פר' האזינו

"האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" – הפרשה מתחילה בהאזנה ושמיעה ומסתיימת בראיה – "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא…" וידוע שראיה גדולה משמיעה –  "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים", "ולא תהא שמיעה גדולה מראיה" (ר"ה כ"ה).

וכמו כן, פרשתנו, זו הפעם הראשונה שעם ישראל מקבל את הכינוי ישורון (מלשון ראיה כדלהלן), – "וישמן ישורון ויבעט" וכן בפרשה הבאה – "ויהי בישורון מלך…", "אין כאל ישורון".

והמילה ישורון באה משורש שור, פרושו לראות -"אראנו ולא עתה אשורנוולא קרוב" (במדבר כ"ב). ובכך עובר עם ישראל מ – "נעשה ונשמע" ומ – "שמע ישראל" למעמד גבוה יותר של ישורון. כפי שבהר סיני ברגע אחד עלה למדרגה זו וראה את הקולות, אך ירד ממדרגה זו לאחר חטא העגל.

וכעת ביום מותו של משה חוזר למעמד זה של ראיה, כפי שמשה רבנו מנהיגו עולה ביום זה ונכנס לשער החמישים שעולה להר נבו – נ' בו, ומשם רואה את הארץ והופך לעבד ה', שזו הדרגה הכי גבוהה שיכול אדם להגיע בעולם הזה – "וימות שם משה עבד ה'" (דברים ל"ד), כי עד כה נקרא איש האלוהים – "זאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו" (שם ל"ג) ורק ברגע מותו כונה עבד ה' שזו דרגה גבוהה יותר מאיש האלוהים.

וכפי כל שירה שנועדה להילמד בעל פה ולהיזכר לדורות מדור לדור, גם שירה זו מורכבת מקצב ומשקל וחזרה על הדברים במילים שונות, ומתחיל משה בקריאה לשמיים להאזין לדיבורו בתור עדים, וכיוון שהשמיים רחוקים ממנו צריך דיבור חזק וצריכים להיות בהאזנה, כלומר להטות אוזן. אך הארץ שקרובה אליו, מספיק שתשמע אמרי פיו, שזה דיבור רך יותר ולא צריך להטות אוזן, כי היא קרובה ושומעת בקלות.

"יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי" – כפי שמקודם תחילת הפסוק היתה בחוזקה, וסוף הפסוק בברכות, כך כאן בתחילה לקחי יערוף כמטר, כמו מטר יורד בחוזקה על ראשי האנשים, כך לקחי יערוף על ראשי האנשים השומעים (יערוף זה חילוף אותיות ירעף – "ושחקים ירעפו טל" (משלי ג') כמו שמלה- שלמה, כבש- כשב, זועה- זעוה).

אולי כאן זה בכוונה נכתב בצורה זו לרמוז על מאמר חז"ל על דברי התורה – "זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המוות"(תענית ז' ע"א), שדברי תורה מזיקים למי שלומדם על מנת לקנטר, כך לקחי יערוף ראשו של המשתמש בתורה לצרכיו -"ודהשתמש בתגא חלף" (פרקי אבות פרק א' ג'), או מי שמקשה עורפו, כפי שאמר משה לפני מספר פסוקים – "כי אנכי ידעתי את מריך ועורפך הקשה" ואז לקחי יערוף כמטר, מלשון "ויערפו שם את עגלה" (דברים כ"א) כי עורפים את הראש מהעורף הקשה).

ולקח כאן זה מלשון תורה ודברי מוסר של משה לעם ישראל – "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי על תעזובו" (משלי ד') וכן "ישמע חכם יוסף לקח" (שם א').

"תיזל כטל אמרתי" – כפי שאמרנו החלק השני הוא ברכות, כמו טל שנוזל ברכות על הארץ כך אמרותיו של ה' לצדיקים יזלו ברכות ויתקבלו באהבה.

"כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" – שעירים זה סוג של גשם המלווה בסערה ולכן זה החלק הקשה כמו עריפת המטר, ורביבים זה סוג של גשם קל כמו טל – "כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב" (מיכה ה') וכן "כרביבים זרזיף ארץ" (תהילים ע"ב) לכן זה החלק הקל כמו "תיזל כטל אמרתי".

"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו" – כאן המילה כי היא במובן כאשר ולא במובן הרגיל של בגלל, כלומר כאשר אקרא בשם ה', כולכם צריכים לתת גודל לאלוהינו, תנו לו גדולה ושבח, כלומר – הללו י-ה.

"הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפטיו אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" – צור הוא סלע חזק – "מוציא לך מים מצור החלמיש (דברים ח') ולכן גם משמש כתואר לה' שהוא הסלע החזק שלנו שעליו כולנו נשענים – "כי ביה ה' צור עולמים" (ישעיה כ"ו), "ה' צורי וגואלי" (תהילים י"ט).

ו"פועלו תמים" מלשון שלמות ללא פגם, כי כל דרכיו משפט וצדק ואין עוול במשפטו (למרות שלפעמים זה נראה כך, שדרך רשעים צלחה, והצדיקים סובלים, אך זה רק בעינינו המוגבלות מלראות את כל התמונה האמיתית) "צדיק וישר הוא"- שהוא פועל גם לפי הדין והצדק וגם לפי היושר – לפנים משורת  הדין, כפי שנאמר – "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו') שפירושו לעשות כשצריך לפנים משורת הדין למקרה שהדין הטהור בעצמו לא משלים את כל הצדק.

פסוק זה מהווה הקדמה להמשך השירה, שבה יפורטו המכות שעם ישראל יקבל במהלך החורבן והגלות. שלא יחשוב אדם מישראל שזה לא מגיע ולא צודק, כי הכל נעשה על פי הדין והיושר ואין עוול במשפטו של ה'.

"שיחת לו לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול" – האם תחשוב שכשאתה חוטא אתה משחית לה' ופוגע בו חלילה, או שהוא זקוק למצוות שאתה עושה והעברות שאתה עושה מזיקות לו? לא! "בניו מומם" – המום נעשה לבניו, לעם ישראל, כל החטא שאחד מישראל עושה משחית בעם ישראל כולו ונהפך להם למום ופוגע בשלמותם ולא משנה כלום חלילה בה'.

"דור עיקש ופתלתול" – ככה מתייחס משה לא לדור הנוכחי הנכנס לארץ, אלא לדור שעליו דיבר ה' בפרשה הקודמת – "וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ…" ועל מי שבהמשך השירה נאמר עליו – "וישמן ישורון ויבעט" שזה יקרה לאחר הכניסה לארץ ועל דור זה אומר משה דור עיקש ופתלתול. ועיקש כאן זה לא במובן של ימינו – עקשן, שעומד על דעתו ולא משנה אותה (שזה יכול להיות דבר טוב, כשאדם מתעקש על אמונתו ולא נכנע לאיומים ועקשנות כזו דווקא מעידה על אופי חזק כמו ברזל) אלא בתורה פירוש המילה עיקש הוא עקום ומעוות – "את כל הישרה יעקשו" (מיכה ג'), "תועבת ה' עקשי לב" (משלי י"א), "אורחותיהם עקשים ונלוזים במעגלותם" (משלי ב'), לכן זה מתקשר עם המילה פתלתול, כלומר אדם שדרכו נפתלת ולא ישרה (כמו פתיל שמתפתל סביב עצמו (לכן נאמר בתהילים-"עם חסיד תתחסד… ועם עיקש תתפתל" (תהילים י"ח) כלומר – עם אדם חסיד תתנהג בחסידות אך עם אדם עקום ורשע תתנהג מידה כנגד מידה בנפתולים, ואל תהיה תמים וטוב איתו אלא השב לו כגמולו.

כך הדור שיעזוב את ה' הוא דור עיקש ופתלתול בהיפוך מה' שהוא אל אמונה צדיק וישר הוא, והלך איתם ביושר ובחסד, והשפיע עליהם שפע טובה, ודווקא מתוך רוב הטובה שמן ישורון ובעט.

"הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" – לגמול לה' שעשה עמכם חסד בכזאת כפיות טובה זו נבלה. וכבר הרחבנו בעניין השורש נ.ב.ל בפרשת נח בעניין המבול (שורש נ.ב.ל) ודור הפלגה שה' בלל את שפתם וניבלה ("הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (בראשית י"א)) כי גם שם הכל נבע מכפיות טובה, כי לקחו את הנשמה האלוהית שנתן בהם ה' את כח הדיבור המיוחד לנשמה של האדם והשתמשו בו כנגד מי שנתנו להם.

ושלוש פעמים מופיע שורש זה בפרשתנו: א. "עם נבל ולא חכם" ב. "וינבל צור ישועתו". ג. "בגוי נבל הכעיסם".

וכנגדם מופיעים בפרשה שלושת שמותיו של עם ישראל – יעקב, ישראל, ישורון. וסופי שמות אלו יוצרים את המילה נבל ולבן, שהם שני ניגודים, כי לבן מסמל טוהר וכפרה -"אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א') ושתי האפשרויות גלומות בעם ישראל, ואין אמצע, כשיורד יורד עד עפר – ומנבל צור ישועתו, וכשעולה עולה עד הכוכבים – עם נבחר עם סגולה ומקדש שם ה' ברבים.

מצד שני, בפרשה חוזר ארבע פעמים השורש נ.ק.ם: "לי נקם ושילם". ב. "אשיב נקם לצרי". ג. "כי דם עבדיו יקום" . ד. "ונקם ישיב לצריו".

כי על נבלה מגיעה נקמה ונקמה יש בה את הלשון תקומה, כי מחזירה את האיזון שהופר, כפי שנאמר – "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו" (משלי י"ז), ולכן על עם נבל ולא חכם" באה הנקמה של – "בגוי נבל הכעיסם", מידה כנגד מידה, כי כפיות טובה מסירה את הרוחניות שבחומר ולכן באה נפילה. וכמו עלה נובל שאיבד את החיות והרוחניות שבו ולכן נופל – "כנבול עלה מגפן" (ישעיה ל"ד), וכן בהמה שאיבדה את הרוחניות ומתה הופכת לנבלה ונופלת על הקרקע, כך האדם הנבל שמשיב רעה תחת טובה מאבד את הרוחניות שהיתה לו ורק נקמה תקימהו בחזרה, כי ירגיש על גופו את אשר עשה לחברו, ורק אז יוכל להתחרט באמת ולשוב בתשובה, כך שהנקמה הביאה לו תקומה.

הוא אשר נאמר – "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" כי גם העונשים שהשם מביא על מי שחטא נועדו להשיבו למוטב ולהקימו בחזרה, ולא סתם נקמה גרידא. לכן נאמר – "אל נקמות ה'" (תהילים צ"ד) נקמה מלשון תקומה, ולהיפך, כל עוד הנבל לא בא על עונשו הארץ רוגזת על כך-"תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת תחת עבד כי ימלוך, ונבלכי ישבע לחם…" (משלי ל') כי הנבל כשעושה את רעתו לחברו אומר בליבו אין אלוהים שייפרע ממני – "אמר נבל בליבו אין אלוקים" (תהילים י"ד) ולכן התקומה שלו תהיה שיינקם, ויבין שיש אלוהים ואז תחזור הרוחניות שאבדה.

מהמילים – "עם נבל ולא חכם" משמע שנבל זה להיפך מחכם, ולכאורה ההיפוך מחכם זה טיפש, ונבל איננו טיפש, הוא חכם להרע? על פי דברי חז"ל – "איזהו חכם הרואה את הנולד" (פרקי אבות פרק ב' ט') אז מובן מדוע נבל הוא ההיפך מחכם. כי חכם הרואה את הנולד מכל מעשה שיעשה, נזהר מלעשות מעשים שיולידו נזקים לעצמו. ואילו נבל מרוב שהוא אנוכי, לא רואה שהרעה שהוא משיב לאיש חסדו, תגרום לכך שאף אחד לא יעזור לו יותר ובכך בסופו של דבר מזיק לעצמו מחוץ לעניין המוסרי של כפיות טובה, יש כאן גם טיפשות שלא רואה את הנולד מנבלותו.

והד לדבר זה, שנבל הוא הניגודיות לחכם, מוצאים במשלי – "יולד כסיל לתוגה לו ולא ישמח אבי נבל" (משלי י"ז) רואים מפסוק זה שנבל מושווה כאן לכסיל – טיפש, ובפרט שנאמר – "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו" (משלי י'), רואים שבן חכם ישמח אב ולא ישמח אבי נבל.

"הלא הוא אביך קנך"- שקנה אותך מידי שעבוד מצרים, ובמקום להיות עבדים במצרים נקנינו להיות עבדי ה' ולא עבדים לעבדים-"כי לי בני ישראל עבדין עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוהיכם" (ויקרא כ"ה).

"הוא עשך ויכוננך" – הוא עשנו לעם במעמד הר סיני והוא כונן וייסד אותנו לעם סגולה מכל העמים באמצעות תורתו – "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, אשר הלכו אלוהים לפדות לו לעם ולשום לו שם ולעשות לכם הגדולה ונוראות לארצך, מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גויים ואלוהיו, ותכונן לךאת עמך ישראל לך לעם עד עולם, ואתה ה' היית להם לאלוהים" (שמואל ב' פרק ז'), ועל כל החסדים הללו, עם ישראל יגמול לה' רעה תחת טובה וינבל צור ישועתו ולכן תבוא עליו בצדק כל הרעה מידי ה' כי הצור תמים פועלו.

"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ויחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל"

כפי שהסברנו כבר מספר פעמים המילה עולם בלשון התנ"ך, פירושה זמן נצחי ולא מקום כמו שבלשן חז"ל עולם פירושו היקום (כגון עולם הזה עולם הבא) וגם כאן משה פונה לישראל לזכור ימות הזמן עד כה, מתחילת הבריאה ולהתבונן בשנות כל הדורות עד עתה ולשם כך צריך להיעזר במסורת האבות ובסיפורי הזקנים, ובעצם מתייחס כאן לספר בראשית המסכם את השתלשות הדורות מאז בריאת העולם ובפרט מתכוונים כאן לפרשת נח ודור הפלגה שלאחר המבול שאז הפריד ה' זה מזה את שבעים אומות העולם על ידי בלילת השפות, והנחיל לכל אחד את  ארצו.

ואותו מספר ירדו ישראל מצרימה – שבעים נפש, וכן כבר אז הנחיל ה' באופן זמני את ארץ כנען המיועדת בעתיד לישראל, לכנען ואחד עשר בניו שביחד יוצרים שנים עשר כנגד שנים עשר שבטי ישראל שירשו מהם את הארץ, ואלה הגבולות היחידים המוזכרים שם. כי כבר אז הוקצתה ארץ ישראל לבני ישראל העתידיים – "וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת… ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה, בואכה סדומה ועמורה ואדמה וצביים עד לשע" (בראשית י') (אמנם לבסוף נשארו בארץ כנען רק שבעה עמי כנען ולא שנים עשר, אך בתחילה התיישב בה כנען ואחד עשר בניו ורק אחר כך עזבו חלק מהם).

"כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" – החלק שה' בחר לו מכל אומות העולם זה עם ישראל ושאר שבעים האומות מסר לשליטת שבעים השרים הממונים – "כל צבא השמיים… אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים תחת כל השמיים. ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה" (דברים ד')

יעקב הוא חבל נחלתו של השם באדמת העולם, כי חבל – כאן זה במשמעות חבל ארץ -"ואדמתך בחבל תחולק" (עמוס ז') כי הנחלות היו מחולקות אז על ידי חבל מידה – "את ארץ כנען חבל נחלתכם" (תהילים ק"ה) והמהר"ל מפראג אומר – "כי יעקב חבל נחלתו" – "רצה לומר שישראל יש להם חוזק של חבל שחוזקו בשלושה חוטים, כדכתיב – "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד') – שלושה אבות, שלושה חלקים – כהנים, ישראלים לווים, שלוש – תורה נביאים וכתובים. תורה ניתנה בחדש השלישי בחודש סיוון לאחר שלושה ימי הגבלה, נמסרה על ידי משה שהוא מהשבט השלישי -לוי, ומשה שלישי לאחר מרים ואהרן, שלושה רגלים שלוש ברכות כהנים".

וכפי שהסברנו בפרשת "נח", אדם הראשון ביו שלושה בנים ידועים, וכן לנח שם חם ויפת שמהם נפוץ כל העולם.

"ימצאהו בארץ מדבר, ובתוהו ילל ישימון, יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו"- ה' נפגש עם עם ישראל בגלוי בעצמו (ולא על ידי שליחו משה) רק בארץ המדבר בהר סיני, שניגלה להם שם, ודיבר עמם את עשרת הדברות (כי הפועל למצוא, משמש בתורה גם במשמעות של לפגוש – "כי תמצא איש לא תברכנו" (מלכים ב' ד') ,"וישר אל מלאך ויאכל ובכה והתחנן לו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו" (הושע י"ב)).

ומסביבם היה תוהו ילל ישימון, מדבר ציה המלא ילילות תנים בלילות ושכינתו סובבה את עם ישראל עד הקמת המשכן שאז שכן בתוכם ובוננם בתורתו ונצר אותם מהאויבים ומחיות המדבר ומנחשים ושרפים כמו שאישון העין המוגן מכל משמר (ונקרא אישון בגלל שבעין משתקף איש קטן).

"כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" – בפרשת "כי תבוא"  באחת הקללות נאמר – "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע לשונו, גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון" – הניגודיות הגמורה לאכזריות הגוי ההוא, נהג ה' עם ישראל במדבר ברחמים מרובים, כמו נשר שדואג לגוזליו, שמאיר אותם בעדינות על ידי ריחוף מעליהם ונפנוף כנפיים להעירם ברכות כך ה' מעיר את עם ישראל למסע במדבר על ידי העלות הענן מעל המשכן, שאז יודעים העם שצריכים להתארגן למסע וכמו שהנשר פורש כנפיו ונושא את גוזליו על גופו כך ה' במדבר דאג לעם ישראל במסעות ושמר עליהם מכל המכשולים בדרך, עד שאפילו שמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה במהלך המסעות ארבעים שנה.

"ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" – פסוק זה ניתן לפרש בשני אופנים: א. ה' לבדו הוביל את ישראל במדבר והכניסם לארץ ללא עזרת שום כח זר מכוחות הטבע או מהשרים הממונים, אלא בהשגחה פרטית שלו בלבד על עם ישראל. ב. ה' בודד את עם ישראל מכל העמים ובחרו לעם סגולה – "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג) "ואין עמו אל נכר" – עם ישראל נאמן רק לה' ולא עובדו בשיתוף כמו הנוצרים בימינו, ונטש את אלוהי הנכר של מצרים שעבד כשהיה משועבד שם.

"וירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תנובות שדי ויניקהו דבש מסלע ומשן מחלמיש צור. חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים, בני בשן ועתודים עם חלב כליות חיטה ודם עינו תשתה חמר" – כעת עובר משה לנבואה העתידית למצב של אחרי הכניסה לארץ, והשפע הכלכלי שיחוו שם ישראל. וכיוון שהיא ארץ הרים וגבעות אומר משה, שה' ירכיב את ישראל על במותי ארץ – על הרים נישאים ויאכל תנובת השדות שישאירו עמי כנען לאחר הישמדם. וינק דבש מהסלע, היכן שהדבורים בונות את כוורותיהם, ושמן מחלמיש צור, כי עצי הזיתים היו נפוצים דווקא בהרי השומרון בינות לסלעים.

וכן יאכל חמאה מחלב הבקר וישתה חלב מהצאן ויאכל שומן כבשים שמנים המכונים כרים וכן שומן אילים הרועים בבשן וידועים בבשרם המשובח. וכן עתודים שהם תיישים.

וכן יאכל מהגרעינים המשובחים מתבואת השדה כי גרעין החיטה דומה בצורתו לכליה, "דם עינו תשתה חמר" – המיץ שיוצא מן הענבים יהיה יין בצורה טבעית ולא צורך תהליכי הפקת היין המסובכים, כי תהיה ברכה בפירות שהמיץ ענבים בהיותו בענבים כבר יהפך ליין. וכל השפע הזה במקום להוביל להכרת הטוב לה' על כל החסד שעשה עם ישראל מוביל לפסוק הבא.

"וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו" – דווקא בהגיעו לדרגת ישורון שכפי שהסברנו היא הכי גבוהה ברוחניות, דווקא אז יטבע בטובתו של ה' ויטוש את ה' שעשהו לעם וינבל צור ישועתו – יתנהג כנבל כפוי טובה כלפי ה' שהושיעו מכל צרותיו.

דווקא אדם שמדרגתו גבוהה בבחינת ישורון, הנסיון שלו מתבטא דווקא בעושר ולא בעניות ודווקא העושר שמוליד גאווה מצליח לעוור את עיני השכל אם לא עומדים על המשמר.

לכן נאמר – "שמנת עבית כשית", כי השומן מתעבה ומכסה את הלב מהרגישות ואוטם אותו להכיר תודה. כי רוצה לייחס לעצמו את כל הצלחותיו ולא למישהו מעליו, וככל שמגיע לדרגה גבוהה יותר ברוחניות, כך הבעיטה גדולה יותר ולא מסתפק בעברות לתאבון אלא מוכרח להכעיס ולכפור לגמרי. כי לא יכול לחיות עם כך שהוא לא בסדר, אנשים פשוטים שמודעים לכך שיצריהם שולטים בהם מודים שחלשים למרות שמאמינים בה' אך אנשים בעלי נשמות גבוהות שגם גאוותם גדולה לא יכולים לחיות בחטא ולהודות שחלשים, אלא מוכרחים לכפור כדי להצדיק את חטאיהם. כי לא מוכנים להודות בחולשה של הגוף אלא טוענים שחטאיהם נובעים מהשכל ומההכרה שאין מישהו מעליהם.

ולכן מוכרחים לנבל צור ישועתם ולטעון שלא חייבים לו כלום ולא מסתפקים בכך, אלא – יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו יזבחו לשדים לא אלוה, אלוהים לא ידעום, חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם. צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך" עם ישראל כביכול מתגרים בה', כדי להוכיח שאין השגחה בכך שלא מעניש אותם מיד. לכן עושים מעשים להכעיס גם בלי שמאמינים בכוחות האלוהים הזרים, וכן עושים תועבות כמו כל אלה שנאמר בהם בתורה כי תועבת ה' היא, כגון להעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן מנחש מכשף, חובר חבר, שואל אוב וידעוני דורש אל המתים שנאמר בהם – "כי תועבת ה' כל עושה אלה" (דברים י"ח).

וכן כל העריות המוזכרות בפרשת "אחרי מות" ונאמר בהן – "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ" (ויקרא י"ח) וכן בכל עיוות המשקולות והמידות שנאמר בהם – "כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה וכל עושה עוול" (דברים כ"ד) וכן עבודה זרה של עיר הנידחת – "נעשתה התועבה הזאת בקרבך" (שם י"ג) וכן עבודה זרה של היחיד (שם י"ז).

וכל התועבות האלו עושים בני ישראל לא בגלל שמתאווים לכך אלא כדי להכעיס את ה' כדי להוכיח שלא מאמינים בו.

ולכן זובחים אפילו לשדים שאף אחד לא חושב שיש להם כוחות כמו לאלוהים אחרים וכן ממציאים אלוהויות שאף גוי לא עובד אותם ולא חשב עליהם, "חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם" לא חרדו מהם אבותיכם (לא עמדו שערותיהם מרוב פחד) שערום מלשון חרדה – "ומלכיהם שערו שער רעמו פנים" (יחזקאל כ"ז) והכל המצאה שלכם בשביל להכעיס את ה', הצור שילד אותך ביציאת מצרים תנשה ותשכח והאל שיצר אותך-"ותחולל ארץ ותבל" (תהילים צ') אותו שכחת.

ויש כאן הדרגתיות בחטאים: תחילה ישורון משמין ובועט במצוות שקיבל עליו. לאחר מכן נוטש את ה', לאחר מכן מנבל את שמו שזה לא מספיק ומקניאו באלוהים זרים ומכעיסו בתועבות, ואחר כך יורדים יותר מהגויים וזובחים לשדים ואלוהים מומצאים עד כדי שכך שהגוי רואה את הפסל שיהודי עובד לו אומר זה פסל יהודי (ויש לשים לב שלא מוזכר כאן בפירוש שעובדים עבודה זרה, כך שניתן להסביר לאחר שפרשת "בחוקותי" עסקה בחורבן בית ראשון והקללות שבכי תבוא בגלות בית שני, פרשתנו זאת רומזת גם לימינו אלה שעם ישראל חוזר לארצו מתוך שומן ושפע בועט ומכעיסו בתועבות).

"וירא ה' וינעץ מכעס בניו ובנותיו" – כאן הפועל ינעץ מתפרש כ- ימאס, ה' ימאס בישראל בגלל שעשו להכעיס – "שנאתי מוסר ותוכחת נעץ ליבי" (משלי ה'), כי אם היו עושים זאת מחולשה ומיצרים חזקים לתאבון, לא היה מואס בהם ה', כי בכל זאת הם בי אדם עם יצר הרע חזק וזו חולשת הגוף, אך כאשר עושים להכעיס הם משתמשים בנשמה ובשכל שניתן לה כדי למרוד בה', וזה כבר עזות פנים וכפיות טובה.

"ויאמר הסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם" – גם בענישה יש הדרגתיות, בתחילה רק הסתרת פנים לראות איך יתנהגו כשיפסק השפע ויפסיק השומן והגאווה שבעקבותיו, מה יהיה באחריתם? האם יחזרו בהם או ימשיכו בהכעסתם את ה'. כי דור תהפוכות המה ולא יציבים, ויתכן שבעקבות הסתרת הפנים יתהפכו חזרה לטובה ולא יהיה צורך בענישה הקשה יותר, כי בכל זאת הם עדיין בנים של ה' למרות שאין בהם אמון ויכולים להתהפך בכל רגע.

"הם קנאוני בלא אל כיעסוני בעווליהם ואני אקניאם בלי עם בגוי נבל אכעיסם" – עדיין במסגרת ההסתרה ומסירתם לידי המקרה, יהיה כאן מידה כנגד מידה, הם הקניאו את ה' בזרים- אלוהים אחרים, ואחר כך בשדים לא אלוה, חדשים מקרוב באו, כלומר הקניאוהו בלא אל אלא רק כדי להכעיס, וכן כיעסו את ה' בתועבות וכנגד כך ה' מקניאם באויב שאין לו שם עם בפני עצמו (כגון בימינו מקניאנו בלא עם-פלשתינאים המתיימרים לומר שהם עם ולמעשה מה שמגדירם כעם זה רק שנאת ישראל)

"ובגוי נבל אכעיסם" – גוי שעשו לו ישראל טובה הוא יחזיר להם רעה תחת טובה כפי שהם עשו לה' אלוהי ישראל (כגון בימינו שבכסף שמספקים לאויבים הם משתמשים כדי להרוג בנו).

"כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים"- אם עדיין לא חזרו ישראל בתשובה, לאחר הסתר הפנים, יעבור ה' לשלב הענישה הישירה (בניגוד לפרשה הקו דמת שאז עבר ה' להסתר של ההסתרה כי שם היה סוג של הודאה מצד ישראל – "על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", אך בפרשתנו לא מוזכר שהם מודים בכך, לכן עובר ה' לענישה חמורה ושירה יותר) – "אספה עלימו רעות חיצי אכלה בם" – אספה מלשון אוסיפה עליהם רעות, או מלשון אכלה בם את כל הרעות שיש ברשותי. וכן "חיצי אכלה בם"- את כל חיצי הרעל שיש ברשותי אכלה בם.

"מזי רעב ולחמי רשף וקטב מררי ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר" – המילה מזי היא יחידה בתנ"ך ומופיעה רק כאן ואולי זה נגזר מהמילה להזות שהם מזים את הרעב בכל מקום שהולכים או שהרעב מוזרה עליהם משמיים. ולחומי רשף הכוונה אכולי אש, כי ללחום זה גם לאכול – "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט'), ורשף זה רשפי אש – ניצוצות אש – "רשפיה רשפי אש שלהבת יה" (שיר השירים ח').

"מקטב מררי" – קטב זה סוג של מגיפה – "מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהריים" (תהילים צ"א) ואולי מגיפה מרה מאוד, וכן שן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר – ניתן לומר שהמילים אשלח בם מתייחסות לכל הפסוק, כלומר אשלח בישראל אנשים מזי רעב שיעשו הכל בשביל לשרוד, וכך הציקו לעם ישראל וכן אנשים אכולי אש ומגיפה שידביקו בהם מחלות ומגיפות, וכן שן בהמות כגון חזירים שאוכלים בשר אשלח בישראל יחד עם ארס של זוחלי עפר כגון נחשים ולטאות, כי המילה חמת, משמשת גם בלשון רעל-"חמת למו בדמות חמת נחש" (תהילים כ"ח).

"מחוץ תשכל חרב וחדרים אימה גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה" – ברחובות ימותו מחרב האויב והמסתתרים בחדרי חדרים ימותו מהתקף לב מרוב פחד.

"אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" – רבו הפירושים למילה זו אפאיהם. אם זה מלשון פאה – הפקר או משלון אף וחימה, או מילה המורכבת משלוש מילים אף אי הם, כלומר היכן הם. וניתן להוסיף מלשון אפייה – אאפה אותם עד שיושמדו. אך על פי ההקשר משמע שזה לשון השמדה, כי אין עוד מילה כזו בתנ"ך אז כנראה שפרושה אשמידם ואשביתה מאנוש זכרם, שלא ייזכרו כלל שהיו עם ה'.

"לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת"- המילה אגור כאן, היא במובן חשש – "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא" (דברים א') הסיבה שה' לא רוצה להשמיד את ישראל לגמרי למרות שמגיע להם על כל ההכעסות והניאוצים. כי לא רוצה שהאויבים שיעשו זאת ייחסו זאת לעצמם ולכוחם, במקום ליד ה'.

ולכאורה היה צריך אם כך להיאמר – "לולי רהבאויב אגור" ולא המילה כעס, כי החשש הוא מהתפארות האויב בכוחו ולא מכעסו של האויב, וכן מהתנכרות האויב לפועל ה' ויחסם את השמדת ישראל לכוחם ולא מכעסם של האויבים?

וידוע שכעס הוא תמיד תולדה של גאווה, ויש חשש שבגלל מידת הגאווה של אויבי ישראל, אז גם אם ה' ישמיד את ישראל וישבית מאנוש זכרם, עדיין האויבים שהשתתפו בהשמדת ישראל כשליחי ה', יכעסו על כך שזה מיוחס לה', ויאמרו שלא ה' פעל כל זאת אלא ידם (לכן נאמר פן יאמרו ולא נאמר פן יחשבו או יאמרו בליבם, כי יודעים בליבם שה' פעל כל זאת אך גאוותם תגרום להם לכעוס ולצעוק בפומבי שלא ה' פעל כל זאת) לכן גם נאמר כאן – "פן ינכרו צרימו" מלשון העמדת פנים, למרות שבליבם יודעים את האמת [וכמו שמצאנו – "ויאמר ירבעם לאשתו: קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם והלכת שילה הנה שם אחיה הנביא… ותעש כן אשת ירבעם וה' אמר אל אחיהו: הנה אשת ירבעם באה לדרוש דבר מעמך אל בנה כי חולה הוא… ויהי כבואה והיא מתנכרה" (מלכים א' י"ג)] כי הכעס שלהם על מאמציהם בזמן המלחמה שהיו לשווא, כי הכל מיוחס למעשה ה' ולא להם, יגרום להם להתנכר לכך שהם רק היו שליחי ה' ולטעון בפומבי שידם הרמה עשתה הכל ולא ה' פעל כל זאת, למרות שבפנים יודעים את האמת ואז יהיה חילול ה'  גדול כי שאר הגויים יחשבו שלא בגלל חטאיהם של ישראל השמידם ה' אלא מאין יכולת בידו להגן עליהם השמידום הגויים (כפי שטען משה לה' בחטא המרגלים שרצה ה' להשמידם – "ויאמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר: לבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ… וישחתם במדבר" (במדבר י"ד)).

"כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה" במדרש ספרי (ש' כ"ז), נחלקו כאן רבי יודה ורבי נחמיה, לפי רבי יודה מדובר כאן על עם ישראל שהוא אובד עצות וחסר תבונה, לפי רבי נחמיה מדובר כאן על אותם אויבים שאומרים ידנו רמה, שהם אובדי עצות וחסרי תבונה.

אך מהמילה כי, שמתייחסת למשפט הקודם שאומרים האויבים משמע כרבי נחמיה, שכאן מדובר על אויבים של ישראל שיש חשש שיאמרו בכעסם שידם רמה ולא ה' פעל כל זאת ועל כך אומר ה' – "כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה" ואין מי שישכילם וייעץ להם, כי אם היו חכמים –

"לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם, איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים", אילו חכמו, היו מבינים שלא יתכן שידם השמידה את עם ישראל, ואז היו מבינים מה מצפה להם באחריתם על השמדת ישראל.

כי אותו צור שעזר להם לנצח את ישראל, יגמול להם על גאוותם שאומרים ידנו רמה, כי הלא ברור שאחד מהגויים לא יכול לרדוף אלף מישראל וששניים מהגויים לא מסוגלים להניס בעצמם רבבה מישראל וזה נגד הטבע, ודבר זה ייתכן רק אם צורם של ישראל מכרם וה' הסגירם בידי האויב.

כי אילו חכמו הגויים האויבים, היו אומרים בעצמם, "כי לא כצורנו צורם" כלומר אין להשוות את אלוהינו שלא מענישים אותנו על חטאינו ולא אכפת להם מרשעותינו, לאלוהי ישראל שמצפה מעמו לשמירת המצוות ומענישם על תועבותיהם ולכן נתנם בידינו בכזאת קלות על טבעית שאחד ירדוף אלף ושניהם הניסו רבבה.

ואויבינו – שהם עם ישראל, פלילים, כלומר נתונים למשפט אלוהיהם על כל מעשה בניגוד לנו הגויים (והמילה 'פלילים' מובנה בתור נתונים לענישה משפטית – "גם הוא עוון פלילי" (איוב ל"א) שפירושו עוון שיש לבית דין להעניש עליו, כמו שראינו-"וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישת עליו בעל האשה ונתן בפלילים" (שמות כ"א) כלומר על פי בית דין צריך להיענש).

ועם ישראל אויבינו צריכים להיענש בגלל חטאיהם – "כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, ענבימו ענבי רוש אשכולות מרורות למו. חמת תנינים יינם לראש פתנם אכזר" – פסוקים אלה הם משל על היבול שמפיקים עם ישראל בשבתם בארץ ישראל, כלומר מעשיהם זה יבולם. כך גפנם מפיקה ענבי סדום ושדותיהם תבואת עמורה. ענביהם מפיקים ענבי רעל (רוש ולענה צמחים מרים ורעילים) אשכולות של מרורים יינם הוא ארס נחשים ורעל פתנים אכזריים.

כלומר מעשה ישראל בארץ הגיעו לרמת חטאי סדום ועמורה, אך ה' לא משמיד את ישראל כפי שמשמיד את סדום ועמורה, בגלל הסברה שהוזכרה – פן יאמרו הגויים ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת, לכן ה' לא משמיד את ישראל לגמרי, אך שומר לעתיד את החשבון על כל עוונותיהם –

"הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי. לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם, כי קרוב יום עדם וחש עתידות למו" – ה' שומר את העונש חתום באוצרותיו. לעת שתמוט רגלם של ישראל אז יבוא יום הנקם והשילם, כי קרוב יום אסונם וכשיגיע יחיש ה' את המיועד להם.

"כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס אצור ועזוב. ואמר: אי אלוהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סיתרה".

כאשר יגיע 'יום אידם', וה' ידון את עמו (מבחינת עונש ולא מבחינת משפט, כי המילה לדון מתפרשת בתורה גם במובן ענישה – "ידין בגויים מלא גוויות" (תהילים ק"י), "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית ט"ו) כך שה' יענישם כל העונשים שהוזכרו לעיל ("אספה עלימו רעות חיצי אכלה בם… גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה").

ולאחר העונש ה' יתנחם על עבדיו וישוב לרחם עליהם, כי יראה כי אזלה יד תומכת בהם ואין מנהיג שעוצר בם ועוזב אותם – מלשון עוצר יורש עצר, מלך, כלומר אין להם מנהיג, וכן עוזב מלשון עוזר ומחזק – "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו… עזוב תעזוב עמו" (שמות כ"ג) וכן מלשון תיקון – "ויעזבו ירושלים עד החומה הרחבה" (נחמיה ג'), ששם מדובר על בניית חומת ירושלים בזמן נחמיה, כלומר אין מי שמנהגי ועוזר לעם ישראל, וכולם מפורדים ומפוזרים ללא רועה (כפי שנאמר בספר מלכים – "כי ראה ה' את עוני ישראל מורה מאוד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל. ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמיים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש" (מלכים ב' פרק י"ד)).

ואז יאמר ה' איה האלוהים האחרים שעבדו אותם ישראל אשר חסו תחת כנפיהם? היכן האלוהים שאכלו את חלב הזבחים שהקריבו להם ישראל, ושתו את היין שניסכו להם בני ישראל?.

יקומו עכשיו האלוהים האלה ויעזרו לכם ויהיו לכם למסתור ולמגן (ואין הכוונה דווקא לאלוהים אחרים ממש, עבודה זרה, אלא כל השענות של ישראל על גורמים חיצוניים לה' שזה יכול להיות מעצמה עולמית או רעיונות מופשטים כמו קומוניזם, אתאיזם, דרוויניזם, הומניזם, דמוקרטיה, הליכי שלום למיניהם שמקריבים עבורם קרבנות אדם הכל רק לא לפנות לה').

"ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" – רק לאחר הענישה כשנשבת הגאווה, ניתן לראות את האמת שה' הוא זה שנתן את הברכות והשפע והוא גם זה שמושיע את ישראל מידי אויביהם, ואין מיד ה' מציל אחר ולשווא כל המאמצים של עם ישראל לברוח לכל מיני פתרונות קסם ולהסתמך על שכלם או רוחם. בסופו של דבר, תמיד יתברר בסוף שאין עוד מלבדו.

וגם הרגשת האני שגורמת את ההתכחשות לה' ולחסדיו, כי אדם רוצה לייחס לעצמו את ההצלחות ולא לכח שמעליו לכן אומר כאן ה' – "ראו עתה כי אני אני הוא" האני היחיד שיש זה של ה' כי הוא מלך הכבוד וכל מי שמנסה לייחס לעצמו איזשהו האני בפני עצמו מנותק מה' ובכל רוצה לקחת לעצמו כבוד, יצטרך לעבור את כל התהליך של מוות ודחיה  מכה ורפואה מיד ה' עד שיבין שאין מידו מציל ורק הוא מלך הכבוד.

"כי אשא אל משים ידי ואמרתי חי אנוכי לעולם" – נשיאת יד בכל מקום זה שבועה -"והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידילתת אותה לאברהם יצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו') וכעת ה' נשבע בעצמו, כי הרי אין מעליו שום דבר וכל שבועה צריכה להיות בדבר שמעלינו, אם זה ה' ואם זה יוסף שנשבע אחרי פרעה כי פרעה היה מעליו. וכמובן שה' בעצמו כשנשבע אין לו במה להישבע אלא בעצמו כי הוא חי לעולם ולכן נאמר כאן – "וחי אנכי לעולם", שגם זו לשון שבועה כמו חי פרעה, אז כאן אומר ה' חי אנכי כי נשבע בעצמו ומהי השבועה?.

"אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם אשכיר חיצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב" – לאחר ענישת ישראל הגיע זמן הנקמה באויבי ישראל שהם גם אויבי ה', כי שונאים את ישראל בגלל שה' בחר בהם לעם סגולה, וזה כולל גם את שונאי ה' בקרב עם ישראל שלהם אין תקנה ודינם כדין כל ישראל בכל הדורות, לכן ה' עכשיו נשבע שכאשר ישנן ויחדד את חרבו ותאחז במשפט ידו (פה משפט במובן עונש – "ונשפטתי איתו בדבר ובדם" (יחזקאל ל"ח)) "אז ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם", כך שחיציו יהיו שיכורים מרוב דם האויב וחרבו תאכל בשר פצועי האויב (שביה) וינקם מראש פרעות האויב, הכוונה מראש אלה שעשו פרעות בישראל כל הדורות ("בפרוע פרעות בישראל" (שופטים ה')).

"הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום, ונקם השיב לצריו וכיפר אדמתו עמו" – כל שאר הגויים שישארו לאחר הנקמה בגויים באחרית הימים, סימן שנשאר בהם משהו טוב ולכם שרדו. על גויים אלה מוטל יהיה להרנין את עם ישראל ולעודדו בכך שננקם דם עבדי ה' שנשפך לאורך כל הדורות על ידי אויבי ישראל.

ונקם ישיב לצרי ישראל ולצרי ה', וכיפר אדמתו עמו – הדם של צרי ישראל שנשפך יכפר על עוון רציחת עבדי ה', גם על עם ישראל וגם על אדמת ישראל, כי דם ישראל שנשפך לאורך כל הדורות מכפר על אדמת ישראל – "כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו" (במדבר ל"ה), וכיוון שהרבה מדם עבדי ה' נשפך על אדמת ישראל, ובכך כופר לארץ על חטאי ישראל שנעשו עליה, כעת כשישפך דם הגויים על אדמתה (במלחמת גוג ומגוג) יכופר לארץ על דם עבדי ה' שנשפך בה, ובכך יושלם תיקונה של ארץ ישראל  מחטא עץ הדעת שאז התקללה בעבור האדם. ובאחרית הימים יושלם תיקונה על ידי ישראל שיקדשו את אדמתה, אם זה בדמם שנשפך על קידוש ה' ואם זה במצוות התלויות בארץ ובסופו של דבר בדם שונאי ה' שיישפך על אדמתה.

ובכך באה לסיומה שירת האזינו שנועדה להישנן בעל פה על ידי כל אחד מישראל ובכך להבטיח שגם בעת הסתר של הסתר יוכל מי שמחפש את האמת להבחין מבעד להסתר ביד ה' וכל הצרות שיבואו על ישראל במהלך הדורות. כי הרי נחזו מראש בשירת האזינו ובכך תהיה לו בחירה לבחור בטוב ולהאמין בה' ולא ללכת שולל אחרי כל ההסברים שיספקו אויבי ה' לצרות הבאות על ישראל.

"ויבוא משה, וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון" זו כבר פעם שלישית שנאמר שמשה מדבר את שירת האזינו בבני ישראל: הראשונה בפרשה הקודמת – "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל", ושם לא מוזכר יהושוע עמו, ושם מוזכר בני ישראל ולא כל קהל ישראל או העם כפי שמוזכר כאן, וכן שם נאמר רק את השירה הזאת ולא כל דברי השירה הזאת, לכן נאמר וילמדה ולא נאמר וידבר.

בפעם השניה בסוף פרשה הקודמת – "וידבר משה באזני כל קהל ישראלאת דברי השירה הזאת עד תומם", שוב לא מוזכר יהושוע שם, וכן נאמר – "באזני כל קהל ישראל" ונאמר את "דברי השירה הזאת עד תומם" מה שלא נאמר בפעם הראשונה.

ובפעם השלישית כאן נאמר – "את כל דברי השירה הזאת" ונאמר "באזני העם", ונאמר לראשונה שגם הושע בן נון אומר אותה עם משה (ולא כתוב יהושוע בן נון).

וצריך לומר, שבתחילה לימדה משה את בני ישראל כפי שהצטווה על ידי ה' ("ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל") ושם מדובר רק על זקני השבטים והשוטרים שאותם צריך ללמד את השירה על כל משמעויותיה ולא רק לשנן בעל פה, וזאת כדי שיוכלו להדריך את בני ישראל אחר כך בפירושה – "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ".

לאחר מכן דיבר משה – "באזני כל קהל ישראל את דברי השיר הזאת עד תומם" – כעת דיבר אל הגברים של כל ישראל, ולא לימד את השירה אלא רק הקריא אותה עד תומה.

וכעת בפעם השלישית בא משה והושע בן נון ומדבר את כל דברי השירה באזני העם -"העם" – כולל הנשים והילדים, שגם צריכים ללמדה בעל פה ולשננה בפניהם, ולכן יהושוע בן נון משתתף עמו בדיבור השירה, כדי שכל העם יראו לראשונה שיהושוע מתחיל להנהיג יחד עם משה, וזה היה התפקיד המנהיגותי הראשון של יהושוע בפני עם ישראל (כי עד עכשיו מאז שסמך משה ידיו עליו בפרשת "פנחס", רק ליווה את משה בתור מתלמד להנהגה ולא השתתף ממש בהנהגה) לכן השתתף רק בפעם הזאת שמשה מדבר אל כל העם.

ואולי בשל כך נקרא כאן בשמו המקורי הושע ולא יהושע (כפי שנקרא מאז חטא המרגלים על ידי משה שהוסיף לו אז את הי' לשמו כדי להצילו מעצת מרגלים) וזאת כדי להזכיר לכולם, שלמרות שכעת הוא מחליף את משה ואף מתחיל בהנהגה עוד בחייו, אך עדיין נחשב תלמידו כל עוד חי משה, ולכן הוזכר בשמו כפי שהיה בזמן שהיה עדיין תלמידו וזאת לכבוד משה.

ולכן רק בפעם השלישית שבה נאמרה כל השירה לכל העם, רק אז הצטרף יהושוע להנהגה ולאמירת השירה.

"ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל" – עם כל הכבוד ליהושוע המחליף עדיין משה הוא העיקר כאן והוא זה שבולט בדיבורו.

"ויאמר אליהם: שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרישתה".

כיוון שכעת דיבר משה אל כל העם כולל הנשים והילדים, מדגיש משה שוב עניין העברת השירה בעל פה מאב לבן ומאם לבת, כי באמצעות שירה זו תהיה הוכחה לדורות הבאים ולהשגחת ה' על ישראל, גם בלי שיראו ניסים כמו שראה דור המדבר, וממילא בשל כך ישמרו את השירה הזאת ובכך יאריכו ימים על האדמה, ולא יגלו ממנה בגלל חטאיהם.

ושוב רואים שהבטחת החיים שהבטיח ה' בברית בפרשה "ניצבים" פירושה הארכת ימים של העם בארץ ישראל-"כי הוא חייכם…".

"וידבר ה' אל משה, בעצם היום הזה לאמר: עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו וראה את ארץ כנען, אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה. ומות בהר אשר אתה עולה שמה והיאסף אל עמיך. כאשר מות אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו".

המילים "בעצם היום הזה" כמציינות אירוע בהסטוריה מופיעות עד כה בשלושה אירועים: בכניסת נח לתיבה מפני המבול, במילת אברהם ובני ביתו וביציאת מצרים, וכעת פעם רביעית בעלית משה להר נבו ביום מותו. (אמנם מילים אלה מופיעות גם בציווי על המועדים בחג שבועות ויום כיפור (ויקרא כ"ג) אך שם לא מציינות אירוע הסטורי אלא ציווי על העתיד בעניין המועדים)

ובארבעה אירועים אלה, מילים אלה ציינו שלב מעבר בהסטוריה, החל בנח ובמבול שהעולם עבר מעידן צמחוני לעידן שמותר לאכול בשר וכן הושמד דור המבול והוקם העולם מחדש מזרעו של נח בלבד וכן קיבלו עליהם שבע מצוות בני נח.

ובמילת אברהם, העולם עבר לשלב של בחירת ה' ביחיד שיהיה אביו של העם הנבחר שיגשים את רצון ה' האמיתי בארץ כנען.

וביציאת מצרים נפדה עם זה משעבוד והתחיל את התהוותו לעם סגולה.

וכעת ביום מותו של משה והעברת המנהיגות ליהושוע בכניסה לארץ, זה שלב המעבר מדור המדבר של הנהגה על טבעית לדור הכניסה לארץ שבו תתחיל תכליתו של עם ישראל כעם ה' בארץ ישראל על פי תורה ומצוות בהנהגה טבעית.

(ובהמשך בספר יהושוע גם נאמרות מילים אלה כשישראל מתחילים לאכול מתבואת הארץ למחרת הפסח ובאותו יום נפסק המן לרדת שאותו אכלו ארבעים שנה במדבר (יהושוע ה'), ובספר יחזקאל גם נאמרות מילים אלה ביום שבו התחיל המצור על ירושלים בעשרה בטבת ובו התחיל החורבן בית ראשון (יחזקאל כ"ד) ולכן ארבע עשרה שנה לאחר חרבן בית ראשון נאמרות מילים אלה כאשר מראה ה' ליחזקאל הנביא את בית המקדש השלישי שעתיד להיבנות באחרית הימים (יחזקאל מ')).

וכאן זו הפעם השלישית שבה מצווה ה' על משה לעלות אל הר העברים לראות את הארץ ולמות שם. ובפרשת פנחס נאמר רק הר העברים. ובפרשת "ואתחנן" נאמר רק ראש הפסגה, וכאן נאמר גם הר העברים ונוספות המילים הר נבו, אך לא נאמר ראש הפיסגה. ובסוף הפרשה הבאה כאשר משה יעלה בפועל להר נבו ייאמר גם הר נבו וגם ראש הפיסגה, אך לא הר העברים.

ובפרשת פנחס ובפרשת ואתחנן הסברנו למה נאמר הכינוי הר העברים דווקא (פרשת פנחס) בראש הפסגה דווקא (פרשת ואתחנן) אך כאן ובפרשה הבאה, יש דגש על הכינוי הר נבו, כי הציווי כאן נאמר ביום מותו של משה כשהיה בדיוק בן מאה עשרים שנה (מה שאין כן בפרשת פנחס שהציווי היה עוד לפני מלחמת מדיין, לכן בפרשת ואתחנן הציווי היה מספר חודשים לפני היות משה בן מאה עשרים שנה ושם הסברנו מדוע נדחתה עליתו להר שוב ושוב).

ודווקא ביום זה הגיע אל מדרגת חמישים שערי בינה, לכן נאמר הר נבו (נ' בו), לכן צריך למות דווקא בהר, כי דווקא בשעת מיתתו יגיע לדרגה זו, ולכן זה צריך להיות על הר נבו ומשם יראה את הארץ כולה בזכות הגעתו לדרגה זו דרגה של ראיה מוחשית ולא רק שמיעה, ורק כאן נאמר שעליו למות בהר שממנו יראה את הארץ, דבר שלא נאמר בשתי הפעמים הקודמות.

ויש פה גם עניין של אסיפה לעמיו כמו אצל אהרן ובכך רומזים על הישארות הנפש שמצטרפת אל נשמות משפחתו שכבר מתו. ולא בכדי גם אהרן וגם משה עולים להר כדי למות, כדי לסמל את חייהם שהיו עליה מתמדת בדרגות הקדושה כך שמתים בראש ההר, כלומר במרומי המדרגה שאליה הגיעו.

"על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל. כי מנגד תיראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל".

הסיבה של אי הכניסה לארץ, נאמרו עד כה לשנות שונים: בתחילה בחטא מי מריבה עצמו – "יען לא האמנתם בי להקדישני" (במדבר כ').

לאחר מכן למות אהרן בהר ההר – "על אשר מריתם פי במי מריבה" (שם שם).

לאחר מכן בפרשת פנחס הציווי לשמה לעלות להר העברים – "כאשר מריתם פי… להקדישני במים לעיניהם" (שם כ"ז) וכעת יש עליה בחומרה – "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל… על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל".

הלשון מעילה יותר חזקה ממרי ומ"לא האמנתם". וכן כאן נוסף העניין – "בתוך בני ישראל", שלא רק שלא קידשתם אותי בתוך בני ישראל אלא מעלתם בי בתוך בני ישראל כלומר, במקום קידוש ה' בפרהסיא עשיתם חילול ה' בפרהסיא (ובפרשת חוקת ופנחס הסברנו לעומק את השינוי בהדרגתיות של חטא זה).

כביכול, ככל שעובר הזמן מאז החטא עצמו, ומתגלות תוצאות השפעתו על עם ישראל, גדלה החומרה המיוחסת לו עד כדי מעילה בה'. כי בשנה שחלפה מאז, חטאו ישראל מספר חטאים, שבשיאם היה עוון פעור (שבו קידש פנחס את ה' בתוך בי ישראל) ואלמלא חטא מי מריבה לא היו קורים חטאים אלה כפי שהסברנו שם היינו נכנסים לארץ מהגבול הדרומי ולא היינו צריכים להקיף את ארץ אדום וארץ מואב ולחטוא בחטא הנחשים השרפים ובעוון פעור, כי כלל לא היו מגיעים לאזור פעור ולא היו מוחטאים על ידי בנות מדיין ומואב.

לכן, ביחס לקידוש ה' שעשה פנחס בעוון פעור שקידוש זה הציל את בני ישראל מכליה מוחלטת, מתעצמת המעילה אשר עשו משה ואהרן בחטא מי מריבה, שאם היו אז מקדשים את ה' היו מונעים הרבה חטאים ואסונות אחר כך. ובפרט לאחר הפרשה הקודמת שבה הזהיר ה' את משה שלאחר מותו יקום העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ, משמע שאם משה היה נכנס לארץ ולא חוטא במי מריבה דבר זה היה נמנע, יוצא שתוצאות אותו חטא מחמירות והולכות, לכן כעת אומר לו ה' לשון מעילה המזכירה את הלשון שנאמרה באישה הסוטה תחת בעלה – "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר ה') כלומר לשון בגידה, כך משה ואהרן שנשלחו לקדש את ה' בתוך בני ישראל, מעלו בשליחותם ולא רק הימרו את פי ה'.

ולכן נאמר כאן, בנוסף לעונשים הקודמים בתחילה נאמר – "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ…" – בתור מנהיגים, ולאחר מכן נאמר – "כי לא תעבור את הירדן הזה" – אפילו בתור יחיד, כעת נאמר שאפילו בתור גופה או בתור עצמות לא יבוא אל הארץ – "ושמה לא תבוא" וזאת בגלל המעילה.

ואולי ניתן לומר שכעת ביום מותו שעולה לחמישים שערי קדושה בהתאם לדרגה זו החדשה, גם חטא מי מריבה נחשב לגדול יותר ולמעילה בעוד שלדרגה הרוקמת שלו של מ"ט שערי קדושה זה נחשב רק מרי.

ובכך אפשר להסביר את הסיבה שנאמרת כאן פעמים המילה שמה – "ומות בהר אשר אתה עולה שמה… כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" 'שמה' אותיות משה – כי אם משה היה בא שמה לארץ ישראל זכותו היתה מגינה על עם ישראל שלא יהיה לשמה ולשנינה בקרב הגויים – "והיית לשמה למשל ולשנינה" (דברים כ"ח) והארץ לא היתה לשמה בגלות ישראל מעליה כי לא היו גולים-"כי הייתה ארצם לשמה" (ירמיה כ"ה).