משפט יגאל עמיר המואשם ברצח יצחק רבין, ראש הממשלה, בכוונה תחילה ובפציעת יורם רובין, המאבטח, בנסיבות מחמירות, החל ב-19.12.95 והסתיים ב-27.03.96.
המשפט התנהל בבית הדין המחוזי בתל-אביב על ידי שלושה שופטים:
אדמונד לוי (אב בית דין)
סביונה רוטלוי
ד"ר עודד מודריק
בפתח הדיון הראשון אב בית דין אדמונד לוי הבטיח לנהל משפט עניני והוגן. "בית המשפט יקפיד על שמירת זכויותיו של הנאשם" – אמר.
ב-27.03.96 סיכם יגאל עמיר את ההליך המשפטי בשתי מילים: "משפט ראווה".
מי ביניהם צדק? הקורא יוכל לשפוט.
בדיון הראשון אשר התקיים ב-19.12.95 יגאל עמיר הוצג על ידי שני סניגורים: עו"ד מרדכי עופרי ועו"ד יונתן גולדברג. אחרי הקראת כתב האישום ביקשו הסניגורים לדחות את המשך הדיון לכמה שבועות על מנת לאפשר להם ללמוד את חומר הראיות ולגבש קו הגנה. בהסכמת התובעות (עו"ד מרים רוזנטל, פרקליטת מחוז תל אביב וסגניתה עו"ד פנינה גיא) השופט לוי נענה לבקשה זו וקבע כי המשפט יתחדש ב-23.01.96.
בקשות הסניגורים לדחות את המשך המשפט עד לסיום חקירת נסיבות האירוע על ידי ועדת שמגר ולאסור את הפצת קלטת הווידאו, המתעדת ההתרחשויות בכיכר מלכי ישראל בליל 4 בנובמבר, בתקופת ניהול המשפט נענו בשלילה.
עם תום הדיון אביו של יגאל, שלמה עמיר, ניגש לאיתן הבר, אשר שימש כיועצו של רבין, וביקש ממנו "סליחה ומחילה". לתגובה החריפה של הבר היו כמה גרסאות: הוא עצמו טען כי השיב "בנימוס" (!): "אל תתקרב אלי!" אך שלמה עמיר מסר כי נאמר לו: "אם תוסיף לדבר איתי, אני אחטיף לך". "עזוב אותו, הוא מפלצת," – קראה גאולה עמיר לבעלה.
את חילופי הדברים האלה ניתן להבין על רקע המתיחות הכללית שנוצרה, אך הדבר החמור באמת קרה לאחר מכן, כאשר מר הבר ניצל את עמדתו הציבורית הרמה והחל להתראיין לכל כלי תקשורת עם מסר ברור של נקמה המופנית כלפי חפים מפשע: "ארדוף את משפחת עמיר כל חיה". אין צורך לומר כי לקריאה מקוממת זאת מפי אישיות ציבורית בכירה לא נשמעה כל ביקורת, כמו כן נכון להיום טרם הביא מר הבר את התנצלותו על דבריו.
יגאל עמיר ענה על כתב האישום. הוא הודה ברוב העובדות, אך כפר בכוונתו לרצוח את רבין. הוא אמר: "אין לי שום דבר אישי נגדו. אין לי שום דבר נגדו כבן אדם. רציתי להזיז אותו מתפקידו. אם הוא היה מתפטר זה היה עבורי אותו דבר."
הוא הביא נימוק הלכתי לפעולתו – "דין רודף": "לפי דין רודף צריך לעשות את המקסימום לפני שהורגים. לכן המטרה שלי לא הייתה לרצוח… הייתי מסתפק בשיתוקו אך אם אין ברירה – אז גם מוות. אני לא מתחרט. כוונתי הייתה להוריד את רבין מהתפקיד של ראש הממשלה. רציתי לעצור את פעילותו הפוליטית."
בהתייחס להאשמה בפציעת מאבטח של רבין, הדגיש עמיר כי החשש של פגיעה באנשים חפים מפשע היה בראש מעייניו והניע אותו מניסיון לממש תוכניות התנקשות אחרות שבהן היה לו סיכוי לא להיתפס.
בישיבה זו התגלו חילוקי דעות עמוקים בין הסניגורים של יגאל עמיר לבינו אשר בצורה זו או אחרת נמשכו עד ליום האחרון של המשפט. לדוגמה, עורך דין גולדברג הגיש בקשה לדחות את מתן תשובתו של עמיר בניגוד לרצונו של מרשו, כך שהאחרון נאלץ להודיע לשופט כי עו"ד גולדברג אינו מייצג את עמדתו. עורך דין עופרי ביקש לשחררו מייצוג הנאשם בטענה כי בתיק נעשים צעדים משפטיים ללא הסכמתו. התפטרותו התקבלה בישיבה הבאה של בית הדין.
לאחר הודאתו של עמיר העידו חוקרי משטרה אשר נשאלו על פרטי החקירה שניהלו. הם הצהירו כי עמיר שיתף אתם פעולה. "הוא ננעל והחליט לשמור על זכות השתיקה בכל הקשור לשותפים. אבל לגבי מעשיו הוא התרשמתי שהוא היה שלם עם עצמו…". עמיר מצדו הודיע כי אין לו טענות כלשהן כלפי חוקריו, זאת למורת רוחו של עורך דינו גולדברג אשר ביקש לנהל משפט-זוטא על קבילות הודאות מרשו במשטרה.
הופעתו של הנאשם במשפט הייתה הפתעה לא נעימה עבור נציגי התקשורת אשר סיקרו את מהלך המשפט. טעה מי שציפה לראות בן אדם שבור, מודה בחטאו ומתחנן על נפשו. עמיר נראה נינוח ושלם עם עצמו, הוא לא גילה סימני חולשה. במהלך הדיון הוא השכיל להשתמש היטב בנשק המסורתי של החלשים או, יותר נכון, של איש בודד אשר ניצב מול כל המערכת – את נשק האירוניה והחיוך.
ניתן לשער כי מטרתו הייתה להביע את חוזק העמידה ואת חוסר האמון במערכת. המסר נקלט היטב. "איך הוא מעז לחייך" תחת הכותרת הזאת הופיע דיווח על פתיחת המשפט ב"ידיעות אחרונות" למחרת. נושא "החיוך המפלצתי" מיד תפס מקום מרכזי בהתייחסות למשפט מצד עיתונאים, נבחרי ציבור, אנשי אקדמיה ומשפט אשר דנו בכובד ראש האם לא כדאי להסתיר את עוצמתו האירונית של הנאשם מעבר לזכוכית כהה ומה על השופט לעשות כדי לאסור על הנאשם לחייך.
במהלך המשפט יזם השופט לוי את הבדיקה הפסיכיאטרית. שלושה פסיכיאטרים אשר נפגשו עם עמיר ובני משפחתו ולמדו את חומר החקירה קבעו כי עמיר לא סבל מכל מחלת נפש או הפרעה נפשית וכשיר לעמוד לדין.
במהלך עדותו הסביר עמיר את ההחלטיות שאתה פעל ואמר: "השקפת העולם הכללית שלי היא של התורה, לשלוט באופן המוחלט ביצר. אלוקים זו לא רק אמונה, זו הידיעה שיש אלוקים. בהתאם לכך אני חי ופועל."
במיוחד הדגיש עמיר כי לא חש שנאה אישית כלפי רבין והחלטתו להתנקש בחייו הייתה אמצעי אחרון להצלת המצב: "החלטתי אחרי אוסלו ב' שכאשר העם שותק יחידים צריכים לפעול." עמיר ראה ב"דין רודף", לפיו פעל, כטענתו, את ההוכחה לכך שכוונותיו היו למנוע מרבין להיות ראש הממשלה ולא לרצחו.
בהתייחס לאירועים של אותו ערב עמיר סיפר: "ראיתי בטלוויזיה את עצרת השלום והחלטתי לעשות זאת. לא תכננתי שום דבר, לא בדקתי את המקום. אמרתי שאם ה' רוצה, הוא ייתן לי אפשרות לעשות זאת. הלכתי עם הנשק דרוך ונצור. הלכתי מסביב לחניון גן-העיר. ציפיתי לראות אם ההשגחה העליונה תאפשר לי לעשות זאת. חשבתי שאם שוטר יגיד לי לעזוב את המקום, סימן שלא הגיע הזמן לעשות זאת. עמדתי שם 40 דקות – ואיש לא פנה אלי. הבנתי שהגיע הזמן. תכננתי לירות שני כדורים, עם נגזר מן השמים שהוא לא ימות, גם חמישה כדורים לא יהרגו אותו."
במהלך המשפט בעיית הייצוג ההולם של הנאשם הלכה והחריפה. הבעיה העיקרית של הסניגוריה בכל מהלך המשפט היה אי-תיאום בין קו ההגנה שלה לבין הקו שהוביל עמיר עצמו; לא פעם הסבריו הישרים של האחרון סתרו את דברי סניגוריו. למעשה ניתן לומר כי הנאשם ייצג את עצמו תוך מאבק עיקש עם עורכי דינו. כך, למשל, הוא בעצמו ניהל חקירה נגדית של העדים.
עורך דין גולדברג לא פעם ננזף קשות על ידי השופט על חוסר מקצועיותו, אך גם על הדברים הטריוויאליים ביותר (כגון על כך ששתה "קולה" מפחית ולא מן הכוס ועל ידי כך כביכול הראה חוסר-כבוד כלפי בית המשפט).
בסופו של דבר, מינה השופט 2 סניגורים נוספים לייצג את יגאל עמיר לצד עו"ד גולדברג: עו"ד שמואל פליישמן ועו"ד גבי שחף. עו"ד פליישמן עבד באותה עת במשרדו של מר חיים משגב, עורך דין ופובליציסט ידוע, בעל דעות ימניות. כששמע עו"ד משגב על כוונתו של פליישמן ברדיו, הודיע בשידור חי כי הוא מתכוון לנתק את הקשר עם עמיתו.
הסניגורים פיתחו שני קווי הגנה מקבילים: עו"ד פליישמן ניסה להוכיח את העדר "הכוונה הפלילית" ועל סמך כך ביקש להרשיע את עמיר בהריגת רבין בלבד ולזכותו כליל מן ההאשמה בפציעת המאבטח, כאשר עו"ד שחף התמקד באפשרות של מקור ירי נוסף, אם כי לא הצליח להוכיחה.
מטרת הפרקליטות לא הייתה קשה במיוחד. עמיר הודה ברוב העובדות המיוחסות לו. בסיכומיה בחרה הפרקליטות שלא להיכנס לסוגיות ההלכתיות של דין רודף והכוונות המלוות את מי שפועל לפיו אלא הדגישה כי עמיר לא הביא חרטה על התוצאה הסופית של מעשיו (אם כי כידוע הוא עמד בצפירה לזכרו של רבין). פרקליטות דרשה להטיל על עמיר את העונש המקסימאלי, מצטבר, עבור שני העבירות שבהם הואשם.
יש לזכור כי פרקליטות פעלה באווירה ידידותית תוך גיבוי מלא מן השופטים והתקשורת.
את המשפט ניהלו, כאמור, 3 שופטים, אך ללא ספק הדמות הדומיננטית בו הייתה זו של השופט אדמונד לוי. שופט לוי במהלך המשפט הבליט מאוד את דאגתו לעשיית הצדק ולשמירת הזכויות של הנאשם. אך האם יש זכות יותר בסיסית של הנאשם מאשר זכות הדיבור, יכולת לפרט את כל המניעים אשר הביאו אותו למעשה שבגינו נשפט ואת כל הנסיבות.
למען זכות זו נאלץ עמיר להיאבק עם שופט לוי אשר פעם אחרי פעם קטע את עדותו בטענה כי לא יאפשר אמירות פוליטיות במשפט פלילי. כמובן, שהפרדה מעין זאת תמוהה בהתחשב בעובדה כי עמיר פעל דווקא על רקע הפעילות הפוליטית של רבין ולכן, להערכותיו ולדעותיו הפוליטיות יש קשר ישיר עם מה שנעשה. להשמעת דעות אלו יכולה להיות משמעות מעשית מאוד באשר לתוצאות המשפט; אם לא באשר להרשעה עצמה אך באשר לגזירת העונש.
ניתן להניח כי לו אפשר השופט להיכנס לדעותיו של עמיר באשר לסכנות תהליך אוסלו, היה מגיע למסקנה על האפשרות להקל בצד הענישה. החלטת שופט לוי להתעלם מן הצד הזה פגעה קשות ביכולתו השיפוטית, הרבה יותר מאשר כל מחדלי ההגנה.
כפי שנכתב בעיתון "הארץ", "מערכת המשפט לא הניחה למשפט הזה לגלוש לדיון פוליטי כלשהו, והעבירה לעמיר מסר ברור כי הוא עומד למשפט כמו כל פורץ אלים וכל רוצח מהעולם התחתון". הערה חיובית זאת מדגימה את הניכור של מערכת השיפוטית אשר נוהלה על ידי שופט לוי ממסגרת אתית-ערכית.
מטבע הדברים המשפט של המתנקש בחיי ראש ממשלת ישראל משך הרבה תשומת לב גם בארץ גם מחוצה לה. אולם המפשט היה מלא באנשי תקשורת אשר דווחו נאמנה על התרשמויותיהם. היות ובאולם המשפט אסור לצלם, ציירים ציירו תמונות בעיתונים הממחישים את הנעשה בבית המשפט המחוזי.
בניהולו המנוסה של השופט לוי הדיונים היו מלאים באפקטים תיאטרליים: החל מהפארסה שבתור גיבורה הראשי יעד שופט לוי את עו"ד גולדברג ועד לטרגדיה גבוהה. את דוגמאות האחרונה סיפקה העדות של הנאשם שבמרכזה עמד הניגוד הקלאסי בין הרגש לבין תחושת האחריות והחובה.
אין צורך לומר כי אנשי התקשורת אשר נוכחו בעולם לא ידעו להבחין בהשתייכות הזאת של הז'אנר, הרי הם לא יכלו לצאת מן השבי של הקלישאות המלודרמטיות של ה"רגעים המצמררים" עליהם סיפרו לקהל הרחב. יגאל עמיר עם "קור רוחו המדהים" נכנס לתוך תפקיד הרשע המלודרמטי, האחר האבסולוטי שהיחס הנורמטיבי כלפיו – שלילה טוטאלית.
אפילו הנכונות המובנת מאליו של השופט לשמוע את דברי הנאשם (אם כי, כזכור הוא קטע אותם מעת לעת) התפרשה על ידם כ"סבלנות רבה" (אולי רבה מדי). גם שופט לוי התגלה כתומך נלהב באומנות המלודרמה; אפשר לזכור את תגובתו להקרנת הסרט החובבני אשר תיעד את ההתנקשות ברבין (מה שהוגדר כ"פרץ התרגשות ספונטאנית") או את הערתו בזמן עדותו של עמיר כאשר הגשם החל לרדת מחוץ לאולם "השמיים בוכים".
סיום המשפט לא אכזב את מעריצי האומנות התיאטרלית של השופט לוי. בשידור ישיר הוא קרא את גזר הדין מלא דברי שירה, אמירות פוליטיות נסתרות ("נחמה פורתה היא שלא זו בלבד שהרצח לא השיג את מטרתו (ומה היא?) אלא שאף קרב לרגע את הלבבות") ודברי רטוריקה זולה ושקרית: "אותם כדורים פצעו אנושות אומה שלמה ומיליונים רבים (!) שזמן רב ביקשו להאמין שזהו חלום בלהות ושזו אינה מציאות, אך בכל פעם שפקחו את עיניהם ראו את גודל הזוועה…".
התייחסות השופטים לחובת הכבוד למנהיג היהודי אשר כטענתם נכללת בתרי"ג המצוות מתאפיינת בעיגול פינות אשר גובל בסילוף המסורת. (למשל, ציטוט מן התורה "נשיא בעמך לא תאור" מובא ללא אזכור של הפירוש המסורתי: "נשיא בעמך – עושה מעשה עמך" ותוך כדי התעלמות מוחלטת משאלת הגדרת ה"נשיא" בתורה).
מפסק הדין ניתן ללמוד כי השופטים בכל זאת יודעים להבחין בין התנקשות פוליטית לבין רצח פלילי, אך שומרים את הזכות הבלעדית זאת לעצמם. השופטים בחרו לא להתעמת ישירות עם טענות הנאשם בגזר הדין אלא לפרוס את ההשקפה ואת השיח שלהם. השיח הזה היה המשך של שיח הדמוניזציה של הנאשם אשר אפיין את התייחסותו אליו בכלי תקשורת.
מוזר היה לראות כי המסמך המלומד וה"פואטי" הזה כלל לא רק שיר של יבגני יבטושנקו אלא גם גידופים גסים כלפי הנאשם: "רוצח נקלה, בן העם היהודי לפי דתו, בן בליעל לפי הוויתו".
השופטים קיבלו את כל דרישות התביעה וגזרו על הנאשם עונש מקסימאלי של מאסר עולם ושש שנות מאסר במצטבר.
לעמיר ניתנה אפשרות לומר דברים אחרונים. עמיר לא הביע חרטה. הוא חזר והדגיש כי החליט להתנקש ברבין למען עמו, כי ל"אזרח קטן" אין אפשרות למחות ולהשפיע על השלטון אשר מתעלם מן ההפגנות ודעת הקהל.
"כל מה שעשיתי עשיתי למען ישראל, עם ישראל וארץ ישראל – קשר שלא ינותק לעולם. מי שמנסה ינסה לנתקו יידע כי לא אלמן ישראל. הנזק שהיה נגרם לעם ישראל לולא מה שעשיתי היה בלתי הפיך", – אמר.
בהתייחסו לבית המשפט כינה אותו עמיר "משפט ראווה". את הבעייתיות העיקרית במשפט ראה בכך כי "לא הייתה התייחסות למניעים ולבעיה הקיומית של עם ישראל".
מה הלאה – קמפיין הנקמה?
"העונש נראה בעיני חיוור לעומת הפשע", – הגיב ראש הממשלה דאז שמעון פרס לשמוע את גזר הדין. קשה לומר איזה עונש בדיוק היה עונה לציפיותיו של מר פרס, אולי אחד מסוגי המיתה משונים אשר נשמרו בעבר עבור המתנקשים בחיי המלכים.
אבל מייד לאחר סיום המשפט תקשורת פתחה בקמפיין למען מניעת האפשרות של קצבת עונשו של עמיר בעתיד על ידי נשיא כלשהו של המדינה. כמובן, שלא היה מדובר באפשרות מעשית, אך העובדה כי הפרקטיקה של קיצוב עונשם של האסירים הנידונים למאסרי עולם, בלא קשר למהות העבירה שלהם, הפכה לנורמה כללית, בלתי כתובה, במשפט הישראלי כנראה לא נתנה לישון בשקט למספר אנשים בעלי השפעה.
פעילות זאת הגיעה לשיאה עם קבלת "חוק יגאל עמיר" – חוק אשר בהיותו פרסונאלי ורטרואקטיבי סתר את הנורמות הבסיסיות של המשפט הישראלי והבינלאומי, אך כנראה החזיר לאותם נשים צבע ללחיים.
אך לא נלך עכשיו רחוק כל-כך נסתפק בהבעת חילופי דברים מאלפים מן הראיון שערכה שדרנית ידועה ברשת ב' של קול ישראל דליה יאירי עם שר המשפטים דוד ליבאי. הראיון התקיים ביום הכרעת הדין במשפט עמיר.
השר ליבאי: נראה לי שעכשיו רואים ומבינים כולם שאותו רוצח מתועב נשפט כחוק ונשפט במשפט הוגן. בזמנו הושמעו דברי ביקורת מסוימים על ההליך השיפוטי. היו כאלה שלא הבינו כיצד זה שאדם שרצח את ראש הממשלה אינו נשפט מיד (!), ואין משפטו מסתיים מיד.
דליה יאירי: גם לנו (!) זה הפריע כמה וכמה פעמים. גם אנחנו שאלנו את השאלה הזאת, נדמה לי שגם אותך. וגם השרה אלוני שאלה זאת.
אנשים משכילים, בעלי השפעה ומשרות רמות במדינה מתקשים להבין למה לא עשו לעמיר משפט שדה.
והנה סיום הראיון:
השר ליבאי: אינני רואה אפשרות ואינני מאמין שיהיה נשיא מדינה של מדינת ישראל ושר משפטים במדינת ישראל שיום אחד ימליצו…
דליה יאירי [מזועזעת מעצם המחשבה]: על חנינה?!
השר ליבאי: להפחית ולו יום אחד מן העונש המירבי.
הפרשנים המשפטיים הסבירו בהתייחס לפסק דין בתיק עמיר כי למעשה אין הוא מותיר מקום ממשי לערעור. כפי שניתן היה להבין מדבריהם, זאת הייתה הכוונה של שופט לוי אשר דאג כל-כך לייצוג הולם של הנאשם ואפילו שלח אותו לבדיקה פסיכיאטרית מיוזמתו.
למרות זאת הגיש עמיר באמצעות סניגוריו את הערער בבית המשפט העליון. בערעור ביקשו לזכות את עמיר מעבירות של רצח ופציעה בנסיבות מחמירות ולהרשיעו בעבירה של ניסיון לרצוח בלבד. כמו כן טענו עורכי דינו של עמיר כי לא הוכח מעבר לכל ספק שהקליעים אשר פגעו ברבין אכן נורו מאקדחו של עמיר. בית המשפט העליון התבקש גם להמיר את העונש המצטבר של 6 שנים בגין פציעת המאבטח לעונש החופף.
ב-07.07.96, בעדותו בבית המשפט העליון עמיר, כהרגלו, לא הקל על עבודת סניגוריו ולא הביא שום חרטה על המעשה. "אני לא מצטער שיצחק רבין מת. אני שמח שהוא מת. לדעתי הוא בגד בעם שלו ומת כבוגד. אבל לא נקמתי בו, אלא פעלתי לסלק אותו מהדרך".
בהתייחס למניעים שלו הוא אמר: "כשעשיתי את המעשה, לקחתי בחשבון שאמות. החלטתי לעשות משהו קיצוני כדי להעיר את העם הזה וזה מה שקרה באמת. אנשים פתחו את העיניים. יש לי בוז לדברים חומרניים, אבל אני לא בז למי שלא חושב כמוני. יש שמאלנים עם אידיאולוגיה מוצקה, ואני מעריך אותם. יש לי בוז למי שמנסים ללכת בין הטיפות. אני משוכנע בצדקת דרכי ומוכן לשלם את המחיר."
ב-04.08.96 ערעורו של עמיר נדחה על ידי שופטים אליעזר גולדברג, אליהו מצא ויעקב קדם.