פר' תרומה

פרשת שבוע תרומה

לגבי פרשתנו והפרשה הבאה ותחילת פרשת "כי תשא" – יש מחלוקת במפרשים מתי נאמרו למשה: ע"פ מדרש תנחומא, פרשת "תרומה"- אין מוקדם ומאוחר בתורה ופרשת המשכן נאמרה לאחר חטא העגל בפרשת "כי תשא" וכך גם דעת רש"י.

אולם ע"פ אבן עזרא והרמב"ן והזוהר הקדוש (ויקהל דף קצ"ה, ב') מבואר שמעשה העגל היה אחר ציווי המשכן והפרשות כסדרן נכתבו.

ויותר מסתבר ע"פ הפשט דעה שניה זו – שבארבעים היום הראשונים ששהה משה על הר סיני נאמרה לו פרשת המשכן, ודבר זה מוכח מהחזרה מספר פעמים על הביטוי – "אשר אתה מראה בהר" – כי בתחילת פרשתנו נאמר – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" – ואז לגבי מנורת הזהב נאמר: "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר".

ולאחר מכן, בציווי על הקרשים נאמר "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר", ולאחר מכן, לגבי מזבח הנחושת נאמר: "נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר כן יעשו", משמע מכל פסוקים אלו, שפרשת המשכן נאמרה למשה בהר סיני כאשר שהה ארבעים יום וארבעים לילה ולכן חוזר המשפט- "אשר אתה מראה בהר" שזה בלשון הווה כשהוא על הר סיני, וכן מהפסוק בפרשתנו- "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" משמע שעדיין לא נתן לו את הלוחות ואם כן מדובר לפני חטא העגל.

פרשתנו עוסקת בכלי המשכן ובמשכן עצמו ופרשת "תצווה" עוסקת במשרתים במשכן, בבגדיהם ודרך חניכתם, ובסופה מוזכר מזבח הזהב – מזבח הקטורת, שלכאורה היה אמור להיות שייך לפרשתנו, בכך שהוא מכלי המשכן, אך בגלל ייחודיותו לכהנים המשרתים במשכן נכתב רק לאחריהם, ושם נבאר את ייחודיותו וקשרו לכהנים, וכן הכיור וכנו שמוזכרים בפרשת "כי תשא" והיו שייכים לפרשתנו, אך כיון שנועד לרחצת הכהנים לפני עבודתם, נכתבו לאחר פרשת הכהנים  המשרתים במשכן.

הפירוט הדקדקני של כלי המשכן ומידותיו, עולה בהרבה על פירוט הפרטים של מעשה הבריאה בששת ימי בראשית, ויש ענין בכל מספר וכמות וצורה שנאמרת למשה ע"י ה' בעניין המשכן, כמו, להבדיל, אדם שבונה בית ומפרט לפרטי פרטים את דרישותיו מהמהנדס שמתכנן את הבית.

כמו כן, בתחילת עליית משה להר יש שלב של ששת ימים שמחכה משה עד שה' יקרא אותו אליו, וביום השביעי ה' קורא לו לעלות על ההר ואז שוהה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה – "ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן", ובסיום פרשת המשכן, לפני רדתו מההר ישנה תוספת, מיותרת לכאורה, שה' אומר למשה- "ויאמר ה' אל משה… אך את שבתותי תשמרו… ששת ימים ייעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה'…. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות לוחות אבן…" (שמות ל"א) – ובאמצע – פרשת המשכן, יוצא שפרשת המשכן מוקפת משני צדדיה בזכרון שבעת ימי הבריאה של ששת ימי מעשה ושביתה ביום השביעי, ופרשת המשכן שבאמצע, מפורטת לאין שיעור יותר.

משמע שזו תכלית בריאת שמים וארץ – שה' ישכון בתחתונים – בקרב עם קדשו ולכן פירוט המשכן נעשה על הר סיני, לאדם הכי נבחר מכל בני אנוש, העניו באדם, שהגיע לדרגת מלאך של ארבעים יום ולילה ללא אוכל ושתיה, עד כי קרן עור פניו, שה' מדבר עמו פנים אל פנים ולא קם נביא עוד כמוהו לא לפניו ולא לאחריו, וכל זה מיד לאחר מעמד הר סיני, מתן תורה וכריתת הברית עם עם ישראל.

בכך בעצם מקביל המשכן ליום השבת שהוא הרוחניות שבחומר שמקיימת את כל הבריאה, כי כל חומר מורכב משש קצוות – מעלה, מטה, צפון, דרום, מזרח ומערב (וכך גם מבנה המשכן – כתיבה בעלת ששה צדדים) והרוחניות שמקיימתאת החומר ובלעדיה החומר חוזר לתוהו, כפי שבששת ימי הבריאה, היום השביעי הוא הקיום של כל הבריאה, וכפי שבכל אטום חומר יש רוחניות (כוחות המשיכה והדחיה שבתוכו) שמקיימת אותו במצבו שלא יתפרק לגורמיו, כך המשכן ושכינת ה' בתוכו בקרב עם ישראל ששוכן בקרב שבעים עמים הוא הרוחניות שמקיימת את כל האנושות, ובלעדיה אין קיום לעולם, והיא תכלית בריאת הכל וחיכה ה' עד לרגע זה שיוכל לשכון בקרב עם קדוש ובכך לקדש את הכל.

ולכן ה' אומר למשה – "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"- והמילה "תרומה" היא מלשון הרמה – כי התורם למטרה קדושה זו, גם הוא מתרומם בכך, וראוי שה' יירד וישכון בתוכם, כי כל התורם על פי נדבת לבו, בעצם תורם "את תרומתי" – כי הלא כל מה שיש לעם ישראל, ניתן להם ע"י ה' ביציאת מצרים ובביזת הים, ולכן נאמר – "תקחו את תרומתי" ולא את "תרומתו" – "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דה"א כ"ט), ומי שמבין זאת, ממילא נותן בחפץ לב ובשמחה, ובכך מוכיח שראוי שה' ישכון בקרבו, כי ברוחניות – הדומים בתכונות דבקים זה בזה, וכיון שהבורא הוא הרצון לתת המוחלט, כל מי שיש בו מידה זו של נתינה – ראוי לדבוק בו ולשכון לצדו.

ולכן מצד אחד כתוב משכן- "ועשו לי מקדש" ופסוק אחרי זה נאמר- "את תבנית המשכן"? כי כדי שה' ישכון בתוכנו, צריך לקדש עצמנו ואז- "ושכנתי בתוכם", כי קידוש זה נתינה כלומר ויתור על התאוות והיצרים למען ה', ואין נתינה גדולה מזו ואז יש השתוות הצורה ודבקות ויכול ה' לשכון בתוכנו.

והתרומה הראשונה במעלה שנדרשת מבני ישראל היא הזהב- "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן…"- כי משכן ה' (כמו מעשה הבריאה בששת ימי בראשית) מורכב מכל ארבעת חלקי הבריאה – דומם, צומח, חי ומדבר.   דומם- זהב, כסף ונחושת, אבני שוהם ואבני מילואים. צומח- שש (פשתן), עצי שיטים, שמן למאור, בשמים לשמן המשחה, קטורת הסמים. חי – תכלת, ארגמן (צמר צבוע בדם חלזון) תולעת שני ושער עיזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים. מדבר – יפורטו בפרשת תצווה – משרתי המשכן אהרן ובניו הכהנים ומשה בשבעת ימי המילואים שחנך את המשכן בקרבנות מהחי.

אמנם אבני השוהם ואבני המילואים ואפילו התכלת והארגמן, ערכם הכספי עלה על הזהב, אך דווקא הזהב נבחר להיות נוכח בכל המשכן פנימה (כי בחצר המשכן – דווקא שלטה הנחושת – מזבח הנחושת, הכיור וכנו, עמודי החצר ואדניהם- כולם נחושת) – הארון צופה זהב מבית ומבחוץ, הכפורת (מכסה הארון) והכרובים שעליה מקשה אחת זהב טהור, טבעות הארון – זהב, בדי הארון מצופים זהב.

השולחן מצופה זהב ועליו זר זהב סביב ומסגרתו – זר זהב למסגרתו סביב וארבע טבעות זהב, ובדיו מצופים זהב, קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו זהב טהור. מנורת הזהב – כולה זהב טהור מקשה אחת ומלקחיה ומחתותיה – זהב טהור.

וכל קרשי המשכן מצופים זהב, טבעותיהם זהב ובריחיהם מצופים זהב, ורק אדני הקרשים – כסף, גם עמודי הפרוכת של קודש הקודשים מצופים זהב וגם עמודי מסך פתח המשכן מצופים זהב.

ויוצא שהנמצא בתוך המשכן ראה מסביב רק זהב, בכל אשר יפנה, למעט האדנים מכסף, ופרוכת קודש הקודשים שהייתה מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, וכן מסך פתח המשכן אותו הדבר, וכן תקרת המשכן- עשר יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, אך מחוברות בחמישים קרסי זהב.

ונשאלת השאלה: מדוע דווקא הזהב נבחר להיות המראה השולט במשכן?

הפעם הראשונה שבה מוזכר הזהב בתורה, קשורה לגן העדן ביום השישי לבריאת העולם – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים, שם האחד פישון, הוא הסובב את כל ארץ החווילה אשר שם הזהב וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח ואבן השוהם" (בראשית ב').

גם הזהב וגם אבן השוהם, היו מרכיבים במשכן (אבן השוהם היא גם מאבני החושן וגם על שתי כתפות האפוד), אך הביטוי- "וזהב הארץ ההיא טוב"- יכול להתפרש כטוב מבחינת איכות הזהב, אך גם במובן טוב מוסרי מבחינה של טוב ורע רוחני, ואכן בפרשתנו ובכל התורה והנ"ך המילה – "טהור" מוצמדת בעיקר לזהב ולא למתכת אחרת, וגם מילה זו בעלת מספר משמעויות: הן טהור מבחינת ללא סיגים ופסולת והן טהור במובן של קדושה ("לב טהור ברא לי אלוקים"- (תהילים נ"א) "יראת ה' טהורה עומדת לעד" (תהילים י"ט)], והן במובן של טומאה וטהרה ("והזה הטהור על הטמא" (במדבר י"ט)], ולעומת זאת העגל שעשו ישראל במדבר, גם הוא היה מזהב דווקא וכן עגלי הזהב שהקים ירבעם בן נבט בבית אל ובדן גם הם היו מזהב – ע"פ העיקרון "זה לעומת זה עשה האלוקים" (קהלת ז').

פרשתנו מחזירה אותנו לפעם הקודמת שה' בנה לו דירה בתחתונים ושכן בקרב בני האדם – גן העדן לפני החטא, גם שם ביום השישי לבריאה בנה לו ה' אלוקים מכון לשבתו- "ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ויצמח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן… ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (משמע שהגן שייך לה' והאדם נמצא שם כדי לעבוד ולשמור את הגן) "וישמעו את קול ה' אלוקים מתהלך בגן לרוח היום… וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן העדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ב', ג'),

וכעת, לאחר מתן תורה, שתוקן חטא אדם הראשון ופסקה זוהמתם של ישראל- ע"פ מסכת שבת קמ"ו (עד שתחזור בחטא העגל) שב ה' לשכון בתחתונים, אך כעת על בני האדם לבנות את הדירה לה' ולבנותה מתרומותיהם, ובעיקר מזהב טהור ללא סיגים (כפי שהם טהורים ללא סיגים, כי פסקה זוהמתם וכפי הזהב מזמן גן עדן – הזהב הטוב שמקורו בנהר הפישון היוצא מעדן ומשקה את הגן) וכן מאבן השוהם המוזכרות שם. ובמקום להשכין את הכרובים מחוץ לגן, כפי שקרה לאחר הגירוש מגן עדן, כאן הכרובים נמצאים בלב המשכן בקודש קודשים, וכן שם הגן היה במקום קבוע, וכאן המשכן נודד עם עם ישראל במדבר לאן שילכו ובסופו של דבר נכנס לארץ ישראל ושוכן במשכן שילה.

בימינו התגלו תכונות נוספות לזהב, שמייחדות אותו על מתכות אחרות ועל חומרים אחרים בבריאה: מצד אחד הזהב הוא מתכת אצילה – כלומר: לא מתערבת עם שום מתכת אחרת בטבע ולכן נשארת עמידה לאורך שנים רבות, תכונה זו גורמת לכך שאנו פוגשים את הזהב בטבע בצורתו השלמה ללא צורך לנקותו או לזקקו, ומצד שני- תכונה שניה של הזהב היא המוליכות החשמלית הגבוהה שלו, ומבחינה כימית תכונות אלו סותרות זו את זו – מוליכות ואצילות לא אמורות ללכת יחד וזו תופעה ייחודית דווקא בזהב, כלומר יש בו עצמיות מחוברת שלא מוותרת על שום חלק (ולכן לא מתערבת עם מתכות אחרות) ומצד שני, מעבירה דרכה באופן הכי מעולה זרמים אחרים.

ובכך מתאפיין עם ישראל ששומר על ייחודיותו בקרב העמים ומצד שני מזרים לעמים אחרים את האמונה בא-ל אחד, ומקבל מעמים אחרים את חוכמות הטבע ומקדשם ומנצלם לעבודת הבורא ומחזירם לעמים בצורה מתוקנת. כפי שנאמר- "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם" (בראשית ט') – "אמר רב חייא בר אבא… יפיפיתו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט').

אך המשכן, מעבר למשמעות של שכינת ה' בתוכנו, יש לו גם משמעות של משיכה – "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בו" (שיר השירים א')- חדריו של המלך זה המשכן – חדרו של מלך העולם, שמהווה נקודת משיכה לכל עם ישראל, בפרט בשלושה רגלים, אך המשכן הוא גם במשמעות של משכון שיכול להלקח בכל רגע ע"י בעליו ברגע שישראל לא ראויים לכך.

בניגוד לגן העדן שבו שכן גם הנחש הקדמוני בתוך הגן, מה שגרם לחטא אדם הראשון, כאן במשכן, הנחש נמצא מחוץ למשכן – בחצר המשכן, ששם משכנה של הנחושת, שממנה עשוי המזבח, שנועד לכפר על עם ישראל, ע"י הקרבנות שמקריבים עליו ומצופה כולו נחושת, כפי שנחש הנחושת שעשה משה, כיפר על ישראל כאשר שילח ה' בעם את הנחשים השרפים שנשכו בעם והמיתו עם רב מישראל – "ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי" (במדבר כ"א), כך גם כאן בחצר המשכן, מזבח הנחושת מכפר על חטא הנחש, אך לא נכנסת הנחושת אל תוך המשכן, ששם משכן הזהב הטוב הטהור.

אך בחצר המשכן אין שום דבר מזהב, ואין שום חיבור בין הנחושת לזהב, שזו שולטת בחוץ וזה שולט בפנים, ויש רק מקום אחד של מפגש ביניהם – בפתח המשכן – בעמודי מסך פתח האוהל- "ועשית למסך חמישה עמודי שיטים וציפית אותם זהב וויהם זהב ויצקת להם חמישה אדני נחושת" – כאן על נקודת המפגש בין המשכן לחצר, יש גם נקודת מפגש בין הזהב לנחושת, אך עדיין הזהב למעלה והנחושת למטה, בצורת אדנים שעליהם עומדים העמודים המצופים זהב ווויהם זהב.

והעניין הוא שנחושת וזהב מאוד דומים בצבעם וניתן בקלות לטעות ביניהם במבט שטחי, כפי שלעיתים מבט חיצוני יוביל לטעות בין שיא הקדושה לשיא הטומאה – כפי שראינו במפגש אהרן ומשה וחרטומי מצרים, שמטה אהרן הפך לתנין (מכח הקדושה) ומטות החרטומים גם הפכו לתנינים – אך מצד כוחות הטומאה, ולכאורה במבט שטחי אלו אותם כוחות, אך ברובד הפנימי – כדי להגיע לקדושה, צריך מאמץ עצום בשבירת התאוות והיצרים וקידוש החומריות (כפי שדורשת גם הפקת הזהב הנדיר), אך לכוחות הטומאה מאוד קל להגיע אליהם בדרך הפוכה של כניעה והתמכרות והתמסרות לכל התאוות ושחרור היצרים, כפי שמתבטא בקיצוניות בעבודת בעל פעור שנדבקים בטומאה במעשים הכי בהמיים שאפשר (וגם הפקת הנחושת קלה ומצויה בשפע ואולי מכאן הביטוי – "נחושת קלל" – קלה ומקוללת (דניאל י') – לעומת זהב טהור וטוב).

כי זה לעומת זה עשה האלוקים, כדי שתהיה בחירה אמיתית וכפי שכל עוד שרתה נבואה בישראל (כוחות הקדושה) עד תחילת בית שני, כך באותה עוצמה ניתן כח ליצר העבודה זרה  וכוחות הטומאה באותה תקופה, שרוב ישראל נכשלו בה לאורך כל ימי בית ראשון וכשפסקה הנבואה פסק גם כח היצר של העבודה זרה ובבית שני כבר לא מוצאים את ישראל חוטאים בכך.

לעומת זאת, הכסף הממוצע בין שניהם (זהב ונחושת) נמצא הן במשכן עצמו (בתור אדנים לקרשי המשכן ועמודיו – מאה אדנים) והן בחצר המשכן – (בתור ווי עמודי החצר וחישוקיהם כסף), אך במשכן, הוא נמצא בתחתית – כבסיס לזהב ואילו בחצר המשכן הוא מעל – בראשי עמודי החצר, בתור ווים וחשוקיהם. כי "חשוק" זו טבעת כסף שהקיפה את העמוד ואליה היה מחובר הוו שעליו נתלו קלעי החצר, כי אדני עמודי החצר היו עשויים נחושת ולא כסף.

וכן בחלום נבוכדנאצר- הזהב בראש (מלכות בבל) הכסף מתחתיו (מלכות פרס) והנחושת מתחתיהם (מלכות יון) (דניאל ב').

המילה כסף בלשון הקודש (בניגוד לשפות אחרות) יש לה שני משמעויות – ממון ומתכת מסוג כסף.

כנראה בגלל שבאותה תקופה שלמו בעיקר ע"י שקלי כסף שלא היו מטבעות אלא מידת משקל- שכל שקל כסף היווה עשרים גרגירי כסף, כשכל גרגיר בגודל גרעין שעורה (ולפי האבן עזרא – גרגירי חרוב) – "עשרים גרה יהיה השקל" (ויקרא כ"ז), כפי שנראה בפרשת "פקודי" שמסכמת את משקל הזהב, הכסף והנחושת וכולם נמנים בשקלי הקודש, משמע שזו הייתה מידת משקל ולאו דווקא מטבע.

וכן בסממני הקטורת – "וקדה חמש מאות בשקל הקודש" (שמות ל')- ושם בכלל מדובר בצמח. ומכך נגזרה כנראה המילה כיסופים – "נכסוף נכספת לבית אביך" (בראשית ל"א) – כי בני האדם בטבעם נכספים לכסף שבאמצעותו משיגים את חשקם- "וחשוקיהם כסף".

ובפרשת "כי תשא" נבאר: מדוע דווקא אדני הכסף והווים והחישוקים מכסף לא באו מנדבת איש כפי רצונו, כפי שהיה בשאר החומרים במשכן, אלא מחובת מחצית השקל שנלקחה באופן אחיד מכל ישראל.

התכלת, הארגמן ותולעת השני (מהחי- צמר כבשים) והשש (פשתן מהצומח) משמשים בעיקר בתוך המשכן (הפרוכת, מסך פתח המשכן, עשר היריעות לגג המשכן הנראות מבפנים בלבד), אך גם בחצר המשכן (מסך שער החצר), וכן בבגדי הכהן הגדול, ששם נלווה אליהם גם הזהב (אך לא הכסף והנחושת) כי הכהן הגדול הוא זה שנכנס למשכן ולקודש הקודשים ביום הכיפורים (בניגוד לכהנים הדיוטות, שרשאים להכנס רק למשכן להדלקת הנרות והקטרת הקטורת וסידור לחם הפנים, אך לא לקודש הקודשים) ובשני המקרים יש כאן שעטנז צמר ופשתים יחדיו, שכפי שהסברנו באריכות בפרשת "בא" את הסברה שדווקא בקודש יש מצווה לעשות שעטנז, ובאמת בקלעי החצר אין שעטנז ושם מופיע רק השש (הפשתן) (ולכן הוא אחריהם בחשיבות) ללא צירוף תכלת וארגמן ותולעת שני.

אך יריעות העיזים לא נכללות בתוך המשכן, אלא נמצאות מעל המשכן ולא נראות מבפנים ולא משולבות בבגדי הכהנים, ואולי בגלל ששעיר העיזים בא רק כקרבן חטאת, בניגוד לכבשים והאילים והפרים – שבעיקר באים כקרבנות עולה ושלמים. ורק ביום הכיפורים – שאין רשות לשטן לקטרג מובא מדם השעיר לה' אל תוך המשכן ומוזה בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב (ואמנם גם שעירים הנשרפים הבאים על ע"ז, מובא דמם אל תוך המשכן, אך זה לא מוכרח לקרות ויתכן שלא יהיה לעולם) ולעומתו שעיר העיזים השני הולך לעזאזל.

וכבר הסברנו במקומו את השתלשלות שעיר העיזים בתקופת האבות, החל מעשו השעיר שגר בשעיר, ושעיר העיזים ששחטו אחי יוסף וטבלו בדמו את כתונת הפסים של יוסף כדי להראות לאביהם, ותמיד הקשרו היה שלילי, ועיזים מלשון עזות בניגוד לכבש – הכבוש.

וכן במצרים נהגו בני ישראל לזבוח לשעירים- "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא י"ז).

ומעניין ששתי יריעות העיזים שעל המשכן (היריעה בת חמש היריעות המחוברות והיריעה בת השש יריעות מחוברות, הן כנגד ו' ה'- מאותיות ה'), במקום חיבורן (מעל הפרוכת ומעל קרסי הזהב של יריעות המשכן שמתחתן) היו מחוברות בקרסי נחושת דווקא, כפי שהסברנו את משמעות הנחושת וכן מזבח הנחושת שמכפר על חטאים שנובעים מחטא הנחש הקדמוני. (ואולי חמישים קרסי הנחושת כנגד חמישים שערי טומאה ולעומתם חמישים קרסי הזהב שמתחתם הם כנגד חמישים שערי בינה)

לכן מזבח הנחושת שמחוץ למשכן מכפר על חטאי הנפש הבהמית שבאדם, ע"י קרבנות בהמה, ואילו מזבח הזהב שבתוך המשכן מכפר על חטאי הנשמה ולכן עליו לא מוקרבות בהמות לכפר (למעט דם הפר והשעיר ביום הכיפורים ופרים הנשרפים ושעירי ע"ז), אלא כל יום בבוקר ובערב מקטירים עליו קטורת סמים ולכן הוא מצופה זהב ולא נחושת, ונמצא בתוך המשכן ולא בחצר המשכן. ("איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח" (ברכות מ"ג)).

עורות האילים מאדמים ועורות התחשים באים לאחר שער העזים , כי מקומם היה מעל יריעות העזים לגג על המשכן בלבד ולא היה להם שימוש אחר נוסף (למעט עור התחש ששימש לכיסוי כלי המשכן בזמן המסעות במדבר- הארון, השולחן, המנורה, מזבח הזהב ומזבח הנחושת (במדבר ד')).

אך עצי השיטים, מדוע מוזכרים לאחר כל החומרים שהזכרנו, הלא נוכחותם במשכן הייתה בכל: הן בארון, הן בשולחן, הן בקרשי המשכן, הן בבדים של כל הכלים, הן במזבח הנחושת, הן בבריחי המשכן ועמודיו, אז מדוע נדחקו כמעט לסוף רשימת התרומות ולא הוזכרו בתחילה לצד הזהב והכסף?

ויש לומר: שאמנם הם נוכחים בכל, אך מצד שני הם הכי לא נראים במשכן כי כל הכלים והקרשים שהזכרנו היו מצופים לחלוטין זהב מכל צד, ואפילו מזבח הנחושת שמחוץ למשכן היה מצופה נחושת מכל עבריו ואפילו בדיו, והקרשים כשלעצמם לא נראו כלל מבעד לכל הציפויים, ולכן נדחקו לסוף רשימת החומרים הקבועים במשכן.

אמנם גם יריעות העזים, היו נסתרות מתחת לעורות האילים המאדמים ועורות התחשים ומתוך המשכן היו נסתרות ע"י יריעות המשכן (של תכלת וארגמן ותולעת שני ושש), אך היה מקום שהיו נראות יריעות העזים – מצדי המשכן – משלושת צדדיו, יריעות העיזים נראו מחוץ למשכן, וכן בסרח העודף על אחורי המשכן – "סרח העודף ביריעות האוהל, חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן, והאמה מזה והאמה מזה בעודף באורך יריעות האוהל יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו".

לעומת זאת, שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים, הם שייכים לקבוצה אחרת מהקודמים, כי אינם חלק מהמשכן הקבוע, אלא משמשים במשכן מדי יום- השמן למאור להדלקת המנורה – שכל יום צריך למלא מחדש את נרות המנורה בשמן, וכן הבשמים לשמן המשחה ולקטורת, שהקטורת מוקטרת כל יום בערב ובבוקר על מזבח הזהב (ושמן המשחה משתמשים בו רק לחנוכת המשכן בתחילתו ולחניכת הכהנים), אך עדיין הם מוקרבים בכל יום במשכן – ושמן למאור קודם כי הוא נמצא כל הלילה בנרות ולא כן הקטורת.

אך אבני השוהם ואבני המילואים לאפוד ולחושן הם אחרונים – כי נמצאים רק בבגדי הכהן הגדול, ולמרות שהם יותר יקרים אפילו מהזהב והתכלת והארגמן, עדיין הם לא חלק מהמשכן, ולא כל יום הכהן הגדול משרת במשכן ולכן הם אחרונים בחשיבות.

ואבני השוהם קודמים לאבני המילואים כי הם גם על האפוד – על שתי כתפות האפוד – וגם חלק מאבני המילואים שבחושן, בניגוד לאבני המילואים האחרות שנמצאות רק בחושן, וכך תמה רשימת התרומות שעל בני ישראל להביא לצורך המשכן, כליו, ובגדי הכהונה.

לגבי החיטים למנחות והיין לניסוך והבהמות והעופות לקרבנות השונים, אלה נהגו רק על המזבח החיצון (למעט לחם הפנים שהיה על השולחן בתוך המשכן משבת לשבת, אך הכנתו ואפייתו היו מחוץ למשכן ולכן החיטים עצמם לא הוזכרו, בניגוד לשמן למאור שהוא בעצמו שימש בתוך המשכן וכן קטורת הסמים), ולכן לא הוזכרו בפרשתנו כחלק מהתרומות שנתבקשו בני ישראל להתנדב לצורך המשכן.

וגם דם הפר והשעיר של יום הכיפורים שמוזה בתוך המשכן בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב – רק דמם מובא פנימה, אך כל יתר הפעולות נעשות מחוץ למשכן – בחצר המשכן. אותו דבר בעניין פרים הנשרפים של פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח ושעירים הנשרפים על חטא עבודה זרה. ולכן לא הוזכרו כאן כחלק מתרומת המשכן.

שני כלים בפרשה עשויים כולם מזהב טהור, ולא עצי שיטים מצופים זהב, והם – הכפורת ומנורת הזהב, ובשניהם נאמר "מקשה תעשה אותם" – (לגבי הכפורת והכרובים שעליה), ולגבי המנורה נאמר – "מקשה אחת זהב טהור". דרישה זו מקשה מאוד על עשייתה ולא מותירה מקום לטעויות ותיקונים מצד העושה במלאכה, כי צריך לקחת גוש זהב גדול ולפסלו עד גמר הצורה הרצויה, וכל טעות קטנה פוסלת את הכל, כי איננו יכול להדביק ולחבר חלקים אלא להתחיל הכל מחדש מגוש חדש של זהב.

וקושי זה, הופך את הדרישה למקשה לדרישה לשלמות ששייכת רק לבורא, ואולי זה בא לרמז על מעשה הבריאה של ששת ימי בראשית, כפי שהזכרנו בתחילת הפרשה – שמעשה המשכן מקביל למעשה הבריאה, ולכן דווקא במנורת הזהב בעלת שבעת הקנים (כנגד שבעת ימי בראשית) נדרשת שלמות זו, ולכן גם במנורה יש עשרים ושנים גביעים משוקדים כנגד עשרים ושתים אותיות האלף בית שאתן נברא העולם ולכן על בצלאל בונה המשכן וכליו נאמר שידע לצרף צירופי אותיות שבהן נברא העולם (כי העולם נברא בדיבור ה' – "בדבר ה' שמים נעשו") .

וכן בכפורת עם שני הכרובים שמתקנת את חטא אדם הראשון ביום השישי לבריאה ומכניסה את שני הכרובים (שהוצבו מחוץ לגן עדן לשמור על הגן לאחר גירוש האדם) לתוך קודש הקודשים לשמור על לוחות הברית.