פר' בחקתי

 פרשת שבוע בחוקותי

פרשתנו היא תמונת מראה לפרשה הקודמת-"בהר". פרשת "בהר" התחילה במצוות השמיטה שחלה כל שבע שנים ופרשתנו מתחילה בשבע הברכות שיתברכו ישראל, אם ישמרו את מצוות התורה.

בפרשת "בהר" לאחר מצוות השמיטה באה מצוות היובל, לאחר ספירת ארבעים ותשע שנים, ובפרשתנו, לאחר שבע הברכות באות ארבעים ותשע הקללות במידה ולא שומרים ישראל את מצוות התורה (עפ"י הכלי יקר בפרשת "כי תבוא", המסביר את ההבדל בין פרשת "בחוקותי" שבה יש מ"ט קללות לפרשת "כי תבוא", שבה יש צ"ח קללות-"ומאי טעמא היו אותן שבתורת הכהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא" (דברים כ"ח פסוק ט"ו ד"ה-"והיה אם לא תשמע וכו'"))

ובמקום הקללה החמישים (שאז לא תהיה תקנה לעם ישראל כי הגיעו לחמישים שערי טומאה) יש בשורת נחמה, כנגד היובל-"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם, וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלוקים אני ה'".

ולאחר מכן, כנגד פרשת "בהר" שבה מופיעים דיני מכירת שדה אחוזה, בית מושב עיר חומה, ומכירת עצמו לעבד, יש בפרשתנו פרשת ערכים של אדם המקדיש ערכי בני אדם להקדש וכן הקדש שדות ובתים ושאר רכוש האדם.

וכנגד הגאולות שנאמרו בפרשת "בהר"- בעניין מכירת השדות, הבתים והאנשים. גם בפרשתנו נאמרים דיני גאולה מידי ההקדש של כל הדברים שהוקדשו.

והפרשה מתחילה בשלושה תנאים ושבע ברכות (כנגד עשר ספירות שלש אמות ושבע מידות):

א "אם בחוקותי תלכו"- לימוד תורה.

ב. "ואת מצוותי תשמורו"- מצוות לא תעשה.

ג. "ועשיתם אותם"- מצוות עשה.

ובשבע הברכות ישנה הדרגתיות מהבסיסית ביותר לגבוהה ביותר:

א. פרנסה.

ב. שלום בארץ.

ג. השבתת חיה רעה מן הארץ.

ד. רדיפת אויבים מחוץ לארץ ישראל.

ה. ריבוי עם ישראל.

ו. שפע מעבר לנדרש.

ז. "ונתתי משכני בתוככם...והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם"- וברכה שביעית זו היא פסגת הברכות ותכלית קיומו של עם ישראל בארץ ישראל, לאחר שקידשה במצוות התורה זוכה להיות לעם ה' וה' שוכן בתוכו, כי איווה לו הקב"ה דירה בתחתונים.

וכנגדה בקללות זו הגלות ועזיבת הארץ והיותנו נתונים לשלטון הגויים, ובכך יש עלינו רשות זרים ואז יש פירוד בין העם ובין הארץ והשכינה יוצאת לגלות יחד עמנו.

ובקללות יש שבע עבירות שעליהן באות מ"ט קללות ובסיומן נבואת נחמה במקום המכה החמישים. וכפי שמפרטם רש"י במקום, שבעת העברות הן:

א. "ואם לא תשמעו לי"- להית עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים .

ב. "ולא תעשו"- משלא תלמדו לא תעשו.

ג. "ואם בחוקותי תמאסו"- מואס באחרים העושים.

ד. "ואם את משפטי תגעל נפשכם"- שונא את החכמים.

ה. "לבלתי עשות"- מונע אחרים מלעשות.

ו. "את כל מצוותי"- כופר שלא ציוויתים.

ז. "להפרכם את בריתי"- כופר בעיקר.

הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת את השנייה, וכן עד השביעית, ואלו הן: א. "לא למד". ב. "ולא עשה". ג. "מואס באחרים העושים". ד. "שונא את החכמים". ה. "מונע את האחרים". ו. "כופר במצוות". ז. "כופר בעיקר"- עד כאן לשון רש"י.

ומעניין ההבדל בין הלשון של "ואם בחוקותי תלכו", ובעבירות-"ואם בחוקותי תמאסו" ולא נאמר "ואם בחוקותי לא תלכו" בתור ניגוד.

וכן הביטוי-"ואם את משפטיי תגעל נפשכם", בא בניגוד לברכות ששם נאמר-"ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם"- כלומר: ה' שוכן בתוכנו ולמרות קדושתו העצומה לא גועלת נפשו אותנו למרות חומריותנו וטומאתנו, ואילו ישראל בתמורה גועלת נפשם את משפטי ה' וגומלים רעה תחת טובה.

ועם כל זאת בסוף פרשת הקללות נאמר-"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם", וכן בעבירות ישראל מופיע הביטוי "להפרכם את בריתי", ובנחמה-"לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם"- למרות שישראל גם מאסו וגם געלו וגם הפרו ברית, ה' לא מואס ולא גועל בנו ולא מפר בריתו איתנו.

מצד שני, באמצע הקללות מופיעה המילה-"וגעלה נפשי אתכם" (וזה לא סותר את הנחמה, כי לא נאמר-"וגעלה נפשי אתכם לכלותכם")אך לא מופיעה המילה "למאוס" מצד ה'- משמע שמאיסה זה יותר חזק מגועל, ולמזלנו לא הגענו בקללות לדרגה של מאיסת ה' בנו אלא רק גועל מצדו, ולכן יש עדיין תקנה.

ובהתאם להדרגתיות בעבירות ישנה הדרגתיות בעונשים, וכשם שהעבירות הן שבע, כן העונשים מחולקים לקבוצות של שבע (כפי שמפרט רש"י), שביניהן ישנה החרפה בענישה כתוצאה מאי חזרה בתשובה בעקבות שבעת העונשים הקודמים.

"ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי לייסרה אתכם שבע על חטאותיכם"- וכאן באות עוד שבע מכות "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם"- ומכאן מגיעות עוד שבע מכות, ואז-"ואם באלה לא תיווסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאותיכם".

ושוב שבע מכות ואז מגיעה הענישה הקשה מכולם-"ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בהמת קרי וייסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם", והביטוי "חמת קרי" שהוא החמור מכולם, משלב בתוכו שני ניגודים- חמת (מלשון חום) וקרי (מלשון קור), כי עד כה הביטוי היה רק "קרי".

כי הביטוי "חמת קרי", הוא כנגד המאיסה במצוות ע"י ישראל, שזה מבטא רצון להכעיס את ה' בשאט נפש, בכך שמייחסים את כל השפע שקבלו בארץ מה', ליד המקרה והמזל ולא לחסד ה' עליהם, ולכן מרשים לעצמם למאוס במצוות ולבעוט בה'.

ואם לאחר כל המכות שספגו עדיין הולכים עם ה' בקרי ואומרים הכל מקרה וגם המכות לא משמיים, אז ה' הולך איתם בחמת קרי- מידה כנגד מידה- אתם פשעתם בגלל טוב הארץ-"וישמן ישורון ויבעט" (דברים ל"ב) אז אתכם אגלה מן הארץ-"ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה", וזה העונש הכי קשה לעם ישראל- הניתוק מארץ ישראל והגלות בגויים.

כי גם במכות ישנה הדרגתיות כפי שבעבירות, והעונש הגדול מכולם זו הגלות, כי היא מחסלת את האפשרות לעם ישראל לתפקד כעם ה'.

ו"חמת קרי" ניתנת לפירוש נוסף- חימה מקרית- חימה שנתונה לכאורה ביד המקרה העיוור.

"והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה"-"והשימותי"- הפשט הוא שהארץ תישאר שממה, אך אפשר גם לפרש- שאוציא ממנה את הנשמה, כמו הרבה פעלים בעברית שיש בהם שתי משמעויות הפוכות: להשריש- לשרש, לסקול- לסקל, לברוא- לברא, כך-"והשימותי"- אוציא ממנה את הנשמה, כי ארץ ישראל ללא עם ישראל היא כגוף בלא נשמה, ולכן גם אויביכם שממו עליה ולא מצליחים להתקיים עליה, ואז "תרצה הארץ את שבתותיה"- מה שלא שבתה כשהייתם עליה מכאן משמע- שמדובר בחורבן בית ראשון, שגלו ישראל לבבל לשבעים שנה, כנגד שבעים שמיטות ויובלות שלא שמרו בהיותם בארץ.

והקללות בפרשת "כי תבוא", הם כנגד חורבן בית שני שגלותו נמשכת עד ימינו, ושם לא מוזכר עניין השמיטות. ושם גם אין נבואת נחמה כמו בפרשתנו.

ושם גם לא מופיע עניין המספר שבע, כפי שמופיע כאן, וכן לא מוזכר "קרי" ו"חמת קרי", כי שם מדובר בחורבן בית שני, שאז לא חטאו כמו כאן בעבירות להכעיס. ולכן שם לא מוזכר מאיסת החוקים וגועל נפש מהמצוות כמו כאן. אלא רק כתוב: "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנכי מצווך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך".

וכן-"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כ"ח), רואים, שגם לא היו עבירות להכעיס כמו בבית ראשון וגם שמרו את השמיטות והמצוות, אך לא בשמחה ובטוב לבב.

ושם יש גם צ"ח קללות ללא נחמה- כפליים מאשר בפרשתנו! ומדוע חרון האף הגדול, כאשר בפרשתנו החטאים הרבה יותר חמורים?!

כמו כן, גם לאחר המכה הכי גדולה בפרשתנו- הגלות, עדיין ממשיכות המכות גם בארץ הניכר-"והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אותם קול עלה נידף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף... ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם והנשארים בכם ימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם איתם ימקו"- משמע שמדובר בגלות של שני דורות- של הבנים עם אבותם.

ולכן כתוב-"בעוונם... ובעוונות אבותם איתם"- אבותם יהיו איתם בגלות ושני דורות אלו ימקו בעוונם, ושוב ראיה שמדובר בגלות בבל הקצרה של שבעים שנה (שני דורות).

ובאמת בפרשת "כי תבוא" לא מוזכר עניין זה כלל- עוון האבות שהבנים נושאים יחד עם עוונם, ובכלל לא מוזכר כלל עניין האבות, אלא כל הקללות מדברות בלשון יחיד לכלל עם ישראל.

וכאן מופיעים פתאום שני פסוקים תמוהים ביותר- לאחר הגלות, בהמשך המכות גם בארץ האויבים ממשיכה התורה-"והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי, אף אני אלך עימם בקרי, והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז ייכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם"- מדוע לאחר שהתוודו על עוונם, ה' מעניש אותם עוד והולך איתם בקרי במקום לקבל את ווידויים ולגאלם?!

ומה פירוש-"או אז ייכנע לבבם הערל", הלא כבר התוודו על עוונם, אז כבר נכנע לבבם קודם? וכן מיד לאחר מכן אומרת התורה-"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור"- משמע שנסלח עוונם, ואם כן, מדוע צריך את זכירת ברית האבות והארץ, ואם צריך, אז מדוע בפסוק הבא שוב חוזרת התורה-"והארץ תיעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם, והם ירצו את עוונם יען וביען במשפטיי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם"? (מעניין אותה לשון שנאמרה על גלות בבל, לאחר חורבן בית ראשון-"למלאות דבר ה' בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה שבתה, למלאות שבעים שנה" (דברי הימים ב' ל"ו) הוכחה נוספת לכך שפרשתנו מתייחסת לחורבן בית ראשון ולגלות בבל)

לכן נראה לומר, בהקדים מה שהסברנו מספר פעמים על חומריותה הקשה של ארץ ישראל-"לא גושמה ביום זעם"- ע"י המבול, ולכן היא "ארץ לא מטוהרה"-ונשאר בה מקללת האדמה בחטא עץ הדעת-"ארורה האדמה בעבורך" וכל היושבים עליה מועדים לחטאים חמורים (כדוגמת סדום ועמורה ושבעת עמי כנען שהיו הכי מושחתים במידות ובעריות ובעבודה זרה עד שחויבו השמדה-"לא תחיה כל נשמה").

ולכן בפרשה הקודמת בציווי על הכניסה לארץ הוחל במצוות השמיטה והיובל שהכרחיות על מנת לקדש את חומריותה של הארץ, וארבעים ותשע שנות היובל, והיובל בשנת החמישים- נועדו לקדש את הארץ לאחר שנטמאה וטימאה את היושבים עליה- שבעת עמי כנען, ובשמירת השמיטות עד היובל מעלים אותה לחמישים שערי קדושה (שאליהם הגיעו במעמד הר סיני לאחר חמישים ימי ספירת העומר ומהם נפלו בחטא העגל- כשחזרה זוהמתן) ומגיעים בחזרה לדרגת הקדושה של מעמד הר סיני שגם העם וגם הארץ (שמקבילה להר סיני עצמו) מגיעים לדרגת הקדושה שהייתה במעמד הר סיני, ולכן ביום הכיפורים של שנת היובל תוקעים בשופר וקוראים דרור בארץ לכל יושביה, וכל האחוזות חוזרות לבעליהן, בדיוק כפי שמעמד הר סיני - "במשוך היובל המה יעלו בהר..." "ויהי קולות וברקים... וקול שופר חזק מאוד... ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" (שמות י"ט).

ובמעמד הר סיני יצאו לחירות ממלאך המוות, חירות מיצר הרע ("חרות על הלוחות" ואמרו במדרש שמות רבה: חרות - "חירות מן המלכויות, ואחרים אומרים חירות מן מלאך המוות, ורבנן אמרו - חירות מן הייסורים" וכן במסכת עירובין דף נ"ד- "רב אחא אמר: אף אין אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר "חרות" על תקרי חרות אלא חירות") מקביל לדרור של שנת היובל.

ולכן כאשר ישראל נכשלו בבית ראשון בשמירת השמיטות והיובלות, ממילא התגבר כוחה של הארץ וחומריותה, ולכן עוונות עם ישראל בבית ראשון היו קשים וחמורים כמו של יושבי הארץ לפנים - גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים ולכן גם הגיעו לידי מאיסת המצוות עד כדי מ"ט שערי טומאה, וכדי שלא יגיעו לשער החמישים הם הוגלו מן הארץ.

וגם אז בארצות אויביהם (בבל ומצרים) לא הכירו בעוונם, כי עדיין חומריות הארץ היתה בדמם, (כי רק שני דורות היו בגלות בבל), כפי שרואים בספר ירמיה, כשירמיה פונה לגולים במצרים שיפסיקו לעבוד עבודה זרה והם עונים לו שלהיפך! - כל עוד עבדו למלכת השמיים, כשהיו בארץ - "ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו, ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו" (ירמיה מ"ד).

ואז ירמיה מנבא להם חורבן גם במצרים במקום גלותם. וזה תואם לפרשתנו שגם לאחר הגלות - "והנשארים בכם ימקו בעוונם בארצות אויביכם" ואז ורק אז - "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" רק אז יכירו בכך שחטאו, כי השפעת חומריות הארץ פחתה מאז היותם בגלות, ובצירוף המכות יכירו בכך שטעו (מה שלא עזר כשהיו בארץ), אך עדיין ההכרה בטעות ובחטא לא מספיקה כי צריך לבער את פוטנציאל התאוות הקשות הטבועים בדמם בגלל חומריות הארץ.

ולכן למרות התוודותם צריך לבטש את גסות חומרם באמצעות ייסורים, ורק אז יהיה בטחון שכשישובו לארץ לא יחזרו לסורם - "אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז ייכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם" - יש פה דגש על עורלת הלב שבאה מערלה של פירות הארץ, כי ערלה נוהגת רק בארץ ישראל מדאורייתא בגלל חומריותה הקשה, ולכן רק לאחר הכנעת לבבם הערל ועידון חומריותם, רק אז יירצו את עוונם, והוידוי והכרת החטא לא מספיקה כדי להשיבם לארץ.

ואז ורק אז - "וזכרתי את בריתי יעקב... והארץ אזכור" - יש כאן זכירת העם והארץ, כי הארץ זקוקה לעם ישראל ועם ישראל זקוק לה לתיקון הדדי, וכן "והארץ אזכור" שאין לדון את ישראל לחומרה, כי ה' זוכר את הארץ וחומריותה שהשפיעה על העם ולכן ה' מחליט להפחית מחומריותה של הארץ, "והארץ תיעזב מהם ותרץ את שבתותיה, בהשמה מהם, והם יירצו את עוונם...", בזמן הגלות, הארץ בעצמה תרצה את שבתותיה כי אין עליה אדם שיטמאה וממילא תתעדן חומריות הארץ בהעדרם ולכן כשישובו ישראל לארץ בבית שני לאחר גלות בבל של שבעים שנה, כבר יבוטל יצר הרע של עבודה זרה בעקבות בקשת אנשי כנסת הגדולה כפי שמובא בגמרא יומא ס"ט:.

ולכן בבית שני, החטאים כבר לא יהיו חטאים שבמידות (גילוי עריות, שפיכות דמים וגם עבודה זרה כפי שנסביר בהמשך) כפי שהיו בבית ראשון כתוצאה מחומריות הארץ, כמו בדור המבול, אלא יותר חטאים שבדעות (כמו דור הפלגה - ולכן בבית שני התפתחו כתות שונות בעם ישראל - הצדוקים, הכופרים בתורה שבעל פה, הנוצרים שרצו לשנות את כל התורה, וכן השפעת תרבות יוון ששלטה בארץ בזמן בית שני והביאה עימה את האפיקורסות ואת תרבות פיתוח הגוף וחכמת הפילוסופיה שהפילו חללים רבים בעם ישראל כמו תנועת המתיוונים שהולידה את מרד המכבים).

אך בד בבד עם ירידת חומריות הארץ לאחר שבעים שנות גלות בבל (שבהם ריצתה הארץ את שבתותיה בהעדר ישראל שעליה והופחתה חומריותה), זה לעומת זה גם פסקה הנבואה מישראל ורמת הקדושה ירדה בהתאם לירידה ברמת החומריות, ולכן בבית שני לא היו ארון הברית ואף אורים ותומים לא היו, כי יצר הרע של העבודה זרה שבטל, דווקא הפחית את רמת הקדושה כי כמו שאמרנו "זה לעומת זה עשה אלוקים".

ככל שיש חומריות קשה, אז יש שפע קדושה שיעזור לאדם להתמודד עם החומריות, וכשפחתה החומריות אין צורך בשפע הקדושה כדי להתמודד עם החומר, וגם ככל שהחומריות קשה כך ההתגברות עליה קשה ומובילה לעוצמות קדושה גדולות יותר למי שמצליח.

ולכן הקללות שבפרשתנו שבאות על העבירות החמורות של בית ראשון הן קלות בחצי מהמכות של פרשת "כי תבוא" שמיוחסות לעבירות הלכאורה קלות שמפורטות ומיוחסות לבית שני, בגלל שהאשמה על ישראל היתה פחותה בגלל חומריות הארץ הקשה שגרמה להם תאוות קשות (כי גם עבודה זרה - היתה תאווה גדולה לעבוד, כי ראו בחוש תוצאות של שפע כשעבדו עבודה זרה כפי שמבואר במסכת סנהדרין דף ק"ב: שמנשה המלך שהעמיד צלם בהיכל נגלה לרב אשי בחלום ולשאלתו מדוע עבד עבודה זרה ענה לו - "אם היית שם היית מרים את שיפולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה".

רואים כמה הייתה קשה תאווה זו בבית ראשון, בפרט שהגמרא אומרת: שלא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי שיותרו להם עריות, ורואים שעבודה זרה היתה קשורה יותר למידות ולתאוות הגוף מאשר לדעות ואמונות, כי גם כשעבדו עבודה זרה עדיין האמינו בה' אחד, כפי שרואים למכביר בספר "מלכים" שלמרות שעבדו עבודה זרה, עדיין כיבדו את ה'. כמו במקרה אחאב המלך הרשע שנכנע לבבו לאחר תוכחת אליהו הנביא בעניין נבות היזרעאלי שרצחו, ובכל זאת לאחר מכן שב לסורו והמשיך לעבוד עבודה זרה).

ולכן מרגע שגלו ישראל בחורבן בית ראשון ירדה מיד רמת החומריות באדם כי כבר לא נמצאו בארץ ולכן בהמשך כבר התוודו את עוונם ולאחר מכות נוספות גם נכנע לבבם הערל ויכלו לשוב לארץ שכבר עודנה מחומריותה ולכן בבית שני כבר לא נהגו שמיטות ויובלות (גם בגלל שרוב יושביה לא עליה) מדאורייתא.

והחטאים היו יותר עניין שבדעות, כפי שפירטנו לעיל, לכן העונש עליהן היה יותר חמור - תשעים ושמונה קללות ללא נבואת נחמה בסופן, ולכן שם בפרשת - "כי תבוא" לא מוזכר כלל עניין שמיטות שתרצה הארץ כשייגלו ישראל.

ובכלל כל עניין השבע לא מופיע, כי מדובר בגלות בית שני הנמשכת עד ימינו, ושם לא מוזכר עבירות קשות של מאיסת המצוות, והליכה בקרי, אלא רק שלא עבדו את ה' בשמחה מרוב כל, ובכל זאת נענשו בחומרה יותר, כי אז כבר לא היתה חומריות של הארץ קשה ולא היה נסיבות להקל כפי שהיה בבית ראשון.

ולכן בפרשתנו מוזכר עניין של "הארץ אזכור" מה שלא מופיע בפרשת "כי תבוא" - כי כאן ה' זוכר את חומריות הארץ שגרמה לרוב העברות ולכן סולח לאחר שבעים שנות גלות, מה שאין כן בגלות בית שני שאז לא הארציות גרמה לחטא, אלא ההימשכות אחר תרבות יוון האפיקורסית - חטא של הדעות שהרבה יותר חמור מחטאי המידות שהרי נוגע בנשמה עצמה כמו חטא דור הפלגה, ולא בגוף בלבד, כמו דור המבול, ובספירות הוא פוגע בשלוש העליונות - כתר, חכמה ובינה, ולא בשבע המידות התחתונות, כפי שפוגעים חטאי המידות.

ויש לזכור גם, שפרשתינו נאמרה בהר סיני, בעלייתו השנייה של משה לקבל לוחות שניות לאחר חטא העגל שאז חזרה זוהמתן של ישראל ולכן חזרו למצב של אחר חטא אדם הראשון שנתקללה האדמה בעבורו ונדרש לעבדה בזיעת אפו ולתקנה, וכך ישראל בפרשתנו נדרשים להיכנס לארץ ולתקן את חומריותה ע"י שמיטות ויובלות ומצוות התלויות בארץ, ואם יכשלו - יגלו ממנה.

ולכן פרשת הקללות מסתיימת במילים - "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" - למרות שכבר נאמר בתחילת פרשת "בהר" שנאמרה בהר סיני, אך כאן אומרים זאת שוב כדי לחבר את פרשת הקללות לפרשה הקודמת של מצוות הארץ כדי להבין שזה מקשה אחת שאי קיום הפרשה הקודמת גורר בהכרח את קללות פרשתנו וזה הכל דיבור אחד שנאמר בהר סיני לאחר חטא העגל ומחמתו.

כי לכאורה, הרי בהמשך הפרשה (העוסקת בדיני ערכין והקדשות של קרקעות ובתים) גם היא מסתיימת במילים - "אלה המצוות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". אם כן מדוע לאחר הקללות, נאמר שהם נאמרו בהר סיני, ולא חיכו לסוף הפרשה וכוללים את הכל בנאמר בהר סיני?

אלא משמע שהתורה רצתה לקשור את פרשת הקללות לפרשה הקודמת של מצוות השמיטה ויובלות, כי האחד קשור בשני.

ובעניין הקדשות ודיני ערכין, זה כבר נושא אחר שגם קשור לארץ ישראל, אך עוסק בדרגה גבוהה של מצב עם ישראל בארצו, כאשר מגיע לשער החמישים בקדושה וקידש את חומריות הארץ ועולה שלב נוסף בקדושה, ובניגוד לפרשת "בהר" שעסקה במכירת קרקעות ובתים ושדות ועבדים בארץ בין אדם לחברו לצורכי פרנסה גשמית, כאן מביאה הפרשה אותם דינים של קרקעות ובתים ואנשים ורכוש, אך לא של מכירה בין אדם לחברו לצרכי פרנסה אלא מסירתם להקדש - מדרגת נתינה גבוהה של הנשמה ולא לצרכי פרנסה וקיום הגוף.

ומעניין שאדם שנודר ערך של זכר בין גיל עשרים לגיל שישים שנה, הזמן שהאדם בשיא כוחו הגופני והרוחני, ערכו שווה לחמישים שקל כסף, וזה מקביל למקדיש שדה אחוזה שערכו לפי זרע חומר שעורים- גם חמישים שקל כסף, והמספר חמישים כאן מתקשר למספר חמישים של היובל ושל חג שבועות- שבפרשת "אמור" נתלה בכניסה לארץ, בניגוד לשאר החגים המוזכרים שם.

ומכאן, שהמספר חמישים יש לו קשר הדוק דווקא לארץ ישראל כי שם מגיעים לחמישים שערי קדושה. כי אמנם במעמד הר סיני הגיעו עם ישראל לחמישים שערי קדושה לאחר חמישים יום מיציאת מצרים, אך לאחר חטא העגל שחזרה זוהמתן, הדרך היחידה של עם ישראל להגיע לשער החמישים היא דווקא בארץ ישראל, על ידי קידוש חומריותה.

ושדה אחוזה וגבר ישראלי בין גיל עשרים לגיל שישים שזה הזמן שיכול לעבוד את שדה האחוזה ולקדשו ולתקנו מחומריותו, כפי שהסברנו בפרשת "בהר" ששניהם מתקנים זה את זה ומשפיעים זה על זה, לכן ערך שניהם חמישים שקל כסף.

לכן משה רבנו כל כך השתוקק להיכנס לארץ ישראל כדי להגיע לשער החמישים עד שה' אמר לו עלה אל הר נבו ומשם תראה את הארץ, ושם הגיע משה לשער החמישים כי המילה - "נבו" משמעותה נ'- בו, שבו הגיע משה לשער נ' והפך מ"איש האלוקים" ל"עבד ה'" – "וימת שם משה עבד ה'" (דברים ל"ד) שזו הדרגה הכי גבוהה שבן אנוש יכול להגיע "עבד ה'".

והפרשה מפרטת את כל דיני ההקדשות - החל משדה האחוזה ושדה מקנה ובהמות טהורות וטמאות ובתים, בכולן נאמרה המילה "גאולה" (למעט שדה מקנה) ולכאורה מה שייך לגאול מהקדש את הדבר המוקדש, הרי כשהדבר ברשות הקדש יש לו קדושה ואילו כשפודים אותו בכסף הוא יוצא לחולין ומדוע פעולה זו נקראת "גאולה"?

בפרט בבהמה טמאה, שוודאי עדיף לה להישאר ברשות הקדש, ומדוע בשדה מקנה לא נאמרה לשון "גאולה" כפי שנאמרה באחרים?

אמנם בפרשת "בהר" כשאדם מוכר משדה אחוזתו לאחר וכן בית מושב עיר חומה, ואת עצמו לעבד, שייך לשון גאולה כשקונה בחזרה, כי מחזיר זאת לרשותו הראשונית והיא עדיפה על רשות הקונה ממנו, אך מדוע בהקדש שייכת לשון זו?

וכפי שהסברנו הדבר מובן: כי תכלית האדם הישראלי בארץ ישראל זה לקדש את החומר שבו ובארץ, על ידי הפיכת הרצון לקבל לעצמו - למלא תאוות גופו - לרצון לקבל על מנת לתת שאז מושווית הצורה לקונה, ויש דבקות בה' שהוא הרצון לתת המוחלט ואז מגיעים לחמישים שערי קדושה, ואדם שהגיע לדרגה זו הוא מקדיש את רכושו לה' שזו נתינה מוחלטת.

אך עדיין דרגה יותר גבוהה - זה שהרכוש יהיה ברשותו שוב ויקבל ממנו על מנת לתת.

כגון: שאדם מעבד את שדה אחוזתו על ידי השור (הבהמה הטהורה) או החמור (הבהמה הטמאה) שגאלם מההקדש ואת עמלו בשדה, אוכל בקדושה ובטהרה ומודה לה' לאחר שהפריש תרומה לכהן ומעשרות ללוי, ומעשר שני אוכל בירושלים כך שבאכילתו לכאורה מקבל לעצמו למלא תאוותו לאכול, אך בד בבד עשה זאת על מנת למלא רצון ה' שציווהו לאכול על מנת לקיים את גופו שיוכל לעבוד את בוראו, ובכך הקבלה עצמה הופכת לנתינה וזה יותר רצוי לה' מנתינה גרידא להקדש, שאז אין שום קבלה שהופכת לנתינה, שזו תכלית הבריאה - לקדש את החומר עצמו ולא להתנזר ממנו, ולכן דווקא לפדות מההקדש את שדה האחוזה והבהמות הנצרכות לעיבודה, זה נחשב גאולה לקרקע שחוזרת להתקדש ע"י בעליה בעבודה יומיומית ולכן מוסיף חמישית על ערכה, ולכן בכל הגאולות מוסיף חומש - רמז על עניין שער החמישים שניתן להגיע אליו על ידי קידוש החומר ולא על ידי נתינה בלבד כצומות וסיגופים, אלא דווקא באכילה ושתיה וזיווג שמקבלים אך על מנת לתת, וזה כבר הכי קשה, כי קל לתת ולהרגיש שנותנים, אך כשמקבלים, לעשות זאת עם כוונת נתינה זה הכי קשה, כי אתה צריך לבטל את רצונותיך לפני רצון ה' וגם כשאתה אוכל דבר טעים לא לחשוב על הנאתך, אלא לחשוב שבכך יהיה לך כח ללמוד ולהתפלל, ועל כך נאמר "בכל דרכיך דעהו".

ולכן בשדה מקנה שהקדיש הקונה לא נאמרה לשון גאולה - כי איננה שדה של הקונה בתור אחוזתו שנועדה לתקנה, אלא תשוב לבעליה ביובל שרק הוא מיועד לתקנה, ולכן אין זו גאולה לה, כאשר פודה המקדיש מההקדש שדה מקנה, ולכן בה אין את הערך הקבוע של חמישים שקל כסף לזרע חומר שעורים, אלא מחירה האמיתי ולא מוסיף חומש- כי לא יגיע באמצעותה לשער החמישים.

ובניגוד להקדש, לגבי חרם נאמר בדיוק הפוך - "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו, מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא יימכר ולא ייגאל. כל חרם קודש קודשים הוא לה'".

וזאת כי בניגוד לאדם המקדיש בלשון הקדש או ערך - שמטרתו להתקדש יותר בהקדשו, לכן יכול וצריך לגאול זאת מההקדש כי אז יתקדש יותר, כפי שהסברנו בעניין קידוש החומר.

בחרם, לעומת זאת, אדם רוצה לברוח מהחומר ולא להתמודד איתו כי כנראה שלא מצליח להתמודד עם החומריות של השדה או הבהמה בלי שתשפיע עליו ותורידהו אליה, ולכן מעדיף להיפטר מההתמודדות על ידי החרמת הדבר להקדש, וחרם מלשון איסור יותר מאשר לשון הקדש, כמו שמוצאים בעכן שלקח מהחרם שהחרימו את שלל העיר יריחו - שאסור בהנאה, רואים שחרם זה לשון איסור יותר מאשר לשון הקדש.

ואמנם כאן כשאדם מחרים את נכסיו להקדש זה עובר לרשות ההקדש, אך עדיין משמעות החרם גם מצטרפת, ולכן לא יכול לגאול נכסים אלו מההקדש, ולכן המילה "חרם" היא גם בהיפוך אותיות - חמר, כי מטרתו בחרם להיפטר מהחמר שלא יכשילנו.

ולכן לא מצווה התורה שיגאל נכסים אלו מההקדש כפי שהיה בהקדש שהוקדש בלשון הקדש, שמשמעותה נתינה ולא ויתור.

וכעת הפרשה מסיימת בדיני מעשרות: ראשית- מעשר שני של היבול החקלאי (ולמרות שדיני מעשר שני מפורטים בספר דברים פרק י"ד שצריך לאכלו בירושלים, ואם רחוקה הדרך, ניתן לפדותו בכסף ולקנות בכסף אוכל בירושלים, אך שם לא נאמרה המילה "גאולה" בעניין פדיית המעשר וכאן כן נאמר לשון גאולה - "ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו" ולכן דין זה מופיע כאן יחד עם שאר דיני גאולות הקשורים לארץ ישראל).

ושנית- מעשר בהמה - "כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קדש לה'... לא יגאל" - למרות שהוא קדש לה' ובכל הקדשים הקודמים היה דין גאולה, בעשירי אין דין גאולה כי הוא קודש לה' וכפי שהסברנו מספר פעמים, מספר חמישים מקביל למספר שמונה שהוא מעל הטבע, כי חמישים בא לאחר שבע שביעיות וזה שייך לעם ישראל, אך המספר עשר שייך לשם הוויה ושם לא שייך גאולה ולכן נאמר - "העשירי יהיה קדש לה'... לא ייגאל".

וכך בשתי הפרשות האחרונות של ספר "ויקרא" שעסקו בקדושת הארץ היה לנו את המספר שבע שחוזר אינספור פעמים בעניין השמיטה ויובלות ובקללות.

והיה לנו המספר חמישים כפי שהסברנו, וכעת המספר עשר שהוא הכי גבוה.

וכולם מתכנסים למקום אחד ביום הכי מקודש בשנה במקום הכי מקודש בארץ ישראל בחודש הכי מקודש ובשנה הכי מקודשת ועל ידי האדם הכי מקודש בעם ישראל - הכהן הגדול, ביום כיפורים, שבחודש השביעי שבשנת החמישים - שנת היובל שאז תוקעים בשופר וקוראים דרור לכל יושביה - "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו".

ובכך מסתיים ספר "ויקרא" שהתחיל בקריאה ובזימון למשה אל אוהל מועד, ועסק ברובו בקדושות האדם מישראל, הכהנים והכהן הגדול ובקדושת הזמנים, ומסיים בקדושות הארץ- ארץ ישראל ובקדושת הבהמות - "העשירי יהיה קודש" והניגוד בין הקריאה - הזימון לקדושה, לבין הקרי וחמת הקרי המופיעים בפרשתנו כעונש על המאיסה בחוקי התורה שאז חל הריחוק הכי גדול בין הקדושה לאדם עד כדי גלות מהארץ הקדושה.

חזק חזק ונתחזק!