פר' שלח

פרשה קודמת הסתיימה בלשון אסיפה ופרשתנו מתחילה בלשון שילוח, שזה הפוך מאסיפה.

כפי שכבר הסברנו בפרשת "בשלח" יש שני מובנים לשורש ש.ל.ח: הן מצד שליחות-"וישלח את היונה" (בראשית ח') לעניין שליחות היונה על ידי נח למצוא יבשה, והן להיפך מצד גירוש וסילוק-"ושילחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כ"ד) בעניין גירושי אשה.

כמו כן, הפרשה מתחילה בפועל לתור-"ויתורו את ארץ כנען" ומסתיימת בפרשת ציצית שבה נאמר-"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

ופרשתנו לכאורה, המשמעות היא של שליחות-"שלח לך אנשים…", משמע שה' מצווה את משה לשלוח מרגלים לתור את הארץ, אך כאשר אנו משיבים את פרשתנו לפרשת "דברים" לנאום התוכחה של משה, לעם ישראל אחרי ארבעים שנה במדבר בעבר הירדן לני הכניסה לארץ, שם משה משחזר את חטא המרגלים, אנו מוצאים שם הרבה הבדלים משמעותיים מסיפור המרגלים בפרשתנו, כי שם הדברים מוצגים אחרת לחלוטין: "וניסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא… ונבוא עד קדש ברנע ואומר עליכם… ראה נתן ה' אלוהיך לפניך את הארץ, עלה ריש! כאשר דיבר ה' אלוקיך לך, אל תירא ואל תחת! תקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחתרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה, ואת ההרים אשר נבוא עליהם. וייטב בעיני הדבר, וייקח מכם שנים עשר אנשים, איש אחד לשבט" (דברים א')

משם רואים שבדיוק הפוך-משה אומר לבני ישראל להיכנס לארץ מייד ולא לפחד, ואז קרבים אליו כל ישראל (האם כולל שבט לוי, הרי שבט לוי לא שלח נציג לרגל את הארץ, ומדוע לא? כי המילה כולכם משמע כולם כולל הלוויים)

והם יוזמים את שליחת המרגלים (ומשתמשים במילה לחתור את הארץ ולא במילה לתור, כפי שנאמר בפרשתנו על ידי ה') ומשה רק מסכים וטוב בעיניו הרעיון.

אז מה באמת היה כאן, שליחות של ה' או יוזמה של ישראל?

כמו כן, שעם ישראל אומרים "נשלחה אנשים" כלומר אנחנו נבחר את האנשים שילכו, כאן בפרשתנו ה' אומר למשה "שלח לך"- אתה תבחר את האנשים-"כל נשיא בהם" כלומר לא אנשים פשוטים אלא-"כולם אנשים אנשי בני ישראל המה" (למרות שאין מדובר באמת בנשיאי השבטים שהרי חודש קודם פורטו נשיאי מטות ישראל שהביאו את קרבנות הנשיאים לחנוכת המשכן ומנו יחד עם משה את שבטי ישראל בתחילת החודש השני ומונו להיות ראשי מחנות הדגלים, כגון: נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, נתנאל בן צוער נשיא שבט יששכר, נשיא לבני זבולון אליאב בן חלון, וכן הלאה (עיינו "במדבר" פרק א', ב', ז', י', שבכל ארבעת הפרקים מפורטים שמות נשיאי השבטים) והם שונים לחלוטין משמות שנים עשר המרגלים בפרשתנו.

מוכרחים לומר שמה שה' אומר למשה-"איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם", לא הכוונה שהם עצמם נשיאים, אלא שנשיאי כל שבט יבחרו איש אחד משבטם לצורך השליחות. וצריכים האנשים להיות מכובדים בשבטיהם גם אם לא נשיאים-"כולם אנשים אנשי בני ישראל המה" ולא כתוב "אנשי מטות ישראל המה".

לכן בדברי משה בפרשת "דברים" נאמר: "ויקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט" (שם, שם) ולא אומר "נשיא אחד לשבט", משמע איש אחד חשוב מכל שבט אך לא נשיא השבט עצמו. וכמו כן אחר ארבעים שנה במדבר רגע לפני הכניסה לארץ נמנים נשיאי המטות החדשים שינחילו לישראל את הארץ ושם מוזכר כלב בן יפונה שהוא אחד מהמרגלים בפרשתנו כנשיא שבט יהודה בכניסה לארץ, משמע ששלושים ותשע שנה קודם עדיין לא היה נשיא-"אלה שמות האנשים שינחלו לכם את הארץ… ונשיא אחד נשיא אחד למטה תקחו לנחול את הארץ, ואלה שמות האנשים למטה יהודה כלב בן יפונה…" [במדבר ל"ד])

מעניין שבגירסה של משה לחטא המרגלים בספר דברים לא מוזכר כלל ציווי ה' על כך, ולא מוזכר כלל ששואל את ה' האם לשלוח את המרגלים או לא, אלא רק כתוב-"וייטב הדבר בעיני" (דברים א'), כמו כן בניגוד לפרשתנו שבה משה מפרט למרגלים מה בדיוק לבדוק בריגולם את הארץ-"וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב, ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בה הנה, הבמחניים אם במבצרים, ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ".

ואילו בגירסה של משה בספר דברים, אין הוא מדריך אותם כלל מה לבדוק, אלא ישראל עצמם כשמבקשים ממשה לשלוח מרגלים, אומרים בעצמם-"נשלחה אנשים לפנינו ויחתרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא עליהן" (שם, שם).

כמו כן, שם נוקטים בלשון לחפור את הארץ וכאן ה' ומשה נוקטים את הלשון לתור את הארץ.

כמו כן, כאן מפורטים בהרחבה דברי המרגלים בשובם, וכל דו שיח בינם לבין כלב ויהושוע, ואילו שם בנאום משה אין התייחסות כלל לדבריה המרגלים, להיפך, משה אומר-"וישיבו אותנו דבר ויאמרו: טובה הארץ אשר ה' אלוקינו נותן לנו. ולא אביתם לעלות…" (שם, שם), כלומר: משה מטיל את האשמה על העם עצמו, ולא על המרגלים ורק בדרך אגב אנחנו שומעים מה אמרו המרגלים, וגם זאת רק מדברי העם-"אחינו המסו את לבבנו לאמר: עם גדול ורם ממנו ערים גדולות ובצורות בשמיים וגם בני ענקים ראינו שם" (שם, שם).

ואילו אצלנו המרגלים הם האשמים העיקריים-"ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר: הארץ אשר עברנו בה… ארץ אוכלת יושביה היא"

לכן נראה לומר: שאכן בני ישראל הם שיזמו את שליחת המרגלים כמובא בנאום משה בפרשת "דברים", ומלכתחילה זה היה רק תירוץ כדי לא להיכנס לארץ, הדבר נבע מחוסר אמונה ביכולת ה' להנחיל להם את הארץ מול שבעת עמי כנען, לכן החטא הגדול, ובהתאמה העונש הגדול.

וזה מה שהשפיע על האנשים שנשלחו לרגל את הארץ, לראות מה שרצו שולחיהם שיראו.

כי הרי משה אמר להם במפורש-"עלה רש כאשר דיבר ה'… אל תירא ואל תחת" (שם, שם), וזה ציווי מפורש להיכנס לארץ בלי לבדוק לפני, דבר המעיד על בטחון בה' ואמונה אמיתית.

אך ישראל באו בעורמה למשה, ואמרו לכאורה טיעון הגיוני-שליחת המרגלם לא נועדה לבחון אם להיכנס או לא (כי אז יש פה חוסר אמונה ובטחון בה' שלא סומכים על הבטחתו שייתן להן את הארץ ואין מה לפחד, אלא כמו בתכסיסי מלחמה לבחון מהיכן כדאי והכי טוב להיכנס לארץ-"את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נעלה עליהן" ולכן מצאו הדברים חן בעיני משה, שאין להם שום היסוס אם להיכנס לארץ, לכן אומר "וייטב הדבר בעיני" (שם, שם).

אך הקדוש ברוך הוא שיודע מחשבותם, ומצד שני לא מתערב בבחירה של האדם, ברגע שראה שמשה השתכנע מכנות כוונתם ואפילו טוב בעיניו הדבר, אז כבר ה' החליט ליזום את הציווי-"שלח לך אנשים" כדי להקל על משה (שלא יאשים את עצמו אחר כך שהתפתה ולא שם לב לתרגיל שעשו לו בני ישראל, ולחסוך ממנו את הפנייה אל ה' כדי להיוועץ בעניין.

אך בדבריו אל משה, ה' שותל רמזים על רצונם האמיתי של בני ישראל. ולכן אומר לו-"ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל", כלומר ארץ ישראל היא מתנה לעם ישראל, ומתנה לא צריך לבדוק ולא נותנים מתנה למי שלא רוצה אותה, מדגיש ה' את המילה "לתור" ובכך רומז למשה שישים לב לדברי ישראל שאמרו לחפור את הארץ "ויחפרו לנו את הארץ" ולחפור זה לא במשמעות לתור (כמו תיירים שבאים לראות את יפי הארץ, ולא באים לחפור מתחת לאדמה כדי למצוא את חסרונותיה), כמו שארון ה' תר להם מנוחה-"לתור להם מנוחה" או כמו-"לבד מאנשי התרים והשוכרים" (דברי הימים ב' פרק ט'), אלא במשמעות של לחפור ולמצוא את חרפתה של הארץ, כי לחפור זה גם במשמעות של חרפה וחירוף וניאוץ-"כי חפרה הלבנה ובושה החמה" (ישעיה כ"ד), "בן מביש ומחפיר" (משלי י"ט).

לכן ה' אומר למשה לתור את הארץ ולא לחפור, כך שיבין שבפליטת לשון חשפו את כוונתם האמיתית לחרף את הארץ.

ולמרות שגם אמרו שרצונם לדעת את הדרך הנוחה לכניסה לארץ, כוונתם האמיתית היא לא להיכנס כלל לארץ ולחזור למצרים, וכן שלוחיהם שיפעלו על פי הדרכתם לחפור את הארץ כמו שחופרים באדמה ומחפשים שורשים רקבים למצוא את חסרונותיה ולהסית את כל הציבור נגד הכניסה לארץ.

משה מבין זאת, אך אי אפשר למנוע את שליחת המרגלים, כי זו בחירה של עם ישראל, וכדי להראות להם שהבין את כוונתם הנסתרת, אז להיפך אומר להם לא כמו שאמרו שמטרתם לבדוק רק את הדרך נוחה להיכנס באיזה ערים להתיישב בהן, אלא אומר להם לחפור באמת ולראות את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, האם חזק או רפה, והאם הארץ טובה או רעה מבחינת האקלים, והערים שהאויב יושב בהם, האם במחנות פתוחים או במבצרים מוגנים, והאם הארץ פוריה מבחינת הפירות.

ואף אומר להם להביא דוגמאות מהפירות וכל זה כדי להראות להם שכוונתם נחשפה, ולאחוז את השור בקרניו ולומר דווקא תחפשו נראה מה תמצאו, כי זו בחירתכם, ואם אינכם רוצים להיכנס לארץ הטובה, זו זכותכם, אך אז תשארו במדבר ולא תכנסו לארץ, מטרתו של משה היתה שהמרגלים כשיבינו שנחשפה כוונתם הרעה יחזרו בהם מצד הבושה ולא יושפעו מלחץ שולחיהם.

לכן בספר דברים בנאום התוכחה של משה לעם ישראל, הוא מדלג על כל הפרטים הללו ועוסק רק בכוונות העם על מנת להוכיחם, ומאשים אותם ולא את המרגלים במאיסת הארץ, כמו שנאמר בתהלים: "וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו, וירגנו באוהליהם ולא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות"(תהילים ק"ו).

כמו שאומר משה בתוכחתו: "ולא אביתם לעלות, ותמרו את פי ה' אלוקיכם, ותרגנו באוהליכם ותאמרו: בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותם ביד האמורי להשמידנו, אנא אנחנו עולים, אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו, הרם גדולות ובצורות בשמיים וגם בני ענקים ראינו שם. ואומר לכם לא תערצון לא תיראון מהם, ה' אלוקיכם ההולך לפניכם הוא יילחם לכם ככל אשר עשה אתכם למצרים לעיניכם, ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלוקיך כאשר יישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם, עד בואכם עד המקום הזה. ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוקיכם ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם באש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם" (דברים א')- ה' הולך לפניכם לתור את הדרך הנכונה להיכנס לארץ ואתם רוצים שיחפרו את הארץ, אנשים שאתם בוחרים ולא ה', כדי שיממשו את כוונתכם הרעה.

ואמנם המרגלים עצמם הבינו שנחשפה כוונת שולחיהם הרעה ובאמת התכוונו רק לתור את הארץ ולא לחופרה-"ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת… וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל… וישיבו אותם דבר ואת כל העדה, ויראום את פרי הארץ ויספרו לו ויאמרו: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה" עד כאן הכל בסדר, המרגלים מספרים בשבח הארץ וגם לא חפרו אותה כרצון העם שולחיהם, אלא רק תרו אותה, כמו שאדם תר בעיניו מעל פני השטח, וכמו שהתור ממעוף הציפור תר את הארץ כדי למצוא אוכל.

ועד כאן זה מקביל לדברי משה בנאום התוכחה-"ויקחו בידם את פרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו: טובה הארץ אשר ה' אלוקינו נותן לנו" (שם, שם), אז מה קרה פתאום שהמרגלים מוסיפים משפט שכשלעצמו לא אומר דבר רע על הארץ, אך מכשיר את התקוממות העם-"אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב, והחיתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן. ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: הלא נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה"

לכאורה למה כתוב "ויהס כלב את העם" הלא המרגלים מדברים ולא העם? אז היה צריך להיות כתוב ויהס כלב את המרגלים? צריך לומר שכיוון שמדובר שהמרגלים מדברים אל משה בנוכחות כל העדה, כפי שנאמר-"וישיבו אותם דבר ואת כל העדה" (כי העם כנראה לא סמך שימסרו דיווח למשה ביחידות, אלא רצו להיות נוכחים בזמן הדיווח)

וברגע שאמרו דברים טובים על הארץ כנראה התחילה מהומה בעם של חוסר שביעות רצון, כי הרי שלחו אותם כדי לחפור ולא כדי לתור ולשבח.

והמרגלים, בראותם את תגובת העם אשר כועס עליהם על אשר לא מספקים את הסחורה, פחדו על עצמם והתחילו לאזן את הדיווח החיובי על הארץ, על ידי ציון העמים המסוכנים היושבים עליה (והמעבר החד נעשה באמצעות המילה "אפס, כי עז העם")

ואין כאן עדיין שקר או דיבה, אלא דבר שהיה ידוע לישראל שבארץ יושבים שבעת עמי כנען, ודבר זה נאמר על ידי ה' גם לאברהם בברית בין הבתרים, גם למשה במעמד הסנה וגם לישראל אחר כך מספר פעמים בחנותם ליד הר סיני (לאברהם נאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מן נהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני את החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" (בראשית ט"ו))

וכולם יודעים שהרפאים והאמורים הם מפחידים, כפי שנאמר-"רפאים יחשבו אף הם כענקים" (דברים ב') וגם עוג מלך הבשן הענק הוא צאצא הרפאים-"כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, הנה ערשו ערש ברזל תשע אמות אורכה וארבע אמות רוחבה באמת איש" (שם, ג')

וכן למשה נאמר במעמד הסנה-"ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ הכנעני והחיתי והאמורי והפריזי והחיווי והיבוסי, אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג'), וכן לישראל עצמם נאמר בהר סיני-"כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי והחיתי והפריזי והכנעני החיווי והיבוסי והכחידתיו" (שם, כ"ג))

ואם כן, עצם אמירתם זו היא עדיין בגבולות המותר, אך ברור שנראה שנבעה מרצון לרצות את העם ולתת לו אמתלה להתמרד.

ואכן העם מתחיל לרגון ולרטון עד שכלב צריך להסות את העם אל משה ולא את המרגלים שכבר סיימו את דברם ומבחינתם אמרו את האמת. וכלב אומר: שאמנם נכון שעמי כנען חזקים אך ה' אתנו ואין מה לחשוש, "הלא נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה"

דברים אלו של כלב מכריחים את שאר המרגלים לנקוט עמדה יותר ברורה לגבי דעתם על הכניסה לארץ, בפרט שרואים שעם כבר נוטה בבירור לדעה השלילית ורוצים למצוא חן בעיני ההמון-"והאנשים אשר עלו עמו אמרו: לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (והמילה "ממנו" יכולה להתפרש גם כמאתנו וגם חלילה ממנו ביחיד- מרבונו של עולם)

ויש לשים לב, שכלב נקט לשון נקבה, כי מייחס אל הארץ הטובה-"וירשנו אותה כי יכל נוכל לה", ושאר המרגלים (ומה עם יהושע?) מדברים בלשון זכר על העם אשר בתוכה-"כי חזק הוא ממנו", כלומר עדיין לא חולקים על כלב שהארץ עצמה היא טובה.

אך כמו כל הדרדרות שמתחילה בחטא קטן ומסתיימת בחטא גדול, כך מתדרדרים גם המרגלים, בתחילה אמרו שהארץ טובה והעם חזק, בלי לומר אם אפשר לנצחו או לא, לאחר מכן כשראו את תגובת העם ואת דברי כלב, עלו מדרגה ואמרו שלא ניתן לנצח את העם אשר עליה.

בסוף כבר מדברים רעה על הארץ עצמה (שעליה אמרו בתחילה שהיא זבת חלב ודבש) וכעת אומרים-"ויוציאו את דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר" (אמנם הם רק תרו אותה, בצורה חיובית, אך כעת מדברים רק אל בני ישראל וכבר לא מדברים אל משה עצמו, וכשרואים מה העם רוצה לשמוע, כבר מוציאים דיבת הארץ רעה) "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה"- התכוונו רק לתור ולא לחפור, ורק עברנו בה בדרך אגב, ולא חפשנו חסרונות, אך תוך כדי מעבר שמנו לב "בעל כרחנו" ש-"ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם ארש ראינו בתוכה אנשי מידות"

לכאורה יש פה סתירה: אוכלת יושביה- שלילי, מגדלת אנשי מידות-חיובי?

אך כוונת המרגלים הפוכה-לא שהיא מגדלת אנשי מידות (כמו הפירות שמגדלת אשכול ענבים אחד שצריך לשאת אותו במוט על ידי שני אנשים מישראל), אלא שרק אנשי מידות מטבעם יכולים לשרוד בה, אך מי שלא אנשי מידות מטבעם- עם ישראל, הארץ אוכלת אותם, וממילא ישראל שאינם אנשי מידות, הארץ תאכלם, ואת האויב שהם אנשי מידות תשאיר כאויב נצחי ולא תאכל אותו ולכן שני התיאורים שליליים מבחינת ישראל ולא כדאי להיכנס לארץ.

"ושם ראינו את הנפילים, בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", הכפילות של הנפילים בפסוק זה נראית מיותרת, הרי כבר כתוב שהם נפילים אז מה זה מן הנפילים, אלא הכוונה כאן של הנפילים שמלפני דור המבול, כפי שמוזכר בפרשת "בראשית"- הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן, שיבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו')

כלומר הנפילים היו בארץ (לא מדובר בארץ כנען, אלא מדובר על כדור הארץ) לפני המבול, וגם אחרי כן-בתקופת סיור המרגלים בארץ, וזה תוצאה של זיווג בין המלאכים לבנות האדם (עיינו בהרחבה בספר אגלי דעת על פרשת "בראשית" בנושא הנפילים)

ולא קשור לארץ כנען שמגדלת אנשי מידות, אלא להיפך, אוכלת יושביה. למעט מי שכבר מראש הם אנשי מידות או נפילים או בני ענק.

ולעומת זאת ישראל שנראים כחגבים לעומתם, ייאכלו גם על ידי הענקים וגן על ידי הארץ עצמה שאוכלת יושביה, ולכן אסור להיכנס לארץ בשום אופן (מכאן גם ניתן ללמוד, שקטן הוא מי שמרגיש קטן, והמרגלים שהיו בעיני עצמם קטנים כחגבים גרמו לכך שגם אחרים ראו אותם כחגבים)

ובני ענק שעליהם מדברים המרגלים, כנראה מדובר בשלושת ילידי הענק המוזכרים בסיור המרגלים בחברון-"ויעלו בנגב ויבוא עד חברון ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק", וכלב בן יפונה שלא נבהל מהם ואמר "הלא נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה"- זכה בכניסה לארץ לרשת כנחלה את חברון ולהרוג את שלושת ילידי הענק הללו-"ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה אל פי ה' ליהושוע, את קרית ארבע אבי הענק, היא חברון, ויורש משם כלב את שלושה בני הענק, את ששי ואת אחימן ואת תלמי, ילידי הענק" (יהושוע ט"ו).

כעת כלב כבר לא אומר כלום, כי כל עוד שאר המרגלים אמרו שהארץ טובה רק שהעם היושב עליה חזק, ולא קבעו שאי אפשר לנצחו, אז קולו היה נשמע, למרות שהיה יחיד.

אך ברגע שנקטו שאר המרגלים עמדה, שאי אפשר לנצח את העם היושב עליה, ואף החמירו ואמרו שהארץ לא טובה אלא אוכלת יושביה, והוא יחיד כנגדם, ועוד זאת שכל העם איתם, פה קולו כבר לא היה נשמע וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע, כדי לא להחמיר את הקטרוג על עם ישראל.

ואכן-"ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא, וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו להם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו, ולמה ה' הביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נפשנו בטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצריימה. ואמרו איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצריימה"-ניתנה ראש הכוונה נשים עלינו מנהיג חדש במקום משה, ונשובה למצרים חזרה לעבדות אצל פרעה.

ולכן-"ויפול משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל"- אין להם מה לומר, כי ברגע שכל העם מרד בהנהגתם של משה ואהרן, ולא מקבל אותם כמנהיגים, כל כוחם כמנהיגים סר מהם, כי הוא נובע מאמון העם, ברגע שאמון זה נשבר גם הנהגתם נשברת, וכל מה שיאמרו כעת, חסר משמעות בעיני העם ולכן הם רק נופלים על פניהם כי אין תקנה לחטא הזה.

ויש לשים לב על כל כינויי עם ישראל בפסוקים הללו- כל העדה, העם, כל בני ישראל, כל העדה, כל קהל עדת בני ישראל.

ויש לומר שהתורה רוצה להדגיש, שבניגוד לחטאים קודמים, שניתן לתלות את החטא או ראשיתו של החטא בערב רב, כאן כבר אין ערב רב (כפי שהראינו בפרשה הקודמת שהושמדו בחטא המתאוננים והמתאווים) והעם זה כל העדה זה בני ישראל זה כל קהל עדת בני ישראל.

וזה הנסיון העשירי שבני ישראל מנסים את ה' מאז יציאת מצרים וכעת כולו שלהם בלבד ולא ניתן להאשים אחרים בו-"וינסו אותו זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי", כעת מתברר למפרע שבכל עשרה הנסיונות גם לישראל עצמם היה חלק בחוסר האמונה.

וזאת בניגוד לאברהם אבינו שה' ניסה אותו עשר פעמים, ונמצא שלם באמונתו, פה ישראל מנסים את ה' עשר פעמים ובכל זאת לא שלמים באמונתם למרות כל האותות והמופתים (למרות שבקריעת ים סוף נאמר-"ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וגם הערב רב האמינו שם, וכאן פסקה אמונתם בה' ובמשה, ורצו ראש חדש על מנת לשוב למצרים, אך אמונה לא נבחנת ברגע שרואים את הנס הגדול, אלא לאחר הנס-בחיי השיגרה וההתמדה שצריך להמשיך להחזיק באותה אמונה גם לעומת קשיים ונסיונות וחרדות מעמי כנען ומאליליהם)

ורק כעת יהושע בן נון מצטרף לכלב בהתנגדות למרגלים והיכן היה עד כה, ומדוע רק עתה נזכר להתנגד למרגלים, מדוע לא סייע לכלב בהתחלה כשהיה לבד מול כולם?

"ויהושוע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ ויקרעו בגדיהם ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר: הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד" באותה לשון שהמרגלים אמרו-"הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא" אותה לשון אומרים יהושע בן נון (והוא היוזם כעת) וכלב בן יפונה-"טובה הארץ מאוד מאוד", בדיוק הפוך מדברי המרגלים.

אך כעת כבר לא אומרים כדברי כלב בתחילה-"יכל נוכל לה", כי כעת הם כבר לאחר החטא של ישראל וכבר לא בטוח שיכולו לירש את הארץ כעת אחרי שמרדו בה'-"אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו"- עכשיו זה כבר לא ברור שה' חפץ בנו לרשת את הארץ לאחר חוסר האמונה שהפגין עם ישראל, רק אם יחזרו כעת בתשובה יחפוץ בנו ה' ואז נוכל לה, ואם לא אז לא נוכל.

"אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צילם מעליהם, וה' איתנו אל תיראון"-כלומר הפחד שלכם נובע מהמרד בה' ולא להיפך, כי אם תאמינו בה' ולא תרדו בו ממילא יסתלק הפחד מעם הארץ למרות חוזקו, כי סר צילם מעליהם, בניגוד לעם ישראל שבו נאמר-"ה' צילך על יד ימינך" (תהילים קכ"א) הצל והמגן של עמי כנען סר, כי שלמה חטאתם עד כה, כי עד כה-"לא שלם עוון האמורי עד הנה" (בראשית ט"ו) וזה נאמר בימי אברהם, אך כעת שלם עוון האמורי ולכן סר צילם-המגן שלהם, ועוד אפשר לומר-סר צילם-צלם אלוקים שלהם סר בגלל תועבותיהם, וה' איתנו ואין מה לפחד מהם, אך אם תמרדו בה' ממילא יחזור צילם ותיראו מהם ותינגפו לפניהם- הכל תלוי באמונה שלכם!

"ויאמרו כל העדה וארגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באוהל מועד אל כל בני ישראל", ובכך שרצו לרגום באבנים את כלב ויהושוע נחתם החטא, והוכרח שמא שמניע אותם זה לא הפחד מעמי כנען כפי שטענו, כי אם כן, איך לא פוחדים מכעס ה' עליהם ורוצים לרגום את נציגיו רק בגלל שאמרו את האמת?

זה סימן שהמרד בה' היה תכלית ההתנגדות לכניסה לארץ והרצון לשוב מצרימה, ומי שמתנגד לכך מוכנים להמיתו בסקילה, אך כעת דיבורים לא יעזרו וזה הבינו כבר לפני כן משה ואהרן, ולכן נפלו על פניהם ולא אמרו דבר, ומדוע דווקא אז יהושוע התעורר ולא קודם?

כי יש לומר: שהרי יהושוע הוא משרתו הנאמן של משה, כפי שנאמר בפרשה הקודמת-"ויען יהושוע בן נון משרת משה מבחוריו" (במדבר י"א), וכעת לפני שליחת המרגלים משה הוסיף לו אות י' לשמו-"למטה אפרים הושע בן נון… ויקרא משה להושע בן נון יהושע", שמשה לאחר שרמז לו ה' על כוונת עם ישראל בשליחת המרגלים, חשש מעוצמת השפעת ההמון על הושע בן נון למרות שהיה משרתו, ולכן רצה לשנות את השפעתם, כי הם שלחו את הושע בן נון מטעם שבט אפרים, וברגע ששונה שמו ליהושוע על ידי משה, הוא כבר לא השליח שלהם, כי הם שלחו את הושע, וכעת הוא יהושע, ועוצמת השפעתם כבר לא חלה עליו, אמנם חזקה השליח שעושה שליחותו, אך הוא כבר לא שליחם, לכן שינה משה את שמו רק לאחר מינויו כשליח, רגע לפני שילוחו לארץ לרגלה.

לכן יהושע לא יכל לדבר ולסתור את דעת המרגלים כמו כלב, כי הוא חשוד מראש על ידי העם כנציגו של משה, ודעתו לא תיחשב מול דעת שאר המרגלים, ולכן הניח לכלב להסות את העם שבו לא חשדו שמשוחד כמו יהושוע (לכן ה' אחר כך משבח דווקא את כלב-"ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי…" וכן משה בנאום התוכחה: "זולתי כלב בן יפונה… יען אשר מלא אחרי ה'" (דברים א'), ולא מזכירים את יהושוע, כי דווקא כלב היה צריך להילחם ברוח שאר המרגלים ולהישאר עם רוח עצמאית משלו, אך יהושוע בגלל שלא היה שליחם של ישראל, אלא של משה, לאחר שינוי השם, לא היה צריך להתאמץ לשמר את רוחו העצמאית)

ולהיפך, אם היה מצטרף לכלב בהיסוי העם, היה משיג את התוצאה ההפוכה, כי העם ביודעם שהוא נציגו של משה היו חושבים שגם כלב מושפע על ידו ולא חושב עצמאית, וכל דבריו של כלב היו מאבדים את השפעתם, לכן יהושוע שתק בהתחלה והשאיר לכלב את כל הדיבורים.

אך כאשר העם אמר-"ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ובכך מרדו בה' ובסמכותו של משה כנציגו עלי אדמות, ורצו מנהיג אחר, ומשה ואהרן נפלו על פניהם, הבין יהושוע שכבר לא משנה אם העם יחשבו שהוא נציגו של משה ולא ישתכנעו מדבריו, כי כבר מאוחר לשכנעם, אך לפחות צריך למחות כי אם ישתוק יהושוע, יחשבו העם שהוא מסכים עם שאר המרגלים וזה חילול ה' גדול, וגם קינא לכבודו של משה שהעם רוצים להדיחו ולבחור ראש אחר (כמו שראינו בפרשה הקודמת שיהושוע אומר למשה לכלוא את אלדד ומידד על שמתנבאים במחנה ולא באוהל מועד, ולכך ראשי רק משה, ולכן משה אמר לו "המקנא אתה לי" [במדבר י"א])

ולכן כאן יהושוע יוזם את קריעת בגדיו על הפגיעה בכבוד ה' ובכבוד משה, וכלב בן יפונה מצטרף אליו, וכעת הם כבר לא מנסים לשכנע שאפשר לנצח את עמי כנען לרשת את הארץ, אלא סותרים לחלוטין את עמדת המרגלים שהארץ לא טובה ואוכלת יושביה, אלא אומרים-"טובה הארץ מאוד מאוד" והכל תלוי ברצון ה' אם יזכו בה או לא, ונוגעים בנקודת המחלוקת האמיתית- האמונה בה', שבה הכל תלוי, ולא בטיעונים שכליים האם אפשר לכבוש את בארץ או לא, והפחד מעמי כנען כפי שניסו העם לטעון בהתנגדותם להיכנס לארץ.

אלא יהושוע וכלב מצביעים על הסיבה האמיתית לעמדת המרגלים הועם-מרד בה' וחוסר אמונה בו, וכל השאר תירוצים.

לכן העם כאשר שומע את האמת בפנים על מניעיו, כבר לא ננסה לטעון טענות ותירוצים על חששו לנשיו וטפו מעמי כנען, אלא מנסה לרגום את יהושוע וכלב באבנים על מנת לסתום את פיהם על ידי סקילתם, ובאותו רגע נראה כבוד ה' באוהל מועד אל כל ישראל ומרתיע אותם מפעולה זו.

ואכן גם דברי ה' אל משה מייד לאחר מכן, מאשרים את דברי יהושוע וכלב שיש כאן מרד בה' ולא סתם חוסר בטחון ופחד מעמי כנען וחשש אמיתי לגורל נשיהם וטפם-"ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו, הכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו"-יש כאן נאצה כלפי ה' מצד עם ישראל, שלאחר כל הניסים בגלויים שנעשו למענם, ועדיין נעשים בכל יום-מן מהשמיים, ענני כבוד, שכינתו בתוכם במשכן, עדיין לא מאמינים, אין נאצה גדולה מזו, ולכן אין תקנה לעם ישראל וצריך להתחיל הכל מחדש על ידי משה, שצאצאיו יהוו את עם ישראל החדש וה' ירבה אותו עד שיהיה יותר גדול עצום מעם ישראל שיושמד בדבר.

בניגוד לחטא העגל שגם שם אמר ה'-"ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, ועתה הניחה לי, וייחר אפי בהם, ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות ל"ב), ושם ה' לא אומר שמנאצים אותו, רק שהם עם קשה עורף, וגם נותן שם פתח למשה לבקש עליהם בכך שאומר-"הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם", ובכך נותן למשה להבין שאם לא יניח לו לא יכלם, כי שם לא היה מרד בה' ולא במשה, אלא להיפך בגלל העדרו של משה (כי זה משה האיש… לא ידענו מה היה לו"[שם, שם]) הרגישו העם יתומים, וחפשו מתווך בינם לבין ה' במקום משה- עגל הזהב, אך לא מרדו בה' ולא מאסו במנהיגותו של משה כמו כאן, לכן פה מבטיח ה' למשה לא רק להיות גוי גדול כמו שהבטיח שם אלא "גוי גדול ועצום ממנו", וכן לא רומז לו שמחכה לתפילתו עליהם כמו שרמז שם.

אך משה הרועה הנאמן, לא חושב כלל על עצמו אלא איך להציל את עם ישראל למרות הכל, ומעלה את הטיעון של חילול ה', כי אנשי מצרים כנראה כבר ספרו ליושבי ארץ כנען על השגחתך הפרטית על עם ישראל שהוצאת אותם ממצרים באותות ובמופתים, ושעל ים סוף ובהתקלות בין מצרים לישראל ראו עין בעין-"נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה".

וכבר הסברנו בפרשה הקודמת, שעד הקמת המשכן עמוד הענן היה הולך לפניהם ועמוד אש לילה, וזה מה שראו המצרים על ים סוף וספרו וודאי ליושבי כנען, וכעת אם תמעיט את כולם בבת אחת יאמרו יושבי כנען אשר שמע כל זאת מהמצרים, שדבר זה נובע מחוסר יכולתך לנצח את עמי כנען לא בגלל חטאי עם ישראל, כי איך ייתכן שיחטאו ישראל אם רואים כאלה ניסים כל יום?

אמנם, גם בחטא העגל משה טען שזה יהיה חילול ה' להשמיד את ישראל, כי המצרים יאמרו שכל יציאת מצרים לא באה מאהבת ה' את ישראל, אלא להיפך, נועדה על מנת להשמיד את ישראל במדבר, אך משה שם גם מוסיף סיבה נוספת לאי השמדת עם ישראל בגלל זכות אבות שה' נשבע לאברהם יצחק ויעקב להרבות את זרעם ככוכבי השמים לתת להם את ארץ ישראל.

אך כאן איננו מזכיר את השבועה לאבות כי כאן החטא הרבה יותר חמור, והשבועה לאבות יכולה להתקיים במשה ובזרעו שירבו ככוכבי השמיים, כי גם הוא מזרע האבות.

משה גם מזכיר כאן חלק משלוש עשרה מידות רחמים שה' גילה למשה לאחר חטא העגל, אך לא מזכיר כאן את מידת הרחום וחנון, ולא את מידת האמת, כי בני ישראל כאן לא ראויים לרחמים חלילה ולפי מידת האמת צריכים להישמד, רק משה מבקש מצד מידת ארך אפיים ורב חסד כדי שלא יהיה חילול ה', לא בגלל שראויים לכך-"סלח נא לעוון העם הזה כי גודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה, ויאמר ה' סלחתי כדברך"- רק כדבריך, מצד החילול ה', לכן לא אשמידם כאיש אחד, כי אז יהיה חילול ה', אבל להשמידם לאט לאט במשך ארבעים שנה שלא יזכו לראות את הארץ, זה כן אעשה-"וכל מנאצי לא ייראוה".

"במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פיקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה, אשר הלינותם עלי… כי אם כלב בן יפונה ויהושוע בן נון", מכאן משמע שרק הנספרים מבן עשרים שנה בפרשת "במדבר", ימותו במדבר.

אך שבט לוי שנספר מבן חודש לא ימות, למרות שחטאו בחטא המרגלים (כי לא חטאו בחטא העגל ויש להם רק תשעה נסיונות את ה' ולא עשרה, ולגבי מי שלא נכנס לארץ נאמר-"כי כל האנשים הרואים את כבודי… וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, אם יראו את הארץ שנשבעתי לאבותם") כפי שמשמע מהחזרה על המילים- "כל העדה", "כולכם", "כל קהל עדת בני ישראל" חזרו שוב ושוב בחטא המרגלים ללא יוצא מן הכלל, משמע שגם שבט לוי נכלל בחטא המרגלים.

למרות שברשימת המרגלים לא מוזכר מרגל משבט לוי, זה בגלל שבכל הנוגע לארץ ישראל שניים עשר השבטים לא כוללים את שבט לוי, כי אין לו נחלה בארץ כי ה' הוא נחלתו.

ולכן במפקד בפרשת "במדבר" לא נכלל בשנים עשר השבטים, כי המפקד נועד לצורך הכניסה לארץ וכיבוש הארץ-"כל יוצא צבא בישראל" ושבט לוי לא יוצא לצבא אלא "בא לצבא" לעבודת המשכן.

ולכן לא נכלל שבט לוי בשנים עשר המרגלים, כי זה דבר שקשור לארץ ישראל (אמנם במלחמת מדיין שהיתה מלחמה לנקום נקמת ה' במדיינים על עוון פעור, ולא קשורה לכיבוש הארץ, שם נמסרו אלף למטה למלחמה במדיין וסך הכל היו שניים עשר אלף, וכן בפרשת "קורח" בעניין לקיחת המטות מכל שבטי ישראל על מנת להוכיח את בחירת ה' באהרן לכהן, על ידי פריחת מטה הנבחר, שם נלקחו שנים עשר מטות, שוב חזר שבט לוי להיות אחד משנים עשר השבטים, ואפרים ומנשה חזרו להיות שבט אחד- שבט יוסף, כי בשתי פרשות אלה זה לא עניין שקשור לארץ ישראל)

יש לשים לב לאן נעלמו שבעים הזקנים של הפרשה הקודמת, שנחה עליהם רוח ה', מדוע כאן לא סייעו למשה ואהרן כפי שעשו כלב ויהושוע? כנראה שגם הם היו חלק מהמרד וזה מראה את עוצמת החטא, שאפילו אנשים שנחה עליהם רוח ה', רוח נבואה חודש אחד קודם, יכולים בבת אחת לאבד את הכל ולהיות שותפים לכזה חטא גדול, וזה מראה את עוצמת השפעת ההמון שקשה מאוד לעמוד נגדה.

העניין של עשרה נסיונות מקביל לעניין סדום ועמורה שאם היו בעיר עשרה צדיקים הייתה ניצלת כל העיר, כך גם לגבי העונש כשמגיעים לעשרה נסיונות את ה' נחתם גזר דין ואין הצלה.

מלשון הפסוק-"וידבר ה' אל משה ואל אהרן… אם אתם תבואו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה, כי אם כלב בן יפונה ויהושוע בן נון"-משמע שגם משה ואהרן לא יכנסו לארץ, כי רק כלב ויהושוע מוזכרים כאן שיכנסו לארץ, וזה מקביל למה שכתוב בספר "דברים"-"גם בי יתאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם" (דברים א') למרות שבחטא מי מריבה שהיה בסוף ארבעים שנה נאמר במפורש שמשה לא ייכנס לארץ, בגלל חטא מי מריבה, ולא לפני כן.

לאחר שעשרת המרגלים מתים במגיפה ויהושוע בן נון וכלב בן יפונה נשארים בחיים, משה מוסר לעם ישראל את דברי ה', שעתידים להישאר במדבר ארבעים שנה ולמות בו, ורק בניהם שכעת קטנים מגיל עשרים יזכו להיכנס לארץ, פתאום העם מתאבלים מאוד-"ויתאבלו העם מאוד וישכימו בבוקר ויעלו על ראש ההר לאמר: הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה', כי חטאנו. ויאמר משה: למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח, אל תעלו, כי אין ה' בקרבכם ולא תינגפו לפני אויבכם כי העמלק וכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב, כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם. ויעפילו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה, לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי וכנעני אשר בעם ההוא ויכום ויכתום עד החומה"

כעת פתאום מתברר שעם ישראל לא פוחד ממלחמות עם העמלקי והכנעני ורגע לפני כן, הפחד מ-"עמלק יושב ארץ הנגב", וכן שאר עמי כנען, גרם לכל העדה לבכות בלילה ההוא ולרצות לשוב למצרים, ומה השתנה פתאום? האם זו באמת חרטה אמיתית וחזרה מהחטא, כמו שאומרים-"כי חטאנו", וכעת מאמינים באמונה שלמה לה' שיש בכוחו להכניסם לארץ? או אולי להיפך, הכל זה מרד: כי כשה' אמר להיכנס הם אמרו לא, כשאומר לא להיכנס אומרים כן.

ומדברי משה, האומר-"למה זה אתם עוברים את פי ה'", וכן בפרשת "דברים"-"ותמרו את פי ה' ותזידו ותעלו ההרה" (דברים א'), משמע ששוב יש כאן מרד ולא חרטה אמיתית, ולמרות דברי משה ודברי ה'-"ויאמר ה' אלי: אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם" (שם, שם), בכל זאת הם מעפילים לעלות להר, למרות שיודעים שה' לא איתם.

ואכן במילה "להעפיל" יש את כל שורש  החטא- גאווה, כי המילה להעפיל באה מהשורש ע.פ. ל והמילה עופל מופיעה בתנ"ך בתור מקום גבוה ומבוצר- והנתינים היו יושבים בעופל" (נחמיה ג'), "מגדל עדר עופל בת ציון" (מיכה ד'), והפועל להעפיל משמעותו להתרומם ולהתאמץ לעלות, וגם מי שמתגדל ומתגאה-"הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב'), כלומר אדם בעל גאווה, נפשו לא מסתדרת אתו ולא יכול להיות שלו, כי כל הזמן מנסה להתגדל על אחרים ואין לו מנוחה אף פעם.

וכך ישראל, המרד בה' נובע מגאווה שלא יכול להיות משהו שיאמר לי מה לעשות, וכשיש כזה עושים הפוך כדי לבסס את העצמי ולא לבטלו לה'.

וכאשר משה אומר לעם ישראל "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם" הם דווקא מעפילים לעלות להר ולכן מוכים עד החורמה עד שגאוותם מתרסקת וחוזרים לגודלם הטבעי וממילא לאמונה בה'.

לכן נאמר "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז), כי ככל שלאדם יש תחושת "אני" גדולה יותר כך רחוק מה' וככל שמביא את "האני" לאין, כך מתקרב יותר לה', כמשה שדרגתו הגבוהה באמונה עד כדי דיבור אל ה' פנים אל פנים נבעה מהיותו ענו מכל אדם אשר על פני האדמה.

בפרשתנו משמע שהעיר חברון עברה מספר שמות: בזמן האבות נקראה "אלוני ממרא"-"ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון" (בראשית י"ג), וכן, "והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם" (שם י"ד), וכן "על פני ממרא היא חברון" (שם כ"ג).

בזמן המרגלים (מאות שנים לאחר מכן) נקראה קרית ארבע, על שם ארבע אבי הענק שבניו היו אחימן ששי ותלמי-"ושם חברון לפנים קרית ארבע, האדם הגדול בענקים הוא" (יהושוע י"ד), "את קרית ארבע אבי הענק, היא חברון ויורש משם כלב, את שלושה בני הענק את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק" (שם ט"ו).

ולאחר כיבוש הארץ בידי ישראל נקראה חברון, על שם חברון בנו השישי של קהת-"ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל" (שמות ו').

וכיוון שחברון גרו בה כהנים בני אהרן-"ולבני אהרן הכהן נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשיה" (יהושוע כ"א), וכנראה בני אהרן קראוה חברון על שם דוד אהרן- חברון בן קהת.

ומה שבכל ספר "בראשית" וכן בפרשתנו מופיע דם חברון זה על שם העתיד ולא שבאותו זמן נקראה חברון, ולכן לא מוצאים בשום ציטוט של דברי האבות את השם חברון, אלא רק כותב התורה משה ציין שם את שמה העדכני.

ויתכן שחברון נקראה כך כיוון שנפלה לנחלה לכלב בן יפונה משבט יהודה ובדברי הימים מופיע השם חברון כאחד מנכדי כלב-"ובני כלב אחי ירחמיאל… ובני מרשה אבי חברון ובני חברון קורח ותפוח…" (דברי הימים א' פרק ב').

כמו כן יהושוע בן נון נקרא יהושוע רק בזמן שילוח המרגלים בעקבות קריאת שמו על ידי משה, לפני שילוחו לרגל את הארץ, בתחילה היה שמו הושע. מצד שני שמו יהושוע מופיע כבר שנה לפני כן במלחמת עמלק וכן בחטא העגל שחיכה למשה רבנו בתחתית ההר וכן בפרשה הקודמת בעניין אלדד ומידד מופיע שמו יהושוע ולא הושע?

 מוכרחים לומר שגם הוא הוזכר שם כך על שם העתיד, כי מבחינת הזמן היה אז שמו הושע ולא יהושוע. (אך יתכן שמשה קרא להושע יהושוע עוד בתחילת שירותו אצלו כשנה קודם, ורק עכשיו הזכירה התורה דבר זה).

וסדר המרגלים בפרשתנו על פי שבטיהם, אין שום סדר, לא על פי זמן ללידתם של בני יעקב ולא על פי חשיבותם, ולא על פי צדקותם של המרגלים עצמם, כי כלב והושע מופיעים באמצע, ולא על פי גודל כמותי של השבט אותו מייצגים (כי שבט יהודה הוא הגדול ביותר כפי שראינו בפרשת "במדבר" וכאן הוא מופיע במקום שלוש).

הסדר היחידי שניתן לומר, זה שהם מסודרים על פי חשיבות האנשים בצדקותם בזמן בחירתם כמרגלים, דבר שהשתנה לאחר שובם מתור את הארץ, שאז כלב (שמופיע ברשימת המרגלים במקום שלישי) וכן יהושוע שמופיע שם במקום חמישי) עולים למקום הראשון בצדקותם.

דבר שמחזק את עניין הבחירה החופשית, שגם הצדיקים הגדולים יכולים כל רגע ליפול ממדרגתם לתהום, כפי שקרה לעשרת המרגלים שהיו נקראים בתחילה-"אנשים אנשי בני ישראל המה" ובסוף ירדו לשפל המדרגה ומתו במגיפה לפני ה'.

עניין המספר ארבעים המופיע בפרשתנו, בעניין ארבעים היום שתרו המרגלים את הארץ ובהתאמה לכך בעונש-ארבעים שנה שנגזר על ישראל להישאר במדבר (כולל השנה הראשונה לפני החטא כמו אדם היושב במעצר על גזר דינו, שגזר דינו כולל גם את זמן המעצר, למרות שגזר הדין ניתן שנה אחר כך-"במספר ימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה, תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה") ואצלנו זה בהקשר שלילי, אך המספר ארבעים מופיע רבות בתורה גם בהקשרים חיוביים למשל: ארבעים היום והלילה שמשה שהה על הר סיני לקבלת הלוחות, וכן ארבעים היום והלילה שהלך אליהו הנביא להר החורב מכח אכילת עוגת הרצפים שנתן לו מלאך ה'.

ועניין המבול של נח מופיע מספר ארבעים מספר פעמים: רדת הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, וכן ארבעים יום מרגע שנראו ראשי ההרים עד שפתח נח את חלון התיבה-"ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה" (בראשית ח').

וכן בעניין עונש מלקות-"ארבעים יכנו לא יוסיף" (דברים כ"ה), וכן בעניין שליחות הנביא יונה לנינווה-"עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת" (יונה ג'), וכן גוליית קילל את ישראל ארבעים יום עד שדוד הרגו.

וכן בנבואת יחזקאל על חורבן מצרים-"ונתתי את ארץ מצרים שממה… ארבעים שנה" ומצד שני-"מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה" (יחזקאל כ"ט), וכן בנבואת יחזקאל בעניין נשיאת עוון בית יהודה-"ושכבת על צידך הימני שנית ונשאת את עוון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה יום לשנה נתתיו לך" (שם ד').

מכל הנ"ל אנו רואים, שלמספר ארבעים יש שתי משמעויות, אחת חיובית ואחת שלילית והכל תלוי בבחירה, אפשר להופכו לחיובי ואפשר לשלילי, כפי שהמרגלים לקחו את ארבעים היום של הסיור בארץ הטובה והפכום לארבעים שנה במדבר.

וכעת מגיעות מספר פרשות שלכאורה עינן קשורות לפרשתנו, כיוון שעוסקות בדיני קרבנות שכבר פורטו בהרחבה בספר "ויקרא" וגם פרשיות אלו לכאורה מקומן שם ולא כאן בספר במדבר העוסק באירועים שקרו בדרך לארץ.

רק כשמתעמקים בעניין, רואים שהן קשורות מאוד לחטא המרגלים ולכן נכתבו דווקא כאן ולא בספר ויקרא.

ראשית: התורה מביאה את פרשת נסכי הקרבן של יחיד המקריב קרבן נדבה-עולה או שלמים, שצריך להביא יחד עם הבהמה-פר, איל, כבש, מנחת סולת בלולה בשמן ויין לנסך.

והכל לפי סוג הבהמה, ככל שהיא חשובה יותר כך נסכיה גדולים יותר: פר בן בקר- שלושה עשרונים סולת, חצי ההין שמן, חצי ההין יין. אייל- שני עשרונים סולת, שלישית ההין שמן שלישית ההין יין. כבש- עשרון סולת, רביעית ההין יין ורביעית ההין שמן.

כי עד כה נסכי קרבן נדרשו רק בקרבנות ציבור שהם חובה, בפרט קורבן התמיד העולה כל יום בבוקר ובערב-"כבשים בני שנה שניים ליום תמיד את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, ועשרון סולת בלול בשמן כתית רבע ההין ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד…" (שמות כ"ט), זה היה הקורבן הראשון שנדרשה בו מנחת נסכים שעולה כליל לה', כי בקרבנות קודם מעמד הר סיני לא מוצאים כלל מנחת נסכים, לא בקרבנות הבל, נח ואברהם ואף לא בקרבנות יתרו בפרשת "יתרו" לפני מעמד הר סיני, וכן לא בקרבנות המוזכרים בהר סיני-"וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים לה' פרים" (שמות כ"ד).

ורק בקרבנות התמיד לראשונה הוזכרה מנחת הנסכים כחובה וגם זאת, רק לאחר הקמת המשכן שאז התחילו להקריב קרבנות תמיד וכן בקרבנות המועדים שגם הם של ציבור ובאים חובה, נאמר-"אלה מועדי ה'… זבח ונסכים דבר יום ביומו" (ויקרא כ"ג), וכן בקרבן העומר (שבו בניגוד לשאר הקורבנות, על כבש מביאים שני עשרונים סולת בלולה בשמן, בניגוד לכל נסכי הכבש שזה רק עשרון אחד סולת-"ועשיתם ביום הניסכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה' ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן אשה לה' ריח ניחוח ונסכה יין רביעית ההין" (שם, שם).

אך בכל קרבנות היחיד המוזכרים בפרשת "ויקרא" ו"צו" וכן בקרבנות ימי המילואים של הקמת המשכן ואפילו בקרבנות הנשיאים לחנוכת המשכן וקרבנות חניכת הלוויים וכן קרבן העלם דבר של ציבור, לא מוזכרת כלל מנחת נסכים.

המקום היחיד שמוזכר בו מנחת נסכים של אדם יחיד המקריב את קרבנו זה בנזיר בהשלמת ימי נזירותו, כאשר מביא את קרבנותיו-"כבש בן שנתו… לעולה וכבשה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים… ומנחתם ונסכיהם" (במדבר ו'), שם המנחה והנסכים מתייחסים רק לעולה ולשלמים, כי על קרבנות חטאת ואשם אין מנחת נסכים כי הם לא באים נדבה.

אך גם בנזיר, אין קרבנותיו והשלמת נזירותו נדבה, אלא חובה, ואם כן לא מצינו עד כה בקרבנות היחיד הבאים נדבה שצריך מנחת נסכים.

וכאן מותנה הדבר בכניסה לארץ-"כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם", ואילו הקרבנות שהזכרנו לעיל שצריך מנחת נסכים איתם לא תלויים בכניסה לארץ ומדוע?

יש לשים לב שמנחת הנסכים מורכבת מדגן, תירוש ויצהר: סולת=דגן, שמן=יצהר, יין=תירוש ומהווה את מרכיב הצומח בקרבן, כי הקרבן עצמו (פר, איל, כבש), זה ממין החי. והמלח ("על כל קרבנך תקריב מלח" [ויקרא ב'])

המלח זה מין הדומם, ומנחת הנסכים מייצגת את הצומח בבריאה ואדם עצמו מביא את הקרבן נדבה מכיסו הפרטי ומייצג את המדבר. ובכך יש בקרבן את כל חלקי הבריאה-מדבר, חי, צומח, דומם- והכל עולה כליל כקרבן ריח ניחוח.

אך בקרבן יחיד נדבה, הצומח מייצג את ארץ ישראל, שבה הדגן, התירוש והיצהר תלויים בקיום המצוות על ידי עם ישראל-"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה… וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך תירושך ויצהרך… על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דברים ז'), וכן "והיה אם שמע תשמעו את מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעיתו.. ואספת דגנך תירושך ויצהרך" (שם, יא') וכן חיוב תרומות ומעשרות מהתורה זה רק בדגן תירוש ויצהר של ארץ ישראל-"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (שם, י"ג), "עשר תעשר את כל תבואת זרעך… מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (שם י"ד), "ראשית דגנך תירושך ויצהרך תיתן לו" (שם י"ח).

וכן כאשר ישראל חוטאים נשללת מהם ברכה זו של הארץ-"והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך… ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך… אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר…" (שם כ"ח).

ואם כן, מובן מדוע הובאה פרשת נסכים של היחיד כאן, מיד לאחר חטא המרגלים (אשר לא רצו להיכנס לארץ, כי לא רצו להתחייב בכל מצוותיה התלויות בארץ כתרומות ומעשרות, ושביעית ופאה וכלאיים וחלה וביכורים, ואם לא יקיימו את מצוותיה צפויים לכל הקללות הכתובות בפרשת "בחוקותי" ולכן מרדו בה' ובמשה ורצו לחזור למצרים, ובכך להיפטר מעול המצוות הרבות ומהעונשים התלויים באי קיומן)

ולכן נאמרה כאן פרשת נסכים, כדי לומר להם: אתם לא רוצים להיכנס לארץ, לכן לא תוכלו להביא במדבר מנחת נסכים המסמלת את הארץ-דגן, תירוש ויצהר ואילו בניכם שיכנסו לארץ, רק אז יוכלו להביא את מנחת הנסכים כל אחד מישראל המביא קרבן נדבה (ולא רק בקרבנות ציבור וכבר עכשיו טעונים נסכים, כפי שפירטנו בקרבן התמיד מוספי המועדים) כי רק בניכם הרוצים בצוות ה' ורוצים להיכנס לארץ, זכאים להקריב לה' את מנחת הנסכים- את הדגן התירוש והיצהר הלויים בקיום המצוות התלויות בארץ.

כמו כן, כעת שנשארים שלושים ותשע שנה במדבר, אין אפשרות הלביא מנחת נסכים כל אחד מישראל המקריב קרבן נדבה, כי כפי שהסברנו בפרשת "בהעלותך" כמות הדגן התירוש והיצהר שבידי ישראל במדבר לא מספיק לשלושים ותשע שנה לקרבנות יחיד של כל ישראל, אלא הכי הרבה יכולה להספיק לקרבנות ציבור שהם מועטים אך לא לקרבנות של כל עם ישראל.

כי במדבר לא ניתן לגדל דגן ובוודאי לא תירוש ויצהר, ונאלצו להסתפק בשמן ויין שהוציאו איתם ממצרים או שקנו מסוחרים שעברו במדבר, ולגבי דגן, ייתכן שגידלו בשנה הראשונה שחנו ליד הר סיני בקביעות, ויכלו לזרוע ולקצור, אך לא בשלושים ותשע שנה של נדודים במדבר שלא ידעו מתי נוסעים ומתי חונים ולכן לא יכלו לגדל דגן הדורש לפחות שנה של שהות קבועה במקום אחד.

ובניגוד לדור המדבר, שלא יזכו להיכנס לארץ ולהקריב מנחת נסכים של היחיד, דווקא גר צדק שמתגייר ומצטרף לעם ישראל כן יזכה להביא מנחת נסכים, כי מה שקובע זה לא הייחוס המשפחתי, אלא האמונה בקבלת עול מצוות- "וכי יגור איתכם גר… ועשה אשה ריח ניחוח לה', כאשר תעשו כן יעשה… תורה אחת משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר איתכם".

ועוד מצווה הבאה מן הדגן התירוש והיצהר שיזכו עם ישראל הנכנסים לארץ לקיים-"בבואכם אל הארץ… והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'"- הפרשת תרומה לכהן מכל דגן תירוש ויצהר, רק בבואכם לארץ.

וכן מצוות חלה המופרשת מן העיסה וניתנת לכהן-"ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" שבאה רק מן הדגן, וגם זאת רק בבואכם לארץ.

וכעת מביאה התורה שתי פרשיות של מומרים בשגגה לכל התורה כולה כמו תינוק שנשבה בין האומות (וחז"ל דורשים זאת לעניין שגגת עבודה זרה השקולה כנגד כל המצוות, אך על פי הפשט מדובר על כל המצוות בבת אחת)

הראשונה- שגגת כל העדה (כפי שקרה בחטא המרגלים שרצו לחזור למצרים ולהתנתק מכל מצוות התורה, למרות ששם זה לא היה בשגגה אלא ביד רמה כפי שנראה בהמשך בכל זאת ברר שחלק מהעם זה כן היה לו סוג של שגגה כתוצאה מהשפעת ההמון)-"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה את כל אשר ציווה ה' אליכם ביד משה מן היום אשר ציווה ה' והלאה לדורותיכם והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה, ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עיזים אחד לחטאת ונסלח לכל עדת בני ישראל… כי לכל העם בשגגה".והסיבה שמביאים גם עולה, למרות שמדובר פה בחטא, כיוון שמדובר בכל המצוות צריך קודם לחזור אל ה' באמצעות קרבן עולה לפני שמביאים את קרבן הכפרה.

וזאת בניגוד לפר העלם דבר של ציבור, שהובא בפרשת "ויקרא" ששם מדוב על מצווה אחת שכל הציבור שגגו בה-"ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל, ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשנה ואשמו" (ויקרא ד'), ששם מביאים רק פר לחטאת, כאן מביאים פר לעולה ושעיר עזים לחטאת כי מדובר בשגגה של כל המצוות על ידי כל הציבור או רובו.

וכן אם נפש אחת תחטא בשגגה על כל המצוות בבת אחת, כמו תינוק שנשבה בין האומות ולא יודע כלל על מצוות התורה (לפי חז"ל גם פה מדובר ביחיד ששגג בעבודה זרה שקולה כנגד כל המצוות, אך הרמב"ן אומר שאין להוציא מקרא מידי פשוטו ובאמת מדובר פה באחד ששגג על כל המצוות בבת אחת).

אז מביא שעירת עזים לחטאת בניגוד למובא בפרשת "ויקרא", על חוטא בשגגה במצווה אחת שיכול להביא או כבשה או שעירה, או שזה על כל המצוות יכול להביא רק שעירה לחטאת.

"הנפש אשר תעשה ביד רמה… את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה כי דבר ה' בזה ואת מצוותו אפר…"

וכל מה שאמרנו עד כה זה מדובר בשוגג, אך אם הציבור היחיד עשו זאת במזיד ומומרים לכל התורה כולה אז העונש הוא כרת, ובכך מתקשרת הפרשייה לחטא המרגלים שרצו לעזוב את כל המצוות במזיד ולשוב למצרים לכן נכרתו במדבר ולא נכנסו לארץ.

וכעת מביאה התורה פרשיית מקושש העצים ביום השבת, ועשה זאת ביד רמה במזיד לעיני כל ישראל, כיוון ששבת שקולה כנגד כל המצוות כמו עבודה זרה, כי המחלל שבת בפרהסיא מראה בכך שכופר במעשה בראשית, ומכך בכל התורה כולה, וזה מתקשר לפרשתנו לחטא המרגלים כמו שאמרנו, ופה רוגמים אותו באבנים כל העדה, וזה תיקון על מה שרצו כל העדה לרגום באבנים את כלב ויהושוע שמחו נגד חטא המרגלים.

הפרשה מסיימת בפרשת ציצית, שגם היא באה לתקן את חטא המרגלים למנוע מקרים דומים בעתיד, לכן דורשת לעשות ציצית על כנפי הבגדים כדי שאדם יראה אותם כל הזמן מול עיניו ועל ידי כך-"וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי… אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים", בניגוד למרגלים ושולחיהם שבמקום לתור את הארץ, תרו אחרי לבבם ואחרי עיניהם שזונים אחריהם, ורצו להתנתק מכל מצוות ה' ולחזור לארץ מצרים, כדי להשתחרר מהמחוייבות לה' שהוציאם מארץ מצרים.

לכן צריך כל אדם מישראל לעשות ציצית על כנף בגדו ולשים שם פתיל תכלת ועל ידי כך יזכור כל הזמן את כל מצוות ה', ולא להתנתק אפילו לא לרגע אחד.

למרות שלא רואים ניסים כל יום כמו שהיה בדור המדבר, עצם הזכירה כל הזמן, תמנע הישנות חטא גדול כזה שכל עם ישראל רצו להתנתק מכל מצוות ה' ולשוב למצרים.

המילה "תכלת", מעבר לעניין של צבע השמיים המזכיר את כיסא הכבוד גם מהשורש תכלית, שאדם הרואה את פתיל התכלת כל הזמן זוכר שיש תכלית לכל הבריאה שמסביבו ויש תכלית לקיומו בעולם-לקיים מצוות ה' ולעבדו בלבב שלם.

כפי שנאמר באיוב-"קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר" (איוב כ"ח), וכן "החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא" (שם י"א), כי התכלית היחידה שניתן למצוא בבריאה זה מצוות התורה ושמירת מצוות ה'.

ובכך באה לסיומה פרשת המרגלים שהטיבו לסכמה הלווים בתחילת בית שני בנאומם לעם ישראל בירושלים-"ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמיים, ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת, חוקים ומצוות טובים ואת שבת קדשך הודעת להם, ומצוות וחוקים ותורה ציווית להם ביד משה עבדך ולחם משמיים נתת להם לרעבם, ומים מסלע הוצאת להם לצמאם ותאמר להם לבוא לרשת את הארץ אשר נשאת את ידך לתת להם, והם ואבותינו הזידו ויקשו את עורפם ולא שמעו אל מצוותיך וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך אשר עשית עמהם ויקשו את עורפם ויתנו ראש לשוב לעבדותם במרים, ועתה אלוה סליחות חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד ולא עזבתם… וארבעים שנה כלכלתם במדבר לא חסר הוא… שלמותיהם לא בלו ורגליהם לא בצקו" (נחמיה ט').