פר' עקב

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך ואהבך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך, על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך…".

הפרשה מתחילה בעקב ומסתיימת בכף רגל – "כל המקום אשר תדרוך בו כף רגליכם בו לכם יהיה: מן המדבר ועד הלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם. לא יתייצב איש בפניכם, פחדכם ומוראכם יתן ה' אלוהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם".

ובמרכז הפרשה עומדת תוכחת משה על חטא הגעל, שלאחר שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן של ישראל ותוקן חטא עץ הדעת והיתה חירות ממלאך המוות, חטא העגל גרם שוב לזוהמת הנחש לשוב. שבו נאמר -"הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג') כי העקב אצל האדם הוא החלק הכי תחתון הנודע באדמה ביסוד העפר שהתקללה בחטא עץ הדעת – "ארורה האדמה בעבורך" (שם, שם), כי – "עפר אתה ואל עפר תשוב", "בזיעת אפך תאכל לחם" (שם, שם).

גם עניין הלחם מופיע בפרשה בהקשרים שונים – "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם… ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה", "וישב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", "ואתנפל לפני ה' כבראשונה… לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי".

בהמשך הפרשה נסביר, מדוע רק לאחר חטא עץ הדעת הוצרך האדם לאכול לחם, בעוד שקודם לכן אכל את פירות הגן והספיק לו, וכן נסביר את הניגודיות בין המן ללחם.

וכפי שהסברנו מספר פעמים, שלאחר המבול נשארה רק ארץ ישראל עם יסוד העפר הקשה שהתקלל, כי לא טוהרה על ידי מי המבול.

וזה תפקידו של עם ישראל על ידי התורה והמצוות לתקן בה את חטא עץ הדעת ולקדש בה את יסוד העפר, כפי שמשה בחטא העגל שרף את העגל באש – "ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר" (דברים ט') כלומר העגל שהחזיר את זוהמת הנחש וקללת האדמה נטחן בעצמו עד עפר, ועודן על ידי מי הנחל, כפי ששאר אדמת העולם (למעט ארץ ישראל טוהרה ועודנה על ידי המבול).

לכן הפרשה מתחילה במילה עקב ומסתיימת בכף הרגל, שאלה החלקים הכי סמוכים לעפר והכי גסים בגוף האדם, ולכן היא נקודת החולשה של האדם הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית – "הוא ישופך עקב", ודווקא הם מקדשים את האדמה שכל מקום בו תדרוך כף רגליכם לכם נתתיו, ויהפך לחלק מארץ הקודש. וזאת על ידי קיום המצוות בארץ ואז יתוקן חטא עץ הדעת ותפסק קללת – "אתה תשופנו עקב"

ובעקבתא דמשיחא יהיה – "ובילה המוות לנצח ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ" (ישעיה כ"ח), "אשר חרפו עקבות משיחך" (תהילים פ"ט) ואז יתקיים – "והיה העקוב למישור" (ישעיה מ') ויתהפך העקב מ"עוון עקבי יסובני" (תהילים מ"ט) ל – "לעשות חוקיך לעולם עקב" (שם קי"ט).

ובניגוד להמשך הפרשה ששם נאמר – "והיה עם שמוע תשמעו אל מצוותי…" וכן – "כי אם שמור תשמרון את כל המצוות האלה" כאן לא נאמרת המילה "אם" אלא המילה "עקב" – כלומר, בעקבות שמיעת המשפטים האלה (לימוד התורה) בהכרח יבוא השלב של – "ושמרתם ועשיתם אותם", כי עצם לימוד התורה מרכך את גסות החומר של האדם, כי האור שבתורה מחזירו למוטב. ויש פה הבטחה שלימוד התורה יביא בעקבותיו שמירה ועשיה של מצוות התורה ללא ספק של "אם". כי אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ובלי לימוד לא שייך קיום המצוות. והמילה שמרתם מתייחסת לשמירה שלא לעבור על מצוות לא תעשה והמילה ועשיתם מתייחסת למצוות עשה המוטלות על כל איש מישראל.

ולכן כאן לא נאמר מה שנאמר בפרשת כי תבוא שני צדדי התנאי – "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך לעשות את כל מצוותיו… והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוהיך לשמר לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו…" (דברים כ"ח) כי נאמר רק הצד של שמירת המצוות ובתמורה ברכות ה' לישראל, ולא נאמר הצד של "והיה עקב לא תשמעון את המשפטים האלה…" כי פה יש רק צד אחד – שמיעת המצווה שבוודאי מובילה בעקבותיה שמירתן ועשייתן ללא צד נגדי, עד כדי כך גדול כח לימוד התורה.

"ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" – סוף הפרשה הקודמת נאמר – "וידעת כי ה' אלוהיך הוא האלוהים, האל הנאמן שומר הברית והחסדלאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור", והכוונה איננה שבגלל שבועה לאבות אז כל זרעם יזכה לכך ללא קשר למעשיו, אלא הכוונה היא שה' שומר את הברית והחסד (במובן של מחכה, כמו "ואביו שמר את הדבר" (בראשית ל"ז) שעקב שמר בליבו את חלום יוסף לראות אם יתגשם) לדור שישמע ויקיים את המשפטים האלה ואז יעניק לו את הברית והחסד אשר נשבע לאברהם יצחק ויעקב. וה' יחכה אפילו אלף דורות עד שיימצא הדור הזה.

ולכן משה אומר לבני ישראל הנכנסים לארץ, תשתדלו אתם ותהיו הדור הזה שיזכה לקבל את הברית והחסד בזכות קיום התורה בארץ.

"ואהבך וברכך והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" אמנם אדמת ארץ ישראל נשארה בחומריותה הקשה, אך זה עובד לשני הכיוונים, כאשר לא שומרים על המצוות בה יורדים עד עפר, אך כאשר מקיימים בה את משפטי ה' אז יש שפע חומרי מאדמתה, דווקא בגלל חומריותה הקשה, והפירות מתברכים הן פרי הבטן והן פרי האדמה והן ולדות הבהמות, והכל כתוצאה מהיבול העשיר שממנו ניזונים בני האדם והבהמות.

"ברוך תהיה מכל העמים. לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. והסיר ה' ממך כל חולי, וכל מדווי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוהיך נותן לך, לא תחוס עינך עליהם ולא תעבוד את אלוהיהם כי מוקש הוא לך"

אם ישראל יקיימו את מצוות ה' בארץ, ההנהגה איתם תהיה מעל הטבע. כי דברך כלל בכל עם יש עקרים ועקרות באדם ובבהמה, ואילו בישראל שיבורך על ידי ה' לא יהיו עקר ועקרה. לכן כל המחלות שבדרך כלל יש על פי הטבע וגם מה שלא בדרך הטבע כמו עשר מכות מצרים, בך לא יהיו אלא בשונאיך, אך זאת בתנאי שתאכל את כל שבעת עמי כנען ולא תחוס עליהם ולא תחיה כל נשמה.

כי אם כן, אלוהיהם יהיו לך למוקש ויכשילו אותך בעבודה זרה שלהם ואז כל הברכות יתהפכו עליך לקללה (פה לראשונה מופיע איסור לחוס בניגוד גמור לטבע בני ישראל שהם רחמנים בני רחמנים ולכן צריך להזהירם על כך כי המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים. כי אם יחוסו על גויי הארץ בסוף יחטאו כמותם ויביאו על עצמם עונשים כבדים כך שהרחמים הללו יובילו בסופו של דבר אכזריות על ישראל. ומאותה סיבה מופיע איסור לגבי מסית ומדיח ורוצח ועדים זוממים ואשה שהחזיקה במבושי גבר כדי להציל את בעלה מידו שבכל אלה נאמר האיסור לא לחוס).

"כי תאמר בלבבך, רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם, זכור תזכור את ארש עשה ה' אלוהיך לפרעה ולכל מצרים… כן יעשה ה' אלוהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם. וגם את הצרעה ישלח ה' אלוהיך בם, עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך. לא תערוץ מפניהם כי ה' אלוהיך בקרבך אל גדול ונורא"

המילה איכה בתורה, מופיעה תמיד בהקשר שלילי. הן כאן, שמעידה על חוסר בטחון בה' והן לגבי נביא שקר – "וכי תאמר בלבבך איכהנדע את הדבר אשר לא דיברו ה'" (דברים י"ח) והן בתלונות משה על ישראל – "איכהאשא לבדי טורחכם ומשאיכם וריבכם" (שם א') וכן לגבי עבודה זרה – "איכהיעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני" (שם י"ב), וכן לגבי עונש ישראל – " איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם" (שם ל"ב).

ובהתאמה מגילת איכה מגילת הפורענות – "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" "איכה יעיב באפו", "איכה יועם זהב" "איכה נחשבו לנבלי חרב" (איכה א, ב, ד'), "איכה היתה לזונה קריה נאמנה" (ישעיה א') "איכה נהייתה הרעה הזאת" (שופטים כ').

והכל מתקשר לחטא עץ הדעת, כשאדם ואשתו מתחבאים מפני ה' אלוהים בתוך עץ הגן – "ויקרא ה' אלוהים אל האדם ויאמר איכה" (בראשית ג'), ואותה איכה הולידה את כל חוסר האמונה ומגילות איכה לדורי דורות, כפי שהסברנו בתחילת הפרשה לגבי המילה עקב המתקשרת לעץ הדעת וחטא העגל, כך גם המילה איכה נובעת מאותו שורש. ובמקום לירא מהעמים של כנען יש לירא מהאל הגדול והנורא, וביראתו תסור היראה מעמי כנען.

גם את הצרעה ישלח ה' בעמי כנען שתיכנס לחורים ולסדקים ששם התחבאו שארית העמים, והצירעה תגרום לכך שלא תערוץ מפניהם (והמילה צירעה היא מאותו שורש של המילה צרעת, אולי בגלל שהצירעה מורכבת מפסים שחורים וצהובים כמו צרעת הראש או הזקן באדם – "וראה הכהן את הנגע והנה מראהו עמוק מן העור ובו שיער צהוב דק… ושיער שחור אין בו…" (ויקרא י"ג) וכן המילה תערוץ – אותיות ע.ר.ץ, חילוף אותיות צירעה שהצירעה תגרום לעמי כנען לערוץ מפניך ולא אתה מפניהם).

"ונשל ה' אלוהיך את הגויים האלה מפניך מעט מעט, לא תוכל כלותם מהר פן תירבה עליך חיית השדה" – ה' מנשל את הגויים האלה מפניך כמו שהנחש משיל את עורו לאט לאט, כי אם יכלם מהר תרבה עליך חיית השדה (ועל הנחש הקדמוני נאמר – "והנחש היה ערום מכל חיית השדה אשר עשה ה' אלוהים" (בראשית ג') וככה יהיה עסוק הנחש הקדמוני בכוחות הטומאה בגויים הנשארים ולא יתפנה להחטיא את ישראל עד שיסתגלו לחומריות הארץ על ידי התורה והמצוות ואז יהיו מוכנים לקראת הנחש הקדמוני ולחומריות האדמה).

"ונתנם ה' אלוהיך לפניך והמם מהומה גדולה עד הישמדם ונתן מלכיהם בידיך והאבדת את שמם מתחת השמיים, לא יתייצב איש בפניך עד השמידך אותם" – מצד אחד כתוב – "נתנם ה'… לפניך", מצד שני – משמע שה' הוא יהמם מהומה גדולה עד הישמדם, אך את מלכיהם יתן בידך ואתה תאביד את שמם מתחת השמים. ודבר זה אכן התגשם במלחמת יהושע וחמשת מלכי האמורי – "ויאספו ויעלו חמשת מלכי האמורי: מלך ירושלים, מלך חברון, מלך ירמות, מלך לכיש, מלך עגלון הם וכל מחניהם… ויבוא אליהם יהושע פתאום, כל הלילה עלה מן הגלגל. ויהומם ה' לפני ישראל, ויכם מכה גדולה בגבעון וירדפם דרך מעלה בית חורון ויכם עד עזקה , ועד מקדה. ויהי בנוסם מפני ישראל, הם במורד בית חורון, וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמיים עד עזקה וימותו רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב… וינוסו חמשת המלכים האלה ויתחבאו במערה במקדה. ויוגד ליהושע לאמור: נמצאו חמשת המלכים נחבאים במערה במקדה… ויכם יהושע אחריכם וימיתם ויתלם על חמישה עצים" (יהושע י'), משם רואים, שמצד אחד נתנם ה' לפני יהושע ומצד שני ה' הוא זה שהממם מהומה גדולה עד הישמדם, אך חלק מתו בחרב בני ישראל, וכן מלכיהם היכם יהושע, כך שנבואה זו מתגשמת במלואה בימי יהושע.

"פסילי אלוהיהם תשרפון באש. לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, פן תווקש בו, כי תועבת ה' אלוהיך הוא, לא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא".

בסוף הפרשה הקודמת הוזכר הציווי – "מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש", אך כאן מוזכר רק עניין הפסילים, כי שם עסקה הפרשה בחשש להיות מושפע מהעמים בארץ ולעבוד את אלוהיהם עבודה זרה, אך כאן מדובר בחשש של תאוות ממון ולא עובדה זרה וזה שייך רק בפסילים שעשויים זהב וכסף ובתכשיטים שעל הפסילים שהם משמשי עבודה זרה, ולא מדובר במצוות אשרות ומזבחות שבהם לא שייך חמדת ממון. לכן נאמר – "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך" – כלומר לקחת לביתך. כי גם משמשי עבודה זרה אסורים בהנאה ונחשבים תועבה בעיני ה'.

והמילים – "והיית חרם כמוהו… כי חרם הוא" מזכירות את סיפורו של עכן שמעל בחרם ולקח משלל העיר יריחו בגלל שחמד את הכסף והזהב שראה בשלל-"וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתיים שקלים כסף ולשון זהב אחד חמישים שקלים משקלו, ואחמדם ואקחם והינם טמונים בארץ בתוך אוהלי והכסף תחתיה" (יהושע ז') ואכן התקיים שם האמור כאן – "פן תווקש בו", כי נכשלו במלחמה הראשונה בעיי ומתו מהם כשלושים ושישה איש רק בגלל מעל עכן בחרם. שם זה לא הי כסף וזהב שעל פסיליהם, אלא בגלל שיהושע החרים את שלל העיר לה', קל וחומר אם לוקחים כסף וזהב שעל הפסילים לביתך שזה תועבת ה'.

"כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם" – שוב רואים שהשבועה לאבות, בלבד, לא מספיקה כדי לרשת את הארץ, כי אם ייכנסו ללא כל המצווה הזאת, הארץ רק תרע להם ואז איזה קיום שבועה זה לאבות? שרוצים את טובת זרעם ולא השמדתו.

מפסוק זה משמע שעוד לפני הכניסה לארץ צריכים לשמור לעשות את כל המצווה כדי שבזכות כך יחיו וירבו ויבואו וירשו את הארץ, ואם כן ניתן לקרוא את הפסוק הזה כך – "כל המצווה אשר אנוכי מצווך, היום תשמרון לעשות".

"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך, לנסותך, לדעת את אשר בלבבך, התשמור מצוותיו אם לא. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה, וידעת אם לבבך כח כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מייסרך ושמרת את מצוות ה' אלוהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו".

מפסוקים אלה משמע שארבעים שנה במדבר נועדו לנסיון בבחינת אמונתם של ישראל אך בפרשת "שלח" משמע שזה היה עונש כנגד ארבעים היום של המרגלים בארץ ישראל, יום לשנה יום לשנה, על מנת שדור המדבר ימות במדבר ולא ייכנס לארץ?.

וצריך לומר, שאכן לדור האבות זה היה עונש ולא מבחן באמונה. אך עבור דור הבנים שלא חטא בחטא המרגלים, מדוע נאלץ לסבול ארבעים שנה במדבר על לא עוול בכפו? ועל כך אומר משה שזה היה ניסיון ומבחן באמונה לראות אם הם ראויים להיכנס לארץ ולא בועטים באיסורים.

כי דור אבותיהם כבר התענה בשיעבוד מצרים וזעק משם אל ה', אך הדור שנולד במדבר לא ידע את שעבוד מצרים, איך יידע להעריך את החסד של יציאת מצרים? ולכן ארבעים שנה במדבר שנועדו במקור כעונש לדור האבות, על הדרך גם ישמשו מבחן באמונה לדור הבנים העתיד להיכנס לארץ.

משה מזכיר כאן שלושה עינויים – "ויענך" (כנראה עינוי הדרך והמסעות במדבר כחום הלוהט והקור בלילות) "וירעיבך" (במובן של רעב וסוגי מאכלים שונים, כמו שאמרו ישראל בקברות התאווה – "מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה שאר אכלנו במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת בצלים ואת השומים" (במדבר י"א) וכן בחטא הנחשים השרפים שהיה בשנת הארבעים – "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (שם כ"א)).

"ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך"- לכאורה איזה עינוי זה? הרי זה לחם משמיים ומתנה מה', ומדוע נכלל בכלל העינויים שסבלו במדבר? בפרט שהתורה מעידה שתטעמו כצפיחית בדבש וכלשד השמן, ועל פי המדרש זהו לחם שהמלאכים אוכלים בשמיים – "לחם אבירים אכל איש" (תהלים ע"ח)?

והתשובה לכך נמצאת בהמשך הפסוק – "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – כי הכל מתחיל בחטא עץ הדעת שכאשר שהה אדם הראשון בגן עדן לפני החטא לא היה מושג של לחם, כלומר מאכל שצריך להשקיע עבודה ביצורו. אלא פירות הגן הזינו את האדם לכל צורכי גופו ללא צורך במאמץ והנחה מיוחדת, רק לקטוף ולאכול (כמו המן במדבר), אך חוה התאוותה גם לדעת טוב ורע, ולכן אכלה מעץ הדעת ונתנה לאדם איתה ויאכל.

ומוסיף דעת מוסיף מכאוב, כעת כבר לא מספיקים פירות הגן להזין את כל צרכי גופם מחדש, כיון שהגוף נהיה בעל תאוות שנולדו מדעת טוב ורע, וכעת צריך אוכל יותר גשמי וגס, שהטירחה בהכנתו – "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג') נובעת מגסות החומרית שדורשת הרבה פעולות עד הכשרתו לאכילה. ובתוך כך מתישה את כח תאוותו של האדם ומעדנת את חומריותו לאחר החטא, יוצא שכל הצורך בלחם נבע מרכישת הדעת.

כאשר ישראל עמדו במעמד הר סיני, פסקה זוהמתן וחזרו למצב אדם הראשון לפני החטא, אז המן סיפק את כל צרכיהם, כי הוא מזון רוחני המקביל לפירות גן עדן. אך כאשר חטאו בעגל ושבה זוהמתן, וחזרו למצב אדם הראשון לאחר החטא, אמנם המן המשיך להיות מזונם העיקרי ולקיים את גופם, אך הדעת שחזרה לא הסתפקה במזון הרוחני, השתוקקה שוב לגסות של הלחם.

ולכן עד חטא העגל לא היו תלונות על המן, אך לאחר חטא העגל שהתחילו את המסע לארץ ישראל, וקשיי הדרך עוררו את הרעב ללחם הגס, לכן חטאו בקברות התאווה ובנחשים השרפים (שחטאים אלה היו בזמן מסע בדרך) הוציאו דיבה על המן – "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר י"א) וכן – "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (שם כ"א) ולכן נאמר כאן – "אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך" בגלל הדעת שלך (אחרי חטא העגל) ושל אבותיך (לפני מתן תורה) לכן גם המן היה סוג של עינוי בשבילך, על מנת לנסותך לדעת את אשר בלבבך, התשמור מצוותיו אם לא.

כי ככל שבני ישראל שמרו את מצוות ה' ועידנו את חומריותם כך סיפק המן את רעבונם, אך ככל שהתנערו ממצוות ה' ולא עדנו את גסות חומרם, כך גם המן לא השביע את רעבונם. וזה היה מבחן אמונתם, כי ראו שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא מי ששומר את מוצא פי ה' גם המן משביעו, ומי שלא לא.

ומפה משמע גם, שהמן הוא מוצא פי ה' – מזון רוחני העשוי מדיבורו הישיר של ה', בכך למשעה הוא מייצג את כל הדברים בעולם, שגם הם דבר ה', רק שהמן זה גלוי שזה דבר ה', ושאר הדברים דבר ה' נמצא בהם בהעלם, כלפי חוץ נראים מוחשיים בפני עצמם לאלה שרוצים לטעות.

וכיוון שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, גם שמלתך לא בלתה ארבעים שנה במדבר ורגלך לא בצקה, למרות כל המסעות השקים ותנאי מזג האויר של המדבר, כי קיומכם במדבר היה יותר רוחני מאשר גשמי, וממילא לא שלטו בו תכונות החומר הרגילות של בלאי הבגדים ובצקות הרגלים בהליכה ממושכת.

מדוע צריך ייסורים כדי לדעת את ה', כדי לדעת עם הלב – "וידעת עם לבבך" ולא רק בשכל, כי לאחר שחזרה זוהמת הנחש והדעת טוב ורע מכשילה את ראיית הלב את ה' הורגש הוא בכל נימי נפשו לכן צריך ייסורים שכותשים את חומריות האדם שנובעת מהדעת על ידי זה יוכפף ליבו למוחו ויראה את ה' בכל דבר, כפי שאב מייסר את בנו, שבהיותו קטן יצריו ותאוותיו שולטים בו יותר ממוחו ורק על ידי ייסורי האב, מצליח לגבור על יצרו הקשה וללכת על פי רצון אביו וגם מודה לו על כך בסופו של דבר כי יודע שזה לטובתו ונובע מאהבת האב אליו – "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג'), "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" (שם כ"ט), "איוולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו" (שם כ"ב) לכן המילה לדעת משמשת בתנ"ך גם בתור ייסורים – "ויקח את זקני העיר ואת קוצי המדבר ואת הברקנים ויודע בהם את אנשי סוכות" (שופטים ח').

ולכן נאמר כאן – "למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם…"- וה' הודיעך זאת על ידי עינוי והרעבה עד שתדע עם לבבך ולא רק בשכלך, כמו שבן יודע עם לבבו שאביו מייסרו לטובתו ואז – "ושמרת את מצוות ה' אלוהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו", בזכות ארבעים השנה של העינוי והנסיון המדבר, תוכל גם בארץ ישראל התמודד עם חומריותה הקשה ולעדנה על עדי מצוות ה' וללכת בדרכיו וליראה את שמו.

"כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש".

כל שבעת המינים המוזכרים בפסוק זה שבהם השתבחה ארץ ישראל דורשים יגיעה כדי להנות מהם באכילה ודתיה, ראשית, חיטה ושעורה שמהם עושם לחם בתהליך ארוך ומורכב של קצירה דישה זרייה טחינה לישה ואפיה. וכן הגפן שממנו עושים יין בתהליך ארוך של בצירה, דריכה בגת תסיסה בבור ארבעים יום ושאר תהליכי הפקת היין, וכן בתאנים יש תהליך ארוך של ייבוש על הגגות וקיצוע התאנים והפיכתם לדבלות ראויות לאכילה. וכן רימון שאי אפשר לאוכלו איך שהוא ולוקח הרבה זמן להוציא את כל הגרעינים אחד אחד עד שראויים לאכילה וכן זית שמן שתהליך הפקת השמם מהזיתים בבית הבד הוא תהליך ממושך. וכמובן הדבש (לא של דברים כי זה לא פרי) אלא של תמרים – סילאן. שזה גם תהליך ארוך של הפקת דבש זה.

ולכן לא מובא כאן פירות כמו תפוחים או שקדים ושאר פירות שקוטפים ואוכלים מיד ללא שום תהליך מורכב, כי טובה של הארץ מתבטא בכך שצריך לעשות מאמץ לפני שנהנים מפירותיה, ומאמץ זה עושה את האדם לטוב יותר ומתיש את כוחות התאווה שבו. כלומר הארץ טובה בכך שמטיבה את יושביה שהולכים בדרך ה'.

הסבר זה גם עונה על השאלה, מדוע הוזכרו רק שבעה מינים אלו, הלא יש עוד הרבה פירות בארץ ישראל – תפוחים, שקדים, חרובים, אגוזים, וכן הרבה סוגי קטניות וירקות? וכן מדוע נאמר גפן ולא ענבים (כפי שנאמר בעניין המרגלים – "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד" (במדבר י"ג)) וכן מדוע נאמר זית שמן, ולא זית בלבד, כמו שנאמר במקומות אחרים בתורה – "זיתים יהיו לך בכל גבולך" (דברים כ"ח) וכן מדוע נאמר דבש במקום תמרים – "בקעת יריחו עיר התמרים" (שם ל"ד)?.

ועל פי אשר אמרנו זה מובן, כי פה המטרה להזכיר פירות שדורשים מאמץ מיוחד מצד האדם, כדי להכשירם לאכילה, ומאמץ זה מעדן את האדם ואת האדמה, כי לאחר המבול רק בארץ ישראל נמשכה הקללה של אדם הראשון – ש"בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג'), כי רק היא נשארה ארורה, ולכן מודגש עניין הגפן ולא ענבים, כי גפן בדרך כלל נאמר בהקשר של יין-"מכל אשר יעשה מגפן היין…" (במדבר ה'), כי דווקא היין הפקתו  מסובכת. מה שאין כן בענבים שאפשר לאכול ישר מהעץ. וכן זית שמן- דווקא השמן הפקתו מזיתים מורכבת ומסובכת, ואילו אכילת זיתים היא די פשוטה, וכן דבש התמרים דווקא מורכבת הכנתו למרות שהתמרים עצמם מותרים באכילה מיד בקטיפה מהעץ.

ומכאן יש השלכה על שאר הפירות והירקות בארץ ישראל שגם הם דורשים הכנה לפני אכילתם אם על ידי הפרשת תרומות ומעשרות וביכורים ומתנות עניים – פאה לקט ושכחה. וכל זה שייך רק בארץ ישראל ולא בארצות אחרות שפטורות ממצוות התלויות בארץ.

"ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ אשר נתן לך"

למרות כל האמור לעיל, אין זה אומר שבמסכנות תאכל לחם בארץ, כי יהיה שפע יבול מכל הסוגים, ולא חסר כלום. רק שצריך לטרוח בהכנת האוכל ולהכשירו למאכל, ואין זה מסכנות הנובעת מעניות ודלות, אלא להיפך לטובתך נדרש המאמץ הזה, כדי שלא תגיע למצב של – "פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה. וישבת ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את יקוק אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך. ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה".

כל הייסורים שהוזכרו במדבר וכל המאמץ הנדרש בהכנת האוכל בארץ נועדו לשמור על איזון בין השפע החומרי שהארץ מעניקה לבין הסכנה של – "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב), כי שפע חומרי מוביל לגאווה והרגשת כוחי ועוצם ידי וממילא לשכוח את ה', כי – "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז) כי גאוות האדם לא נותנת לו להכיר שיש מישהו מעליו שבלעדיו הוא כלום ולכן מוליכה להתכחשות וכפירה בטובתו של ה' וייחוס כל ההצלחה לעצמו.

ולכן צריך את הייסורים והנסיון כדי להטיבך באחריתך כדי להגיע למצב של – "וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה" ולכן צריך – "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".

מפסוקים אלה רואים הוכחה לכך שנסיון העוני עדיף על נסיון העושר, ובעושר גדול קשה הפיתוי יותר מאשר עוני גדול, כי הגאווה זה המחסום הכי גדול בין האדם לה' שלא מאפשר התקרבות לה'.

למרות שלכאורה דווקא עשיר צריך להרגיש יותר הכרת תודה לה' על השפע שנותן לו, מאשר העני מלידה שכל חייו מרגישה שה' נטש אוותו אך הנסיון מראה שהדבר הפוך, דווקא העני המעונה רוכש בכך את מידת הענווה (ענווה קרובה בשורש לעינוי) ורואה את קטנותו לעומת גודל חסדיו של ה'. לעומת העשיר שבמקום להכיר תודה לה' נוטה לייחס את עושרו לעצמו ולכשרונותיו ובכך רק מתרחק מה' ומגיע לכפירה מוחלטת.

לכן החשש הגדול של משה שדווקא בכניסה לארץ יגיעו למצב של-"הישמר לך פן תשכח את ה' אלוהיך, לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנכי מצווך היום", כי במדבר עם כל העינויים והמרידות של ישראל עדיין היו תלויים לחלוטין בחסדי ה' – במן במים, במלחמות עם האויבים . ולא יכלו לכפור לגמרי אך בכניסה לארץ לאחר הניצחון על כל האויבים שיגיעו למנוחה ולנחלה וישבו בטח בארצם כל השפע החומרי ושלל כל האויבים שיפול לידיהם בתים מלאים כל טוב, אשר לא מילאת, יש חשש גדול שניסיון העושר יעבירם על דעתם ועל אמונתם וישכחו את ה' כדי שלא יצטרכו לשמור את מצוותיו וחוקותיו בארץ.

ובפסוקים אלה מודגש ביתר פירוט את אשר אמרנו לגבי המן במדבר, שגם הוא היה סוג של עינוי לאחר חטא העגל. כי פה נאמר במפורש (בניגוד למקודם שרק דייקנו זאת מההקשר) – "המאכילך מן במדבר… אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך…" משמע במפורש שאכילת המן היתה עינוי עבור ישראל. כפי שהסברנו לעיל, מי שהרגיש עינוי במן זה כתוצאה מריחוקו מה', וכל מי שהיה קרוב לה' המן השביע את רעבונו כי חומר מעודן כן נהנה ממזון רוחני.

אך התורה מדגישה גם, שלמרות השפע החומרי של ארץ ישראל – "לא תחסר כל בה" עדיין יש בה מה שצריך, ולא מותרות. אין בה מחצבים של כסף וזהב שאינם חיוניים לקיום הגוף, אך יש בה מתכות חיוניות כי בלעדיהן אי אפשר לחרוש ולקצור ואי אפשר לייצר כלים לאכילה – "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת", כי ארץ ישראל נועדה לקיום חיים רוחניים של עם ה', תוך כדי סיפוק הצרכים ההכרחיים לקיום הגוף אך לא מעבר לכך, כדי שיהיה פנאי לעסוק בתורה ומצוותיה שזה תכלית קיומו של עם ישראל בארץ ישראל.

"והיה אם שכוח תשכח את ה' אלוהיך והלכת אחרי אלוהים אחרים ועבדתם והשתחווית להם. העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון כגויים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה' אלוהיכם".

לעיל נאמר "לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוהיך לפרעה ולכל מצרים" וכעת נאמר – "והיה אם שכוח תשכח… אבוד תאבדון".

הכפילות של המילים מעידה על מאמץ מצד האדם. זכור תזכור, פירושו לא רק בחירה בדרך אגב אלא השקעת מאמץ מודע כדי לשמר את הזכרון, והקדשת רגעים ביום, בכל יום, כדי לזכור את אשר עשה ה' לפרעה ולכל מצרים כמו למשל בקריאת שמע פעמיים ביום שמוזכרת שם יציאת מצרים.

וכנגד זה (להבדיל) שכוח תשכח, לא מדובר בחוסר תשומת לב שגורמת שיכחה, או חוסר השקעת מאמץ בלזכור, אלא בתהליך מכוון של השכחה, ופעולות מודעות כדי לשכוח את ה', וכך לפרוק עול מצוות בהליכה אחרי אלוהים אחרים. ובעצם הליכה אחרי אלוהים אחרים זה סוג המאמץ להשכחת ה' וטובותיו עם ישראל. ולכן העונש בהתאם – "אבוד תאבדון" לא רק הסתר פנים מאת ה' והשארת עם ישראל בידי המזל וכוחות והטבע, אלא איבוד מכוון משמיים ושיסוי עמים אחרים בישראל כדי להגלותם מהארץ – "כגויים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון…" כמו שאת שבעת עמי כנען ה' האביד מהארץ (כי של עוון האמורי) על ידי עם ישראל בציוויים מפורשים, כך ייעשה לישראל – "עקב לא תשמעון בקול ה' אלוהיכם".

ופה יש את הניגודיות לתחילת הפרשה – "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", כי כל נתינת הארץ לעם ישראל על חשבון הגויים, נועדה לקיום התורה והמצוות בה, וכאשר לא רוצים ישראל בכך אין סיבה שיהיו עליה, בדיוק כמו הגויים שהיו בה לפניהם.

"שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם בני ענקים… וידעת היום, כי ה' אלוהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' לך."

משה מנסה כן להטמיע בתודעה של עם ישראל, שמבחינה טבעית אין להם סיכוי מול עמי כנען, כי הם הרבה יותר גדולים וחזקים מישראל גם מבחינה כמותית וגם מבחינה איכותית של חוזק וגבורה במלחמה – "מי יתייצב לפני בני ענק" ורק ה' אלוהינו הוא שינחילנו את הארץ והוא יכניעם וישמידם לפני בני ישראל ולכן על ישראל לקיים את מצוותו לא לחיות כל נשמה ולעשות כל שביכולתם על מנת שכמה שיותר מהר להאביד את כל גויי הארץ ולא להתרשל – "והורשתם והאבדתם מהר" (מה שלא התקיים בסופו של דבר ולכן גויים אלה שנותרו בגלל רשלנות ישראל החטיאו את ישראל והציקו להם במשך דורות).

"אל תאמר בלבבך, בהדוף ה' אלוהיך אותם  מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגויים האלה ה' הורישם מפניך. לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה ה' אלוהיך מורישם מפניך, ולמען אקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם יצחק וליעקב. וידעת, כי לא בצדקתך ה' אלוהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרישתה, כי עם קשה עורף אתה, זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוהיך במדבר, למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בואכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'".

טענת ישראל היא: שיש כאן צירוף שני דברים, שבזכותם יורשים את הארץ- א. צדקתם ויושר לבבם. ב. רשעת הגויים יושבי הארץ.

ורק צרוף שני תנאים אלה מאפשר את ירושת הארץ על ידי ישראל. וזה מקביל לדברי ה' לאברהם ברית בין הבתרים – "ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" (בראשית ט"ו) משמע שלמרות שבני ישראל יהיו צדיקים, עדיין לא יוכלו לרשת את הארץ עד אשר יושלם עוון האמורי. כלומר תגיע רשעת עמי הארץ לנקודה שכבר לא יוכלו להתקיים עליה.

ועל מחשבה זו עונה להם משה: אמנם צריך צירוף שלשני תנאים לרשת את הארץ אך אין הדבר מותנה בצדקתכם וביושר לבבכם אלא מספיק שלא תהיו רשעים כמו גויי הארץ. כי התנאים הם: רשעת הגויים והשבועה לאבות.

ומה מפריע למשה שישראל יחשבו שגם מצדקתם יורשים את הארץ, הרי בסוף פרשת ואתחנן אמר משה בעצמו – "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים… לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם… כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע ה' לאבותיכם, ויוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים" (דברים ז').

משמע שכן בגלל צדיקותם ומאהבת ה' אותם ולא רק בגלל השבועה לאבות ה' בחר בישראל כעם סגולה, וכן אומר שם משה במפורש – "כי עם קדוש אתה" אז איך אומר כאן משה שלא מצדקתם נכנסים לארץ אלא רק מרשעת הגויים ומקיום השבועה לאבות?

אך יש לשים לב לאמור שם: שם לא מדובר על כניסה לארץ אלא על עצם הבחירה בישראל כעם סגולה מכל העמים והוצאתם ממצרים מבית עבדים, שזה נובע מהיותו עם קדוש לה' ומאהבת ה' אותו, בנוסף לשבועה לאבות.

אך לא נאמר שם שבזכות צדיקותם נבחרו לעם סגולה, אלא שהם עם קדוש לה' ושאוהב אותם, כי הרי כאשר ה' בחר בעם ישראל והוציאם ממצרים הרי היו עובדים עבודה זרה במצרים והגיעו למ"ט שערי טומאה -"ואמרת אליהם: כה אמר ה' אלוהים: ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואוועד להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמר: אני ה' אלוהיכם… ואומר להם, איש שיקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו, אני ה' אלוהיכם. וימרו בי לא אבו לשמוע אלי איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים ואוציאם מארץ מצרים ואביאם אל המדבר ואתן להם את חוקותי ומשפטיי הודעתי אותם, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל כ').

ואם כן, ה' בחר בישראל במצרים לא בגלל צדקותם אלא בגלל אהבתו אותם, כי יש בהם גרעין פנימי טוב, שיכול להתפתח לעם קדוש. אם זה בגלל שלא שינו את שמותיהם ולבושם ולשונם, ואם זה בגלל שלא היו בהם מלשינים ועדיין שמרו על ייחודם במצרים למרות מאות שנות שעבוד.

אך לצורך הכניסה לארץ ישראל צריך תנאים אחרים- שהם רשעת הגויים ושמירת השבועה לאבות.

ולמשה חשוב שלא יחשבו ישראל שבגלל צדקתם נכנסים לארץ, כי אם כן ירשו לעצמם להרגיש לא כל כך מחוייבים לה', וירום לבבם וישכחו את ה', כי הרי הארץ מגיעה להם בגלל צדקותם ולא רק בגלל רשעת הגויים.

ולכן אומר להם משה כעת בפירוט את כל אשר הקציפו את ה' מאז יציאתם ממצרים עד רגע זה, שהיו ממרים עם ה' כי הם עם קשה עורף, ולכן לא בגלל צדקותם נכנסים לארץ אלא בגלל רשעת הגויים ושמירת השבועה לאבות שתמיד תוכל להתקיים בדור אחר שיהיה יותר ראוי מהם ולכן אין להם לסמוך על צדקותם ולהרגיש שקבלו את הארץ בזכות ולא בחסד.

וכעת משה מתחיל לפרט את כל הקצפתם במדבר, החל מיציאת מצרים. וחלק מההקצפות מזכיר משה ברמז, כי היו פחות חמורות (כמו התלונות על ים סוף מפחד המצרים הרודפים, ובמרה מחוסר מים, ובמדבר סין כשרעבו ללחם וקבלו את המן, וברפידים מחוסר מים, וכל זה נרמז במילים – "למן היום אשר יצאת מארץ מצרים").

חלק מהם לא צריך לפרט כי היו בזמן האחרון ממש בשנת הארבעים, כמו חטא מי מריבה, חטא הנחשים השרפים ועוון פעור (והם נכללים במילים -"עד בואכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'") אך את עוון העגל שהיה מאוד חמור, כי בו חזרה זוהמתן של ישראל של חטא עץ הדעת, לאחר שפסקה במעמד הר סיני, וכן חטא זה היה בשנה הראשונה ליציאת מצרים והרבה מהנוכחים כעת לא היו אז בחיים או שהיו קטנים מאוד.

לכן צריך משה לפרטו בהרחבה ובאריכות כי זה גם אחת הסכנות הגדולות בכניסה לארץ, שיחפשו מתווך בינם לבין ה' כמו שעשו בעגל ועבדו עבודה זרה. וכן בגלל שמחמת חטא העגל חזרה זוהמתן, אז הכניסה לארץ מקבלת משמעות נוספת של תיקון חטא עץ הדעת על ידי קידוש אדמת ארץ ישראל באמצעות מצוות התורה, ובכך תסור הקללה מאדמת הארץ – "ארורה האדמה בעבורך", כמו כן תיקון חומריות הגוף שנוצרה מאכילה מעץ הדעת תתוקן על ידי עבודת האדמה בארץ ישראל על פי כללי התורה.

"ובחורב הקצפתם את ה' והתאנף ה' בכם להשמיד אתכם. בעולתי ההרה, לקחת לוחות אבנים לוחות הברית אשר כרת ה' עמכם. ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי ויתן ה' אלי את שתי לוחות האבנים כצובים באצבע אלוהים ועשיתם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל".

כאשר ה' דבר עם ישראל בהר מתוך האש ביום הקהל, פסקה זוהמתן ותוקן חטא עץ הדעת, היתה חירות ממלאך המוות. ולכן לוחות הברית הראשונות היו מעשה אלנוהים וגם מה שכתב שעליהם היה באצבע אלוהים-"והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרוט על הלוחות" (שמות ל"ב) כלומר גם גוף הלוחות היה רוחני וגם נשמתם – שזה מה שכתוב עליהם – היה רוחני.

בדיוק כמו אדם לפני חטא עץ הדעת שגם גופו היה בצלם אלוהים. וכן ישראל במעמד הר סיני, בגלל שפסקה זוהמתן לא מתו, כשה' דיבר אליהם מתוך האש, כי גם גופם היה מעשה אלוהים באותו רגע ("כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי" (דברים ה')) ולכן משה יכול היות ארבעם יופו וארבעים לילה על הר סיני בלי לחם ומים (לחם כאן הכוונה למן) כי גופו היה כמו הלוחות – חומר מעודן על ידי קדושת ה' וניזון מקדושת ה' בלבד ולכן לא הוצרך לאכול לחם או לשתות מים.

כי כמו שישראל התעלו במעמד הר סיני למדרגת משה שה' מדבר עמו, כך משה עצמו התעלה מעבר למדרגתו למדרגת מלאך שלא צריך לחם ומים כדי לשרוד, וניזון מדבר ה' בלבד.

בפסוקים אלו גם רואים שוב, שאת כל עשרת הדברים דבר ה' אל ישראל ולא רק בשתי הדברות הראשונות, כי נאמר כאן – "כתובים באצבע אלוהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" והרי על לוחות הברית היו כתובים כל עשרת הדברות ועל זה נאמר כאן שבדים אלו דיבר ה' מתוך האש לכל ישראל, משמע שכל עשרת הדברים שעל הלוחות דיבר ה' מתוך האש ולא רק שתי הדברות הראשונות.

"ויאמר ה' אלי: קום רד מהר מזה כי שיחת עמך אשר הוצאת ממצרים סרו מהר מן הדרך אשר ציוויתים עשו להם מסכה. ויאמר ה' אלי לאמר: ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו. ואפן וארד מן ההר ההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי".

כשמשווים את האמור כאן לאמור בפרשת "כי תשא" רואים בפרשת "כי תשא" משה לא יורד מן ההר עד אשר מפייס את  ה' ורק לאחר ש – "ויינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (שם, שם) יורד משה מן ההר – "ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו", ואילו כאן משה יורד מן ההר מיד לאחר שה' רוצה להשמיד את ישראל ולעשות את משה לגוי גדול ועצום.

ולא מוזכרת כאן התפילה של משה לה' לבל ישמיד את ישראל מחשש לחילול ה' בעיני מצרים שיגידו – "ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים" (שם, שם), "ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר" (כאן בהמשך), וה' ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו כפי שנאמר שם?.

וצריך לומר, שמשה כאן בנאומו, רוצה להזהיר את ישראל בכניסה לארץ שתהיה בלעדיו שלא יחפשו מתווך בינם לבין ה' כפי שהיה בחטא העגל. ואם יגיד להם שהצליח לפייס את ה' מרצונו להשמידם בחטא העגל כל כך בקלות ימשיכו בני ישראל לחשוב שזה לא נורא כל כך אם יחטאו שוב בעבודה זרה, כי הרי משה הצליח בדבור בלבד לפייס את ה'.

ולכן משה לא מזכיר כרגע את אשר התפלל עבורם עוד בהיותו בהר, אלא נותן להם לחשוב שה' לא התפייס עד שמשה ירד מן  ההר ושבר את הלוחות והתנפל לפני ה' ארבעים יום ולילה שוב ללא לחם ומים כדי להתפלל על ישראל ורק אז שמע ה' אליו וחזר בו מרצונו להשמיד את ישראל.

לכן נאמר כאן – "ואפן וארד מן ההר… ואראה הנה חטאתם לה' אלוהיכם עשיתם לכם עגל מסיכה… ואתפוס בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידיי ואשברם לעיניכם, ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו. כי יגורתי מפני האף והחימה אשר קצף ה' אליכם להשמיד אתכם וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא".

פה לא מוזכר שמשה עלה להר כשהתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה לבקש על ישראל, ובפרשת "כי תישא" מוזכר שעלה להר שוב לשם כך – "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם: אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם. וישוב משה אל ה' ויאמר: אנה חטא העם הזה חטאה גדולה, ועשו להם אלוהי זהב. ועתה אם תישא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ויאמר ה' אל משה: מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ועתה לך נחה את העם אל ה' דברתי לך, הנה מלאכי ילך לפניך ביום פוקדי ופקדתי עלים חטאתם. ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" (שם, שם).

ושם לא מוזכר שעלה לעוד ארבעים יום לצורך כפרת החטא כפי שמוזכר כאן, אז יוצא שהאמור כאן משלים את החסר שם והאמור שם משלים את החסר כאן, כלומר, שם נאמר שעלה להר לצורך כפרת החטא ופה נאמר שהתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה, אז משני המקורות יחד משמע שעלה להר ארבעים יום ולילה שניים כדי לכפר על חטא העגל (לפני שירד עם הלוחות לא כיפר על החטא אלא רק עצר את ההשמדה המיידית).

כמו כן, כאן לא מתואר כל מעשה העגל ושותפות אהרן בעשייתו, ודברי משה אל אהרן וקריאתו לשבט לוי להרוג את כל עובדי העגל כפי שמוזכר בפרשת "כי תשא", כי פה משה רק רוצה להרתיע את הדור הנכנס לארץ ממעשים דומים ושלא יחשבו שבצדקתם נכנסים לארץ ולכן מזכיר כאן מה שלא הזכירה התורה שם – "באהרן התאנף ה' מאוד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא".

כי משה רוצה להראות לעם ישראל שאפילו אהרן הכהן שנכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים, כמעט הושמד בחטא העגל, למרות שהיה אנוס בעשיית העגל וכמובן שלא התכוון לעובדו. ובכל זאת בגלל חומרת החטא ה' רצה להשמידו רק בזכות תפילת משה נמנע הדבר.

ולמרות שאהרן הוא אחיו משה התפלל קודם על ישראל ורק אחר כך התפלל גם על אהרן.

"ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר, ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר" – אמנם דבר זה נעשה עוד לפני שמשה התנפל ארבעים יום לפני ה', כפי שנאמר בפרשת כי תישא שמיד ביורדו מן ההר שבר את הלוחות ושרף את העגל, כי אי אפשר להתפלל לה' שיכפר על חטאתם כל עוד ניצב החטא כמזכרת עוון.

אך כאן משה מצמיד זאת לתפילה בעד אהרן, שבפרשת כי תישא נאמר שאהרן עשה את העגל בפועל. אך כאן אומר משה – "אשר עשיתם את העגל" וזה נחשב לכם ולא לאהרן (ולכן הועילה תפילתו של משה בעד אהרן) כי כוונתו היתה לטובה להשהות אתכם מלעבוד עבודה זרה עד שמשה ירד מן ההר, ורק אתם התכוונתם לרעה.

חמשה מספר ששרף את העגל וכתת אותו וטחן היטב כדי להחזירו ליסוד העפר בלבד (לכן נאמר כאן – "ואשליך את עפרו" מלשון עפר ולא נאמר אפר, כפי שבדרך כלל מה שנוצר משריפת מתכת) כי דבר זה מזכיר את חטא עץ הדעת, שיסוד העפר נתקלל – "ארורה האדמה בעבורך" וחטא העגל שהחזיר את זוהמת הנחש של עץ הדעת מקביל לאותו חטא, ולכן לוקח משה את העפר הארור ומשליך אותו אל הנחל היורד מן ההר (אותו נחל שנבע מהכאת הצור בחורב במטה משה כד להוציא מים לעדת ישראל שנמצאו ברפידים) דבר המזכיר את מי המבול שעידנו את יסוד העפר הגס שהחטיא את דור המבול – "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" (בראשית ח')

וכיוון שארץ ישראל לא טוהרה במי המבול ונשארה בחומריותה הארורה, אז אלמלא חטא העגל ישראל היו מקדשים אותה בקלות כי פסקה זוהמתן במעמד הר סיני והם כבר לא מושפעים מחומריותה. אך כעת לאחר חטא העגל שחזרה זוהמתן, ויש סכנה גדולה בכניסתם לארץ שיושפעו ממנה, לכן צריך משה להזהירם על כך.

ולכן מספר בעיקר על חטא העגל להזהירם שכבר אינם חסינים וצריכים שלמור היטב את חוקי התורה ומצוותיה אחרת לא יחזיקו מעמד בארץ.

"ובתבערה ובמסה ובקברות התאווה, מקציפים הייתם את ה'. ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמור: עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' אלוהיכם ולא האמנתם לו, ולא שמעתם בקולו ממרים הייתם את ה' מיום דעתי אתכם."

לפני שמשה ממשיך בתיאור חטא העגל בשלב הכפרה שלו והלוחות השניים, רוצה משה לסיים את הקצפות בני ישראל במדבר שמונעים מהם לחשוב שבצדקתם נוחלים את הארץ.

ולכאורה יש כאן סדר חטאים על פי הזמן לאחר חטא העגל: ראשית, שנסעו מהר סיני בשנה השנייה לכיוון הארץ וחטאו בתבערה בחטא המתאוננים ולאחר מכן בקברות התאווה בחטא המתאווים ולבסוף בחטא המרגלים בקדש ברנע.

אך באמצע נכנס כאן החטא במסה שבכלל היה בתחילת השנה הראשונה בדרך להר סיני, ברפידים, ששם היכה משה בסלע הוציא ממנו מים וקרא את שם המקום – "ויקרא שם המקום מסה ומריבה" (שמות י"ז) ואם כן, ההקצפה במסה היתה צריכה להיכתב קודם חטא העגל, ובוודאי קודם תבערה, קברות התאווה וחטא המרגלים?.

וניתן לומר שהחטאים המוזכרים כאן הם לא על פי סדר הזמן אלא על פי סדר המקומות. כפי שהסברנו בפרשת דברים, שמסלול אפשרי מהר סיני לקדש ברנע דרך הר שעיר עובר במרכז סיני (דרך ג'אבל שעירה, ולא הר שעיר של אדום בעמק הערבה).

אם כן, בתחילת מסעם מהר סיני, הגיעו בתחילה לתבערה ולאחר מכן למקום בו היה שנה קודם חטא מסה, בבואם להר סיני ברפידים שקרוב להר סיני, כי הכאה בסלע היתה בחורב והנחל שזרם משם הגיע לרפידים מקם חנית ישראל אז.

ולכן מזכירו משה לאחר חטא התבערה. ולאחר מכן המשיכו לקברות התאווה ולבסוף הגיעו לקד ברנע ששם היה חטא המרגלים. ולכן סידרם משה על פי סדר המקומות מה ר סיני לקדש ברנע ולא רק על פי סדר הזמנים של חטאים אלו.

(אך לפי המסלול החילופי שהזכרנו, שנסעו דרך עמק הערבה והר שעיר של אדום עד קדש ברנע, לא ייתכן שעברו ברפידים כי היא נמצאת צפונית מערבית להר סיני, כי באו מכיוון מצרים להר סיני, אלא ירדו מהר סיני מזרחה לים סוף ומשם לאורך החוף המשיכו עד קדש ברנע).

ובתוכחת משה על חטא המרגלים, הוא נוקט בשלוש לשונות של חטא -"ותמרו את פי ה'", "ולא האמנתם לו", "ולא שמעתם בקולו".

ומעניין ששניים מלשונות אלה אמר ה' למשה עצמו על חטאו במי מריבה – "יען לא האמנתם בי להקדישני…" (במדבר כ'), "על אשר מריתם פי למי מריבה" (שם שם). 

ולמרות שה' כבר חזר בו מהכוונה להשמיד את ישראל, עוד בטרם ירד משה מהר סיני עם הלוחות הראשונים, כפי שהבאנו לעיל מפרשת כי תישא, בכל זאת אומר כאן משה שעלייתו השניה להר סיני נועדה לפייס את ה' שלא ישמיד אותם.

וגם בתפילתו המוזכרת כאן יש עירוב של טענות שטען משה להגנת ישראל גם בחטא העגל וגם בחטא המרגלים. כי את הטענה של השבועה לאבות לתת לזרעם את הארץ, אמר משה בחטא העגל, בטרם רידתו מההר עם הלוחות הראשונים, בתוספת הטענה שהמצרים יאמרו שה' הוציא את ישראל ממצרים ברעה כדי להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה (וטענה זו מוזכרת גם כאן במילים – "ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר") ואילו הטענה שמוזכרת כאן – "פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר דבר להם" – טענה זו נאמרה רק בחטא המרגלים ולא בחטא העגל – "מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (במדבר י"ד).

וצריך לומר, שמשה כאן מסכם את כל טענותיו להצלת ישראל מהשמדה, הן מה שטען בחטא העגל והן מה שטען בחטא המרגלים. ולכו דחה זאת לכאן לאחר הזכרו את חטא העגל וחטא המרגלים. וזאת בנפרד ממה שהתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה בפעם השניה, ששם לא עלה כדי להצילם מהשמדה, כי כבר חלפה סכנה זו עוד בטרם רידתו מההר, אלא כדי לכפר על חטאתם.

ובכל טענות אלה להצלת ישראל לא טוען משה לצדקתם – להיפך, אומר לה' – "אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו" ונאלץ להסתייע בטענות חיצוניות לצידקת העם-השבועה לאבות ומה יאמרו הגויים.

ובכך מוכיח משה לעם ישראל שאין להם לחשוב שבגלל צדקתם נכנסים לארץ, אלא רק מרשעת הגויים ומהשבועה לאבות. כך שאין להם להרגיש שמגיע להם, ושירום לבבם אלא להיפך עליהם להיות ענווים ולהודות לה' על כך שמכניסם לארץ בחסד ולא בזכות.

ויש לשים לב שמשה לא מזכיר את עוון פעור, מי מריבה, והנחשים השרפים, שקרו בזמן דור הבנים ויותר שייכים אליהם. מה שאין כן בחטאים שמזכיר כאן שארעו בשנה הראשונה והשניה שרובם עוד לא נולדו אז או היו קטנים, כך שקשה להאשימם בחטאים אלה?.

וצריך לומר שחטאים אלה אינו צריך להזכיר כיוון שארעו לאחרונה בשנה  ארבעים וכולם זוכרים אותם, אך חטא העגל והמרגלים שרובם לא חוו בעצמם יש צורך לפרט כדי שידעו להיזהר ולא לשוב עליהם בכניסתם לארץ.

"בעת ההיא אמר ה' אלי: פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים, ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת, ושמתם בארון".

בניגוד ללוחות הראשונים, שהיו מעשה אלוהים ומכתב אלוהים, כאן לאחר חטא העגל הלוחות השניים הם מעשה אדם – משה. ורק המכתב הוא מעשה אלוהים. כך שיש לנו חומר מקודש בדבר ה', והוא תכלית כניסתם לארץ לאחר חטא העגל לקדש את חומריות הארץ באמצעות דבר ה'.

בניגוד ללוחות הראשונים שלא היו זקוקים לארון עץ עד הקמת המשכן, כיוון שלא היתה מניעה שישראל את הלוחות גלויים לעין כל כי פסקה זוהמתם במעמד הר סיני והיו כולם ראויים לחזות בלוחות. כעת לאחר החטא שאינם ראויים לכך, צריך ארון עץ לשים בו את הלוחות כדי להסתירם מעיני כל ישראל. בדיוק כפי שכשמשה ירד מההר עם הלוחות השניים לארח ארבעים יום וארבעים לילה שלא אכל ולא שתה, קרן עור פניו ונאלץ לשים מסווה על פניו בדברו אל ישראל, כי לא היו ראויים לחזות באור זה, וגופו נעשה כמו הלוחות השניים גוף אדם שמקודש על ידי דבר ה'.

(דברים אלו מתוארים בפרשת כי תישא ולא כאן) לכן משה קודם עושה ארון עץ ורק אחר כך עולה להר סיני עם שני הלוחות (למרות שה' אמר קודם לעלות ואחר כך לעשות ארון עץ) כדי שכשיחזור עם הלוחות מיד ישימם בארון ולא תהיה שהות עד עשיית הארון, כי אז הלוחות יהיו גלויים לעין כל וישראל אינם ראויים לכך כעת.

ומעניין שבפרשת "כי תישא", ששם גם נאמר דבר ה' למשה לפסול שני לוחות אבנים כראשונים, לא מוזכר שם שאומר לו לעשות ארון עץ בכלל, גם לא מוזכר שם שמשה עושה ארון עץ ושם בו את הלוחות השניים כשיורד מההר כפי שמוזכר כאן.

ורק כאן מזכיר זאת משה, כי רוצה להראות לישראל כמה הפסידו בחטא העגל שגרם לכך שלא ראויים לחזות בלוחות כפי שהם אלא רק כשמוסתרים בארון עץ.

"ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת הארן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו. משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה, ארץ נחלי מים. בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, לשאת את ארון ברית ה' עמוד לפני ה', לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה. על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, ה' הוא נחלתו כאשר דיבר ה' אלוהיך לו. ואנוכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה. וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא, לא אבה ה' השחיתך, ויאמר ה' אלי: קום לך למסע לפני העם ויבואו וירשו את הארץ…".

רבו שאלות המפרשים בפסוקים אלו, הרי אהרן מת בהר ההר ולא במוסרה, בשנת הארבעים ולא בחטא העגל, וה' הבדיל את שבט לוי רק לאחר הקמת המשכן בחודש השני של השנה השניה לא בזמן חטא העגל, אז מדוע נאמר כאן בעת ההיא? וכן לא שייך לומר שהמילים בעת ההיא מתייחסות לזמן מות אהרן בשנה הארבעים, וכן על איזה ארבעים יום מדבר כאן משה שהיה בהר, האם על השניים או על השלישיים, שאז קיבל את הלוחות השניים?.

וצריך לומר, שכיוון שמשה הזכיר לעיל, את כך שה' התאנף באהרן בחטא העגל ורצה להשמידו ובארבעים היום השניים שמשה התפלל בעד ישראל התפלל גם בעד אהרן.

לכן מזכיר כעת משה, שמיתת אהרן התרחשה רק בסוף הארבעים שנה ולא בזמן חטא העגל, וזאת כדי להראות שתפילתו הועילה לגבי אהרן.

ולא רק זאת אלא שה' אף בחר באהרן ובניו ככהני ה' לשרת בקודש. וזאת כדי להראות לישראל כמה גדול כוחה של תפילה ותשובה ולכן מזכיר כאן שלאחר מות אהרן כיהן בנו אלעזר תחתיו ככהן גדול.

כמו כן, משה מזכיר שבעקבות חטא העגל ששבט לוי היו אז היחידים שעמדו בפרץ ונענו לקריאת משה – "מי לה' אלי", אז הוחלט על ידי ה' להבדיל את שבט לוי כמשרתי המשכן במקום הבכורות מכל ישראל, ולשאת את ארון ברית ה' שבו הלוחות השניים (הארון שעשה בצלאל למשכן ולא ארון העץ הזמני שעשה משה ובו הושמו הלוחות עד הקמת המשכן).

שכרגע תיאר משה את שימתם בארון העץ שעשה (אמנם בפועל חלה הבדלה זו, רק לאחר הקמת המשכן ולא יד לאחר חטא העגל, אך הסיבה לכך התחילה בחטא העגל, ולכן "בעת ההיא" מתייחס לחטא העגל שאז החליט ה' להבדילם בעתיד לשאת את ארון ברית ה').

נותר לברר, מה הצורך להזכיר כאן את המסעות מבארות בני יעקן למוסרה, ששם מת אהרן, ומשם לגדגדה ומשם ליטתבה ארץ נחלי מים, הרי בפרשת "מסעי", השמות קצת שונים: במקום בארות בני יעקן נאמר – בני יעקן בלבד, ובמקום מוסרה נאמר מוסרות, ובמקום גדגדה נאמר- חור הגידגד.

ולפי המסלול שנאמר שם, מקומות אלה לא נמצאים בקרבת הר ההר ששם נקבר אהרן? וגם שם מוזכרת יטבתה, ולא מוזכר שהיא ארץ נחלי מים, מדוע כאן כן מוזכרת עובדה זו, מה שייכות יש לה לכאן?.

ויש לשים לב, שפה מביא משה את תיאור מותו של אהרן, שמתחיל מבארות ונגמר בארץ נחלי מים. ויש כן שוב תוכחה מרומזת לבני ישראל (והיא רק מרומזת, כי דור הבנים אחראים לה, כ זה נעשה בשנת הארבעים) שהרי אהרן מת בהר ההר, ולא נכנס לארץ, בגלל חטא מי מריבה שישראל התלוננו על המים בקדש ומשה ואהרן לא דיברו אל הסלע ומשה בעצם מתאר שכל האזור הזה מוקף בבארות ובנחלי מים, ואם לישראל היתה קצת סבלנות לחכות לתחנה הבאה, היו פוגשים בבארות בני יעקן או ביטבתה ושם מרווים את צמאונם, או שיכלו לשלוח שליחים לשם להביא מים.

ובגלל חוסר סבלנותם טעו משה ואהרן, ואהרן נאלץ להיקבר בהר ההר ולא להיכנס לארץ, ולכן דווקא כאן מוזכר שיטבתה היא ארץ נחלי מים, ודווקא כאן נאמר בארות בני יעקן ולא בני יעקן סתם כפי שנאמר בפרשת מסעי.

וכנראה שמוסרה זה לא מוסרות שנזכרת בפרשת מסעי, אלא זה שם מקום יישוב שלידו נמצא הר ההר. וכן גודגוד זה לא חור הגידגד המוזכר בפרשת "מסעי", כי פה לא מוזכרות המילים "ויסעו ויחנו", כי לא היו חניות של הקמת המשכן אלא מקומות עצרה בדרך על מנת להצטייד במים ללא הקמת המשכן. (למעט הר ההר, שזו חניה המוזכרת בפרשת מסעי ושם כן הקימו את המשכן).

ומה שאומר כאן משה שוב, שעמד בהר ארבעים יום, זה לא מדובר על הפעם השניה כשעלה להר להתנפל לפני ה' על עם ישראל להעביר חטאתם, אלא על הפעם השלישית שעלה כדי לקבל את הלוחות השניים שנאמר לעיל, אך שם לא נאמר כמה זמן שהה בהר, וכעת מפרט משה שעמד שם ארבעים יום ארבעים לילה כמו הראשונים, כי כאמצעים הוא לא עמד אלא התנפל.

ובעצם כשבודקים את הלשון בשלוש הפעמים שעלה להר, יוצא שבלוחות הראשונים נאמר לשון ישיבה – "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה", כי אז היה לפני חטא העגל, וישב משה במנוחה בהר וקיבל את התורה מפי ה'.

ובפעם השניה לאחר חטא העגל נאמרה לשון התנפלות – "ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר אתנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם" וזה היה התנפלות, מלשון נפילה על פניו, כדי להתחנן על הצלת עם ישראל.

ובפעם השלישית כשעלה לקבל לוחות שניים נאמרה לשון עמידה – "ואנוכי עמדתי בהר", זה כבר לא נפילה, כי הוסר איום ההשמדה, אך גם לא ישיבה כמו לפני חטא העגל, כי עדיין צריך לעמוד על המשמר, כי כעת חזרה זוהמתן של ישראל ואי אפשר לשבת במנוחה.

אך מדוע נאמר כאן – "וישמע ה אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך", הלא כעת מדובר בלוחות השניים, כלומר: ה' נותן לעם ישראל הזדמנות שניה, ויותר מתאימים מילים אלה להתנפלות לפני ה' בארבעים היום האמצעיים, ולא כעת בפעם השלישית?.

ומעיון בפרשת "כי תשא" ששם מפורטת יותר תפילתו של משה בפעם השניה והשלישית של עליותיו להר, רואים שבפעם האמצעית כשמשה מתנפל לפני ה', ה' אומר לו – "הנה מלאכי ילך לפניך… ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני… כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה" (שמות ל"ג).

ובפעם השלישית משה בקש מה' – "ילך נא ה' בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" וה' נענה לו-"ויאמר: הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות, אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים, וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא, אשר אני עושה עמך… הנניגורש מפניך את האמורי ואת הכנעני…" (שם ל"ד).

כלומר בניגוד לקודם שאמר לו שמלאכו ילך לפני העם ויגרש את הכנעני וה' עצמו לא יעלה בקרבו (שזה סוג של עונש, כפי שנאמר בפרשת משפטים – הנה אנוכי שולח מלאך לפניך. הישמר מפניו ושמע בקולו, אל תמר בו כי לא יישא לפשעכם כי שמי בקרבו" (שם כ"ג)), כעת אומר ה' שהוא עצמו ילך בקרבו, ובכך מובן האמור כאן, שגם בפעם הזאת (כי בפעם השניה ה' חזר בו מכוונת ההשמדה, ובפעם הזאת חוזר בו גם מכוונת ההשחתה).

לא אבא ה' השחיתך, כי אם ילך מלאך לפניהם, יש סכנה שהמלאך ישחיתם כשלא ישמעו בקולו, אך כעת כשה' בקרבם בכניסה לארץ אז ה' יישא לפשעיהם ולא ייתן להשחיתם.

"ויאמר ה' אלי, קום לך למסע לפני העם ויבואו וירשו אתה הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם" – פה גם אומר משה לישראל, שלאחר שהתפלל עליהם בחטא העגל נאמר לו שהוא ילך לפני העם בירושת הארץ, אך בגלל מי מריבה שגרמו לו לחטוא ולהפסיד את המצווה הזו ולא ינהיגם בכניסה לארץ.

"ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנוכי מצווך היום לטוב לך" – לאחר שמשה הוכיח לעם ישראל שלא מצדקתם נכנסים לארץ כי ממרים היו עם ה' מיום דעתו אותם, מנחה אותם כעת משה איך ניתן להגיע לכך, שיקבלו את הארץ בזכות ולא בחסד.

והדרך לכך היא: תחילה יראת ה', לאחר מכן ללכת בכל דרכיו ודרכי הנהגותיו את העולם – מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום, מה הוא חנון אף אתה תהיה חנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה תהיה גומל חסדים.

והליכה בדרכיו תוביל לאהבת ה' ורצון להידבק בו, וממילא יוכלו אחר כך לעבוד את ה' בכל לב ובכל נפש, כלומר גם ברגש וגם בשכל, דבר המאפיין את האהבה בלבד שגורמת חשק והתלהבות בעבודת ה' ללא היסוסים.

וכל אלה הם מצוות עשה שמצריכים אהבה כדי לקיימן, ומצד שני יש לשמור את מצוות ה' וחוקותיו – להיזהר לא לעבור עברות של לא תעשה. וכל זה לטוב לך – בשבילך, כי מצוות אלה יעשו אותך טוב יותר.

והדרך להגיע לאהבה זו, היא על ידי התבוננות והכרת הטוב לה' על אהבתו אותנו – "הן לה' אלוהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. רק באבתיך חשק השם לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה", כל הבריאה כולה לא נבראה ולא מתקיימת כעת אלא בשביל עם ישראל שה' חשק באבותם לאהבה אותם ובר בזרעם העומד להיכנס לארץ מכל העמים.

ומצד – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז) – כשמישהו אוהב אותך ליבך נענה בהתאם לאהבה אותו, קל וחומר כשמלך מלכי המלכים בחר בך מכל הבריאה, חובה לך להכיר לו תודה על כך ולאהבו בכל לב ונפש.

"ומלתם את עורלת לבבכם בעורפכם לא תקשו עוד" – כמו שאביכם אברהם הצטווה לראשונה על המילה מיד לאחר הבטחת הארץ לזרעו -"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים. ויאמר אלוהים לאברהם ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני ובינכם ובין זרעך אחריך ימול לכם כל זכר ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית ביני לבינכם" (בראשית י"ז).

כך ישראל מצטווים כעת על מילת עורלת הלב להסיר את כל הקליפות המכסות על הלב ומונעות ממנו לאהוב את ה', ולהרגיש הכרת הטוב על כל חסדיו עמנו, וממילא לא תקשו עוד את עורפכם ולא תפנו לו עורף, אלא תורידו את הראש בהכנעה לפניו.

"כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" – אין לכם להקשות עורף כי הוא אלוהי האלוהים – כל שבעים השרים הממונים ששבעים האומות רואים בהם אלוהים הם רק עבדי ה', כי אלוהי האלוהים ואדוני האדונים – של כל מלכי הארץ.

"האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד" – בניגוד לשופטים בשר ודם שנושאים פנים לעשיר ולמכובד ומטים את הדין לטובתו, או לוקחים שוחד כדי לעוות משפט, ה' אלוקיך לא נושא פנים (ומה שייך נשיאת פנים ולקיחת שוחד כלפי ה', הרי כל הנאות עולם הזה לא שייכים בו ואיך שייך לשחד את ה' או שיישא פנים למישהו? אז חז"ל מסבירים ששוחד לה' יכול להיות קיום מצווה כלשהי שזה דבר שמוצא חן בעיני ה', ובכל זאת לא יישא פנים ולא ייקח שוחד של מצווה כדי להעלים עין מעבירה, למשל לתמוך בממשלה במסירת חלק מארץ ישראל תמורת כסף לישיבות, כי מצווה לא מכבה עבירה, נשפטים על כל דבר לגופו) וכיוון שאינו נושא פנים ואינו לוקח שוחד ממילא עושה משפט יתום ואלמנה (למרות שאין בידם לתת כלום בתמורה ואם יעוות משפטם אף אחד לא ידרוש את עלבונם) ושופט את עושקיהם המנצלים את חולשתם שהם חסרי תומך וסועד.

וכן ה' אוהב את הגר שגם הוא הצטרף לעם ישראל לבד ללא שום משפחה תומכת, מהיותו זר מבחוץ גם החברה הישראלית לא מחבקת אותו ונמצא זר בין שני עולמות, דווקא אותו ה' אוהב על מסירות נפשו למען ה' ודואג לו ללחם ושמלה שהם החיוניים והבסיסיים לצרכי האדם.

זה עוד סיבה לאהבת ה' נוסף לסיבה הקודמת בחר בנו מכל האומות יש לאהבו מצד שהוא טוב ושופט צדק ואמת ללא שום פניות. וכיוון שצריך ללכת בדרכיו שהוא מבקש את הנרדף ("והאלוהים מבקש את נרדף" (קהלת ג')) ולכן אוהב את הגר, גם אתם צריכים לאהוב את הגר, גם בגלל המצווה של ללכת בדרכיו של ה' וגם בגלל שבעצמכם הייתם גרים במצרים וחוויתם את צערו של הגר.

"את ה' אלוהיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תישבע, הוא תהילתך והוא אלוהיך אשר עשה איתך את הגדולות ואת הנוראות האלה אשר ראו עיניך" לכאורה פסוק זה וציוויים אלה כבר נאמרו בפרשה הקודמת, אז מדוע חוזרים עליהם כאן – "הישמר לך פן תישכח את ה' אלוהיך… את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תישבע, לא תלכון אחרי אלוהים אחרים אלוהי העמים אשר סביבותיכם" (דברים ו')?.

ויש להבדיל בין שני המקומות: שם מדובר באזהרה לישראל שנכנסים לארץ ורוצים בתים מלאים כל טוב שיש חשש שירום לבבם מרוב שפע וישכחו את ה' שהוציאם מארץ מצרים וירצו ללכת אחרי אלוהים אחרים שמסביב שיותר נוחים מפולחנם, ולא דורשים תרי"ג מצוות, ועל זה אומר משה תיזהרו לא לשכוח את ה' וללכת אחרי אלוהים אחרים, אלא רק את ה' תירא ואותו תעבוד ובשמו תישבע ולא למישהו אחר חלילה.

אך כאן לא מדובר בחשש מעבודה זרה אלא להיפך משה מדריך את ישראל איך להגיע לאהבת ה' מבחירה ורצון, לכן כאן נוסף הביטוי-"ובו תדבק" שלא מופיע שם, כי דבקות זה שיא האהבה שאי אפשר להיפרד ודבקים למושא האהבה. אך בדרך לכך צריך גם לירא ולעבוד כדי לא להגיע למצב של קלות ראש כמעשה אוהבים, ורק לאחר שמגיעים לדבקות בה' אפשר גם להישבע בשמו ואין חשש להפרת השבועה. כי הוא תהילתך והוא אלוהיך שעשה איתך את הגדולות- הניסים הגדולים ביציאת מצרים, קריעת ים סוף, המן, השליו והמים מהסלע, לכן נקרא ה' האל הגדול, "ואת הנוראות" זה המכות הגדולות במצרים – עשר המכות והטבעתם בים סוף שזה גורם מורא גדול לכל הרואה. לכן ה' נקרא גם – "האל הגדול הגיבור והנורא".

"ושבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלוהיך ככוכבי השמים לרוב ואהבת את ה' אלוהיך, ושמרת משמרתו וחוקותיו ומשפטיו ומצוותיו כל הימים" – עוד סיבה שיש לאהוב את ה' היא קיום הבטחותיו שנשבע לאבותינו שישים את זרעם ככוכבי השמיים – "ויוציא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמיימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו: כה יהיה זרעך" (בראשית ט"ו) "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמיים" (שם כ"ב) וכעת התקיימה הבטחה זו וזה עוד סיבה לאהבה את ה' ולשמור משמרתו (כל המצוות נאמרו בלשון הישמר לך) "וחוקותיו" – (כל החוקים שלא נאמר בהם טעם, כמו פרה אדומה שנאמר בה זאת חוקי התורה, שעטנז, כלאיים וכדומה).

"ומשפטיו" (כל פרשת משפטים של דינים שכליים הניתנים להבנת השכל, כמו דיני נזיקין בין אדם לחברו, דיני שומרים, הלוואות, גזלות וחבלות וכדומה) "מצוותיו" (כל מה שנאמר בו צו את בני ישראל בדיני הקורבנות, ודיני המועדות והחגים) וצריך לשמור זאת כל הימים אשר אתם חיים על אדמת ארץ ישראל מתוך אהבה לה'.

"וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה' אלוהיכם, את גודלו… ואשר עשה לחיל מצרים… אשר עשה לכם במדבר… ואשר עשה לדתן ולאבירם… כי עיניכם הרואות כל מעשה ה' הגדול אשר עשה, ושמרתם את כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום, לעמן תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ… למעם תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם… ארץ זבת חלב ודבש"- במקום זה, זו הפעם היחידה בתורה שמופיעה המילה מוסר (בנ"ך מופיעה הרבה פעמים) פירושה כאן היא במובן של עונשי ה' למצרים ולחוטאים (כמו דתן ואבירם) וזה – במשמעות של ייסורים לרשעים, כי השורש של המילה מוסר זה לייסר.

ומשה מדגיש כאן לדור הבאים לארץ, שחלק מהם ראו את כל ניסי ה' במרצים ובים סוף ובמדבר, ואת אשר עשה ה' לדתן ואבירם שפצתה האדמה את פיה לבולעם (וכאן לא מוזכר קורח ושוב מוכח מה שהסברנו בפרשת "קורח" שדתן ואבירם היו יוזמי המרד העיקריים ולא קורח שהוסת על ידם) וחלקם ראו כל זאת בעיניהם, מה שבניהם והדורות הבאים לא ראו וכן מדור זה – הבאים לארץ, הדרישה גדולה יותר לשמור את כל המצווה כדי להתחזק ולרשת את הארץ, מה שאין כן בדורות הבאים שכבר יגורו בארץ מן המוכן ולא צריכים להתחזק בכיבושה, יש פחות דרישה מהם, כי לא ראו את כל מעשי ה' ומוסרו.

מדור הכניסה לארץ יש גם דרישה לאהבה את ה', כי ראו בעיניהם את מעשיו הגדולים וכן הם אלה שצריכים לכבוש את הארץ מידי שבעת העמים ולכן יש צורך גם באהבת ה' ולא רק ביראתו ובעבודתו.

כך שלמרות שלא בצדקתם נוחלים את הארץ, כי ממרים היו מיום צאתם ממצרים עד הנה, אך בזכות אהבת ה' יוכלו לזכות לרדת את הארץ.

ויש לשים לב, שמשה  מזכיר כאן רק עונשים מעל הטבע שהעניש ה' את המצרים ואת חיל פרעה בים סוף (היה נס מעל הטבע כמו עשר מכות מצרים והשבת מי ים סוף על חיל פרעה) וכן אשר עשה לעם ישראל במדבר שחטאו בחטא העגל שנגף אותם במגיפה ובחטא המתאוננים שבערה בם אש ה' ובחטא המתאווים שהיכה ה' בעם מכה רבה מאוד וצרעת מרים, ומות עשרת המרגלים במגיפה לפני ה', ומות קורח ועדתו באש מאת ה', ועונש הנחשים השרפים בשנת הארבעים והמגיפה בעוון פעור, כל אלה היו עונשים מאת ה' בדרך על טבעית.

אך עונש דתן ואבירם נזכר כאן בנפרד, כי פתיחת האדמה את פיה ובליעתה את דתן ואבירם וכל משפחותיהם ורכושם, היה נס חד פעמי, אשר ראוי להבדילו מכל העונשים האחרים במדבר ובמצרים שלמרות שהיו מעל הטבע הם חזרו על עצמם.

וכל העונשים מעל הטבע אלה נכללים במילים מוסר ה'.

מדוע מזכיר כאן משה רק את העונשים שמעל הטבע, ולא מזכיר את הניסים שהיו לטובה כמו קריעת ים סוף בפני בני ישראל הוצאת המים מן הסלע, נתינת המן והשליו וענני הכבוד?.

יש לומר, שהרי כבר הסביר משה לישראל שלא מצדקתם נכנסים לארץ, אלא מרשעת הגויים בארץ, ולכן כעת כשמחזקם לפני הכניסה לארץ, מזכיר להם שגם בעונשים לרשעים ה' משתמש בניסים מעל הטבע, ושהם יכבשו את הארץ על ידי השמדת עמי כנען מפני בני ישראל בניסים מעל הטבע, מצד רשעתם של הגויים ולא מצד זכות ישראל, כפי שהיה במורד בית חורון בזמן יהושע שה' השליך אבנים גדולות מהשמים על חמשת מלכי האמורי הנסים מפני ישראל (יהושע י')

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרישתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמיים תשתה מים ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".

בניגוד לארצות שאר העמים (שמתוכן מוכרת לעם ישראל רק ארץ מצרים שבה שהו מאות שנים) שמושגחות על ידי שרים מעונים ונתונות תחת המזל, ובפרט ארץ מצרים שבה שהו ישראל שהיא ברובה ארץ מישורית הניזונת מהנילוס ולא ממטר השמיים, ויש צורך לכל בעל אדמה שם למשוך מים מהנילוס על ידי תעלות שחופר מהנילוס לשדהו, והרבה תלוי בחריצותו של עובד האדמה.

ארץ ישראל בניגוד לכך מושגחת ישירות על ידי ה'. תמיד עיני ה' אלוהיך בה, והיא ארץ הרים בוקעות ולא ניתן למשוך מים מנהר מרכזי, אלא נתונה לחסדי ה' ושותה מים באמצעות מטר משמים כשה' בוחר מתי ואם להמטיר. וגם המטרה נבחרת בקפידה על ידי ה', זה יקבל מטר וזה לא (ולכן זה אותו שורש – מטר, מטרה) ולכן היא ארץ זבת חלב ודבש אך גם יכולה להיהפך לשממה מוחלטת הכל תלוי ביושבים עליה ולכן כדי להאריך ימים עליה זקוקים ישראל לשמירת התורה והמצות.

ולכן – "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת".

עצם השמיעה וקבלת עול מצוות והסכמה לאהבת ה' ולעובדו בכל לב ונפש, מספיקה כדי לקבל שפע ברכה בארץ מאת ה', למרות שבפועל לא יקיימו את כל המצוות מסיבות שונות, כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונחשב כאילו עשיתם את כל המצוות, ולכן לא נאמר כאן "ועבדתם את ה'", או "ואהבתם את ה'", אלא רק – "אם שמוע תשמעו… לאהבה… ולעובדו…" מספיק שתקבלו עליכם לאהבה ולעבדו.

"ושמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמיים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם".

בניגוד למצוות שמחשבה טובה בקבלתן עליך מספיקה כדי לצרפן למעשה, כאשר סרים מהדרך, לא מספיק שיפתה לבבכם אלא גם בפועל וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחוויתם להם" (ומוזכרת כאן דווקא עבודה זרה כי על ידה עובדים את כל המצוות ומומר לעבודה זרה הוא נחשב מומר לכל התורה כולה, כפי שהסברנו מספר פעמים לעיל) רק אז – "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים", כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ורק אם בפועל סרו ועבדו אלוהים אחרים והשתחוו להם רק אז נענשים על ידי ה'.

ובתחילה יופסק השפע משמיים, ואחר כך לא יהיה מטר, ואחר כך אם לא חזרו בהם האדמה לא תיתן את יבולה (אפילו אם מצאו דרך להשקותה ללא מטר) אחר כך אם לא חזרו בהם, זה כבר נהפך לעבודה זרה להכעיס ולא רק לתאבון, ואז העונש החמור ביותר מגיע – "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם" ותצאו בגלות כדי שלא תגיעו לחמישים שערי טומאה שאז לא תהיה תקנה.

"ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם"- דברים אלו צריכים להיחקק גם בלב ולא רק בשכל שיהיו מוחשיים בכל רגע ולא סתם ידיעה מנוטרלת ללא רגש (כמו שאדם יודע שימות פעם אך זה ידיעה שלא משנה לו את ההתנהגות בחיי היום יום כי זו ידיעה המנוטרלת מרגש).

"וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" – צריך לכתוב פרשה זו בתפילין בנוסף לפרשת "שמע", כי שם יש מצוות אהבת ה' ולימוד תורה, וכאן יש קבלת עול כל המצוות שצריך לחוקקה כנגד הלב וכנגד המוח-"על לבבכם ועל נפשכם" ולכן קושרים על היד כנגד הלב, ובין עיניכם כנגד המוח (ובפרשת "שמע" נאמר – "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" וכאן נאמר לגבי קבלת עול מצוות "ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", ולא מוזכר כאן "בכל מאודכם" כמו בפרשת "שמע"?

כי שם מדובר על מצווה אחת של אהבת ה' שצריכה להיות אהבה בפועל, לכן צריך גם בכל מאודך כלומר בכך כוחות הנפש שלך, ופה מדובר על עצם קבלת עול כל המצוות שאין דרישה שתקבל עליך את כולם בכל מאודך, כי בכל מאודך, זה בכל כוחות הנפש שלך ואי אפשר להשקיע את כל כוחות הנפש בכל מצווה שבתרי"ג מצוות בבת אחת ולא מצפים זאת ממך, אלא מספיק שתקבל לקיימם בכל לבבך ובכל נפשך, כלומר גם ברגש וגם בשכל, ואם תרצה במצוות מסויימות להשקיע גם את כל כוחות הנפש, זה מבורך).

"ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך לביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".

בניגוד לפרשת שמע, ששם נאמר – "ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך…" שם מדובר רק לשנן לבנים ולדבר בם, כי מדובר שם רק בשתי מצוות-ייחודו של ה' ואהבתו בכל לב ונפש ומאודך. ואין פה מה ללמד כי זה פשוט ורק צריך לשנן בעל פה שלא לשכוח ולדבר בכך כל יום, כדי ליישם את בפועל.

אך כאן שמדובר בקבלת עול כל המצוות, צריך קודם כל ללמד את הבנים את כל המצוות לפרטיהן, ולהסביר כל אחת ואחת על כל פרטיה ודקדוקיה, כי הם רבים מספור, ולא מספיק לשנן, כי צריך ללמד לעומק, ואחר כך צריך לדבר בם כל הזמן בלימוד תורה, כדי שלא יישכחו במהלך הזמן ורק כך ניתן לקיימן.

וכן צריך לכתוב פרשיות אלו של שמע והיה אם שמוע, על מזוזות הבתים ושערי הערים בארץ ישראל, כדי לפגוש בהם כל יום ביציאה ובכניסה מהבית ומהעיר – "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמיים על הארץ"- כלומר לנצח, כל עוד העולם קיים, תאריכו ימים על הארץ הטובה בתנאי שתשמרו על מצוות התורה אתם ובניכם.

"כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת אשר אנוכי מצווה אתכם לעשותה- לאהבה את ה' אלוהיכם ללכת בכל דרכיו לדבקה בו. והוריש ה' את כל הגויים האלה מלפניכם וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם. כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו, לכם יהיה: מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם. לא יתייצב איש בפניכם, פחדכם ומוראכם ייתן ה' אלוהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דיבר לכם".

בזכות מצוות אהבת ה', הגוררת הליכה בדרכיו ודבקות בו, על ידי קיום מצוותיו. לא רק שתירשו את גויי הארץ אלא כל מקום שתדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה. כלומר גם גבולות ההבטחה של אברהם בברית בין הבתרים של עשרה עממים, שגבולות אלה מגיעים עד נהר פרת יותר מגבולות ההבטחה של פרשת מסעי, שכללו רק את ארץ שבעת העמים שלא מגיעה עד הפרת.

ולא יתייצב איש לפניכם בכל מקום בו תדרכו, וגם חיות הארץ יהיה להם מורא מפניכם, כי ה' יתן את פחדכם ומוראכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה ובכך תחזרו למצב של אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת, כי תתקנו את חומריות הארץ שהתקללה ותחזירוה למצב שלפני החטא ששם נאמר – "וירדו בדגת הים ובעוף, השמיים ובבהמה ובכל הארץ ובכל רמש הרומש על הארץ" (בראשית א').

כך שהפרשה שנפתחה בעקב, שישפונו הנחש הקדמוני, מסתיימת בכף הרגל לאחר תיקון החטא, שכל מקום בו תדרוך, לכם יהיה, ופחדכם ומוראכם יתן ה' על פני כל הארץ, כי צלם אלוהים יחזור לפניכם ויתוקן חטא העגל  ובעקבותיו חטא עץ הדעת ותבורך האדמה אשר התקללה.