פר' אחרי מות

 פרשת שבוע אחרי מות

כעת לאחר שלוש פרשות שעסקו בדיני טומאות לסוגיהן, שם הפרשה "אחרי מות" (שהמילה מוות מופיעה בשמה, זו הפרשה היחידה שזה קורה, כי כל הפרשות שעסקו במוות דווקא נקראו על שם החיים - "חיי שרה" - שבה סופר דווקא על מות שרה ואברהם וכן "ויחי" - שבה סופר על מות יעקב ויוסף).

כי כפי שהסברנו, כל הטומאות שייכות לצד של מלאך המוות ושייכות למוות כלשהו ולחוסר חיים, וכעת שהסתיים העיסוק בהן, אנחנו נמצאים "אחרי מות" - אחרי המוות, אחרי הטומאה שקשורה למוות, ואפשר להתפנות לעיסוק בחיים, לעיסוק במקום הכי רחוק ממוות והכי רחוק מטומאה והכי קרוב למקור החיים והקדושה - קדש הקדשים במשכן, שבו שוכן כבוד ה', ומרחף על הכרובים אשר על הארון ומשם שופע מקור החיים לכל היקום, ובפרט לעם ישראל השוכן מסביב למשכן.

אך בטרם מתחילה הפרשה לעסוק בקדש הקדשים, שהוא משכן חיי החיים, צריכה התורה להזכיר את הטומאה החמורה מכולן (מכל הטומאות שהוזכרו בפרשות הקודמות)- אבי אבות הטומאה - המת.

ולכן הפרשה מתחילה בפסוק לכאורה מיותר - "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" הרי כבר הוזכר מות בני אהרן בפרשת "שמיני", והסיבה למותם – "בהקטירם אש זרה לפני ה'", ומדוע כאן נאמר "בקרבתם לפני ה' וימותו" ולא בהקטירם אש זרה כפי שנאמר שם?

וכן מדוע החזרה על המוות - "אחרי מות... וימותו"? וכן לא נאמר מה דיבר ה' אל משה, כי בפסוק הבא נאמר "ויאמר ה' אל משה: דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש... ולא ימות כי בענן אראה אל הכפורת", ואם כך, אז מה דיבר ה' אל משה בפסוק הקודם, שבו נאמר - "וידבר ה' אל משה אחרי מות.." - סימן שהיה דיבור נפרד מעניין פרשת יום כיפור - שמוזכרת בפסוק השני באמירה נפרדת?

כמו כן, מדוע חיכה ה' עד אחרי כל דיני הטומאה ולא הופיע פרק זה מיד לאחר מות בני אהרן?

אך העניין הוא שלא רק טומאה יכולה לגרום למוות כפי שנאמר בסוף הפרשה הקודמת - "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם", אלא אפילו קדושה עודפת יכולה לגרום למוות, שהרי בני אהרן לא היו טמאים, ובכל זאת מתו בקרבתם לפני ה', והרי דווקא מעודף קדושה מתו, כי התקרבו מדי אל הקודש ובגלל כך מתו ולא רק מהקריבם אש זרה לפני ה', אלא כפי שנאמר כאן למשה - מקרבתם היתירה הומתו ע"י ה', ודווקא הקדושה הובילה לאבי אבות הטומאה - המוות של אדם.

שהרי מתו בתוך משכן ה' ולכן הפסוק חוזר על עניין מות בני אהרן - "בקרבתם לפני ה' וימותו" - להדגיש את עניין המוות שיכול להיגרם גם מקירבה יתירה לה', ולא רק מטומאה וריחוק מה'. וזו בעצם הקדמה לשלוש הפרשות הבאות "אחרי מות", "קדושים תהיו" ו"אמור" שעוסקות דווקא בקדושה (לאחר שלוש פרשות שעסקו בדיני הטומאה) ודרכי השגתה, הן לכלל עם ישראל (פרשתנו ופרשת "קדושים") והן לכהנים בני אהרן שיש להם קדושה עודפת (פרשת "אמור אל הכהנים") ומכך מצוות יתירות על כלל ישראל בענייני אישות (לא לשאת גרושה וחללה וזונה) והן בענייני טומאה למת (אסור להיטמא למת, שאין על כלל ישראל).

כי המשותף לטומאה מצד אחד ולקדושה מצד שני - ששתיהן יכולות להוביל למות אדם וליצירת אבי אבות הטומאה, וזו נקודת

המפגש האפשרית ביניהן, כי קדושה יתירה לא יכולה לגרום לאב הטומאה או לראשון לטומאה (כפי שגורמת הטומאה עצמה) אלא רק לאבי אבות הטומאה שזה המת.

וזה הלקח ממות בני אהרן בקרבתם לפני ה', ולכן בפרשת יום הכיפורים שמצווה כעת ה' לומר לאהרן חוזר הביטוי - "ולא ימות" -פעמיים, כאזהרה לאהרן בגישתו אל קדש הקדשים ביום הכיפורים - "ואל יבוא בכל עת אל הקדש... ולא ימות...".

וכן - "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'... ולא ימות", כי צריך להיזהר בקדושה כפי שצריך להיזהר מהטומאה.

והפסוק הראשון בפרשתנו מהווה נקודת החיבור והמפגש בין הפרשות הקודמות שעסקו בטומאה והפרשות הבאות העוסקות בקדושה.

ולכן פסוק זה משלב הן קדושה גדולה - "בקרבתם לפני ה'", והן הטומאה הכי גדולה -"וימותו", וכפי שהסברנו, המוות עצמו גם מהווה את נקודת המפגש בין הטומאה לקדושה, כי גם זו וגם זו יכולות לגרום למוות, ובמוות - הנשמה הקדושה עולה למקומה בשמיים והגוף הטמא טומאת מת, מטמא באוהל ובמגע ומשא את כל הקרב אליו.

ולכן מופיע פסוק זה רק לאחר פירוט דיני הטומאה בפרשות הקודמות ולא מייד לאחר מות שני בני אהרן, כי לפני הקדושה צריך להכיר את הטומאה.

וכעת מצווה ה' את משה על דבר העבודה ביום הכיפורים במשכן ובפרט בקדש הקדשים שמוטלת על אהרן הכהן בזמן המדבר ועל כל הכהנים הגדולים שיבואו אחריו במהלך הדורות.

ובציווי זה מתכנסים למקום אחד שלוש הקדושות הגדולות ביותר- 1. קדושת הזמן - יום הכיפורים החל בעשור לחודש השביעי. 2. קדושת המקום - המשכן, ובפרט קודש הקדשים. 3. קדושת האדם - הכהן הגדול המקודש בבני ישראל (שנה, עולם, נפש).

כי זו הקדמה לכל הפרשות הבאות עד סוף ספר "ויקרא" העוסקות בקדושה.

קדושת האדם (פרשתנו שעוסקת בסור מרע, (ההכרחי להגיע לקדושה): בכל פרשת העריות שמוזהרים בני ישראל להתרחק מהן, ורק כך אפשר להגיע לקדושה, פרשת "קדושים" שעוסקת בעשה טוב - כלומר מצוות עשה שצריך לעשות כל איש ישראל כדי להגיע לקדושה, פרשת "אמור" בתחילתה העוסקת בקדושת הכהנים המשרתים במשכן, ובפרט בקדושת הכהן הגדול והמצוות הנוספות לו על שאר בני ישראל ועל אחיו הכהנים, דבר המביאו להיות המקודש בבני ישראל).

קדושת הזמן - (סוף פרשת "אמור" העוסקת בכל מועדי ישראל המקודשים, כולל יום הכיפורים המקודש ביותר).

קדושת המקום (פרשת "בהר" ו"בחוקותי" העוסקות בקדושת ארץ ישראל ומצוות התלויות בארץ, ובה המקום המקודש - בית המקדש, והכי מקודש - קדש הקדשים, שהוא הקדושה העשירית בדרגת הקדושות של ארץ ישראל, כפי שמציינת המשנה במסכת כלים פרק א' משנה ו' - "עשר קדושות הן...").

ומתחילים בכבד ביותר מבחינה קדושתית (יום הכיפורים, קדש הקדשים וכהן גדול) ורק אחר כך מפרטים את דרכי הקדושות לסוגיהן.

כי בקדושה בתחילת הדרך צריך לסמן מראש את המטרה הסופית ואז לשאוף להגיע אליה, כי כשיש את המטרה באופק זה מדרבן להתאמץ בכל שלבי הדרך, כי יודעים לאן שואפים, ולכן בתחילה מצווה ה' על יום כיפור ועבודת כהן גדול בקדש הקדשים ורק אחר כך מתחילות הפרשות הבאות לפרט את הדרכים שבסופן יגיע עם ישראל אל הקדושה הנכספת שסומנה בהתחלה.

וכפי שברמת הפרט מישראל, שבה עסקנו בפרשות הקודמות בענייני טומאות למיניהן (שעסקו בפרט מישראל, כל אחד וטומאתו) הטומאה הכי חמורה באדם החי (ולא במת עצמו שהוא אבי אבות הטומאה, אך האדם החי הנוגע במת הוא רק אב הטומאה ולא מטמא באוהל כמו המת עצמו) זה המצורע המוחלט שמטמא באוהל, ולאחר שנרפא מצרעתו צריך הכהן המטהר אותו לקחת שתי ציפורים, אחת לשחוט ואחת לשלח ע"פ השדה, כפי שפירטנו בפרשה הקודמת, כך ברמת הכלל - עם ישראל, לאחר צבירת החטאים במשך כל השנה מגיע ליום הכיפורים, וכדי שנציגו הכהן הגדול יוכל להיכנס אל קדש הקדשים בשם עם ישראל ולכפר על טומאתם ועוונותיהם, גם הכלל צריך להביא שני שעירים (צפירי עזים לחטאת) אחד לה' ואחד לעזאזל כפי שיעלה עליהם הגורל ואחד נשחט ואחד נשלח המדברה - "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת...".

ובפרשה זו ה' מדבר רק אל משה ולא אל אהרן, כי כפי שהסברנו בפרשות הקודמות, אהרן שותף בדיבור עם משה רק בציוויים על דיני הטומאה, אך כאשר מדובר על דיני טהרה ה' מדבר רק עם משה (ולא עם אהרן בגלל שותפותו בחטא עגל שהחזיר את זוהמת הנחש שיצרה את כל מושג הטומאה והמוות).

ולכן בפרשתנו שעוסקת בקדושה, הדיבור הוא רק עם משה, ולכן ה' אומר למשה לדבר אל אהרן לגבי סדר העבודה ביום הכיפורים - "ואל יבוא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת" - הביטוי "בכל עת" יכול להתפרש בכל זמן - כלומר לא ייכנס לשם כל הזמן אלא רק בזמנים מיוחדים. ויכול להתפרש כאף פעם - בשום זמן לא ייכנס אל הקודש.

כי יום הכיפורים הוא מעל הזמן ורק אז יכול אהרן להכנס אל הקודש, כי מתוך שס"ה ימים בשנה, רק בשס"ד מהם השטן (שהוא מלאך המוות האחראי על כוחות הטומאה שנובעות מהמוות) מקטרג (גימטריה השטן-שס"ד) וביום הכיפורים שבני ישראל צמים ומענים את נפשותיהם וגם שובתים ממלאכה משולים כמלאכי השרת שאין להם אכילה ושתייה, ולכן נמצאים מעל הזמן השולט בחומר ואין רשות לשטן לקטרג וזה הזמן לכפרה (ראה יומא כ), ופירוש זה מסתבר מכך שהמילה "עת", מוזכרת בענייננו שוב- בעניין השעיר לעזאזל הניתן לחלקו של השטן השולט בזמן ולכן אין לו שליטה וקטרוג ביום הכיפורים הנמצא מעל הזמן-"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי... ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עתי המדברה".

והמילה "עזאזל" מורכבת מ'עז' 'אזל' - 'עז' 'הלך' או 'כלה' - "כי הלחם אזל מכלינו" (שמואל א' ט') שפה זה במשמעות כלה, נגמר.

וכן- "רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל" (משלי כ') פה במשמעות -'הלך'- שלאחר שהקונה הולך לאחר הקנייה , הוא מתהלל במה שקנה.

ואם כן, בשתי המשמעויות בין הלך ובין כלה הפירוש הוא דומה - העזות הלכה וכלתה מאיתנו, כי העז נקרא כך על שם עזותו ונועזותו, שמטפס על צוקי סלעים גבוהים ומפלס דרכים חדשות עבור עדר הכבשים הכנועים שהולכים אחריו.

"ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה" - השעיר העז נושא עליו את כל עוונות בני ישראל ומוליך אותם לחלקו של

השטן וכוחות הטומאה שתחת ממשלתו, ובכך מנקה את ישראל ומלבנתם מעוונותיהם.

ושני השעירים, כנגד יעקב ועשיו, אחד לה' ואחד לעזאזל וכנגד שני גדיי עזים טובים שעשתה רבקה מטעמים ליצחק אבינו כדי שיברך את יעקב "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב", "ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו", "הן עשיו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק" (בראשית כ"ז).

ואכן השטן - שרו של אדום- עשיו -שהיה איש שעיר, מקבל את עוונות בני ישראל לחלקו ע"י השעיר שהולך לעזאזל.

וה' אומר למשה לומר לאהרן - "בזאת יבוא אהרן אל הקדש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה" - דבר זה מזכיר לנו את שבעת ימי המילואים שבהם נחנכו אהרן ובניו לעבודת המשכן, וגם שם הצטוו לקחת פר לחטאת ואיל לעולה (אמנם שם גם היה איל המילואים, אך זה לא שייך ביום כיפור, כי כבר נחנכו לעבודה בשבעת ימי המילואים) וכפי שהזכרנו שם, האיל לעולה כנגד האיל שהקריב אברהם תחת יצחק בנו, וכמו שתחילת כניסת הכהנים למשכן צריכה פר לחטאת ואיל לעולה, כן גם תחילת כניסת כהן גדול לקדש הקדשים צריכה פר לחטאת ואיל לעולה, וכיוון שזה רק פעם אחת בשנה, לכן כל שנה זה נחשב חניכה מחדש, וצריך כל שנה להביא פר לחטאת ואיל לעולה ביום הכיפורים.

"כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם".

המילה "בד" חוזרת כאן ארבע פעמים, וזאת כדי להיכנס לקדש הקדשים אל בין הבדים של ארון הברית, ששם ייתן את הקטורת

על גבי הגחלים, ובין הבדים יזה מדם הפר שבע פעמים וכן מדם השעיר לה', ולאחר כל עבודת יום הכיפורים שב הכהן בבגדי הבד אל בין הבדים להוציא את המחתה והגחלים שהושארו שם.

יוצא שארבע פעמים נכנס הכהן הגדול אל קדש הקדשים אל בין הבדים, כנגד ארבע פעמים שהוזכרה המילה "בד" בבגדי אהרן הכהן ביום הכיפורים.

ובגדי הבד היו לבנים (וגם משה שירת בבגדי לבן בשבעת ימי המילואים) כי בד זה פשתן ופשתן לא צובעים (בניגוד לצמר), כנגד החטאים שמתלבנים ביום הכיפורים.

בגדי הבד של יום הכיפורים הנלבשים רק ביום זה ורק על מנת להיכנס אל קדש הקדשים, מצביעים על לבדיות של הכהן הגדול בכניסה אל קדש הקדשים רק הוא בדד לבד נכנס ואין איש עמו ("וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו"), כי רק הוא מגיע ביום זה לדרגת הקדושה העשירית של אדם בישראל, כפי שקדש הקדשים היא הדרגה העשירית בקדושות המקום.

ויום כפור בעשור לחודש השביעי הוא הדרגה העשירית בזמנים המקודשים, כי הוא המועד היחיד החל בעשירי לחודש, וכן הכניסה לארץ הקודש של עם ישראל חלה בעשור לחודש הראשון - "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון ויחנו בגלגל קצת יריחו" (יהושע ד') ובכך בא לידי מימוש רצון שם הוויה שמספרו עשר לקידוש ארץ ישראל על ידי עם ישראל באמצעות תורת ישראל.

"ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אוהל מועד ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל", ומדוע לא נאמר - "גורל שני לעזאזל"?

זו הפעם הראשונה בתורה ובתנ"ך בכלל שבה מזוכרת מילה זו - "גורל", ובד"כ הביטוי הוא להפיל גורל ("ועל לבושי יפילו גורל" (תהילים כ"ב)) או להשליך גורל או לידות גורל ("ועל ירושלים ידו גורל" (עובדיה א')), כלומר זריקה של קובייה או מטבע שהתוצאה לא תלויה כלל בזורק אלא רק בגורל ובמזל וברצון ה', כמו בחלוקת הארץ לשבטים - "וישלך להם יהושע גורל" (יהושע י"ח), ששם גם נאמר - "ויריתי לכם גורל פה" (שם שם), שזו אותה משמעות של השלכה וזריקה, ואילו בפרשתנו, זה המקום היחיד שנאמר בו לתת גורל-"ונתן אהרן על שני השעירים גורלות", ואין פה השלכת קובייה או מטבע, אלא נתינה על כל אחד גורל, ובד"כ יש גורל אחד שזורקים ומי שיוצא בגורל מקבל והשני לא.

אך כאן יש שני גורלות וכל אחד מקבל אחד - אחד לה' ואחד לעזאזל - משמע שלא הייתה כאן הטלת גורל אלא החלטה של אהרן על זה לתת גורל לה' ועל זה לתת גורל לעזאזל.

כי למילה "גורל" יש גם משמעות נוספת - מנת חלקו של האדם - "ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (דניאל י"ב), וכן - "ה' מנת חלקי... אתה תומיך גורלי" (תהילים ט"ז), ושם זה במשמעות של עתידו של האדם כפי שנקבע משמיים, וכאן גם משמע גורל במשמעות מנת חלקו של השעיר, אחד גורלו ועתידו לה' ואחד גורלו ומנת חלקו לעזאזל, ולא במשמעות של הגרלה אקראית של השלכת מטבע או קובייה (אמנם ע"פ המשנה ביומא ל"ט, למעשה יש כאן סוג של הגרלה ולא החלטה שרירותית של הכהן הגדול, כי במשנה מדובר על קלפי שהכהן מכניס ידו ומוציא לוח עץ שעליו רשום לה' או לעזאזל, ומה שעולה בימינו שם על השעיר שמימינו ומה שעולה בשמאלו, שם על השעיר משמאלו, כך שיש פה סוג של הטלת מטבע. אך בפשט הפסוקים לא משמע כן, אלא נתינה והחלטה שרירותית של הכהן הגדול, כפי שהראינו, אך למעשה כמובן עושים ע"פ המשנה- שזו היא ההלכה שהתקבלה בתורה שבעל פה).

גם בפסוק הבא - "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת" - הביטוי "אשר עלה עליו הגורל"- משמע כפי שהסברנו, שהגורל ניתן עליו ע"י אהרן , כי אם היה מלשון הטלת קובייה - היה צריך להיות - "השעיר אשר עלה בגורל לה'".

"והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יועמד חי לפני ה' לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדברה" - דווקא השעיר לעזאזל, חוזרת בו המילה "חי" שלוש פעמים, בעניין עבודת יום הכיפורים- דווקא זה שניתן לחלקו של מלאך המוות - השטן, נקרא חי בפרשתנו - "והקריב את השעיר החי וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי..." ואילו שעיר ה' לא נקרא כלל השעיר החי, וכן שאר הבהמות המוקרבות ביום הזה, ומדוע דווקא השעיר לעזאזל נקרא "חי", וחיים שייכים לקדושה ולא למוות ולטומאה? ומעניין שכאשר אהרן מטיל את עוונות בני ישראל על ראש השעיר החי, הוא כבר לא מכונה השעיר החי - "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עתי המדברה, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה ושילח את השעיר במדבר".

כשסמך אהרן את ידיו על ראש השעיר, עדיין נקרא "החי", אך רגע לאחר שהתוודה את כל עוונות בני ישראל ונתנם על ראש השעיר מיד נעלמה המילה "חי", ומכאן ואילך מכונה רק "השעיר", וכנראה שזה מה שבאה התורה להראות לנו, את הניגודיות:

שכל עוד לא ניתנו עליו עוונות בני ישראל, הוא עדיין נקרא "חי", למרות גורלו לעזאזל, כי עדיין אפשר לתקן - אפילו שגורלך נקבע לעזאזל עדיין ניתן לקרוע את רוע הגזרה בתפילות ומעשים טובים, אך ברגע שניתנו עליו עוונות בני ישראל, הוא כבר שייך לצד הטומאה ולא נקרא חי, למרות שעדיין מעשית הוא חי.

ולכן "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה" - למרות שכששילח אותו עדיין היה השעיר חי, בכל זאת נטמא המשלח, כי ברגע שניתנו עליו עוונות בני ישראל הוא כבר חשוב כמת וטמא ומטמא את משלחו, כי רשעים בחייהם חשובים כמתים.

וזו בעצם הבהמה היחידה בתורה שמטמאה בעודה חיה, כי לחיה בדרך כלל אין עוונות ולא מטמאה בחייה, בניגוד לאדם, שכפי שראינו בפרשות הקודמות, מטמא גם בעודו חי - מצורע, זב, זבה, נדה, בעל קרי - כי באדם שייך עוונות.

ואכן, בסוף פרשתנו העוסקת בדיני עריות האסורים על האדם, נאמר - "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה" - רואים שגם עוונות גורמים לטומאה, אפילו לדברים שלא מקבלים טומאה, כמו הארץ, בכל זאת יש כח בעוונות לטמאה, למרות שאין מדובר במושג טומאה שעסקנו בו עד כה, (שהנוגע בארץ נטמא וצריך לטבול במקווה ומעביר טומאה הלאה) אלא רק במובן רוחני יותר, של חילול הקודש שמושאל מדיני הטומאה של זב וזבה ושרצים וכדומה, אך עדיין המילה "טומאה" נצמדת גם לעוונות, כיוון שהם נותנים כח לסטרא אחרא ומזינות את כוחות הטומאה, בפרט במקום שיש קדושה, כמו האדם מישראל וארץ ישראל שיש בהם קדושה יתירה, אז העוונות פוגמים בקדושה ונותנים כח לצד הטומאה, מה שגויים וארצות העמים פחות יכולים לסייע לכוחות הטומאה, מפאת חסרון הקדושה שבהם.

ופרשת יום הכיפורים מסתיימת במילים - "ויעש כאשר ציווה את משה" והשאלה היא מי עשה - "כאשר ציווה ה' את משה"? האם אהרן הכהן, שאליו ציווה ה' את משה לדבר אל אהרן אחיו לעשות את כל מעשה יום הכיפורים בפועל ממש, אך כיצד יתכן הדבר, הלא פרשה זו נאמרה בחודש ניסן לאחר הקמת המשכן, ועד יום כיפור יש עוד חצי שנה, שבמהלכה יפורק המשכן ויסעו מהר סיני לכיוון ארץ ישראל - דברים שיתוארו בפרשות הבאות בספר "במדבר", אז איך אהרן עשה כאשר ציווה ה' את משה?

אלא אם כן נאמר שהכוונה על העתיד שבמשך ארבעים שנה במדבר, אהרן עשה בכל שנה את עבודת יום הכיפורים ביום כיפור, ולא ברגע זה שנצטווה.

או שהפסוק מדבר על משה שעשה כאשר נצטווה , ודיבר אל אהרן את כל דברי ה', אך אם כן מדוע נאמר "כאשר ציווה ה' את משה" - היה צריך לומר-"ויעש כאשר ציווה ה' אותו"?

לכן נראה יותר כפירוש הראשון - שאהרן עשה את מעשה יום הכיפורים, לא כעת, אלא בהמשך כשהגיע יום כיפור כל שנה במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר.

וכעת לאחר שהונחה בפני עם ישראל פסגת הקדושה של יום הכיפורים - קדש הקדשים וכהן גדול, ויודעים לאן לשאוף, מתחילה התורה לפרט את הדרך המובילה לפסגה זו, ומתחילה בדרכי הסור מרע ההכרחיים, ורק לאחר מכן, בפרשת "קדושים" מגיעה ל - "ועשה טוב".

ובתחילה מזהירה התורה על שחוטי חוץ , שעל פי הפשט מדובר בכל בהמה - שור או כשב או עז, אשר אדם מישראל רוצה לשחטו באהלו במחנה או מחוץ למחנה, על מנת לאכלו כבשר תאווה - דבר זה נאסר במדבר, והדרך היחידה לאכול בשר בהמה במדבר היא להביאו בתור קרבן שלמים למשכן, ולאחר הקרבת החלב והדם על המזבח, יתרת בשר הקרבן נאכלת לבעלים ולמשפחתו בתוך המחנה (על פי הדרש, מדובר כאן בבהמות שהוקדשו לקרבן ובמקום לשחטם בחצר המשכן, נשחטו מחוץ למשכן, אך עדיין גם לפי הדרש מוסכם שבשר תאווה של בהמות נאסר במדבר והותר רק בכניסה לארץ – "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך... ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך" (דברים י"ב)).

והסיבה לציווי זה היא כדי להרחיק את בני ישראל מכוחות הטומאה (סור מרע) כשלב ראשון לפני ההתקרבות לקדושה - "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" - כי במצרים היו נוהגים לשחוט בהמות למאכל בשדות ולתת את הדם לשעירים- השדים וכוחות הטומאה הניזונים מהדם של הבהמה (עיין ברמב"ן במקום) וכך הייתה שורה עליהם רוח הטומאה לצורך כישופים וגילוי עתידות ומזל.

ולכן שלב ראשון להתנתק מכוחות הטומאה, זה לא לזבוח יותר בהמות לצורך אכילת בשר תאווה, אלא רק בתור קרבן שלמים, ואז יש בטחון שלא יזבחו לשדים ולשעירים, כי הכהנים מופקדים על שחיטת הקרבן וזריקת הדם על המזבח ששם אין גישה לכוחות הטומאה מפאת קדושת המקום.

ומי שלא יזבח במשכן, אלא בחוץ - "דם ייחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" - כי דם שלא נזרק על מזבח ה' נחשב לדם שפוך של אותו אדם.

וכן אף אם נשחט הקרבן בתוך חצר המשכן, יש איסור להעלותו לעולה מחוץ למשכן מאותה הסיבה, כי מחוץ למשכן יש שליטה של כוחות הטומאה ויש חשש להעלאת הקרבן לא לה' וחיזוק כוחות הטומאה.

וכן מצווה התורה בפרשתנו על איסור אכילת דם של בהמה וחיה - "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" ומי שאוכל את הדם, כאילו אכל את נפש הבהמה (והנפש הבהמית שייכת יותר לכוחות הטומאה בגלל התאוות שמעוררת בגוף האדם) שאמורה לעלות על המזבח לה' לריח ניחוח ורק אז באה על תיקונה.

ודם חיה או עוף שלא עולה על המזבח (כי חיה ורוב העופות לא ראויים למזבח אלא רק תורים ובני יונה) צריך לכסות בעפר כדי שלא ייזונו ממנו השעירים והשדים וכוחות הטומאה.

לכן מצווה התורה להתרחק מבשר נבלה וטריפה, והאוכל נבלת עוף טהור נטמא טומאת ערב שצריך לטבול במקווה ולהיטהר בערב ולכבס בגדיו כי גם הם נטמאים בטומאת נבלת עוף.

וכאשר אדם לא נטהר מטומאה כלשהי שנטמא לה קשה לו להגיע לקדושה.

וכעת פרשתנו מגיעה לחלק האחרון של הסור מרע ההכרחי, כדי להתקרב למעמד "קדושים תהיו", וזה הגבלת תאוות הזימה שארץ מצרים ועמי כנען היו שטופים בה, ולכן ה' אוסר על כל זה- שלא ללכת בחוקות הגויים האלה ומצווה על שמירת חוקותיו ומשפטיו - "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" - שמירת חוקים אלה מעניקה חיים, בניגוד למוות ששייך לכוחות הטומאה, חיים אמיתיים הם חיים של קדושה, כי רק אז האדם רחוק באמת מהמוות הרוחני והגשמי.

ולכן נאמר "אני ה'" - כמו שה' חי וקיים, כך ישראל חיים בהדבקות בקדושה ובה', וזאת בעיקר ע"י צמצום תאוות העריות.

ולכן מפרטת התורה את רשימת הקרובים האסורים על אדם מישראל, וזאת בעיקר בגלל הזמינות שלהם והמגורים המשותפים עימם, שאם היה מותר יחסי אישות עימם, תאווה זו הייתה פורצת כל גבול כתרנגולים אצל נקבותיהם - דבר שהיה מגביר את כוחות הטומאה ומרחיק את הקדושה מישראל, כפי שקרה לעמי כנען שהארץ נטמאה מפניהם, כי היו פרוצים בתאווה זו, בבחינת "איבר קטון ישנו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע".

ולכן התורה מגבילה את הנשים המותרות לאדם מישראל, וגם המותרות (שאינן זמינות לו מתוקף קירבה משפחתית) עדיין יש בהן הגבלות של ימי נידה ולידה וכדו', דבר המגביל את היצר למידה הכרחית לקיום המין והקשר הזוגי, ובד בבד מאפשר לקדושה לחול גם ביחסי אישות אלו שנעשים בקדושה, ובכך מקדשים את החומר ומעדנים את תאוות הגוף ומעבירים אותם למסלול של נתינה ולא רק קבלה לעצמו, בבחינת "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג') - שגם בתאוות הכי קשות של הגוף, כאשר נעשות במסגרת הכללים, נכנס בהם מימד של לשם שמיים ונתינה, ובכך מקדשים אותם והופכים את המר למתוק.

ופתאום בתוך כל איסורי העריות, נדחף איסור שלכאורה לא קשור לעניין - "ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל את שם אלוקיך אני ה'", בין איסור אשת איש שנאמר קודם ובין איסור משכב זכר ומשכב בהמה שנאמרו לאחריו, ונשאלת השאלה: מה הקשר בין עבודת המולך שזו עבודה זרה, עבירה של דיעות, לאיסורי עריות שזו תאווה של הגוף - עבירה של מידות?

ומדוע דווקא עבודת המולך ולא כל עבודה זרה אחרת? ויש לשים לב לארבעת העריות האחרונות ברשימת העריות הנבדלות

אחרי מות

מהעריות שלפניהן, בכך, שהעריות עד אליהן אסורות בגלל הזמינות שלהן ומציאותן בקרבת הגבר, אך ברות הולדה והבאת צאצאים לעולם, ואילו ארבעת העריות האחרונות אינן זמינות, אך לא ברות הולדה ואין בהן שום מימד של נתינה כקיום המין, אלא תאווה וסיפוק היצר גרידא:

ראשית, נידה, שבזמן נידתה לא שייך פריון, שנית-אשת עמיתך, שנאמר בה - "לא תתן שכבתך לזרע", אמנם היא ברת הולדה, אך זהו זרע וצאצא שלא יידע מי הולידו - בעל אמו או הנואף, ובכך ייפרעו כל סדרי המשפחה ודיני כיבוד אב ואם, ואין כאן קיום העולם, אלא להיפך, הרס העולם, וזרע כזה טוב שלא נולד משנולד.

ולכן כאן פתאום נכנסת עבודת המולך, כי עבודת המולך מתייחדת בכך שעובדים אותה בהעברת הילדים בתוך האש למולך, אם כן, יוצא למפרע, שלא רק שהזיווג שהביאם לעולם לא נועד לקיום המין והמשכיות העולם (שבכך יש מימד של נתינה ולא רק סיפוק יצר אנוכי) אלא להיפך, הזיווג נועד להביא ילדים, על מנת להקריבם למולך, יש כאן גם עבודה זרה, תוך בעיטה ומרד בריבונו של עולם, ולכן נאמר כאן - "ולא תחלל את שם אלוקיך אני ה'".

כי הזיווג נועד להביא ילדים לעולם, וזה רצון ה' לקיום והמשכיות העולם, ואם אתה מביא ילדים על מנת להקריבם למולך, יש כאן גם עבודה זרה, אך גם גילוי עריות למפרע, כי עדיף לא להביא ילדים מאשר להביאם על מנת להקריבם למולך, ולכן איסור זה בא מיד לאחר איסור אשת איש שמביא זרע פסול ולפני משכב זכר ומשכב בהמה שגם הם לא מביאים כלל ילדים לעולם ועסוקים רק במילוי יצר התאווה האנוכי ללא שום מימד של נתינה לה', ולכן נאמר "ומזרעך לא תתן להעביר למולך" ולא נאמר - "מבניך לא תתן להעביר למולך" - כי הדגש הוא על הזרע, שמתברר למפרע שנזרע באישה למטרה פסולה ולכן שייך גם לגילוי עריות, בניגוד לסתם עבודה זרה שלא מעורבים הילדים, והיא אכן לא קשורה לאיסורי העריות.

והפרשה מסיימת באזהרה - לא לעשות כתועבות האלה אשר ה' מתעב, וממילא מרחיקות את האדם מהקדושה שמקרבת לה' - "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלוקיכם".

הגויים אשר לפניכם, לא רק עשו תועבות אלו וטימאו את הארץ, אלא עשו חוקים להסדרת תועבות אלו בצורה רשמית וחוקית ונוהג מחייב. ובכך העלו אותם לדרגת חוקי סדום שמכניסים מימד של דעות לתחום התאוות הבהמיות של הגוף ולדרגת ערכים מקודשים שמצווה להתמסר להם, ובעבור כך הקיאה אותם ארץ הקודש, שנועדה לכוחות הקדושה ולא סובלת שלטון כוחות טומאה, ולכן כנגד כוחות הטומאה של שבעת עמי כנען, ה' מציב כעת את כוחות הקדושה כתשובת המשקל - "ושמרתם אתם את חוקותיי ואת משפטיי ולא תעשו מכל התועבות האלה".