נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת
פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
דבר תורה לפרשת השבוע מפי יגאל_עמיר. שבת שלום לכולם!
תזריע
פרשת תזריע פרשתנו עוסקת בדיני טומאה וטהרה של יולדת ומצורע. ובמבט ראשון אין קשר בין שניהם. אך כשמתבוננים לעומק מגלים שבשניהם, אותו הדבר שגורם לטומאה גורם גם לטהרה. הדם היוצא מן הרחם של האשה בדרך כלל מהווה מקור טומאה כמו שרואים בנידה ובזבה ואף ביולדת בשבוע הראשון ללידת זכר ובלידת נקבה בשבועיים הראשונים. אך לאחר זמנים אלה ביולדת, מתהפך הדבר, ואותו דם עצמו נהפך לטהור. ובלידת זכר במשך שלושים ושלושה יום ובלידת נקבה שישים ושישה-" אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נידת דוותה תטמא... ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה... ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנידתה ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" )ויקרא י"ב, פס' ב'-ה'(. וכן במצורע, אותו נגע צרעת שמטמא את המצורע, אם זו בהרת לבנה במקום אחד בעור בשרו, אז אותה בהרת אם התפשטה בכל בשרו מטהרת אותו מטומאתו-"ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכיסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיניי הכהן, וראה הכהן והנה כיסתה הצרעת את כל בשרו וטיהר את הנגע, כולו הפך לבן טהור הוא" )ויקרא י"ג, פס י"ב- י"ג(. רעיון מעין זה מופיע גם בדיני נפשות, שכאשר כל הסנהדרין פוסקים דינו של אדם למוות ואין אף אחד מהשופטים שמזכה, אז הנידון יוצא זכאי, בניגוד להגיון, וזאת מפני שלא ייתכן אדם שלא נמצאת לו זכות בכלל וכולו חייב-"אמר רב כהנא: סנהדרי שראו כולן לחובה פותרין אותו..." )סנהדרין י"ז.( וכן נאמר לגבי דור שהמשיח בא בו-"ואמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב" )סנהדרין צ"ח.( מדוע כאשר הדור כולו חייב ראויים ישראל להיגאל מה שלא קרה בכל הדורות שהיו חלק חייבים וחלק זכאים? אלא העניין הוא, שדור שכולו חייב מוכרח להיות שהתבטלה הבחירה החופשית ואין כח לעמוד בנסיון, לכן אין לשפוט אותם לחומרה, לעומת זאת דור שחלקו חייב, עצם העובדה שחלק מהדור זכאי מראה שיש אפשרות לעמוד בקשיי ופיתויי אותה תקופה כי עובדה שחלק הצליחו. וכמו שביולדת יש בתחילה תקופת טומאה רק לאחר מכן אותו הדם נהפך לטהור, כך גם בצרעת כדי שהפריחה בכל הגוף תיטהר, צריך שקודם כל תהיה בהרת טמאה שטימא הכהן ורק אם התפשטה לאחר מכן בכל הגוף אז נטהר, אך אם בא בתחילה אל הכהן כשכולו לבן- טמא. כי המילה שחוזרת בכל סוגי הצרעת מהווה בכולם סימן לטומאה היא המילה "פשה", ומילה זו מופיעה בתנ"ך רק בפרשתנו בפרשה הבאה ורק בהקשר נגע הצרעת ומשמעה התפשטות הדרגתית. ולכן ברגע שאין לה יותר לאן להתפשט כי פרחה בכל הגוף אז נטהר האדם, כי באותו רגע איבדה הצרעת את כוחה שזה יכולת ההתפשטות, בדיוק כפי שדור שכולו חייב איבד החטא את משמעותו כי אין לו יותר לאן לשאוף ובטלה יכולת הבחירה. לכן הסנהדרין שכולה מחייבת, אין לה יכולת יותר למצוא זכות לנידון, הרי יש הלכה שצריך להלין את הדין שמא ימצאו זכות עד הבוקר, ואם כולם כבר מחייבים לא תימצא זכות יותר ולכן האדם פטור. כפי שאומר רב כהנא בנימוק לפסיקתו דלעיל- "מאי טעמא: כיוון דגמירא הלנת דין למיעבד ליה זכותא והני תו לא חזו ליה" )סנהדרין י"ז.( כלומר: כיוון שיש הלכה שאם לא מצאו לו זכות ביום הראשון מלינים את הדין למחרת שמא יימצאו להם טעמי זכות, ואלה כיוון שכולם מחייבים לא ימצאו לו זכות יותר לכן בטל דינם .
.
תזריע
פרשת תזריע פרשתנו עוסקת בדיני טומאה וטהרה של יולדת ומצורע. ובמבט ראשון אין קשר בין שניהם. אך כשמתבוננים לעומק מגלים שבשניהם, אותו הדבר שגורם לטומאה גורם גם לטהרה. הדם היוצא מן הרחם של האשה בדרך כלל מהווה מקור טומאה כמו שרואים בנידה ובזבה ואף ביולדת בשבוע הראשון ללידת זכר ובלידת נקבה בשבועיים הראשונים. אך לאחר זמנים אלה ביולדת, מתהפך הדבר, ואותו דם עצמו נהפך לטהור. ובלידת זכר במשך שלושים ושלושה יום ובלידת נקבה שישים ושישה-" אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נידת דוותה תטמא... ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה... ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנידתה ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" )ויקרא י"ב, פס' ב'-ה'(. וכן במצורע, אותו נגע צרעת שמטמא את המצורע, אם זו בהרת לבנה במקום אחד בעור בשרו, אז אותה בהרת אם התפשטה בכל בשרו מטהרת אותו מטומאתו-"ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכיסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיניי הכהן, וראה הכהן והנה כיסתה הצרעת את כל בשרו וטיהר את הנגע, כולו הפך לבן טהור הוא" )ויקרא י"ג, פס י"ב- י"ג(. רעיון מעין זה מופיע גם בדיני נפשות, שכאשר כל הסנהדרין פוסקים דינו של אדם למוות ואין אף אחד מהשופטים שמזכה, אז הנידון יוצא זכאי, בניגוד להגיון, וזאת מפני שלא ייתכן אדם שלא נמצאת לו זכות בכלל וכולו חייב-"אמר רב כהנא: סנהדרי שראו כולן לחובה פותרין אותו..." )סנהדרין י"ז.( וכן נאמר לגבי דור שהמשיח בא בו-"ואמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב" )סנהדרין צ"ח.( מדוע כאשר הדור כולו חייב ראויים ישראל להיגאל מה שלא קרה בכל הדורות שהיו חלק חייבים וחלק זכאים? אלא העניין הוא, שדור שכולו חייב מוכרח להיות שהתבטלה הבחירה החופשית ואין כח לעמוד בנסיון, לכן אין לשפוט אותם לחומרה, לעומת זאת דור שחלקו חייב, עצם העובדה שחלק מהדור זכאי מראה שיש אפשרות לעמוד בקשיי ופיתויי אותה תקופה כי עובדה שחלק הצליחו. וכמו שביולדת יש בתחילה תקופת טומאה רק לאחר מכן אותו הדם נהפך לטהור, כך גם בצרעת כדי שהפריחה בכל הגוף תיטהר, צריך שקודם כל תהיה בהרת טמאה שטימא הכהן ורק אם התפשטה לאחר מכן בכל הגוף אז נטהר, אך אם בא בתחילה אל הכהן כשכולו לבן- טמא. כי המילה שחוזרת בכל סוגי הצרעת מהווה בכולם סימן לטומאה היא המילה "פשה", ומילה זו מופיעה בתנ"ך רק בפרשתנו בפרשה הבאה ורק בהקשר נגע הצרעת ומשמעה התפשטות הדרגתית. ולכן ברגע שאין לה יותר לאן להתפשט כי פרחה בכל הגוף אז נטהר האדם, כי באותו רגע איבדה הצרעת את כוחה שזה יכולת ההתפשטות, בדיוק כפי שדור שכולו חייב איבד החטא את משמעותו כי אין לו יותר לאן לשאוף ובטלה יכולת הבחירה. לכן הסנהדרין שכולה מחייבת, אין לה יכולת יותר למצוא זכות לנידון, הרי יש הלכה שצריך להלין את הדין שמא ימצאו זכות עד הבוקר, ואם כולם כבר מחייבים לא תימצא זכות יותר ולכן האדם פטור. כפי שאומר רב כהנא בנימוק לפסיקתו דלעיל- "מאי טעמא: כיוון דגמירא הלנת דין למיעבד ליה זכותא והני תו לא חזו ליה" )סנהדרין י"ז.( כלומר: כיוון שיש הלכה שאם לא מצאו לו זכות ביום הראשון מלינים את הדין למחרת שמא יימצאו להם טעמי זכות, ואלה כיוון שכולם מחייבים לא ימצאו לו זכות יותר לכן בטל דינם .
.
