פר' ויחי

פרשת "ויחי" היא הפרשה השתים עשרה והאחרונה של ספר בראשית ובפרשה זו נהפכים שנים עשר בני יעקב לשנים עשר שבטי ישראל ככתוב "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". והפרשה מתחילה ב"ויחי יעקב" ומסתיימת ב"ויחי יוסף" ולאחר מכן ב"וימת יוסף".

אך בניגוד ליוסף, שבו נאמר "ויחי יוסף מאה ועשר שנים" ביעקב נאמר "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה  שנה", כך שמתוך מאה ארבעים ושבע שנות חייו, למעשה חי רק שבע עשרה שנה במצרים לאחר שפגש שוב את יוסף והסתיימו צרותיו (כפי שאמר לפרעה בפרשה הקודמת "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי…" כלומר המאה שלושים שנה הראשונות היו בבחינת מגורים ולא חיים)

ואילו יוסף, כל שנותיו – מאה ועשר – נחשבים חיים מלאים למרות שנות הריב בינו ובין אחיו, שנות העבדות ושנות הכלא, עדיין כולם נכללים ב-"ויחי יוסף מאה ועשר שנה", כי כל רגע בחייו חי בתחושת שליחות וייעוד ולרגע לא התייאש וביכה את מר גורלו, כפי שאומר בסוף הפרשה לאחיו "ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" כלומר: יש כאן מחשבה של האחים (לעשות רעה ליוסף) ויש פה מחשבה של אלוקים (עשיית טובה – "להחיות עם רב") אך היכן מחשבתו של יוסף, האם מבחינתו זה היה רעה או טובה? אך כפי שהסברנו, ליוסף אין מחשבה אישית ובטל לרצון אלוקים וכיוון שאלוקים חשבה לטובה, אז מבחינת יוסף זו זכות להיות שליח אלוקים להגשים טובה זו, וכל הסבל שעבר בכלא זה חלק מהשליחות ולא יכול להיות רע ולכן חי בשלמות מאה ועשר שנים ללא רגע של חוסר חיים.

ולכאורה יש כאן שאלה גדולה, הנה יוסף שאלוקים לא נגלה אליו אף פעם, בכל זאת חי בביטחון עצום בה' ברגעים הכי קשים שאפשר – בתור עבד במצרים, בתור אסיר שתים עשרה שנה בכלא מצרי זר ועוין, וכל זאת לאחר שנמכר ע"י אחיו לעבד, ולרגע לא מאבד את אמונתו ולא מגלה שום סימן חולשה, להיפך, בכל מקום שמגיע מפיץ את שם אלוקים ומעודד אחרים ואין שום מילה של פחד או יראה משום דבר בכל דברי יוסף, רק יראת אלוקים – "זאת עשו וחיו את האלוקים אני ירא" (בראשית מ"ב)

לעומת זאת, אביו יעקב, שה' התגלה לו מספר פעמים ועדיין חי בתחושת חרדה תמידית, אם זה בהיותו בבית אביו עם עשו-"אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה" (שם, כ"ז) אם זה כשבורח מעשו לחרן פן יהרגנו, אם זה כשבורח מלבן, אם זה בשובו לארץ וחששו מהמפגש עם עשו "ויירא יעקב מאד ויצר לו", "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים" (שם, ל"ב) ואם זה בשכם לאחר ששמעון ולוי השמידו את העיר – "ואני מתי מספר ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי" (שם, ל"ד) ואם זה לאחר מכירת יוסף שיעקב ממאן להתנחם -"ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה" (שם, ל"ז) ואם זה בחששו לשלוח את בנימין עם אחיו במצרים – "לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך… והורדתם את שיבתי ביגון שאולה" (שם, מ"ב), "ואני כאשר שכולתי שכלתי" (שם, מ"ג) ולבסוף במפגש עם פרעה – "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (שם, מ"ז) ועל פסוק אחרון זה אומר ה"דעת זקנים" במקום: 'מדרש, שעה שאמר יעקב "מעט ורעים היו", אמר לו הקב"ה: אני מלטתיך מעשו ולבן והחזרתי לך דינה גם יוסף ואתה מתרעם על חייך, שהם מעט ורעים, חייך שמניין התיבות שיש מן 'ויאמר' עד 'בימי מגוריהם' כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל"ג תיבות וכמניין זה נחסרו מחייו שהרי יצחק חי ק"פ שנה, ויעקב לא חי אלא קמ"ז' (שם, שם).

ודברים אלה מעצימים את השאלה: הרי ביוסף נאמר "אלה תולדות יעקב יוסף…" שיוסף דמה לאביו בכל, אז איך בדבר הכי חשוב יש כזה הבדל ודווקא הבן התעלה על אביו?

התשובה נמצאת בהתחלה: בניגוד ליוסף שמרגע שנולד היה הילד האהוב על אביו מכל אחיו, והבן של האישה האהובה, "ואביו אהבו מכל אחיו ויעש לו כתונת פסים" וכל נעוריו ידע יוסף שהוא הנבחר להמשיך את מורשת האבות, ואין סיכון שיידחה כמו ישמעאל ועשו, וגם חלומות נבואיים בשרו לו על עתידו ולכל מקום שהגיע אלוקים היה אתו, וכל אשר עושה ה' מצליח בידו, אז הבטחון והאהבה שקבל בילדות מאביו נטעו בו גם את מידת הבטחון בה' ושום קושי שעבר אחר כך לא יכל לה אלא להיפך חיזק אותה.

לעומת זאת, יעקב, שעד גיל שבעים ושבע חי בצל אחיו עשו – האהוב על יצחק ואפילו בלידה הקדים אותו כך שיעקב נאלץ לאחוז בעקבו וכל מחצית ימיו הראשונה חי בחשש שיידחה מלהמשיך את מורשת האבות ועשו הוא שימשיך ולכן קנה את הבכורה מאחיו והיה איש תם יושב אוהלים וכל זה לא עזר לו כי כמעט שעשו קיבל את הברכות, ורק תושייתה של אמו רבקה מנעה ממנו את גורלו של ישמעאל. ולכן יעקב חי בחשש מתמיד שהוא לא ראוי להמשיך את מורשת האבות כי גם את הברכות נאלץ לקבל במרמה, וכשבורח לחרן מפני אחיו עשו וה' נגלה אליו לראשונה ומבטיח לשומרו, עדיין יעקב חושש ונודר נדר, שאם ה' יהיה אתו גם בשובו לארץ כנען ויהיה לו לאלוקים אז "האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (שם, כ"ח).

מכך רואים, שגם לאחר שה' נגלה אליו הוא עדיין לא בטוח שזה יימשך וכשיחזור לבית אביו לארץ כנען אולי תוסר ממנו ההשגחה ואולי תעבור לעשו שנמצא כל הזמן ליד אביו יצחק וממשיך לקיים מצוות כיבוד אב. וכן בהמשך, בבורחו מלבן ובמלחמתו עם המלאך – שרו של עשו מכריח את המלאך לברכו ולהודות לו על הברכות וכן לפני שפוגש בעשו עדיין מרגיש לא ראוי לשמירת ה' – "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" (שם, ל"ב)

וגם לאחר הולדת בנימין, שנשלמו שנים עשר שבטים עדיין חושש שמיטתו לא תהיה שלמה, וכשיוסף נעלם לו, מרגיש שנדחה ע"י ה', כי רוח הקודש סרה ממנו ולא רואה היכן יוסף וה' לא ניגלה אליו עשרים ושתיים שנה, וחושש שנדחה בשל כך כמו ישמעאל ועשו, ורק כשנמצא יוסף ויעקב יורד למצרים מוקף בשנים עשר בניו שכולם צדיקים ושומרי מורשת האבות, רק אז נרגע יעקב ומרשה לעצמו לחיות שבע עשרה שנה בביטחון מוחלט בה' שלא יידחה יותר ושהוא אבי עם ישראל.

אבל עדיין נותר דבר אחד, אך משמעותי, בכדי להמנות על אבות עמ"י – וזה הקבורה במערת המכפלה וכל עוד לא נקבר במערת המכפלה יש חשש שעשו יקבר שם, ולכן כשקרבים ימיו למות מזעיק אליו יעקב את יוסף וכמו סבו לפניו (אברהם עם אליעזר בשולחו אותו למצוא אישה ליצחק בפדן ארם) אומר – "שים נא ידך תחת ירכי… אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי… וקברתני בקבורתם" אך יוסף לא שם ידו תחת ירכו רק אומר-"אנוכי אעשה כדבריך" כי שם היה מדובר בעבד אברהם וכאן מדובר בבן אהוב ואין זה מכובד לשים ידו תחת ירך אביו, לכן רק נשבע לו לקיים את בקשתו. אך גם אז עדיין יעקב לא סומך לגמרי ולאחר הברכות לשנים עשר בניו מצווה אותם במעמד כולם – "ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החיתי לאחוזת קבר שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת" – אצל יוסף לא פירט לפרטי פרטים כמו כאן בנוכחות שנים עשר השבטים, פרוט מדוקדק של כל תולדות מערת המכפלה, שנשאר בה מקום אחד בלבד ואחרי כן לא ייקברו שם לא השבטים ולא אף אחד אחר כי היא מיועדת רק לאבות.

ולעומתו יוסף בסוף הפרשה גם משביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ – "אשר נשבע ה' לאברהם יצחק ויעקב", אך לא במערת המכפלה. כי רק מי שה' נגלה אליו ונשבע לו על הארץ נקבר במערת המכפלה ואף אחד מבני יעקב לא נגלה אליו ה', לכן לא שייכים לאבות ולא למערת המכפלה רק לאדמת הארץ. אך בניגוד ליעקב, יוסף לא משביע את בנ"י לקוברו בארץ כנען מיד לאחר מותו כמו שעשו ליעקב, אלא רק להעלות עצמותיו איתם כשה' יפקוד אותם בגאולה העתידית, ביחד עם בנ"י בכניסתם לארץ יקחו גם את עצמותיו ויקברוהו בארץ כי הוא חלק מעמ"י ולא מהאבות.

ויעקב אבינו, לאור נסיון חייו עם עשו, בניגוד לאביו, לא מעדיף את בכור בניו – ראובן, אלא בוחר לחזק את מי שראוי מצד מידותיו הטובות ולכן מעדיף את יוסף על שאר אחיו ועושה לו כתונת פסים כתגובת נגד להתנהגות אביו כלפיו בילדותו, ולכן כעת כשחולה ויוסף בא אליו עם בניו מנשה ואפרים (בסדר הזה) מתחזק ישראל ויושב על המיטה ומספר ליוסף על התגלות אלוקים אליו בלוז בארץ כנען בה ברך אותו – "הנני מפרך והרבתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם" ובמילה מפרך יש רמז לאפרים שנקרא כך – "כי הפרני אלוקים בארץ עוניי" (שם, מ"א) , וכן קבורת רחל בדרך אפרת שיזכיר יעקב בהמשך רומזת לאפרים, ושוב יעקב מעדיף את הבן הצעיר על הבכור מנשה מאותה סיבה שהעדיף את יוסף על שאר אחיו, ומאותה סיבה שבגללה העדיף אברהם את יצחק הצעיר על ישמעאל הבכור, מאותה סיבה שבגללה היה צריך יצחק להעדיף את יעקב הצעיר על עשו הבכור ומאותה סיבה שיעקב העדיף את רחל הצעירה על פני לאה הבכורה. ולכן אומר יעקב ליוסף – "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" ומקדים את אפרים למנשה ומשווה אותו לראובן ואת מנשה לשמעון כאילו אפרים הבכור. ויש לזכור שבהמשך כאשר מברך את בניו יש שלושה בנים שלא מתברכים אלא להיפך ננזפים – ראובן, שמעון, לוי. ובמקומם אפרים ומנשה מתברכים כעת במקום ראובן ושמעון ויוסף עצמו יתברך במקום לוי (במסגרת ברכות בניו של יעקב, למרות שלכאורה כבר התברך יוסף בברכת בניו, עם זאת גם הוא בנפרד מקבל ברכה כנגד לוי).

ואז נשאלת השאלה: אם זרעו של יוסף נחשב כראובן ושמעון – הראשונים של יעקב – מדוע אם כן דווקא אימם של ראובן ושמעון – לאה, נקברה במערת המכפלה ותהיה לצד יעקב כמו רבקה ושרה לצד יצחק ואברהם, ואילו רחל אימם של יוסף וסבתם של אפרים ומנשה נקברה בדרך אפרת בבית לחם ולא לצידו של יעקב במערת המכפלה? ואיך יעקב מבקש מיוסף להיקבר במערת המכפלה שרחוקה ממצרים הרבה יותר מדרך אפרת, מדוע לא קבר יעקב את רחל במערת המכפלה ולקח את עצמותיה איתו לחברון ובמקום זאת קברה בדרך?

לכן כעת יעקב יכול לענות על שאלה זו: כי באמת אם רחל היתה אשתו היחידה, היה נושא את גופתה עמו לחברון וקוברה במערת המכפלה כפי שיוסף מתבקש לעשות עכשיו עם יעקב עצמו. אך כיוון שגם לאה היתה אשתו ורק אחת מהן תקבר במערת המכפלה, שמשמה משתמע שרק זוגות נקברים שם ולא יתכן שיעקב ושתי נשיו יקברו שם, אז אם רחל היתה שורדת עד מערת המכפלה היא היתה נקברת שם ולא לאה, כי היא אשתו האהובה, אך כיוון שרחל מתה בדרך וקצת לפני כן אלוקים בישר ליעקב בלוז-"פרה ורבה…" ובדיוק בזמן שפרה (לידת בנימין), מתה רחל במקום הלידה והמקום שליד נקרא אפרת,יש פה יותר מרמז שזה רצון ה' שתקבר שם ולאה תקבר במערת המכפלה לצידו. וכעת כשיעקב רואה את אפרים, מתחזק בטחונו שיש קשר בין קבורת רחל לאפרת תוך כדי הפריון (לידת בנימין) ונכדה אפרים, ושטוב עשהשקבר שם את רחל, כי כך נגזר משמים. ולכן כעת יכול להסביר זאת ליוסף שיבין זאת כי גם הוא הולך עם אלוקים בכל צעד ולא זז ימין ושמאל מרצונו יתברך.

כי כשמתבוננים בעניין, הלא אין אלו דברים חדשים ליוסף, כי הלא גם מות רחל וקבורתה בדרך אפרת וגם דברי אלוקים ליעקב ידע אותם יוסף עוד מנעוריו בבית יעקב ומה מחדש לו כאן יעקב? אלא החידוש הוא שמו של אפרים, שמחבר ליעקב את המילים "הנני מפרך", "בדרך אפרת" ו"נתתיך לקהל עמים" שמבין שזה מתייחס לאפרים, וזה מה שאומר ליוסף לאחר שיכול ידיו בברכת בניו – "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגויים" שביטוי זה מקביל ל"קהל עמים", והכל מתקשר לפריון ולכן בברכות השבטים, בברכת יוסף מתחיל יעקב במילים-"בן פורת יוסף בן פורת עלי העין", ושוב חוזר ענין הפריון, וכן ברכת יעקב למנשה ואפרים – "וידגו לרוב בקרב הארץ" כמו דגים שפרים ורבים הכי הרבה בעולם החי.

וגם בברכת יוסף עצמו, יעקב מברך אותו ב – "ברכות שדיים ורחם" שגם עניינם בפריה ורביה, והסיבה שדווקא יוסף וזרעו מתברכים בפריה ורביה מופלגת, מגיעה בסוף ברכת יוסף – "תהיינה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" בזכות הנזירות של יוסף והתרחקותו מעניין העריות, כפי שבא לביטוי עם אשת פוטיפר, שלמרות יופיו והפיתויים שנקרו בדרכו, שמר על ברית אות קודש ולא נטמא לאשת אדוניו למרות המחיר הגדול ששילם על כך בשתים עשרה שנות כלא וביזיון גדול, ודווקא הדבר שממנו נשמר, דווקא בו התברך בהיתר (למרות שלכאורה יש לו רק שני בנים אך מדברי יעקב משמע שהיו לו עוד בנים לאחר ביאת יעקב למצרים – "ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם")

ולכן דווקא שם אפרים התקיים, בניגוד לשם מנשה ("נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי") שבזמן שיוסף קרא כך לשם בנו הבכור חשב שכבר לא ייזכר עוד בבית אביו ובמכירתו לעבד, אך בדבר זה התבדה ולא התקיימה מחשבתו, כי אחיו הגיעו למצרים והזכירו לו את כל עמלו, ולאחר מכן כל בית אביו הגיעו אליו למצרים, כך שלא רק שאלוקים לא השכיח ממנו את עברו אלא אף הביא אותו אליו למצרים, לכן יעקב מקדים את אפרים למנשה כי יודע שמהותו של יוסף תבוא לביטוי דווקא באפרים הצעיר וממנו יצא קהל עמים.                 

וכל זאת אומר יעקב בטרם ראה את בני יוסף, וכשרואם אומר ליוסף "מי אלה", ומדוע לא מביא יוסף גם את בניו שנולדו לאחר בוא אביו למצרים כפי שהזכרנו לעיל? וזאת ניתן לתרץ בדבריו של יעקב עצמו-"ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם", משמע, שנקודת הגבול היא ביאת יעקב מצרימה ,מי שנולד ליוסף לפני כן נחשב ומי שאחר כך לא מוזכר בשם, כי בבוא יעקב אל מצרים נשלם המספר שבעים של יעקב וצאצאיו יחד עם מנשה ואפרים כפי שראינו בפרשה הקודמת ובני יוסף שלאחר מכן – "על שם אחיהם יקרא בנחלתם", ולא תהיה להם נחלה בארץ בנפרד אלא בתוך שבטי מנשה ואפרים.

וכעת נדמה, שיעקב לא מזהה את בני יוסף ושואל מי אלה, למרות שרואה אותם – "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" ומצד שני מיד אחר כך כתוב – "ועיני ישראל כבדו מזוקן ולא יוכל לראות" כלומר שלא רואה אותם? (ועניין כבדות עיני ישראל מזוקן מאוד מזכיר את עיני יצחק שכהו מלראות ודווקא אז ביקש לברך את עשו והתאפשר כל עניין יעקב שהתחפש לעשו וקיבל במקומו את הברכות צעיר לפני הבכור, וגם כאן עיני ישראל כבדו מזוקן ולא יכול לראות ולכן יוסף שם מול ידו הימנית את מנשה ואת אפרים מול ידו השמאלית, כי כבר שמע מיעקב שמקדים את אפרים למנשה – "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" ולכן חושש מניסיון העבר של יעקב ששוב יוקדם הצעיר לבכור כפי שהיה כשיצחק לא יכל לראות, אך כאן דווקא יעקב- המברך מעדיף את הצעיר ללא יוזמת הצעיר ומשכל את ידיו, כלומר מכניס שכל בידיו – "כי מנשה הבכור" ודווקא בשל כך מעדיף את הצעיר ומקדים את אפרים למנשה. אך בניגוד לעשו ויעקב, מנשה לא מקנא באחיו ולא שונא את אפרים כפי שעשו שנא את יעקב בעקבות תרמית הברכות ולא מוזכרת שום עוינות מצד מנשה כלפי אפרים, גם בגלל שאפרים לא יזם זאת וגם בגלל ששניהם זרע קודש ובעלי מידות טובות שירשו מאביהם יוסף שלא נוטר טינה לאחיו, ובכך נשלם ניסיון יוסף למידת השלום, שעבורה שלחו יעקב לאחיו לשכם, כי בבניו מתבטאת מידת השלום וכעת יעקב יודע שיוסף עמד בניסיון ושבר את הטבע ואולי בשל כך יעקב מקדים את אפרים כדי לבחון את תגובת מנשה האם יקנא ויכעס, וכן תגובת אפרים האם יתגאה ויתנשא על אחיו וכשהוא רואה ששניהם ישרים בצדקתם, מברך אותם על כך שכל ישראל יתברכו באפרים ובמנשה בגלל מידת השלום והאחווה ביניהם שלא כפי שהיה בין יוסף לאחיו – "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה").

ואכן עיני יעקב כבדו מזוקן, אך זה לא מפריע לראייתו הפנימית והרוחנית לראות את בני יוסף ולשאול מי אלה, האם אלה יצאו מיוסף שרב עם אחיו שלא יכלו דברו לשלום?! ואילו שני אלה אחים בלב ונפש ללא קנאה וללא טינה ביניהם, וגם כשהקדים יעקב את אפרים למנשה לא השתנה דבר ביניהם. ואם כן, מדוע בברכות השבטים, את הברכה הכי חשובה מקבל דווקא יהודה ולא יוסף? – "ישתחוו לך בני אביך" הרי זו הברכה שברך יצחק את יעקב – "ישתחוו לך בני אמך" אז מדוע לא מעביר ברכה זו ליוסף, ודווקא ליהודה שמכר את יוסף מברך ברכה זו, וכן – "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו…" שבכך נותן את המלוכה ליהודה, ומדוע לא ליוסף?

לצורך התשובה צריך לברר עניין אחד לא פתור: האם יעקב יודע כעת שיוסף נמכר לעבד על ידי אחיו ויודע את כל הפרטים של המקרה- התנהגות ראובן, הצעת יהודה ויוזמת שמעון ולוי, ואם כן מי אמר לו? וודאי שיוסף לא אמר כי כבר למד לא להביא דיבת אחיו רעה אל אביו. מברכות השבטים ניתן להבין שיעקב ידע זאת, בפרט על פי המדרשים – בברכת שמעון ולוי אומר יעקב "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" ועל פי המדרש שור זה יוסף – על פי ברכת משה ליוסף "בכור שורו הדר לו" (דברים, ל"ג), משמע שיעקב ידע על יוזמת שמעון ולוי להרוג את יוסף. אך עדיין זה לא מוכרח כי יש המפרשים זאת על מעשה שכם בלבד.

בברכת יהודה אומר יעקב: "מטרף בני עלית" – כלומר המדרש מסביר זאת, מטרף בני יוסף סילקת עצמך, בכך שהצעת למוכרו במקום להורגו – אז מכאן משמע שיעקב יודע על המכירה ועל חלקו של יהודה. אך גם זה לא מוכרח כי אפשר לפרש זאת בהקשר של הברכה עצמה – "גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" שהכוונה להמשיל את יהודה לאריה שלאחר אכילת הטרף כורע לנוח וזה משל ליהודה שמנצח את האויבים והמילה "בני" מתייחסת ליהודה עצמו שיעקב מדבר אליו בלשון נוכח כלומר בני עלית מטרף.

וכן בברכת יוסף – "וימררהו ורובו וישטמוהו בעלי חיצים" – לא בהכרח מדובר באחי יוסף, ויתכן שמדובר בפוטיפר ואשתו, כך שמהברכות קשה לדעת חד משמעית אם יעקב ידע על המכירה או שחשב שיוסף בדרך לשכם נחטף בידי ישמעאלים ונמכר למצרים ללא ידיעת אחיו.

אך יש מקום אחד, שלכאורה ניתן ללמוד ממנו שיעקב ידע את האמת על מכירת יוסף, ודבר זה משתמע מדברי אחי יוסף אליו לאחר מות יעקב – "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו אל יוסף לאמר אביך ציווה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך ויבך יוסף בדברם עמו", "וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" – מכאן משמע שיעקב ידע על הפשע. אך לא מצינו שיעקב ציווה זאת לפני מותו ויותר מסתבר שהאחים שינו כאן מפני השלום ולא באמת ציווה זאת יעקב. אך עדיין עצם אמירתם זאת ליוסף משמעה שיוסף יודע שאביו יודע על פשע מכירתו ע"י האחים, אחרת יכול לאמר להם: איך ייתכן שאביו ציווה זאת אם לא יודע על המכירה? ואם האחים אומרים זאת, כנראה היה ידוע שיעקב יודע על המכירה.

כיצד יעקב ידע זאת? כנראה שהאחים התוודו לפניו לאחר שהתברר שיוסף חי במצרים, כי לא רצו שיעקב ישמע זאת מיוסף ואז ייתפסו גם כשקרנים ולא רק כמוכרי אחיהם, כי לא סמכו על יוסף שלא יספר לאביהם, כי עדיין חשדו בו ששומר טינה כלפיהם ואין לו שום מניעה שוב להביא דיבתם רעה שנית אל אביהם. כפי שרואים כעת לאחר מות אביהם שעדיין חושדים ביוסף שינקום בהם לאחר מות אביהם, קל וחומר שחששו שיספר לאביהם על המכירה, לכן כדי להקדים תרופה למכה דאגו לספר ליעקב את האמת עוד לפני המפגש שלו עם יוסף.

אם כן, מובן מדוע יעקב בוחר דווקא ביהודה להיות מנהיגם של שאר השבטים ולא יוסף. כי יהודה הוכיח מנהיגות בכל הנהגותיו – עם תמר שהודה על האמת, ועם בנימין שלקח אחריות ומסר נפשו עבורו ובכך הצליח להשיב גם את יוסף לחיק המשפחה ולאחד מחדש את שבטי ישראל, בנוסף היה מעורב עם הבריות ולא מתנזר ומתבדל מהם ולכן נאמר – "יהודה אתה יודוך אחיך" כי ידע לדבר עם כולם ולשכנעם לדעתו והם קבלוהו עליהם כמנהיג כפי שרואים במכירת יוסף, ולאחר מכן בשכנוע יעקב למסור לידו את בנימין, ולאחר מכן בגישתו אל יוסף בנאום השכנוע ששינה את הכל. ולעומתו יוסף, עם כל זאת שגמל לאחיו טובה תחת רעה וכלכלם ואת טפם במצרים עדיין התבדל מהם, עד שהרגישו אחיו שיש חשש שינקום בהם על מכירתו לאחר מות אביהם ולא סתם יעקב מכנהו "נזיר אחיו" (וכן גם משה בברכת יוסף) שיש פה גם משמעות של מתנזר מאחיו, ובשביל הנהגה לא שמים נזיר, אלא להיפך אדם שמעורב עם הבריות ויודע נפש כל אחד וצערו, וכפי שהסברנו בפרשת "וישב" את ההבדלים בין יהודה ליוסף – שיוסף הולך לפי הספר ולא עושה טעויות, ולעומתו יהודה פורץ גדרות, נכשל ומודה, תועה ומתקן ודווקא הוא מתאים להיות מלך על שבטי ישראל ולא נזיר אחיו – יוסף. ולכן עם כל אהבתו של יעקב ליוסף והעדפתו אותו על שאר אחיו ולמרות כעסו על האחים על מכירת יוסף, עדיין יעקב חושב על טובת עמ"י בעתיד ועל מי שהכי מתאים להנהגה וזה מוכרח להיות יהודה, שהכל מודים בהנהגתו ולא אחד שהוא מורם מעם ומתבדל