פר' וארא

פרשת שבוע וארא

"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם"- הרי ודאי שה' נגלה גם אל אדם וגם אל חווה ולקין, לנח ולאברהם יצחק ויעקב בשם הוויה, כפי שניתן לראות כל אחד במקומו ואפילו חווה אומרת "קניתי איש את ה'"- מזכירה בדבריה את שם הוויה ולא שם אלוקים, סימן שידעה את שם העצם המיוחד.

כמו כן, מדוע נאמר "וידבר אלוקים… אני ה'" ולא- "וידבר ה' אל משה… אני ה'"?

וכן, מה עונה כאן ה' על טענת משה בפרשה הקודמת- "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני"?

בנוסף לכך, מדוע פרשתנו מתחילה ב-"וידבר אלוקים" והפרשה הבאה מתחילה ב-"ויאמר ה' בא אל פרעה"?

ונראה לומר שכפי שאמרנו כבר בפרשת נח ובפרשת לך לך כי הביטוי "וידבר אלוקים אל…" מופיע בכל התנ"ך רק ארבע פעמים (בניגוד ל "ויאמר אלוקים" שמופיע הרבה פעמים) וכל פעם מסמל שינוי ושלב חדש בתולדות האנושות.

הפעם הראשונה– אל נח- "צא מן התיבה" שזה השלב החדש שלאחר המבול שהכל השתנה, הן מבחינת ההיתר לאכול בשר, הן מבחינת שבע מצוות בני נח והן מבחינת תוחלת החיים שהתקצרה וכן עונות השנה והאקלים החדש שהתהווה כתוצאה מהמבול, וכל זה שייך להנהגת שם אלוקים שמנהיג את העולם על פי חוקי הטבע שטבע בהם בשבעת ימי בראשית (ולכן שם מוזכר רק שם אלוקים בכל שבעת ימי הבריאה).

הפעם השנייה– הייתה בפרשת "לך לך" בדברו אל אברהם בבחרו בו כאדם הראשון שמייחד אלוקותו עליו ובצוותו על ברית המילה ושם גם מבטיח לו שיהיה לו לאלוקים וגם לזרעו אחריו וגם תולה זאת בהבטחת הארץ לו ולזרעו, כך בעצם שוב נוצר שלב חדש בתולדות העולם שה' מייחד אלוקותו על אדם אחד ומוסר את שבעים אומות העולם לשליטת שבעים השרים הממונים עליהם בשמיים – "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחווית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים אשר תחת השמיים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה" (דברים ד').

וכן בוחר לו ה' מקום אחד על פני כדור הארץ שבו יהיה המקום הנבחר, בגלל חומריותו הקשה שלא עודנה במבול ("אשר לא גושמה ביום זעם" (יחזקאל, כ"ב)) ודווקא שם נבחן אברהם וזרעו אחריו ונמצא ראוי לייחד אלוקותו עליו- בארץ כנען ומאז הוא נקרא "אלוקי אברהם".

וכעת בפרשתנו הפעם השלישית שאלוקים מדבר אל אדם ומתחיל שלב חדש באנושות- "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים"-ה' בוחר לו מכל העמים עם אחד נבחר שייחד אלוקותו עליו ויוציאו גוי מקרב גוי בניסים מעל הטבע – דבר שלא היה לו תקדים עד כה – "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמיים ועד קצה השמיים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו… או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים, במלחמה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך… ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים להוריש גויים גדולים ועצומים ממך מפניך להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה" (דברים ד').

וכיוון שזו הייתה תכלית רצונו של שם הוויה מאז חטא אדם הראשון: שיהיה עם מיוחד בארץ מיוחדת שיקדש את החומר הקשה של הארץ באמצעות התורה שיקבל בסיני, ולכן כאן בניגוד לפעמים הקודמות שאלוקים דיבר (אל נח ואל אברהם) כאן מתגשם רצון שם הוויה ולכן נאמר כאן "אני ה'"- מה שלא נאמר אצל נח ואצל אברהם, כמו כן בניגוד לשם אלוקים שמנהיג את העולם על פי חוקי הטבע שקבע בשבעת ימי הבריאה (ולכן "אלוקים" זה גם מתאר שופטים ודיינים – "ונקרב בעל הבית אל האלוהים" (שמות כ"ב)).

שם הוויה על פי משמעותו – מהווה את הבריאה בכל רגע ורגע – ולכן ברצותו שובר את הטבע וקובע הוויה חדשה (מכות מצרים, קריעת ים סוף) וכיוון שעל מנת להוציא את ישראל ממצרים ה' רוצה שכל האומות ידעו שבחר בעם ישראל לייחד אלוקותו עליהם, אז כמו שלגבי בריאת העולם הכללי יש מאין פעלה הנהגת – "אלוקים" כך גם לגבי בחירת עם אחד מכל העמים שיגשים את רצון ה' בבריאה צריכה לפעול הנהגת שם הוויה שזו הנהגה ניסית מעל הטבע, לכן נדרש פרעה להכביד את ליבו כדי לגלות את יד ה' בבריאה.

לכן מובן הביטוי – "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם" – הכוונה, שבהנהגת שם הוויה שהיא הנהגה ניסית מעל הטבע, לא התנהג עם האבות, כי זה מיועד רק לעם ה' ולא ליחידים. ולכן באמת רואים אצל האבות הנהגה טבעית ללא שבירת חוקי הטבע, ולא חלילה בגלל שלא היו ראויים, אלא להיפך! בגלל שלצורך היבחרותם כאבות עם ישראל נדרש מהם הרבה יותר ממה שנדרש מעם ישראל. ללא ניסים גלויים, ולהיפך, עם הרבה נסיונות קשים, ובכל זאת יעבדו את ה' ללא היסוס וללא שאלות ובזכות זה יזכו להיות שלושה מרגלי המרכבה. ולמרות שהובטחה להם ארץ כנען כארץ מגוריהם, בכל זאת נאלצו לקנות בכסף מלא את מערת המכפלה ואת חלקת השדה בשכם ולא הרהרו אחרי ה'.

וכעת אלוקים מורה למשה להודיע לבני ישראל את שמו המיוחד-"לכן אמור לבני ישראל אני ה'", למרות שבפרשה הקודמת אמר לו להגיד להם – "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם", ורק לזקני ישראל הורשה לומר את שם הוויה כי היו ראויים לכך (ולכן רק בפניהם עשה את האותות שהן הנהגה ניסית של ה'), אך בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ועבדו עבודה זרה כמו המצרים ולא היו ראויים לכך עדיין ולמרות שזעקו ונאנחו מן העבודה הקשה – "ועלתה שוועתם אל האלוקים" אך לא זעקו אל ה' אלא רק מן העבודה הקשה – "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב')

אך שם עלתה שוועתם מאליה אל האלוקים ולא זעקו אל ה' במכוון, ורק בזכות האבות אלוקים נחלץ לעזרתם, ולכן בשליחות הראשונה, עדיין לא יכל משה לומר לבני ישראל "ה' שלחני אליכם", אלא רק "אהיה שלחני אליכם" – כלומר בעתיד, לאחר שתהיו ראויים לכך, יוודע לכם שם הוויה המיוחד. ומה השתנה כעת?

כדי לענות על כך צריך להקדים תמיהה מסוימת: בשליחות הראשונה של משה ואהרון אל פרעה (בפרשה הקודמת) אין הם מצווים לעשות מופת בפני פרעה עם המטה כפי שעשו בפני זקני ישראל וכפי שמצווים בפרשתנו – בפעם השנייה שמופיעים בפני פרעה, ובכך שלא עשו שום מופת בפני פרעה ורק דרשו "שלח את עמי" בעצם הזמינו את תגובתו של פרעה של הכבדת העול על ישראל, שיצטרכו לקושש בעצמם תבן לליבון הלבנים ובכך לא הספיקו את המכסה והוכו שוטרי ישראל על ידי הנוגשים, דבר שגרם לכעס שוטרי ישראל על משה ואהרון. ומדוע?

ומוכרחים לומר שכיוון שישראל לא היו ראויים עדיין לגאולה בגלל היותם שקועים במ"ט שערי טומאה ועבדו עבודה זרה כמו המצרים ואפילו לא זעקו אל ה' שיושיעם, לכן נדרש להצלתם סוג של הקרבה למען ה', כדי להיות ראויים לגאולה, בדיוק כמו שהאבות הקדושים זכו להיבחר בגלל הקרבתם ועמידתם בניסיונות למען שמו הגדול.

ולכן בכוונה ה' שולח את משה אל פרעה בפעם הראשונה ללא מופת ובכך מזמין בעצם את הכבדת העול על ישראל, וכך יוצא שישראל, בגלל רצונם לזבוח לה' במדבר, סובלים יותר. אז פעם ראשונה שסובלים למען ה' ולא מחוסר ברירה, ויש פה הקרבה מצדם למען ה' ולכן ראויים לגאולה. וכן המצרים, בראשם פרעה הגדישו את הסאה בזלזול שהפגין פרעה בה'-"לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", וגם בכך שהכביד את העול על ישראל מעבר למה שהיה עד אז, רק בגלל בקשתם לזבוח לה' במדבר, כך ששילוב שני הדברים- הקרבת ישראל למען ה' והגדשת הסאה של המצרים תרמו ביחד לרצון ה' לגאול את ישראל תוך הענשת המצרים.

ולכן רק כעת אלוקים מדבר עם משה ומבשר לו על בחירתו בעם ישראל כעם ה', ובכך מתחיל שלב חדש בתולדות העולם ויחד עם זאת נקשרת ההבטחה של ארץ כנען שתמיד קשורה עם ייחוד אלוקותו (כפי שהיה עם אברהם) עליהם – "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'".

וכן ה' עכשיו מודיע למשה שיכול לגלות לכל ישראל את ה' המיוחד- שם הוויה- ועכשיו הגיע העתיד שהוזכר בשליחות הראשונה-"אהיה שלחני אליכם" וכעת יכול לומר-"לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… וגאלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".

כי עד עכשיו משה אמר דברים אלו רק לזקני ישראל שהיו ראויים לכך, ולא לכל בני ישראל שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, אך כעת לאחר הכבדת העול והקרבתם למען ה' גם הם ראויים לשמוע בשורה זו ולדעת את השם המיוחד – שם הוויה.

ולכן כאן שוב נאמר- "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי" ולכאורה הלא כבר אמר זאת בפרשה הקודמת? אלא שכאן מתייחס לנאקת ישראל לאחר הכבדת העול האחרונה, ולהגדשת הסאה ע"י המצרים- "אשר מצרים מעבידים אותם" שנבעה מהקרבת עם ישראל למען ה'. ולכן ראויים להגאל כולם ולא רק זקני ישראל.

וזו גם הסיבה שדווקא פה מזכיר ה' את הברית עם האבות, וכך שנראה אל האבות בשם אל שדי ולא בשם הוויה, ואילו בפרשה הקודמת בשלחו את משה אל זקני ישראל לא מזכיר את ברית האבות והנהגתו עימם, ומדוע דווקא כאן?

וכעת זה מובן, כי כמו שאל האבות אלוקים נגלה והבטיח את בריתו איתם וייחוד אלוקותו עליהם ועל זרעם ואת ארץ כנען. בזכות הקרבתם למענו בשבירת טבעם, למרות הנהגתו איתם על פי חוקי הטבע ולא בהנהגה ניסית, כך גם כעת בעקבות הקרבת הבנים- עם ישראל, בהכבדת העול של מצרים עליהם כתוצאה מהרצון לעבוד את אלוקים במדבר גם הם ראויים לאותה הבטחה של האבות לייחוד אלוקותו עליהם והבטחת הארץ.

ואמנם אין להשוות את הקרבת האבות למען ה' להקרבת ישראל למען ה', שהייתה כמעט בעל כרחם, אך עדיין יש להבדיל בין יחידים לבין עם בדרישות להקרבה – כי מעם שלם שמורכב מהרבה פרטים נבדלים אחד מהשני קשה לצפות מה שמצפים מאדם יחיד שמתנדב להקריב. ולכן דווקא בתור עם ה' ההנהגה כעת עוברת להנהגה ניסית מעל הטבע, מה שלא היה עם האבות – אך כמובן שללא זכות האבות כל הבחירה בעם ישראל כעם ה' לא הייתה מתרחשת. האבות הם אלה שהכשירו את הקרקע לבחירה בזרעם כעם ה', אך עדיין עם שעובד ה' זו דרגה חדשה בתולדות העולם ולכן גם ההנהגה חדשה – הנהגת שם הוויה – הנהגה ניסית.

וכעת משה, בתור נציגו של עם ישראל- עם ה', עולה לדרגת נבואה הכי גבוהה שיכול אדם להגיע- "וידבר ה' אל משה לאמר".

עד כה עם אדם וחוה, קין ונח, וכן אברהם, יצחק ויעקב, וגם עם משה בפרשה הקודמת, היו דרגות נבואה שונות-"ויאמר ה'", "וידבר אלוקים", "ויאמר אלוקים", אך אף פעם לא היה "וידבר ה' אל…" שזו דרגת הנבואה הכי גבוהה-"וירד ה' בעמוד ענן… ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" (במדבר י"ב) וכן-"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד)

ובדיוק לאחר שה' מודיע למשה שבוחר בעם ישראל לייחד אלוקותו עליו ולהודיעם את שם הוויה והוצאתם ממצרים בהנהגה ניסית והבאתם אל ארץ כנען, מיד לאחר מכן מתחיל בפעם הראשונה דיבור ה' אל משה ("וידבר ה' אל משה לאמר") שלא ייפסק עד מותו ולא ימשיך אחריו עם אף אחד (למעט יהושע פעם אחת, אך זה מכוחו של משה שסמך את ידיו עליו).

ואין זה אומר שמשה עלה על האבות בדרגתו, כי הרי לא היה אחד מרגלי המרכבה כמותם, אלא דרגה זו נבעה מעם ישראל שמשה היה נציגו ולכן זכה לדרגה זו כמייצגם של עם ישראל (לעומת האבות שהיו יחידים וזכותם נבעה רק מעצמם ולא מכח עם שייצגו), ובאמת במשך שלושים ושמונה שנה לאחר חטא המרגלים במדבר ועד תום דור אנשי המלחמה שמתו במדבר לא היה דיבור של ה' עם משה (אמירה כן, דיבור לא) כיוון שעם ישראל היו נזופים ולכן גם משה היה נזוף למרות שלא חטא במאום, אך כיוון שכוחו ודרגתו נובעים מעם ישראל כנציגם בפני ה', ממילא כאשר הם נזופים גם כוחו כנציגם יורד. (רש"י, דברים ב', ד"ה "וידבר ה' אלי וגו'"- "אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה "וידבר" אלא "ויאמר" ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חיבה פנים אל פנים ויישוב הדעת ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל") וזו גם הסיבה שמשה לא זכה להכניס את ישראל לארץ ונשאר עם דור המדבר שמתו מחוץ לארץ כנען, כי כוחו נבע מהם וכשהם לא נכנסו גם הוא כנציגם לא נכנס למרות כל תחינותיו להיכנס לארץ – "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם, יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל" (דברים א'), (אמנם בפרשת "דברים" הבאנו דעה שונה לגבי משך זמן הנזיפה, שהיה קצר בהרבה מהאמור לעיל, אך זאת בגלל שדור הבנים לא היה נזוף, לכן ה' המשיך לדבר עם משה מכוחו, עיין שם בהרחבה).

וזו הסיבה שמשה נבחר כנציגם של עם ישראל בפני ה', בגלל האכפתיות ומסירות נפשו שגילה עבור עם ישראל בנעוריו כשהרג את המצרי שהיכה את העברי ולמרות שלא גדל בקרבם אלא בבית פרעה ונחשף יותר לתרבות המצרית השולטת, בכל זאת לא רק שלא התנכר לעמו כפי שרבים אחרים היו עושים במקומו, כדי לא להפסיד את מנעמי השלטון המצרי, אלא אף ויתר על כל מעמדו בשביל להציל עברי אחד מיד מכהו, ולכן דווקא בו בוחר ה' כמנהיגם של ישראל, כי יודע שעם ישראל עם קשה עורף ויצטרך מנהיג שיהיה סנגורם בפני ה' וימסור נפשו עליהם, כפי שיתברר בחטא העגל ובחטא המרגלים, ולכן גם כל כוחו נובע מישראל.

והתורה כאן מפרטת את ייחוסם של משה ואהרן, ותוך כדי כך מתברר שמשה היה דור שביעי לאברהם אבינו ואברהם הרי דור עשירי לנח, ושוב חוזר עניין המספרים שהזכרנו בפרשיות הקודמות שהנהגת אלוקים מעדיפה את המספר שבע (בשבעת ימי בראשית רק שם אלוקים מוזכר) והנהגת שם הוויה את המספר עשר, ולכן עשר מכות מצרים שהם הנהגה ניסית מונהגות ע"י שם הוויה והמכה העשירית- בכורות, מופעלת ע"י שם הוויה בעצמו ולא ע"י משה ולא ע"י שליח.

ובפרשתנו שמתחילה במילים "וידבר אלוקים" יש שבע מכות, ובפרשה הבאה שמתחילה ב-"ויאמר ה'"- שלוש מכות אחרונות, ביחד נשלמות עשר המכות.

אצל יוסף הסדר היה הפוך – שלוש בתחילה (חלומות שר המשקים והאופים) והמספר שבע אחר כך (חלומות פרעה), וכן בארץ ישראל יש שבעה עממים שיש להשמידם- כנגד שם אלוקים ועשר דרגות קדושה כנגד שם הוויה (מסכת כלים פ"א משנה ו-ט), וכן שבע מצוות בני נח לעומת עשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני בדיבור ישיר של שם אלוקים לכל עם ישראל.

ודבר זה מוביל אותנו לפעם הרביעית והאחרונה של דיבור אלוקים שמהווה שלב חדש בתולדות העולם- מעמד הר סיני ומתן תורה לישראל-"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים…" (שמות כ') שגם שם יש את השילוב של פרשתנו "וידבר אלוקים… אני ה'…" ושם מגיע לתכלית רצון שם הוויה בבריאה של יצירת עם ה' שפועל על פי חוקי התורה בתוך ארץ כנען ומקדש את חומריותה באמצעות מצוות התורה (שביעית, תרומות ומעשרות, עורלה, פאה, כלאיים, קורבנות וכו'), ועל זה נאמר: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמיים ועד קצה השמיים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי… מן השמיים השמיעך את קולו לייסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש" (דברים ד').

אמנם השלב של פרשתנו של הוצאת עם ישראל ממצרים באותות ובמופתים לעיני כל הגויים היה ברעש ובפרסום, כדי שגם פרעה מלך מצרים – המעצמה ששלטה בכל האזור באותה תקופה והייתה פאר התרבות האנושית בזמנה- יודה כי "אני ה' בקרב הארץ" ואז- "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" וממצרים תתפשט הבשורה לכל העמים מסביב.

אך בשלב הבא, של קבלת התורה בהר סיני, זה להיפך – במקום מבודד, במדבר, עם ישראל לבדו מול ה' מקבל את התורה וזר לא יתערב בתוכם, ושם נכרתת ברית בין עם ישראל לה' להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלוקים, ואז יש שילוב של שתי ההנהגות: גם הנהגת ה' – הפרטית, וגם הנהגת האלוקים – הכללית.

ולכן עשרת הדברות כנגד שם הוויה ושמירת השבת שרק עם ישראל נצטווה בה, כנגד הנהגת שם אלוקים, למרות שמסמלת את שביתת אלוקים ביום השביעי לבריאה ששייך לכל האנושות, אך כיוון שאלוקים ייחד את אלוקותו על עם ישראל וכל השאר מסר לשליטת השרים הממונים, רק עם ישראל נדרש לשמור את השבת זכר למעשה בראשית, אך גם זכר ליציאת מצרים (בדברות ראשונות בפרשת "יתרו"- בשמירת שבת נאמר שהיא כנגד היום השביעי של הבריאה – "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ וינח ביום השביעי" (שמות כ') ובדברות השניות, בפרשת "ואתחנן" נאמר – "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה')- ושם לא מוזכר עניין שבעת ימי הבריאה).

אז יוצא שהדברות הראשונות והציווי שם על שמירת השבת זה כנגד הנהגת שם אלוקים, והדברות השניות שם שמירת השבת כנגד יציאת מצרים שנעשתה באותות ובמופתים- מעל הטבע, היא כנגד הנהגת שם הוויה.

ובהשוואה זו בעצם מושווית יציאת מצרים של עם ישראל לבריאת העולם, וכפי שבבריאת העולם נודעה בעולם הנהגת שם אלוקים כך ביציאת מצרים נודעה בעולם הנהגת שם הוויה שמהווה בכל רגע את בריאת העולם, ולכן גם יכולה לשנות בכל רגע את חוקי הטבע לצורך מסוים כפי שהוכח ביציאת מצרים.

והנהגת שם הוויה ביציאת מצרים בעצם מהווה גם הוכחה לכך שבריאת העולם נוצרה יש מאין ושיש מנהיג לבריאה ולא כמו שחשבו הפילוסופים שהעולם קדמון מאז ומעולם וחוקיו קבועים ללא שינוי, כי יציאת מצרים והאותות שהתגלו בה מעידים גם על בריאת העולם שהיא נס גלוי ושגם חוקי הטבע הם נס – רק נס שגרתי שאנשים התרגלו אליו ולא שמים לב לכך שזה שהשמש זורחת כל בוקר זה נס, ולכן השבת חייבת את זכירתה גם ליציאת מצרים כי בלעדי יציאת מצרים אנשים לא היו מאמינים שהעולם נוצר בשבעה ימים והייתה מנוחה ביום השביעי.

ובכך מוסברת גם השאלה: שמצד אחד במעמד הר סיני נאמר "וידבר אלוקים…"- משמע שהנהגת אלוקים דיברה אל כל עם ישראל בדיבור ישיר (דבר שלא היה לו תקדים מעולם, כי עד כה זה היה רק ליחידים- נח, אברהם, משה ולא לעם שלם בבת אחת) ומצד שני, משה בספר דברים בדברו אל עם ישראל אומר: "וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" (דברים ד'), ומיד אחרי כן אומר משה: "השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" (שם, שם)?

ושאלה זו נפתרת בכך: שאכן במעמד הר סיני התאחדו שתי ההנהגות לראשונה לעיני עם שלם, וזה מה שאומר משה בהמשך – "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו, מן השמיים השמיעך את קולו לייסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש… וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (שם, שם).

ובמעמד הר סיני חזר העולם בעצם ליום השישי לבריאה, לסיפור גן העדן לפני חטא אדם הראשון שאז שימש הצירוף "ה' אלוקים" כל זמן שהות אדם הראשון בגן עדן. אך לאחר החטא וגירוש האדם ואשתו מגן עדן התפצלו ההנהגות, ואל קין מדבר רק שם הוויה, ואל נח – פעם שם אלוקים ופעם שם הוויה (אך לא בצירוף).

וכן אברהם, יצחק ויעקב, אף פעם לא מוזכר צירוף זה "ה' אלוקים" ורק בפרשתנו "אלוקים" מזדהה בשם הוויה-"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" ובכך מחזיר לראשונה מאז גן העדן את הצירוף "ה' אלוקים" ואכן בסוף פרשתנו, לראשונה מוזכר צירוף זה ע"י משה בדבריו לפרעה לאחר המכה השביעית (שבתוך עשר המכות) – מכת הברד, שפרעה מודה לראשונה-"ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" וסוף סוף יודע את ה', מה שבתחילה אמר "לא ידעתי את ה'", ואז מבקש ממשה "העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלוקים וברד ואשלחה אתכם…"

ואז משה מסכים להתפלל להפסקת הברד ומוסיף-"ידעתי כי טרם תיראון את ה' אלוקים" וזו גם הפעם האחרונה שצירוף זה מוזכר בתורה (אמנם בנביאים ובכתובים זה מופיע מספר פעמים, אך לא בתורת משה) אך בעשרת הדברות, במתן תורה, מתחיל הדיבור בהודעה "אנכי ה' אלוקיך" אשר הוצאתיך מארץ מצרים…" ובכך ייחדתי אלוקותי שהייתה עד אז כללית על כל האנושות וכעת היא רק על עם ישראל, ושאר שבעים אומות נמסרים לשרים הממונים.