסיפור שהיה עם המרגלים ששוב ה' יכעס וישאיר את ישראל במדבר ארבעים שנה נוספות.

והפועל להניא (למנוע ולעכב) מופיע בתורה רק בפרשתנו. ראשית בתחילת הפרשה, בעניין הפרת  נדרים כאשר האב מניא את נדרי ביתו ומבטלם בכך-"ואם הניא אביה אותה ביום שומעו... כי הניא אביה אותה" (בניגוד לבעל שהלשון היא הפרה)

וכן כאן שיש חשש שעל ידי בני גד ובני ראובן ייגרם שכל ישראל יסרבו להיכנס לארץ, בגלל הפחד מעמי הארץ כך שבני גד וראובן מניאים בעצם את ישראל מלהיכנס לארץ. דבר זה מזכיר את המילה "תנואתי", הבאה מאותו שרש, המוזכרת בפרשת "שלח" בעניין המרגלים-"תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי" (במדבר י"ד) שבעקבות כך שהמרגלים הניאו את לבב עם ישראל מאחרי ה', אז בד בבד סר לב ה' מעליהם והענישם להישאר במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור ההוא.

"ויגשו אליו ויאמרו: גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו ואחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל, עד אשר אם הביאונום אל מקומם. וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ, לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו, כי לא ננחל איתם מעבר לירדן והלאה, כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה"- בני גד ובני ראובן מתקנים את דבריהם שאמרו "אל תעבירנו את הירדן"- שלא היתה כוונתם בכלל לא לעבור אלא מבחינת נחלה, מוותרים על נחלה בארץ ישראל, אבל לגבי המלחמה לא רק שיעברו את הירדן אלא ייחלצו חושים לפני בני ישראל, יהיו בחוד החנית של הקרבות.

"חושים"- זה מלשון מהירות-"מהרה חושה אל תעמוד" (שמואל א' כ') וייחלצו לפני בני ישראל כמו חלוצי הצבא של מלחמת מדיין, כי אין להם שום פחד מעמי הארץ ובוטחים בה' לחלוטין. ובני גד וראובן מבטיחים שיישארו בארץ עד סוף חלוקת הנחלות ולא רק עד סוף המלחמה בלבד. רק קודם אנחנו רוצים לבנות כאן בעבר הירדן המזרחי גדרות עבור הצאן, וערי מבצר לטפנו שישארו מאחור בזמן המלחמה, ויש חשש שיושבי הארץ מסביב (ארמים, עמונים, מואבים) יתקיפו אותם בהעדרנו. ולהראות שהסביבה היחידה שאנו בוחרים בעבר הירדן לנחלה היא בגלל המקנה הרב אנו נבנה קודם גדרות לצאן ורק אחר כך ערים לטפינו, דבר שמראה שאין לנו חשש ממלחמה אלא הסיבה זה ריבוי המקנה.

"ויאמר אליהם משה: אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה', עד הורישו את אויביו מפניו. ונכבשה הארץ לפני ה', ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'"

מדוע צריך משה לחזור על הבטחתם? וכן כשמתבוננים בהמשך הפרשה יש לכאורה חזרה מיותרת מספר פעמים על התנאי?

וצריך לדייק במילים ואז רואים את ההבדל: כי הרי בני גד ובני ראובן אמרו: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל..." וכעת משה אומר: לא לפני בני ישראל תחלצו חושים אלא לפני ה' תיחלצו. ולכן "ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה'", כבר בחציית הירדן ולא רק במלחמה עצמה תעברו חלוצים לפני ה'- כוונתכם תהיה לשם שמיים ולא רק מצד האחווה לאחיכם (ואכן בספר "יהושע" נאמר- "ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה חמושים לפני בני ישראל, כאשר דיבר אליהם משה. כארבעים אלף חלוצי הצבא עברו לפני ה' למלחמה אל ערבות יריחו" (יהושע ד')

וזאת כדי להראות בטחון בה', שאינכם יראים מעמי הארץ- בגלל שה' אתכם, ולמענו תעברו חלוצים כדי לקדש את שמו.

ומצד שני, אינכם צריכים לשהות בארץ עד חלוקת הנחלות, אלא ברגע שנכבשה הארץ-תשובו-"ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל"- כי כבר הוכחתם את טוהר כוונותיכם, ואיני מצפה שתישארו עד חלוקת הנחלה שתיארך זמן רב, ורק לאחר שתעשו זאת-"והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'"- כי הרי עבר הירדן איננה ארץ הקודש ("ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה', אשר שכן שם  משכן ה' והאחזו בתוכנו"-דברי יהושע אל שבטי ראובן וגד כאשר בנו מזבח על הירדן ויהושע חשב שזה מתוך מרד בה' (יהושע כ"ב))

וצריך את אישור ה' לכך שגם היא תתקדש כמו ארץ ישראל ורק בעקבות מסירות נפשכם לפני ה', תהיה גם ארץ סיחון ועוג אחוזה לכם לפני ה'.

"ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם. בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם והיוצא מפיכם תעשו"

אינני דורש הוכחה שהסיבה היא רק רוב המקנה, ולכן אתם מציעים לבנות קודם גדרות לצאן ורק אחר כך ערים לטף. לא, קודם תבנו ערים לטפכם להגנה מיושבי הארץ ורק אחר כך גדרות לצאנכם.

"ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר: עבדיך יעשו כאשר אדוני מצווה. טפינו נשינו מקנינו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר"

בני גד מובילים בכל התנאי ולכן נאמר בלשון יחיד –"ויאמר בני גד ..."- בקול אחד. אנחנו אכן נקדים את טפינו ונשינו למקננו ולבהמתנו, מבחינת בניית ערים ואחר כך גדרות צאן ונעבור חלוצים לפני ה' כמו שדרשת- לשם שמיים.

"ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל" לראשונה מוזכר יהושע בן נון מאז סמך משה ידיו עליו ומינהו למחליפו, ועד כה לא הוזכר במלחמת מדיין ובציווי על הפרת הנדרים, כי תפקידו יחל רק בכניסה לארץ, עד אז הוא ניצב ליד משה ולומד את התפקיד כמו חפיפה בימינו.

אך כעת שמדובר על מצב שיהיה כאשר יכנסו לארץ, שיהושע צריך לוודא שבני גד ובני ראובן יקיימו את התנאי, אכן משה מצווה על כך גם את יהושע בן נון יחד עם אלעזר הכהן הגדול וראשי אבות המטות (כאן זה לא ראשי המטות בלבד, כלומר נשיאי השבטים, אלא גם ראשי בתי האב של כל שבט, כדי שיהיו עדים רבים מקרב מנהיגי ישראל לתנאי זה).

"ויאמר משה אליהם: אם יעברו בני גד ובני ראובן איתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה', ונכבשה הארץ לפניכם. ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה. ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען"- איני דורש שיעברו לפניכם כפי שהתחייבו, מספיק שיעברו אתכם ביחד, אך מה שחשוב שיעברו לפני ה' ורק אז תתנו להם את ארץ הגלעד לאחוזה ולא קודם שיקיימו את התנאי, ואם לא יקיימו את התנאי, אין אני מעניש אותם שיהיו ללא נחלה כפי שמגיע על ביטול ההבטחה, אלא עדיין הם חלק מישראל ויקבלו נחלה איתכם בתוך הארץ אך לא בעבר הירדן המזרחי.

"ויענו בני גד ובני ראובן לאמר: את אשר דיבר ה' אל עבדיך כן נעשה. נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען, ואיתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן"- ולא מצאנו שה' דיבר אל בני גד ובני ראובן? אלא בני גד ובני ראובן מתייחסים לדיבור הראשון של משה אליהם בטרם צוותו את מנהיגי ישראל על כך, וזה וודאי דיבר על פי ה' ולא על פי עצמו. ושם אמר משה, שאם יקיימו את התנאי-"והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'" משמע שמשה נותן להם זאת.

וכעת בנוכחות המנהיגים ציווה משה למנהיגים ובראשם יהושע-"ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה"- משמע שיהושע יתן להם ולא משה. ולכן בני גד וראובן מתעקשים שהדבר ייעשה על ידי משה כמו שדיבר בהתחלה על פי ה'-"ואיתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן", כבר כעת ולא בעתיד-"אתנו אחוזת נחלתנו". ואכן משה מקבל זאת-"ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשהבן יוסף את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן, הארץ לעריה, בגבולות ערי הארץ סביב"

כבר כעת נותן להם משה את נחלתם בעבר הירדן, עוד בטרם קיימו את התנאי, כי בטוח בכנותם (וכפי שנראה בספר "יהושע" שלא רק שקיימו את התנאי אלא אף נשארו בארץ עד תום חלוקת הנחלות לכל ישראל ולא חזרו מיד בסוף המלחמה-"אז יקרא יהושע לראובני ולגדי ולחצי מטה מנשה. ויאמר אליהם: אתם שמרתם את כל אשר ציווה אתכם משה עבד ה'... ועתה הניח ה' אלוקיכם לאחיכם כאשר דיבר להם, ועתה פנו ולכו לכם לאוהליכם אל ארץ אחוזתכם אשר נתן לכם משה עבד ה' בעבר הירדן" (יהושע כ"ב))

אך מאיפה צצו כאן חצי שבט המנשה? הרי עד כה דברו רק בני גד ובני ראובן, ומדוע משה מוסיף כאן פתאום את חצי שבט המנשה, ומדוע דווקא חצי ולא כולו?

ויש לזכור, שבני גד וראובן בקשו רק את הארץ שנכבשה מסיחון (ארץ יעזר ואת ארץ הגלעד- עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון- שהוזכרו לעיל בדבריהם)

אך כל הבשן -ממלכת עוג- לא דרשו, ובעצם נותר שטח פנוי גדול. ואם כבר יש התיישבות ישראל בעבר הירדן המזרחי, צריך למלא את כל השטח שנכבש בישראלים ולכן משה מציע זאת מעצמו לשתי משפחות משבט מנשה- המכירי והגלעדי (ושאר שש המשפחות של מנשה יקבלו חלקם בתוך הארץ כפי שמפורט בספר "יהושע"-"ויהי לבני מנשה הנותרים למשפחותם לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע" (יהושע י"ז)) שכנראה הביעו בכך עניין לאחר שבני גד וראובן יזמו את ההתיישבות בעבר הירדן, וכפי שנראה בספר "יהושע" גם הם קיימו את התנאי לעבור חלוצים לפני ה' כמו בני גד ובני ראובן.

וכעת בונים בני גד ובני ראובן את הערים לטפם ורק אחר כך את הגדרות לצאנם-"ערי מבצר וגדרות צאן" כפי שאמר משה, ובבניית הערים יש עיר אחת שבני גד בנו אך היתה בנחלת ראובן- דיבון (ולכן נקראת בפרשת "מסעי"- דיבון גד). וערוער המוזכרת בנחלת בני גד, אינה ערוער שליד נחל ארנון שהיא בנחלת ראובן ומכונה הרבה פעמים "ערוער אשר על שפת נחל ארנון" (יהושע י"ב) אלא ערוער שעל פני רבה,  כלומר ליד רבת עמון-"עד ערוער אשר על פני רבה" (יהושע י"ג) שאותה היכה יפתח הגלעדי במלחמתו בעמון-"ויכם מערוער ועד בואך מינית עשרים עיר" (שופטים י"א)

"ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא ואת קריתיים ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם, ואת שבמה, ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו"- מכאן משמע שהסבו את שמות הערים אשר בנו משמותיהם המואביים כפי שמופיעים כאן אך אם כן מה פירוש "ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו", הרי כבר הסבו את שמם לעברית ולכאורה יש כאן כפילות? וכמו כן בכל התנ"ך לאחר מכן מופיעים שמו אלו בדיוק כפי שהיו בזמן שמואב שלטה בהן והיכן השמות החדשים?

הרי בנחלת ראובן (שעל פי הנאמר כאן, דווקא בני ראובן שינו את שמות הערים אשר בנו כי לא מוזכר דבר זה לגבי בני גד) בספר "יהושע" פרק י"ג מופיעים שמות אלו בדיוק, וכן בספר "ירמיה" פרק מ"ח מופיעים שמות אלו וזה מדובר על תקופת ירמיה לפני חורבן בית ראשון וכן בספר "ישעיה" פרקים ט"ו ט"ז מופיעים אותם שמות מואביים ללא שינוי בעברית, אז רואים שלא שונו השמות?

ואפילו בספר "נחמיה" בזמן שיבת ציון מבבל, מוזכרים בחוזרים אנשי נבו (נחמיה ז') משמע שהשם נבו נשאר עד בית שני וכאן נאמר שהוסב שמו?

כמו כן בשום מקום לא מופיעים השמות החדשים שלכאורה קראו בני ראובן לערים אלו?

מוכרחים לומר ש"מוסבות שם" מתייחס רק לנבו ובעל מעון, שסיחון מלך חשבון הוא שהסב את שמן משמות מואביים לשמות אמוריים לאחר שכבשן ממואב, וישראל קראו מחדש בשמותיהם המקוריים המובאים אולי כדי להתריס מול המואבים שלמרות שמותיהם המואביים ישראל כעת יושבים בהן (וכן משמע מהרמב"ן במקום) ומספר "ירמיה" ו"ישעיה" שהבאנו משמע שבזמן נבואות חורבן אלו על מואב חזרו מואב לשבת בארץ סיחון לאחר שגלו בני גד ובני ראובן לאשור בימי הושע בן אלה, כי בנבואות החורבן של ירמיה וישעיה על מואב, מוזכרות ערים אלו כמקום משכנם של מואב בתקופת סוף בית ראשון ומשמע שחזרו לשם אחרי הרבה שנים שהיו בשליטת אחרים- סיחון וישראל.

"וילכו בני מכיר בן מנשה גלעד וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה, ויתן משה את הגלעדהלמכיר בן מנשה וישב בה"

מפה משמע שקודם לכדה משפחת המכירי ומשפחת הגלעדי את הגלעד (החצי הצפוני, כי החצי הדרומי כבר נכבש על ידי ישראל וניתן לשבט גד שבקשוהו כפי שראינו לעיל) ובעקבות זאת נתן משה את הגלעד למשפחות אלו, כי כבשום בעצמם ללא עזרת ישראל.

ופה לא מדובר על מכיר בן מנשה ועל בנו גלעד שהרי הם נולדו כאשר עדיין יוסף היה חי מאות שנים קודם וגם אם חיו עד יציאת מצרים היו אמורים למות במדבר בגלל חטא המרגלים, כי רק כלב ויהושע נותרו-"וירא יוסף לאפרים בני שילשים, גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף" (בראשית נ') וגלעד היה בנו של מכיר-"ומכיר הוליד את גלעד" (במדבר כ"ו).

ויש לברר, האם אזור הגלעד נקרא כך על שם גלעד בן מכיר, ואז שם זה שמופיע כבר בספר "בראשית" נקרא על שם העתיד (כמו שהסברנו בפרשת "שלח לך" לגבי חברון וקדש), או על שם הגלעד שהקימו יעקב ולבן בהר הגלעד-"ויוגד ללבן ביום השלישי, כי ברח יעקב ויקח את אחיו עמו וירדוף אחריו... וידבק אותו בהר הגלעד... ויקחו אבנים ויעשו גל... ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד" (בראשית ל"א) ואז כבר נקרא אזור זה בשם גלעד על שם הגלעד, ואולי בשל כך כבשה אותו משפחת הגלעדי בגלל שמו התואם לשמה.

"ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם ויקרא אתהן חוות יאיר. ונובח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה ויקרא לה נבח בשמו"- יאיר בן מנשה, לא מופיע בתורה כבנו של מנשה ממש, אלא אחד מצאצאיו, וייחוסו מתגלה דווקא בספר "דברי הימים" והוא בעצם משבט יהודה מצד אביו-"בני יהודה... ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח... בני פרץ חצרון וחמול... ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד, והוא לקחה והוא בן שישים שנה ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד. ויקח גשור וארם את חוות יאיר מאיתם את קנת ואת בנותיה, שישים עיר, כל אלה בני מכיר אבי גלעד" (דברי הימים א' פרק ב')

כך שיוצא, שיאיר הוא צאצא של מנשה דרך סבתו שהיא בת מכיר בן מנשה (ויש לכך תקדים-"ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזילי, אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי לאשה וייקרא על שמם" (עזרא ב'), רואים תקדים שאדם שהתחתן עם אשה שהיא בת של אדם חשוב נקרא על שם אבי אשתו- בני ברזילי. ומעניין שגם שם זה בגלעד, כנראה שזה היה מקובל באזור זה לקרוא על שם משפחת האשה)

בספר "דברים" אומר משה-"ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא מערוער אשר על נחל ארנון, וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי, ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה- כל חבל הארגוב לכל הבשן... יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגוב עד גבול הגשורי והמעכתי, ויקרא אותם על שמו חוותיאיר עד היום הזה. ולמכיר נתתי את הגלעד" (דברים ג')- פה לא נאמר כמה היו חוות יאיר, ורק ב"דברי הימים" ראינו שהיו עשרים ושלוש חוות וגשור לקח אותן ממנו.

אך חבל ארגוב (שהיא רמת הגולן של ימינו עד הר חרמון) המוזכר כאן כשייך ליאיר, מונה שישים עיר-"ויתן ה' אלוקינו בידינו גם את עוג מלך הבשן... ונלכוד את כל עריו בעת ההיא, לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאיתם-שישים עיר כל חבל ארגוב, ממלכת עוג בבשן" (שם שם), וכנראה אלה שישים הערים שלקחו גשור וארם יחד עם חוות יאיר מידי צאצאי יאיר בן מנשה. וגם את קנת, שפה מוזכר שנבח לכד וקרא לה נבח בשמו, לקחו ארם וגשור בזמן השופטים, ובימי דוד החזירן דוד לשליטת ישראל (ראו רש"י "דברי הימים" א' פרק ב') והשם נבח כן תפס בתור שמה של העיר, כפי שרואים בספר ""שופטים-"ויעל גדעון דרך השכוני באוהלים מקדם לנבח ויגבהה ויך את המחנה" (שופטים ח'), ויגבהה היתה בנחלת גד (כנראה העיר ג'ובהה בממלכת ירדן על יד רבת עמון של היום) כמו שמוזכר כאן ונבח לידה.

ושם מדובר שגדעון היכה את המחנה של מדיין שקבעו שם את מחנם במקום בו היו אחיהם- המדיינים הצפוניים- מאתיים שנה קודם, בזמן פרשתנו, ובכך נקשרים המדיינים של פרשתנו עם המדיינים הדרומיים שלא הושמדו, ובאו להציק לישראל בזמן גדעון וקבעו את מחניהם באזור אחיהם שהושמדו.