perushim

מוקדש לעילוי נשמת :
שלום בן יהודה
אסתר בת אהרן
יחיאל בן חיים
שושנה בת צדוק
יחיאל בן שלום
רחל בת ברוך
נחום בן מיכאל
בנימין בן אהרן
לפדות יגאל בן גאולה ושלמה הלוי
--------------------------------------------------------------
הסכמה מהרה"ג אביגדור נבנצאלשליט"א

בס"ד
פתח דבר
על פי חז"ל, התורה נדרשת בארבעה אופנים: פרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד.
בפירוש זה אלך רק על פי דרך הפשט, גם אם זה סותר מדרשים מקובלים, כי שבעים פנים לתורה. ואין הפשט בא לחלוק על הדרש אלא לדור בכפיפה אחת לצידו.
וכפי שכותב המהרש"ל מסכת סנהדרין דף נב ע''ב דיבור המתחיל - טעה בדרב מתנה:"ואינני כחולק על התלמוד, שהרי אין בו נפקותא לא לחיובא ולא לפטורא ואין זה אלא למשיחא".
מדברי מהרש"ל אלו רואים, שפרשן יכול לחלוק אפילו על הגמרא במקרה שאין לזה השלכה הלכתית למעשה.
וכן אומר "אור החיים" הקדוש פרשת בראשית פסוק א, דיבור המתחיל - דע: "דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמו לנו ראשונים ויישבו באופן אחר, כי שבעים פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהם. ולזה תמצא שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעותן מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר" (במקום זה חולק אור החיים על מדרש בראשית רבה).
רש"י במגילת איכה פרק א פסוק א' על הפסוק "רבתי עם" אומר: "יוד יתירה, כמו "רבתעם" ויש מדרשי אגדה הרבה, ואני באתי לפרש לשון המקרא כמשמעו".
ו"אור החיים" הקדוש פרשת האזינו פסוק א אומר: "והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו, ששבעים פנים לתורה, ובעניין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם, כל שאין הניגוד בדבר הלכה" ("אור החיים" חולק שם על מדרש סיפרי).
וכן בפירוש זה אשתדל לפרש על פי הפשט בלבד, גם אם נוגד מדרשי אגדה, כל עוד שמתיישב עם לשון הפסוקורוח התורה.
לצורך הפירוש עיינתי לעומק בפירושים הבאים על התורה: תרגום אונקלוס, תרגום יונתן, תרגום ירושלמי, רש''י, אבן עזרא, רמב"ן, תולדות אהרן, אור החיים, כלי יקר, שפתי חכמים, בעל הטורים, דעת זקנים, רשב''ם, ספורנו, רבינו בחיי, מנחת שי, תורה תמימה, העמק דבר, זוהר פירוש הסולם,זוהר מתוק מדבש.
עם זאת, השתדלתי ללכת בדרך הפשט וליישב הפסוקים על מכונם.
"ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה". (ישעיה ל"ה). "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". (ישעיה י"א)
ויהי רצון שספר זה יתרום למילוי ים הדעה את ה', ואגלי הדעת יצטרפו טיפה אל טיפה, ויתמזגו לים גדול.

בראשית - יום אחד
בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.   וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
מדוע התורה מתחילה במילה "בראשית" ולא "בתחילה"? וכן אם כבר משתמשים במילה "בראשית" היה צריך לומר "בראשית הכל ברא אלוקים..." או "בראשונה ברא אלוקים" או "ראשית ברא אלוקים". כמו כן, מדוע כתוב "בראשית ברא אלוקים" ולא "בראשית אלוקים ברא"? וכן מדוע כתוב "את השמים ואת הארץ"? היה צריך לכתוב "שמים וארץ"? כמו שכתוב בפרק ב- "ביום עשות ה' אלוקים ארץושמים" ולא כתוב "את הארץ ואת השמים".
צריך גם להבין מה הם "השמים". האם זה המקום בו נמצאים השמש והירח והכוכבים? הלא הם נעשו רק ביום הרביעי לבריאה? וכן שם כתוב- "ויתן אותם אלוקים ברקיעהשמים" משמע שהם נמצאים ברקיע השמים ולא בשמים עצמם, כי הרקיע נעשה ביום השני ולא ביום הראשון?
כמו כן מהי- "הארץ"? אמנם ביום השלישי כתוב "ויקרא אלוקים ליבשהארץ ולמקווה המים קרא ימים" משמע שליבשה קוראים ארץ, אך זה ביום השלישי ואילו ביום הראשון שעדיין לא נגלתה היבשה, גם נקראת הארץ-ארץ למרות שלא יבשה עדיין?
המילים- בראשית, ראשון, ראשית, כולן נגזרות מהמילה ראש, ולכאורה מדוע? האם ראשו של אדם או חיה זו תחילת יצירתו של הגוף, שלכן ממנו ייגזרו המילים ראשית, ראשון?! והלא מטבורם של אדם וחיה, משם מתחילים תאי גופו להתפתח ורק בשלב מאוחר נבדל הראש משאר הגוף. ואולי בגלל שעת הלידה שבה הראש, בדרך כלל, יוצא ראשון מרחם אמו, ולכן נגזרו מהמילה ראש המילים- ראשון, וראשית. אך אצל שאר החיות, אין הכרח שהראש יוצא ראשון. ולכן ניתן לומר, שמראשו של אדם שיוצא ראשון בשעת הלידה נגזרו המילים- ראשית וראשון, שמסמלות התחלה.
אך עדיין קשה, הלא אדם הראשון נוצר ביום השישי לבריאה, וכן לא נולד מאשה, וראשו לא יצא ראשון ודווקא השמים נבראו ראשונים לבריאה ומדוע גוזרים את המילה "ראשית" מראשו של אדם, ולא מהמילה "שמים" שנבראו ראשונים?
ומדוע נכתב- "ברא אלוקים" ולא "אלוקים ברא"? המילה "ברא" פירושה: בריאה יש מאַיִן, בניגוד לעשייה ויצירה שזה שינוי של יש מיֵש.והמילה "אלוקים" בתורה יש לה מספר פירושים, תלוי בהקשר בו היא מופיעה: פרוש אחד זה בורא העולם, אדון כל היקום, כי המילה אֵלפירושה כח, כמו- "יש לאֵל ידי לעשות עמכם רע" (בראשית לא), וממנה נגזר אלוקים במשמעות של כח עליון. ואם כן ה' נקרא "אלוקים" רק לאחר הבריאה, כי השם אלוקים הינו שם תואר לה', שמבטא את הנהגתו של ה' בבריאת העולם ואדון על היקום כולו, ורק לאחר הבריאה של שמים וארץ שייך שם זה. ולכן כתוב "ברא", ואח"כ "אלוקים", כי רק לאחר הבריאה נקרא "אלוקים".
"אלוקים" בתורה גם מופיע כפירוש של שופט- "אשר ירשיעון אלוהים ישלם שניים לרעהו" (שמות כ"ב). וגם זה שייך לעניינינו, כי בבריאת העולם אלוקים קבע את חוקי הבריאה שעל פיהם מתקיים העולם וחוקי הטבע קבועים ביקום, אם זה כוחות המשיכה וחוקי הפיזיקה והכימיה והביולוגיה, ולכן השם- "אלוקים" מייצג את מידת הדין, ורק הוא מופיע בשבעת ימי בראשית, כי על פי הנהגה זו נקבעו כל סדרי בראשית, ולכן המילה "הטבע" בגימטריה= אלהים.
מהות השמים והארץ בפסוק הראשון לא ברורה. "השמים" זו מילה בלשון רבים זכר, ואילו "הארץ" זו מילה בלשון יחיד נקבה, דבר שמתבטא היטב בפסוק מתהילים: "ארץרעשה אף שמיםנטפו" (תהילים ס"ח). את המילה "שמים" ניתן לפרש: שָם – מַיִם – על שם המים העליונים שנמצאים מעל הרקיע, כפי שמתואר ביום השני לבריאה. אך אז לא יובן הביטוי "השמים ושמיהשמים" (דברים י'), שממנו משמע שיש שמים מעל השמים , ומה שייך מים מעל המים העליונים? לכן ניתן לומר ש"שמים" זה בעצם כפל של המילה שָם(כמו פעם פעמיים), בניגוד לכאן על הארץ ואז זה בעצם מבטא היפוך של הארץ. כאן לעומת שם. הארץ זו הנקבה המקבלת והשמים הם הזכרים המשפיעים, ולכן הארץ זה הרצון לקבל והשמים הם המשפיעים, ושניהם נבראו ביום הראשון ולכן נאמר "את השמים ואת הארץ" ולא "שמים וארץ". כי השמים כולל את כל הכוחות השמימיים המשפיעים והארץ כוללת את כל החומר המקבל, הכולל את ארבע היסודות (מצבי הצבירה)- אש, רוח, מים, עפר. כלומר, מוצק - עפר, נוזל - מים, גז - רוח, אנרגיה - אש.
כיוון שהשמים הם כוחות רוחניים שאין לנו השגה בהם, לכן התורה לא מפרטת את מבנה השמים, אך את הארץ החומרית התורה מפרטת- "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". "תהו ובהו" מייצג אי סדר, כלומר החומר נברא, אך לא התארגן עדיין - היה מרק חלקיקים.
"וחשך על פני תהום"- המושג "חשך" נחלקו בו הפילוסופים, האם זה העדר אור או מהות בפני עצמה, שנקראת חושך, כפי שהיה במכת החושך במצרים שנאמר בה "וימש חושך", שניתן היה למשש את החושך- על פי המדרש.
ניתן לבררעניין זה על פי מילה אחרת בעברית שנגזרת מאותו השורש - "חוֹשֵׂךשבטו שונא בנו" (משלי יג), שפה פירושה מניעה, ולמרות שזה בשין שמאלית, עדיין זה אותו שורש, ומלמד על המילה "חושך" שפירושה חשֹך באור, כלומר העדר אור ולא מהות בפני עצמה.
"ורוח אלקים מרחפת על פני המים"- פה זה משמעות של רוח מאת אלוקים, כלומר יסוד הרוח מרחף על פני יסוד המים. או ש"אלוקים" פה זה סימן לגודל ועוצמה. כלומר, רוח עוצמתית כמו סופה מרחפת על פני המים. כי המילה אלוקים משמשת גם כגודל, שֶׂגֶב, "ותהי לחרדתאלוקים" (שמואל א' י"ד) "ואעשה עמו חסדאלוקים" (שמואל טו), "ויהי פחדאלוקים על כל ממלכות הארצות" (דברי הימים ב כ), שפה משמעותו פחד גדול ועצום, וכן אצלנו- "רוחאלוקים" פירושה- רוח סופה, הוריקן, מרחפת על פני המים.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
לא כתוב "ייברא אור" אלא "יהי". משמע שזה לא בריאה חדשה יש מאין. וכן לא מדובר כאן על אור השמש, כי היא נוצרה רק ביום הרביעי. אם כן, שאין כאן בריאה חדשה ולא מדובר באור השמש אז מה מקור האור? ושוב נִידָרֵש לעזרת שפת הקודש, כי המילה "אוּר" בעלת אותן אותיות ופירושה אש- "שלישית באוּר תבעיר" (יחזקאל ה)."אין גחלת לחמם, אוּר לשבת נגדו" (ישעיהו מז).
ומה מקור האש ביום הראשון? החומר של הארץ שנברא ביום הראשון מכיל גם את האש בצורת אנרגיה, אם זה אנרגיה חשמלית או אנרגיה גרעינית, כך שהפקת האש מתוך החומר זו פעולה של יש מיש ולא יש מאין.
המילה "יהי" מופיעה שלוש פעמים בשבעת ימי הבריאה: ביום הראשון, ביום השני, וביום הרביעי. ורק ביום הראשון נאמר "ויהי אור", ולא "ויהי כן" כפי שנאמר בשאר הימים, מדוע? וכן מדוע היה צורך ליצירת האור ביום הראשון כאשר ממילא ביום הרביעי ייווצרו המאורות? ומדוע בשביל שלושה ימים צריך ליצור אור זמני? כמו כן מדוע ביום הרביעי כתוב גם באמירה וגם בעשיה- "להאיר על הארץ" ואילו כאן לא נאמר שתכלית האור להאיר? וכן מדוע כאן נאמרה המילה אור ושם מָאור?
וַיַּרְאאֱלֹהִיםאֶתהָאוֹרכִּיטוֹבוַיַּבְדֵּלאֱלֹהִיםבֵּיןהָאוֹרוּבֵיןהַחֹשֶׁךְ.
בכל שאר ימי הבריאה כתוב בכללי- "וירא אלוקים כי טוב", ורק פה לגבי האור כתוב "וירא אלוקים את האור כי טוב" ומדוע דווקא האור התייחד בכך? כמו כן, מדוע צריך להבדיל בין האור לחושך הרי באופן טבעי היכן שיש אור אין חושך והיכן שיש חושך לא מאיר, אז מדוע צריך להבדיל?

וַיִּקְרָאאֱלֹהִיםלָאוֹריוֹםוְלַחֹשֶׁךְקָרָאלָיְלָהוַיְהִיעֶרֶבוַיְהִיבֹקֶריוֹםאֶחָד.
מדוע לא נאמר "ויהי לילה ויהי יום יום אחד"? ומדוע- "יום אחד" ולא- "יום ראשון"? הרי בשאר הימים, כן כתוב מספר סידורי- שני, שלישי, רביעי...? כמו כן, מה שייך ערב ובקר כשאין עדיין שמש וירח,הרי המילה "ערב" באה מלשון "מערב", השמש שוקעת במערב ואז נהיה ערב. ואולי ניתן לומר שלהיפך, המילה מערב נובעת מכך שכשהשמש שוקעת בצד ההוא, נהיה ערב (כמו שהמילה מזרח נובעת מכך ששם זורחת השמש) והמילה ערב היא המקור. וערב זה בעצם עבֶר (כמו שכשב = כבש), כלומר מעבר בין יום ללילה. ואולי כפי שידוע היום, שכדור הארץ מסתובב סביב עצמו ומכך נובעים היום והלילה, אם כן, ערב זה בעצם העבר השני של כדור הארץ שלא פונה אל השמש. כלומר: השמש לא שוקעת במערב, אלא כדור הארץ מסתובב לעבר השני ואז נוצר הערב והלילה. והמילה בוקר נובעת מהמילה ברק שמציינת הבזק אור פתאומי, ואכן בבוקר קרן האור הראשונה במזרח מציינת את הבוקר שפותח את היום- "והיה בבוקרבזרוחהשמש" (שופטים ט).
אך עדיין השאלה נשאלת מה שייך ערב ובוקר כשאין שמש, ומדוע ערב ובוקר נקראים יום אחד הלא האור נקרא יום ולא החושך?

ונראה לומר שלפני יצירת האור הראשוני בעצם לא היה מקור חום ביקום כי האור הראשוני כפי שהסברנו למעלה, זוהי אש (אם ממקור גרעיני או חשמלי) הטמונה בחומר שנברא. ואם כן, ללא חום, העולם נמצא בנקודת האפס המוחלט (273⁰ מתחת לאפס) שבה אין שום תזוזה של החומר, אפילו בתחום המולקולרי, וממילא לא שייך מושג של חיים, אפילו במובן הצמחי, קל וחומר שלא במובן בעלי החיים, והמילה "חיים" בעצם מורכבת מהמילה חֹם- חום ה', כי בלי חום מינימאלי אין אפשרות חיים. ואם אין תנועה שם, גם אין מושג של זמן כי הכל קפוא, וזמן נוצר ע"י תנועה של חומר במרחב. ולכן, רק לאחר יצירת האור, ניתן תוקף לבריאת השמים והארץ ולתחילת הזמן, ובלעדי כן לא שייך להבדיל בין מים למים- כפי שנעשה ביום השני כי המים קפואים, ולכן תנאי הכרחי לכל שבעת ימי הבריאה- זה יצירת האור הראשוני, שאכן לא נועד להאיר על הארץ כי הבורא לא זקוק לתאורה, ורק ביום הרביעי, שקדם ליום החמישי, שבו נוצרו בעלי החיים הראשונים, הזקוקים לאור כדי לראות את דרכם בעולם, רק אז נוצרו המאורות- השמש והירח והכוכבים, שנועדו בעיקר להאיר.אך ביום הראשון תכלית האור היתה, ליצור מקור חום לבריאה, כי בלעדיו אין תנועה ואין זמן.

לכן, רק ביצירת האור נאמר: "וירא אלוקים את האור כי טוב" ולא על בריאת שמים וארץ, כי בלי האור, אין שום תוקף לשמים וארץ. ולכן רק על האור נאמר "ויהי אור" ולא "ויהי כן" כפי שנאמר בשאר ימי הבריאה, כי בגלל חשיבותו של האור כמחייה את כל הבריאה, לכן הוזכר שנית בפירוש ולא ברמז- "ויהי כן". וביום הרביעי נוצרו המאורות מלשון מָאור, כי שָרשם באור הראשוני, ולכן נקראים מָאור מלשון מֵ-אור.
אך עדיין נשאלת השאלה מדוע נאמר- "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך"- הרי ממילא ביצירת האור יש הבדל בינו ובין החושך?
השרש ב.ד.ל בהיפוך אותיות זה לְבַד וזו בעצם המשמעות הפנימית של להבדיל, כלומר: שני דברים שמעורבבים, ברגע ששמים כל אחד לבד- זו הבדלה.
אך בין אור לחושך, כדי שלא תחדור שום קרן אור לחושך, צריך הפרדה של חומר- מחיצה מבדילה שלא נותנת לאור לעבור דרכה. וניתן לומר, שיצירת האור היתה מצד אחד של כדור הארץ, כך שבצד השני היה חושך מוחלט. כי גוף כדור הארץ חסם את מעבר האור כך שיוצא שבצד אחד של כדור הארץ היה אור, ובצד השני- חושך. ולכן "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"- הכוונה שבצד אחד היה ערב ובצד השני היה בוקר, במקביל, ולא אחד אחר חבירו (כפי המציאות כיום, שיש שמש וכדור הארץ מסתובב סביב צירו).
ולכן זה נקרא "יום אחד", כי אז עדיין לא היתה תנועה של כדור הארץ סביב צירו וסביב השמש, כי כל עוד שלא נוצרו השמש והירח והכוכבים, לא היתה מציאות של כוחות משיכה הדדיים בין השמש והכוכבים לכדור הארץ, וממילא לא שייך תנועת כדור הארץ בחלל במסלולו הנוכחי, לכן לא שייך סיבוב סביב צירו. ולכן כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר", לא "ויהי לילה ויהי יום", כדי לרמוז- ויהי ערב- עבֶר, כלומר מעבר אחד היה יום ומעֵבר אחר היה לילה ושניהם במקביל ולכן זה "יום אחד".
דבר זה גם מסביר, מדוע כתוב "ויהי ערב ויהי בקר", מדוע לא כתוב "ויהי ערב ויהי יום". הרי לָאור אלוקים קרא "יום" ולא בוקר? אז ערב מובן למה נכתב ולא לילה- כדי לרמז על העֵבר השני של כדור הארץ ששם שרר החושך, אך בצד של האור מדוע נאמר בוקר ולא יום? וניתן לומר, שכדי להבדיל בין היום שלאחר יצירת השמש, שאז עוצמת האור במהלך היום משתנה- עד חצות היום מתגברת והולכת, ומחצות היום יורדת בהדרגה עד הלילה (בהתאם לסיבוב כדור הארץ), ולכן המילה יום מציינת את כל השלבים של היום של זמנינו. אך ביום הראשון לבריאה, שלא היתה עדיין שמש ולא היה סיבוב של כדור הארץ אלא מקור האש היה קבוע ולא משתנה, וכן עוצמת האור היתה קבועה ולא משתנה- בצד אחד של כדור הארץ, אז בעצם זה היה בוקר נצחי, ולא היו מעברים של צהריים ובין הערביים, ולכן נאמר- "ויהי ערב ויהי בוקריום אחד".
רק יש לשאול, לפי הסבר זה, אם כן, כמה זמן היה היום הראשון לבריאה? ועל פי מה נקבע זמן זה, כי הרי אין שמש ואין סיבוב של כדור הארץ, אז איך נקבע מתי נגמר יום ראשון ומתחיל יום שני?
וניתן באמת לומר, שאכן אין לדעת את מידת הזמן של שלושת הימים הראשונים לבריאה.
אך מצד שני, כיוון שלא מצוין הבדל כל שהוא בין שבעת הימים, ובכולם נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום פלוני", סימן שהימים שווים בגודלם, וכמו שהיום הרביעי והחמישי והלאה, שנוצרה כבר השמש, וכך היום נמשך 24 שעות כמו בימינו, מן הסתם גם שלושת ימי הבריאה הראשונים נמשכו כך, למרות שעדיין לא היתה שמש, כי אחרת, התורה היתה מציינת שינוי בין שלושת הימים הראשונים לאחרונים.
ועל פי זה ניתן להבין, מדוע ה' קורא לאור יום ולחושך קורא לילה- הרי כל עוד לא נוצרה השמש לא שייך יום ולילה ותחלופה ביניהם? אלא לכך התורה מציינת זאת כדי להודיענו שמידת הזמן של הימים הראשונים, היתה בדיוק כמו של האחרונים- של יום ולילה 24 שעות.

יום שני
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָים.   וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן.   וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.
ראשית, מדוע ביצירת האור הספיקה אמירה של אלוקים ואילו לגבי הרקיע צריך גם עשייה של אלוקים ולא מספיקה אמירתו? כמו כן, מה שייך לומר "ויהי כן"לאחר שאלוקים עשה את הרקיע, מילים אלו היו שייכות אילו נאמרו לאחר ציווי ה' באמירה בלבד, ואז היה כתוב "ויהי כן" שנעשה ציוויו, אך כאן נאמר "ויעש אלוקים... ויהי כן"- ברור שאם אלוקים עשה, אז הדבר נעשה, ולכאורה מילים אלו מיותרות? שנית, נֶאֶמַר "ויעש אלוקים את הרקיע ויבדל בין המים..." מדוע צריך בנוסף לרקיע גם להבדיל בין המים, הלא זו פעולתו של הרקיע עצמו כפי שנאמר בפסוק הקודם- "יהי רקיע ... ויהי מבדיל בין מים למים"? וזאת ניתן לתרץ בכך שהמילה "ויבדל" לא מתייחסת לאלוקים, אלא לרקיע, כלומר: הרקיע הבדיל בין מים למים, בעצם מציאותו. אך עדיין לא מובנת מהותו של הרקיע, והאם המים העליונים נבדלים מהתחתונים רק במיקומם מעל לרקיע, או גם ההבדלה יצרה שינוי במהות המים העליונים? כמו כן, אלוקים קורא לרקיע- שמים והלא השמים כבר נבראו ביום הראשון? כמו כן, ביום הרביעי מופיע הביטוי- "רקיע השמים" ואילו כאן משמע שהרקיע בעצמו נקרא שמים? כמו כן, מדוע לא נאמר ביום השני "וירא אלוקים כי טוב" כפי שנאמר בכל הימים?
ונראה לומר: כי יש שני סוגי רקיע: יש "רקיע" ויש "רקיע השמים", והמילה "רקיע" מבטאת משטח כל שהוא, אם זה אוויר,אם זה חלל, ואם זה אדמה, שנאמר: "לרוקע הארץ על המים" (תהילים קלו).
והפועל "לרקועַ" מבטא פעולת שיטוח ורידוד, כמו שנאמר- "ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחושת... וירַקעום ציפוי למזבח" (במדבר יז). ואם כן, הרקיע שמוזכר ביום השני- זה בעצם מִשְטַח האויר שנמצא בין האדמה לעננים, כלומר האטמוספירה של כדור הארץ. ובכך הוא מבדיל בין המים על פני הקרקע אם זה ימים, נחלים, אגמים, ובין המים שמעל לרקיע שזה העננים ואדי המים שבאוויר.
ואלוקים קרא לרקיע זה גם כן שמים. בנוסף לשמים שנבראו ביום הראשון, גם הרקיע הזה נקרא שמים. ולכן במבול נאמר "וארובות השמים נפתחו" (בראשית ז) שזה מתייחס לעננים שנמצאים מעל לרקיע וכן "למטר השמים תשתה מים" (דברים יא), שזה מתייחס לרקיע שנקרא שמים, שבו נמצאים העננים שמורידים מטר. כך יוצא שביום הראשון נוצר יסוד האש, וביום השני נוצר יסוד האוויר- שזה הרקיע.
לעומת זאת- "רקיע השמים" שביטוי זה מוזכר ביום הרביעי לבריאה, זהו החלל שמעל לאטמוספירת כדור הארץ, שבו ניתלו השמש והירח והכוכבים, ואולי זהו "שמי השמים", ובו אין אוויר ואין מים אלא חלל ריק, ולכן נבדל בשמו מהרקיע הרגיל ונקרא "רקיע השמים", והוא נברא כבר ביום הראשון במסגרת בריאת שמים וארץ, בניגוד לרקיע שזהו יסוד האוויר שנוצר ביום השני, ומבדיל בין המים שעל פני האדמה למים שבעננים והוא מספק אוויר לנשימה לכל בעלי החיים והצמחים שנוצרו לאחר מכן.
ישנם מספר הבדלים בין הציווי לעשיה: בציווי נאמר- "יהי רקיע בתוך המים"- ובעשיה כתוב "ויעש אלוקים את הרקיע" ולא כתוב בתוך המים, וכן לא כתוב "רקיע", אלא "הרקיע". וכן בציווי כתוב "ויהי מבדיל בין מים למים" ובעשיה כתוב- "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" ומדוע לא כתוב כמו בציווי- "ויבדל בין מים למים"?
כדי לתרץ שאלות אלו, צריך להבין מה פירוש הביטוי- "ויעש"? בהקשר זה נִיזָקֵק לשרש- ע.ש.ה. שיש לו מספר מובניםבתנ"ך- פָעַל, ביצע עבודה, גרם, וכן תיקן ועיצב- כפי שמוצאים בשמואל ב פרק יט, "ולא עשה את רגליו ולא עשה את שפמו"- כלומר: סידור ועיצוב השפם- ואם כן, מתורצות כל השאלות דלעיל. כיוון שכאשר אמר אלוקים "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים", מיד נוצר שטח פנוי בתוך המים והבדיל בין מים למים, אך עדיין לא נשלמה מחשבת הבורא, כי המשטח הפנוי הנ"ל עדיין לא תוקן לתכליתו של אוויר לנשימה של כל הצמחים ובעלי החיים, ואז אלוקים עיצב ותיקן את הרקיע הנ"ל שיהיה מורכב מאוויר לנשימה שמאפשר קיום צמחים ובעלי חיים. וכן הבדיל אלוקים בין המים שמתחת לרקיע שהם מלוחים ומלאים מינרלים כמו בים, ובין המים שמעל לרקיע שהם מתוקים לשתיה, וכשיורד הגשם נוצרים גם מעיינות ונחלים ואגמים של מים מתוקים גם בארץ, אך מקורם מהמים שבעננים. ולכן כתוב בעשיה- "ויעש את הרקיע"- בה"א הידיעה, כי זה כבר רקיע מתוקן יותר באוויר לנשימה, וכן כתוב- "ויבדל בין המים שמתחת לרקיע", כלומר: אלוקים הבדיל גם במהות בין המים שמתחת לרקיע, ולמים שמעל לרקיע שנבדלים בהרכבם ע"י פעולת אידוי של המים המלוחים, כך שהמים שבעננים כבר מתוקים וראויים לשתיה, ולכן לא כתוב כמו בציווי "ויהי מבדיל בין מים למים" כי שם היתה רק הבדלה טכנית בין שני חלקי המים, אך בעשיית אלוקים נעשה גם הבדל במהות בין שני סוגי המים- אלה שמתחת לרקיע, ואלה שמעל לרקיע. ולכן רק אז נאמר "ויהי כן", כלומר שנעשתה מחשבתו של אלוקים על מכונה והתכוננה לעד ולדורי דורות. לעומת זאת, ביום הראשון, שנוצר האור, לא נאמר "ויהי כן" כי עדיין לא הושלמה תכלית האור, עד היום הרביעי שנוצרו כל המאורות ורק אז נאמר "ויהי כן".
אך עדיין לא נאמר "וירא אלוקים כי טוב", כי אמנם מלאכת האוויר נשלמה, אך עדיין לא נשלמה מלאכת המים, כי המים עוד לא נקוו למקום אחד. כך שתכלית הרקיע והמים שמעליו, שנועדו לצורך האדמה להשקותה, עדיין לא הסתיימה, כי האדמה עדיין מכוסה במים שמתחת לרקיע, ורק לאחר שנגלתה היבשה אז נאמר "כי טוב" גם על מלאכת הרקיע כי אז יכול להתקיים הפסוק- "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב). לכן- "ויקרא אלוקים לרקיע שמים"- לכאורה, מדוע צריך לקרוא לרקיע- "שמים" ולא מספיק רקיע? הלא כבר יש את השמים שנבראו ביום הראשון, ומדוע גם לרקיע צריך לקרוא שמים? אלא שכפי שהשמים הראשונים משפיעים על הארץ ברוחניות, כך גם השמים התחתונים שהם הרקיע, משפיעים על הארץ בגשמיות בצורת הגשם והמים מהשמים, ולכן גם הרקיע נקרא שמים, גם על שם היותו משפיע, וגם בשמו- שָם- מַים.
יום שלישי
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.
כאן לא מוזכרת עשייה מצד אלוקים, רק ציווי ומדוע?
"המים מתחת השמים" אלו המים התחתונים- המים המלוחים, שנקוו אל מקום אחד ונקראים יַמִים, ולמה לא יַם? הרי זה "מקום אחד"? וגם המילה "מקוה" זה לשון יחיד ולא כתוב "ולמקוֵוי המים קרא ימים"? כמו כן אם כל המים נקוו אל מקום אחד, היכן היו כל האגמים, הנחלים, הנהרות והמעיינות שנמצאים כיום על פני היבשה עצמה? ומדוע הם לא מוזכרים בכלל בפסוקים אלו?
כמו כן, מה עם מי התהום שנמצאים מתחת לאדמה, ועליהם נאמר בתהילים "לרוקע הארץ על המים" (תהילים קלו) וכן בפרשת המבול- "נבקעו כל מעינות תהום רבה" (בראשית ז').
כמו כן, מדוע נאמר "ותֵראה היבשה", משמע שהיבשה היתה מכוסה במים, וכשהמים נקוו למקום אחד היא נראתה, והלא כשהיבשה היתה מכוסה במים היא לא היתה יְבֵשָה, אלא כמו בוץ ספוג במים והיה צריך להיכתב "ותֵיעָשה היַבָשָה", כי רק לאחר התייבשות המים נהפכה ליבשה? כמו כן, אם המים שמתחת לרקיע היו מלוחים כמֵי הים, אם כן עד שנקוו למקום אחד, הם חלחלו לתהום מתחת לאדמה ומי התהום היו צריכים להיות מלוחים ולא מתוקים כפי שהם היום? כמו כן, הקרחונים שבשני הקטבים, איך נקוו אל מקום אחד, ואם לא נקוו, אז מדוע אינם מלוחים? אלוקים קורא ליבשה "ארץ", והלא הארץ כבר נבראה ביום הראשון וכללה את כל כדור הארץ, כולל המים שעליו, ומדוע כאן נקראת רק היבשה- "ארץ"? ובכלל מאיזה שרש באה המילה "ארץ" האם זה משרש- לרוץ או משרש- רָצָה או משרש רִצֵץ?
כדי לתרץ שאלות אלו, צריך להבין קודם כל את משמעות השרש ק.ו.ה ואיך הוא קשור למילה "קַו" וכן למילה "תקוה"- "וקווי ה' יחליפו כח" (ישעיה מ').
אז כדי שֶמַים יקוו למקום אחד, צריך ערוץ נחל בצורת קו שמוליך למקום נמוך יותר ושם המים נקווים ועומדים ומגיעים למנוחה, כמו כן המשמעות של תקווה- זה הפניית כל הדאגות והמחשבות העצובות לערוץ אחד שמוליך לדבר שיושיע אותנו אם זה הקב"ה ואם זה הצלחה במבחן. וכן המילה מִקְוֵה מציינת מקום נמוך שתחום בקווי גבול, כמו בריכת מים. אך לגבי כדור הארץ כיוון ששני שלישים מכדור הארץ מכוסים במים, ורק שליש אחד זו היבשה, אז כדי שהמים יתנקזו למקום אחד, צריך היה שהיבשה תתרומם ולא שמקום המים ישקע ולכן נאמר "תראה היבשה". כלומר: המקום שאמור להיות יבש הוא התרומם, וממילא כל המים שעליו נקוו אל השטח הנמוך שמסביב.
ובאמת בתחילה היתה יבשת אחת גדולה המוקפת בים אחד גדול, ולכן נאמר כאן בלשון יחיד- "אל מקום אחד", "ותראה היבשה", ועל זה נאמר "ויהי כן", כי לא היה צריך פעולת תיקון ועיצוב כמו ביום השני, ברקיע, שנאמר "ויעש אלוקים", כי מיד כשהיבשה התרוממה ממילא המים נשפכו ממנה אל הים שמסביב.
אך לאחר מכן נאמר "ויקרא אלוקים ליבשה ארץ". ופה המילה "ויקרא" זה לא רק במשמעות קריאת שֵם, אלא גם במשמעות- זימון, כמו "ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד לאמר" (ויקרא א), כלומר: אלוקים קורא ליבשה "ארץ" מלשון ריצוץ ושבירה- "אתה רִצַצְתָ ראשי לוויתן" (תהילים עד), ותָרִץ את גולגלתו" (שופטים ט), ואכן היבשה מתרוצצת לשבעת היבשות שקיימות היום וממילא- "למקוה המים קרא יַמִים"- לאחר רִיצוּץ היבשה, אלוקיםקורא ומזמן את מקוה המים הגדול, שהיה אחד, להתחלק בין היבשות ולהיהפך ליַמִים.
אךעדיין המים שמתחת לשמים הם מלוחים, ורק לאחר ירידת גשם נוצרים המים המתוקים שמהם נוצרים הנחלים והמעיינות והאגמים ומי התהום המתוקים הראויים לשתית אדם ובעלי חיים ולהצמחת הצמחים, ולכן המילה מַיִם פירושה מִיַם, כי המים באים מהים לאחר פעולת האידוי וירידת הגשם.
"וירא אלוקים כי טוב"- בניגוד ליום הראשון, שבו נאמר "וירא אלוקים את האור כי טוב" פה נאמר בכללי "וירא אלוקים כי טוב"- ומדוע לא נאמר במפורט, "וירא אלוקים את הארץ כי טוב" או "את המים כי טוב"?
ויש לומר: כי ביצירת האור נאמר על האור "כי טוב" כי האור בפני עצמו הוא טוב מוחלט, בלי קשר למה שמסביב. אך ביצירת המים והארץ והרקיע שביניהם, כל אחד בפני עצמו אין לו משמעות טובה, ורק השילוב של כולם יוצר את התכלית שברצון ה'. ותכלית רצון ה'- זו יצירת הארץ שעליה יתקיימו בני האדם הזקוקים למים משמים, ולכן הארץ נקראת "ארץ" מלשון- רצון ה' כי זו תכלית רצונו ליצור ארץ חומרית שממנה ייווצר האדם עם נשמה משמים שתכליתה לקדש את החומר הארצי.
ולכן רק לאחר שנגלתה היבשה אז אומר אלוקים "כי טוב" גם על מעשי היום השני של יצירת הרקיע המבדיל בין מים למים, כי כל עוד שלא נגלתה היבשה אין משמעות למים משמים.
אך נשאלת השאלה: מדוע לא נעשה גילוי היבשה כבר ביום השני, ואז היתה נשלמת מלאכת המים שהתחילה ביום השני. והיה נאמר אז "כי טוב", ולא מחכים ליום השלישי ואז נאמר פעמיים "כי טוב"?
אך ניתן לומר: כי יש לשים לב לחלוקה בין ארבעת היסודות- אש, אוויר, מים, עפר. ביום הראשון עיקר התיקון היה של יסוד האש- אור, ביום השני עיקר התיקון היה של יסוד האוויר- הרקיע, ותחילת תיקון יסוד המים, שהשלמתו גוררת בהכרח גם תיקון יסוד העפר, כי ברגע שהמים נקווים למקום אחד ממילא נחשף יסוד העפר- ארץ, ולכן כיון שהיום השלישי נועד בעיקר ליסוד העפר, השהה אלוקים את תיקון יסוד המים ליום השלישי. כי בהשלמת תיקון יסוד המים, בד בבד נשלם תיקונו של יסוד העפר בהיפרדו מהמים המעדנים אותו, ובהיפרדו מהם נחשפת גסותו וחומריותו שאותה נועד האדם לקדש. ולכן, ביום השני לא נאמר "כי טוב" על תיקון יסוד האוויר כי בד בבד עם תיקון יסוד האוויר התחיל תיקון יסוד המים ולא נשלם עדיין, ולכן לא ניתן לומר "כי טוב" על דבר שלא נשלם ורק לאחר שנשלם תיקון יסוד המים ביום השלישי, ובהשלמתו גם תוקן יסוד העפר, לכן נאמר "כי טוב" עוד באמצע היום השלישי.
אך עדיין נשאלת השאלה: מדוע להפריד בין היסודות, ומדוע לא להשלים את יסוד האוויר, המים והעפר ביום השני? וניתן לומר שיש עניין להפריד בין היסודות היותר רוחניים כמו האש והאוויר לבין היסודות היותר חומריים- המים והעפר- שחומריותם גסה. וכן המים והעפר, שלובים אחד בשני, כפי שנראה במבול שיסוד המים שיותר מזוכך בחומריותו מטהר את יסוד העפר שהתקלל בחטא אדם הראשון. וכן בכל דיני טומאות למיניהם המים הם היסוד המטהר ומעדן את חומריותו של יסוד העפר הגס. ולכן הפריד ה' בין יסוד האוויר שתוקן ביום השני לבין יסוד המים והעפר שתוקנו ביחד ביום השלישי.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.
יש כאן ציווי של אלוקים לארץ כאילו היתה הארץ גורם בעל רצון משלו ובעל בחירה? כמו כן מדוע בציווי כתוב "תדשא" ובעשייה נאמר "ותוצא"? כמו כן, מדוע לאחר הציווי נאמר "ויהי כן", ומיד לאחר מכן כתוב "ותוצא הארץ..." הרי במילים "ויהי כן" כבר נעשה הכל ומדוע צריך לחזור ולומר שהארץ הוציאה דשא וכו'? כמו כן, האם המילה דשא משמעותה- עשב מזריע זרע או אלו שני סוגים שונים של צמחים ואז יש לנו בציווי שלושה סוגי צמחים, א) דשא, ב) עשב מזריע זרע, ג)עץ פרי עושה פרי. ואם כן הוא, במה שונה דשא מעשב מזריע זרע? כמו כן, ביום השישי מוזכרים סוגי המאכלים שניתנו לאדם שהם: עשב זורע זרע, ועץ אשר בו פרי עץ. ולחיית הארץ ועוף השמים ולכל רומש על הארץ ניתן "כל ירק עשב לאוכלה", משמע, שירק עשב שניתן לחיות איננו "עשב מזריע זרע", אך ירק עשב לא מוזכר בצמחים של יום שלישי? לכן ניתן לומר שדשא זה ירק עשב.
מצד שני ניתן לומר: שדשא הוא עשב זורע זרע, ולאדם ניתן לאכול את הזרעים שבעשב, ולחיה את הירק שבעשב, למשל בגזר, לאדם ניתן לאכול את הגזר ולחיה את עלי הגזר שהם הירק שבעשב, ואכן רמז לכך שדשא זה החלק הירוק שבעשב מופיע בפסוק "היו עשב שדה, וירקדשא" (ישעיהו לז). ואם כך, יש לומר ש"דשא עשב" זו מילה אחת.
וניתן לומר: שבציווי אלוקים לארץ- "תדשא הארץ"- הכוונה להערת הכוח הצומח באדמה, אשר כבר ביום הראשון- בבריאת הארץ: נבראה הארץ עם פוטנציאל הכוח הצומח הטמון בתוכה בצורת זרעים, וכעת אחר הסתלקות המים לים, והתייבשות האדמה, ניתן הציווי לאדמה להעיר לחיים את הזרעים שבתוכה שיתחילו לצמוח ולחלוקת התאים של הצמח, אך עדיין ההתעוררות חלה בתוך האדמה ולא מעל האדמה, ולכן נאמר "ויהי כן", שאכן הכוח הצומח התעורר לחיים והזרעים שבאדמה התחילו לצמוח, ובפסוק הבא כבר נאמר "ותוצא הארץ" כי כאן כבר הצמחים התחילו לבצבץ מחוץ לאדמה ולצאת לאוויר העולם, ואז נאמר "וירא אלוקים כי טוב" כי רק בצאת הצמחים לאוויר העולם נשלמה מלאכת הצומח.
והסבר זה גם מסביר את ההבדל- שבציווי נאמר "עשב מזריע זרע", ולא כתוב "למינהו" ואילו בפסוק הבא כתוב "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו", ומדוע? ולפי מה שהסברנו שבפסוק הראשון מדובר על הצמיחה בתוך האדמה, ואז עדיין כל הצמחים מעורבבים ולא ניכר אחד מהשני, ורק כאשר יוצאים לאוויר העולם יצאו כל אחד בנפרד- למינהו, ואז ניכר כל צמח בנפרד למינו.
וכן מתורץ ההבדל בין הציווי לגבי "עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ" לעומת הפסוק הבא "ותוצא הארץ... ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו", מדוע לא נאמר "עץ פרי" ומדוע בציווי נאמר "אשר זרעו בו על הארץ", ובהוצאה כתוב "אשר זרעו בו למינהו"? ואכן לפי מה שהסברנו, שבציווי עדיין מדובר על העץ שבתוך האדמה לפני שיוצא החוצה ואז באמת גם העץ הוא עדיין פרי וניתן לאכילה, ובניגוד לעשבים, כבר בתוך האדמה הוא נבדל למינו ולא מעורבב בעצים אחרים, והמילים- "עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ"- מדברים על הפוטנציאל של העץ שטמון בו עשיית פרי שיש בו זרעים כאשר יצֵא על הארץ. ובפסוק השני כאשר הארץ מוציאה את העץ כלפי חוץ לאוויר העולם, אז כבר העץ מתקשה ולא ראוי לאכילה, ולכן נאמר "עץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו", כי פה העץ כבר לא ראוי לאכילה, ולכן לא נאמר "עץ פרי" אלא רק "עושה פרי אשר זרעו בו", כי פה כבר יצא מהארץ, ולכן לא נאמר כאן "אשר זרעו בו על הארץ", כפי שנאמר כשהיה בתוך האדמה עדיין, כי כשיָצא העץ מהאדמה, ועשה פרי, ובפרי טמון הזרע שממנו יצמח העץ הבא ויהיה מאותו מין של העץ שממנו בא, ולכן כאן כתוב למינהו- על הזרע, ולא כפי שבציווי- "למינו" כתוב על הפרי שיצמח בעתיד כאשר העץ יֵצאעל פני האדמה.
יום רביעי
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.   וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ.   וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.   וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.
יש כאן שלוש פעולות של אלוקים- אמירה, עשייה, נתינה. על האמירה נאמר "ויהי כן", אם כן, מדוע צריך עוד עשייה ונתינה?
באמירה יש שלוש מטרות למאורות: 1)בין היום ובין הלילה. 2) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. 3) להאיר על הארץ.
בעשייה מוזכרת מטרה אחת- המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה.
בנתינה- שלוש מטרות: 1) להאיר על הארץ. 2) למשול ביום ובלילה. 3) להבדיל בין האור ובין החושך.
ראשית, מדוע צריך להבדיל בין היום ובין הלילה, הלא כבר ביום הראשון אלוקים הבדיל בין האור ובין החושך? וכן מדוע באמירה נאמר- "להבדיל בין יום ללילה", ובנתינה נאמר- "להבדיל בין אור לחושך"? וכן מדוע בעשייה נאמר "לממשלת" ובנתינה "למשול"? וכן מדוע באמירה המטרה להאיר על הארץ היא אחרונה, ואילו בנתינה היא ראשונה? כמו כן, מה ההבדל בין "אותות" ל"מועדים" "ימים" ו"שנים", ומדוע הם מוזכרים רק באמירה ולא בעשייה ובנתינה? וכן, בעשייה מוזכר ש"המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים" ולכאורה גם הכוכבים מושלים בלילה, ומדוע לא נֶאֶמַר "ואת המאור הקטן והכוכבים לממשלת הלילה"?כמו כן לאחר יצירת המאורות, מה נַעֲשָה עם האור הראשון שנוצר ביום הראשון ושימש שלושה ימים ראשונים של הבריאה?אמנם על פי המדרש הוא נגנז לצדיקים לעתיד לבוא, אך לפי הפשט מה נעשָה איתו?
אז כדי לענות על כל השאלות דלעיל, צריך להבין קודם כל, מדוע אלוקים לא יצר כבר ביום הראשון את כל המאורות של היום הרביעי במקום ליצור את האור הראשון? ועל כך צריך לומר, פשוט כי לא היה בהם צורך עדיין, כי לשלושת הימים הראשונים היה מספיק מקור חום קבוע בשביל הפשרת המים ובשביל הצמחים וגדילתם, ורק לפני יצירת בעלי החיים של היום החמישי והשישי, שהם זקוקים לא רק למקור חום, אלא גם לאור- "להאיר על הארץ", כדי שיוכלו לראות את דרכם בעולם, וכן למחזוריות של חילופי עונות, ימים ושנים, ולשם כך לא מספיק מקור חום, אלא צריך שכדור הארץ יסתובב סביב צירו ויקיף את השמש, והירח יקיף אותו, וכל הכוכבים על פי סידורי המזלות המשפיעים על הקורה בכדור הארץ, יכנסו למסלוליהם בשמים, ולכן ביום הרביעי נוצרו כל המאורות, לצורך בעלי החיים שיווצרו ביום החמישי והשישי. ובאמת החומר של המאורות של היום הרביעי כבר נוצר ביום הראשון ביצירת האור, וממנו התפצלו המאורות של היום הרביעי ונוצרו כל הכוכבים והשמש והירח, ולכן נקראים מאורות ולא אורות, כי באו מהאור הראשון. דבר זה מסביר לאן נעלם האור הראשון- הוא פשוט התחלק לרסיסים וממנו נוצרו כל המאורות ביום הרביעי. ואם כן, יוצא, שהאור הראשון היה כדור אש כמעט אינסופי, וכמובן שלא נמצא באזור הקרוב לכדור הארץ, כי אז היה שורף אותו, אלא אפילו לא ברקיע השמים, שהוא כמו שהסברנו, שונה מהרקיע הרגיל של היום השני- שזוהי האטמוספירה שמקיפה את כדור הארץ, אלא רקיע השמים זהו החלל החיצון שבו נמצאים כיום כל הכוכבים והשמש והירח, אז יוצא שכדור האש הראשון היה מעל רקיע השמים- דהיינו מעל החלל החיצון של ימינו, וכשאלוקים אמר- "ויהי מאורות ברקיע השמים", התפוצץ הכדור הנ"ל לרסיסים, וממנו נוצרו כל המאורות ברקיע השמים, שזה החלל החיצון, ואז התחיל להיווצר כוח משיכה בין המאורות הללו לבין כדור הארץ שהחל להסתובב סביב צירו, ואז נוצר המצב של יום ולילה.
בניגוד ליום הראשון, שאז רק היה הבדל בין אור לחושך קבועים, מצד אחד של כדור הארץ שפנה לכדור האש הראשון שם היה אור, ובעבר השני של כדור הארץ שלא פנה לכיוון כדור האש הגדול, היה חושך מוחלט.
אך כעת, כשכדור האש התפוצץ לרסיסים וכדור הארץ החל להסתובב, נוצר מצב של יום- שזהו אור הדרגתי, מבוקר עד ערב, שלאט לאט מתגבר האור ובאמצע היום מתחיל להיחלש עד הערב, ולכן נקרא יום ולא סתם "אור"- שהוא קבוע באותה עוצמה, וכן הלילה, שאיננו חושך קבוע אלא בהדרגה נופלת החשיכה, ולפנות בוקר לאט לאט מתבהר, לכן, כאן כתוב "להבדיל בין היום ובין הלילה", ואילו ביום הראשון כתוב "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך".
בכך הושגה המטרה הראשונה של האמירה, דהיינו- "להבדיל בין היום ובין הלילה", ולכן נאמר "ויהי כן", כי כבר באמירה נוצר מצב זה של הבדל בין יום ובין לילה. אך שתי המטרות האחרות של האמירה שהן- "והיו לאותות ולמועדים לימים ושנים", וכן "והיו למאורות... להאיר על הארץ" אלו מטרות עתידיות שיתגשמו לאחר תיקון השמש והירח והכוכבים ותלייתם במסלוליהם הקבועים, כי רק אז יתכן מצב זה, ולכן כתוב בשתי המטרות האלה המילה "והיו", כלומר: בעתיד, לאחר תיקונם, ואילו לגבי "להבדיל בין יום ללילה", כתוב "יהי מאורות", דהיינו מיד, ולכן על זה נאמר "ויהי כן". כי מיד חלה התפוצצות של כדור האש הראשוני, והתחלק לרסיסים ששטו ברקיע השמים ללא סדר, וגרמו לסיבוב כדור הארץ סביב צירו כתוצאה מכוחות המשיכה שהופעלו עליו ולכן נוצר מצב של יום ולילה, אך לא כדי להאיר את הארץ בצורה מסודרת שמתאימה לקיום חיים וצמחים, וכן לא ליצירת מצב של מסלול כדור הארץ בחלל, ושל יצירת סידורי כוכבים לכדי המזלות שמשפיעים על אותות השמים ("לאותות") וחילופי עונות השנה ("מועדים"), הבדלים באורך הימים, בין היום הארוך בשנה ובין היום הקצר בשנה ("ולימים"), וכן להשלמת מסלול כדור הארץ סביב השמש שיוצר שנים ("ושנים"), כי דברים אלו יתאפשרו רק לאחר שלבי העשייה והנתינה.
"ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים..." כאן הגיע שלב העשייה- כלומר: התיקון של המאורות הגולמיים והפיכתם לשמש ולירח ולכוכבים של ימינו. וכשהתורה אומרת- "המאורות הגדולים", אין הכוונה לגודל פיזי של השמש והירח כי כידוע יש כוכבים הרבה יותר גדולים במַסַה מהם, אלא הכוונה בכושר התאורה שלהם כלפי כדור הארץ הם הכי גדולים: השמש בהיותה מקור אור והירח בהיותו מחזיר אור של השמש.
"את המאור הגדול לממשלת היום"- ממשלת זה אומר שליטה מוחלטת, כי השמש בשעות היום מבטלת את אורם של שאר המאורות, והיא בלבד שולטת על כדור הארץ בשעות היום, בין מבחינת תאורה ובין מבחינת השפעתה על הצמחים ובעלי החיים, מבחינת חום ותזונה.
"ואת המאור הקטן לממשלת הלילה"- ואלוקים תיקן את הירח שיהיה בממשלה גמורה בלילה, ואורו קטן ביחס לשמש, כי רק מחזיר את אורה כלפי כדור הארץ, אך לגבי שאר הכוכבים, נחשב "בשני המאורות הגדולים", וממשלתו בלילה על כדור הארץ היא הכי גדולה ביחס לשאר הכוכבים, הן מבחינת תאורה, הן מבחינת השפעתו על יצורי הלילה וצמחי הלילה, והן מבחינת תופעות גאות ושפל של האוקיינוסים, שמושפעים מכח המשיכה של הירח.
"ואת הכוכבים"- מלים אלו לא מתייחסות לממשלת הלילה, אלא לתחילת הפסוק- לעשייה של אלוקים, שגם את הכוכבים, אלוקים תיקן כל אחד בהתאם לתפקידו, אם זה כוכבי לכת שמסתובבים סביב שמשות, ואם זה שאר סוגי הכוכבים בשמים שנבדלים אחד מהשני בגודל ובעוצמת האור ובמבנה החומר.
"ויתן אותם אלוקים ברקיע השמים להאיר על הארץ"- השלב השלישי ביצירת המאורות- הוא נתינתם ברקיע השמים- בחלל החיצון, תלייתם במסלוליהם השונים, אם זה הירח שנמצא במרחק מסויים מכדור הארץ ומקיפו אחת ל- 29.5 יום, ובכך קובע את זמן החודש. ואם זו השמש שנמצאת במרחק מסויים מכדור הארץ, אשר מקיף אותה אחת ל- 365.25 יום, ובכך יוצר את זמן השנה, ואם זה שאר הכוכבים שמסודרים על פי תצורת 12 המזלות ושאר הגלקסיות שביקום כל אחת על מקומה.
והמילה "אותם" בפסוק זה מתייחסת לכל המאורות- השמש, הירח והכוכבים, שברגע נתינתם ברקיע השמים על פי מסלוליהם, מיד הוגשמה המטרה של- "להאיר על הארץ", אם זה על ידי השמש בשעות היום, מצד אחד של כדור הארץ, ועל ידי הירח והכוכבים מהעבר השני של כדור הארץ, וכל זה במידת הארה מדויקת לצרכי הצמחים ובעלי החיים שיווצרו ביום החמישי והשישי.
"ולמשול ביום ובלילה"- פה לא כתוב "ממשלת היום והלילה" כפי שכתוב בעשייה, כי פה מדובר בכל המאורות, שמש, ירח וכוכבים, שלכולם יש שליטה מסוימת גם ביום וגם בלילה, כי גם הירח והכוכבים מושלים קצת ביום, בזמני ליקוי חמה וכן הירח שולט ביום ע"י כח המשיכה שלו שמשפיע גם ביום על הגאות והשפל, וכן הכוכבים שולטים גם ביום, על פי השפעת המזלות ע"פ חוכמת האסטרולוגיה, וכן כוכבי הלכת במערכת השמש שמשפיעים על כדור הארץ, הן במסלולו סביב השמש על ידי כוחות המשיכה ביניהם והן על מאורעות החיים בכדור הארץ, על פי חכמת האסטרולוגיה. וכן השמש, גם בשעות הלילה, מושלת קצת על כדור הארץ בהרבה מובנים, אם זה אור הירח שמקבל מהשמש ואם זה מסלולו של כדור הארץ סביב השמש, ועוד הרבה השפעות, כמו ליקוי ירח וכוכבי שביט.
ובכך מוגשמת המטרה השנייה של שלב האמירה- "אותות" (ליקוי שמש וירח, כוכבי שביט- "ומאותות השמים אל תחתו" (ירמיה י)). "ולמועדים" (ארבע עונות השנה שעל פיהם נקבעים מועדי החגים- חג האביב, חג האסיף, חג הקציר, ע"פ מסלול כדור הארץ סביב השמש). "ולימים"- (אורך היום והלילה שמשתנה כל הזמן ע"פ המרחק מהשמש בקיץ ובחורף). "ולשנים"- (ע"פ היקף כדור הארץ את השמש).
"ולהבדיל בין האור ובין החושך", כאן לא מדובר להבדיל בין היום ובין הלילה, כי זה כבר קרה בשלב האמירה, כשכדור הארץ התחיל לסוב על צירו, ובכך נוצר ההבדל בין היום ובין הלילה, אלא כאן מדובר, לא על כדור הארץ, שבו יש תופעות יום ולילה, אלא כאן מדובר על כל היקום מסביב כדור הארץ בחלל החיצון, שכל המאורות, שהם השמש, הירח והכוכבים מבדילים בין אור לחושך קבוע בכל היקום.
ע"פ הסבר זה, מתורצות כל השאלות שהעלינו לגבי היום הרביעי, וכן מתורצת השאלה, מדוע ביום הראשון, כשאלוקים אמר "יהי אור, ויהי אור", מדוע לא נאמר "ויהי כן" כמו בשאר ימי הבריאה? אלא התשובה היא: כי "ויהי כן" פירושו ויהי כן לתמיד, ואילו ביצירת האור, אותו אור לא נשאר כמו שהוא אלא ביום הרביעי התפצל להרבה מאורות ולא נשאר על מכונו הראשון, ולכן לא נאמר "ויהי כן", אלא "ויהי אור".
יום חמישי
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.   וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.   וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר:פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ.   וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי.
"ויאמראלוקיםישרצוהמיםשרץנפשחיהועוףיעופףעלהארץעלפנירקיעהשמים."- לאנאמר "ויהיכן".
יש לשאול, מה פירוש המילה "ישרצו"? והאם הציווי למים להשריץ כולל גם את "עוף יעופף על הארץ", או רק שרץ נפש חיה? כמו כן, המילה "ויברא", כמו שפירשנו לעיל, פירושה- יש מאַיִן, אז איך נאמר, "ויברא אלוקים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם"- משמע שהמים שרצו ולא אלוקים ברא יש מאין? אם המים מילאו את הציווי להשריץ, כמו שמשמע מפסוק זה, מדוע לא נאמר "ויהי כן"? וזה מקביל ליום השני.
מדוע בפסוק של הבריאה לא מוזכרת המילה "שרץ" כפי שבציווי, והיה צריך לומר "ואת כל שרץ נפש החיה...".
וכן מדוע מוזכרת המילה "הרומשת"- מה שייך במים לרמוש, מילא על הארץ זה מובן, אך מה שייך לרמוש במים? הרי המילה רֶמֶש שָרשה במילה לרמוס- דבר שרומס ברגליו- כפי שנאמר "תרמסנה רגל רַגְלֵי עני..." (ישעיה כ"ו).
ואולי סרטנים שבים רומסים ברגליהם את קרקעית הים, וכן צבי ים, אך רוב הדגה שבים היא ללא רגליים ושטה במים בלי לרמוס ברגליים את קרקעית הים?
כמו כן, יש להבין, האם המילים- "אשר שרצו המים למיניהם" מתייחסות רק ל"כל נפש החיה הרומשת", או גם ל"תנינים הגדולים"? ואם כן מתייחסות לתנינים הגדולים, אז למי מתייחסת המילה "למיניהם", האם רק על "נפש החיה הרומשת" או גם על "התנינים הגדולים"? וכן, מדוע בציווי למים לא נאמר "ישרצו המים שרץ נפש חיה למינה", "ועוף יעופף למינו", כפי שנאמר בציווי של היום השלישי- לצמחים ולעצים, וכן בציווי של היום השישי- לאדמה להוציא נפש חיה למינהוכו'? כמו כן, מפסוקים אלו משמע שהעוף נוצר ביום החמישי ומיסוד המים, ואילו בפרק ב' נאמר שהעוף נוצר לאחר בריאת האדם ונוצר מהאדמה?
אז כדי להבין את הפועל "ישרצו המים" ואת שם העצם "שֶרֶץ", עלינו להיזקק למקומות נוספים שבהם מופיעות מילים אלה בתנ"ך.
אז לגבי הפועל שָרַץ מצאנו בעניין מכות מצרים "ושרץ היאור צפרדעים" (שמות ז), וכן לגבי בני ישראל במצרים- "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד" (שמות א). ומשני מקומות אלה, המשמעות של לשרוץ זה- התרבות מהירה ורַבָה.
וכן המילה "שֶרֶץ" בתורה מופיעה בכמה הקשרים- "שרץ המים" (ויקרא י"א), "שרץ העוף ההולך על ארבע" (ויקרא י"א), "השרץ השורץ על הארץ" (ויקרא י"א). כלומר: המילה "שרץ" כוללת את כל היצורים הזעירים שהתרבותם מהירה בכמויות אדירות, אם זה שרץ העוף, הכולל את כל החרקים המעופפים, ואם זה שרץ המים, הכולל את כל חרקי המים, ואם זה- "שרץ השורץ על הארץ"- שעל פי פרשת "שמיני" כולל את הלטאות, העכברים, וכל הולך על גחון- כגון נחשים, ועקרבים ומרבי רגליים למיניהם. (ויקרא י"א).
ונראה לומר, שבציווי אלוקים על המים "להשריץ שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ"- המילה "שרץ" מתייחסת גם על "ועוף יעופף", כלומר: אלוקים מצווה על המים להשריץ את גופי הדגים וגופי שרץ העוף, שלאחר מכן, כאשר אלוקים יברא את הנפש החיה שלהם היא תיכנס בגופים שהמים השריצו. כי במים, כמו באדמה, היה כח הצומח כבר מהיום הראשון, והגוף החומרי של הדגים ושרץ העוף כבר היה טמון במים, כמו שזרעי הצמחים כבר היו טמונים באדמה עוד מבריאת השמים והארץ, כך גם גופם של שרצי המים והעוף, היו טמונים במי הים בצורת תאים ראשוניים. וכאשר אלוקים אמר- "ישרצו המים"- אז התחילה התרבות התאים, ולכן נאמר "ישרצו" מלשון ריבוי, ונוצרה צורת הגוף של הדגים ושרצי העוף, אך רק בצורה של צמחים, ללא יכולת תנועה עצמית כמו של בעלי חיים, כי לשם כך צריך את הנפש החיה, שזו בריאה יש מאין, שעד כה לא נבראה. ומה שנאמר בציווי- "ישרצו המים שרץ נפש חיה" שמשמע שכבר בציווי נאמר- לשרוץ "נפש חיה"- צריך לומר שהכוונה- ישרצו המים שרץ של נפש חיה, שבעתיד, כאשר יברא אלוקים את הנפש החיה של הדגים, אז היא תיכנס בתוך הגופים שהשריצו המים. ולכן לא נאמר בציווי- "ויהי כן", כי לפני שה' ברא את הנפש החיה עדיין לא נשלמה בריאת הדגים על מתכונתה הסופית. כמו כן, בציווי, עדיין לא נוצרו הגופים החלוקים של הדגים למיניהם, אלא רק התשתית החומרית המשותפת לכל יצורי המים ושרצי העוף, כמו תאי גזע שלאחר מכן מתפתחים לאיברים שונים, ורק לאחר מכן ברא אלוקים אותם למיניהם וסוגיהם השונים. לכן בציווי לא נאמר "למיניהם" ובבריאה כן נאמר "למיניהם".
"ויברא אלוקים את התנינים הגדולים..."
וכעת לאחר שהמים השריצו את החומר הגולמי של הדגים הקטנים ושרצי העוף, שעדיין הםבגדר גדילה צמחית של התרבות תאים בסיסית, שעדיין לא חלוקה לסוגי הדגים למיניהם, כעת אלוקים בורא יש מאין את התנינים הגדולים, שהם בעצם בריאה חדשה, ולא קשורים לחומר הגולמי ששרצו המים- שהוא מתייחס לדגים הקטנים ושרצי העוף. ואילו התנינים הגדולים הם היצורים הגדולים של הים, כמו הלוויתן והכרישים הגדולים, ושאר מפלצות הים הגדולות שהם בריאה חדשה שכוללת גוף, ונפש חיה שמפעילה את הגוף בצורה אוטונומית.
וכיוון שבבריאה יש חלוקה לשלושה חלקים: א) התנינים הגדולים. ב) כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים. ג) כל עוף כנף.
מוכרחים לומר שהגוף החומרי של התנינים הגדולים, לא נשרץ על ידי המים, והוא שונה במהותו מהגוף החומרי של הדגים הקטנים ושרצי המים והעוף, ששם לא היה צריך בריאה מחודשת אלא כבר היו מושרשים במים מהיום הראשון. אך התנינים הגדולים נבראו יש מאין ע"י אלוקים הן בגופם והן בנפשם החייתית. וכן ברא אלוקים את כל נפש החיה בשביל הגופים הגולמיים ששרצו המים, ונכנסה בהם הנפש החיה. וגם נבראו הנפש החיה של החיה הרומשת על הארץ שנוצרו ביום השישי, לכן מוזכר כאן המילה "רומשת", וכן "כל נפש החיה" שכוללת גם את הנפש החיה של חיות הארץ, ולכן ביום השישי לא מוזכרת בריאת נפש החיה של חיות הארץ אלא רק ציווי לארץ להוציא נפש חיה למינה, כי הנפש החיה של כל היצורים נבראה ביום החמישי.
כמו כן, אלוקים, יחד עם בריאת הנפש החיה לגופים ששרצו המים, אלוקים גם ברא את סוגי הדגים למיניהם, ולכן כאן נאמר "למיניהם" כלומר החומר הגולמי היסודי ששרצו המים התפצל לכל סוגי הדגים הקיימים ושרצי העוף הקיימים. והמילה "למיניהם" מתייחסת גם לתנינים הגדולים, שגם הם נבראו למיניהם.
וכן, אלוקים ברא את כל עוף כנף למינהו, שאת גופם לא שרצו המים אלא מן האדמה כפי שמוזכר בפרק ב' ("וייצר ה' אלוקים מן האדמה... ואת כל עוף השמים"), ואין זה "העוף יעופף" שמוזכר בציווי - שאלו שרצי העוף, שגופם נוצר מן המים, אלא "עוף כנף"- העופות הגדולים, שגופם מן האדמה וגם הם נבראו ביום חמישי יחד עם הנפש החיה שלהם למיניהם.
ואז- "וירא אלוקים כי טוב" כי נשלמה מלאכת בעלי החיים, החיים במים ובאוויר, ובכך נוצרה סדרה מחזורית, כי ביום הראשון זה יום האש, והיום השני זה יום המים והאוויר, והיום השלישי זה יום של יסוד העפר, והיום הרביעי שוב חוזר ליסוד האש, והיום החמישי שוב כולל את יסוד המים והאוויר, והיום השישי שוב חוזר ליסוד העפר..
"ויברך אותם אלוקים לאמור פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי".
לגבי הצמחים ביום השלישי לא נאמרה ברכה, ורק לגבי יצורים חיים נאמרת כאן ברכה של פריה ורביה, לדגים ושרץ העוף במים, ולעוף- בארץ. כי העוף מתרבה ומקנן ביבשה ולא בים. ויצר הפריה ורביה טמון בנפש החיה של כל יצור חי, ותלוי בפעולתו של היצור, מה שאין כן בצמחים שהתרבותם תלויה בגורמים חיצוניים להם, אם זה הרוח שמפזרת את הזרעים, ואם זה חיות וציפורים שמאביקים את הפרחים וגורמים להתרבותם. ולכן לא שייך לברך אותם ולומר להם כמו שנכתב לגבי היצורים החיים.
יש לשים לב, שלגבי הדגים נאמרה ברכה משולשת- "פרו ורבו ומלאו את המים בימים", ולגבי העוף רק אחת- "ירב בארץ", ולגבי האדם ביום השישי נאמר כמו לדגים- פרו ורבו ומלאו את הארץ", ולגבי חיות ובהמות ורמשי הארץ לא נאמרה שום ברכה, וכן לצמחים ופירות הארץ ביום השלישי לא נאמרה שום ברכה. והדבר אומר דרשני! ולקמן נבאר עניין זה.

יום השישי
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.
בהתאם למחזוריות שהזכרנו, גם היום השישי מקביל ליום השלישי, וכפי שהיום השלישי התחלק לשניים, ועל כל חלק נאמר "כי טוב", כך היום השישי התחלק לשניים, ועל כל חלק נאמר "כי טוב", וכפי שהיום השלישי עסק בעיקר ביסוד העפר, כן היום השישי, ובחלקו הראשון של היום השישי, נוצרו כל חיות הארץ, ובחלק השני נבראו האדם ואשתו.
יש לנו כאן ציווי ועשיה. בציווי נאמר לארץ להוציא נפש חיה למינה ובהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן, ובעשייה לא נאמר "נפש חיה" אלא- חיה, בהמה, ורמש, ועל כל אחד נאמר "למינה", בניגוד לציווי ש"מִינָה" נאמר על כולם כאחת. כמו כן, כבר בציווי נאמר "ויהי כן", אז מה נותר לאלוקים לעשות?
כמו כן, מה ההבדל בין נפש חיה, לבין בהמה ורמש וחיתו ארץ? ומדוע הם נפרדים בציווי? כמו כן, מדוע לא נאמרה "בריאה" בחיות הארץ ואילו בדגים, בעופות ובאדם, כן נאמרה בריאה? כמו כן, מה ההבדל בין חיה לבהמה?
אז כפי שהסברנו כבר, נפש החיה נבראה כבר ביום חמישי, ולכן נאמר שם "את כל נפש החיה הרומשת" שמהמילים "כל" ו"רומשת", משמע שכולל את כל היצורים החיים גם אלו שביבשה, ולכן נאמר- "רומשת", כי רומשת שייך יותר ביבשה מאשר במים. אך אלוקים ברא את הנפש החיה ביום החמישי, שאז שלטו יסוד המים והאוויר, המעודנים יותר מיסוד העפר, כדי שהנפש החיה שהיא הרוחניות של כל היצורים החיים, תהיה יותר מעודנת ופחות גסה ויצרית.
(מהרש"א חידושי אגדות, מסכת חולין דף כ"ז עמוד א',ד"ה "בית סימנים": בעניין ההבדל בין עוף שנשחט בסימן אחד לבהמה שנשחטת בשני הסימנים: "ייראה לפי דעת החוקרים שכל יסוד היותר רחוק מן הגלגל הוא יותר גשמי וחומרי, והארץ יסוד התחתון הוא יותר גשמי מיסוד המים שעליו, ולכן הבהמה שנפשה מהאדמה, מהחומר הגס, תצטרך לזכך לעלות חומרה לאכילת נפש האדם שהוא נברא גם כן מהחומר הגס מהאדמה. ובשני סימנים שנשחטו יזדכך חומר הבהמה שהוא יותר גס, כי הדם הוא הנפש, ועיקר מצוות שחיטה להוציא את דם הנפש, אבל הדגים אשר בריאתם מהמים מהחומר היותר דק, מתעלה נפש האדם מאכילתם כמו שהן באסיפה בעלמא ולזה עופות שנבראו מרקק צריך זיכוך בסימן אחד קצת. וק"ל)
וכיון שיש מפגש בין הים ליבשה בחופי הים,ממילא היבשה סופגת גם ממי הים, שבהם נמצאת הנפש החיה. ונפש החיה בהִספגה ביבשה מתחספסת כתוצאה מיסוד העפר הגס, וכשאלוקים אמר "תוצא הארץ נפש חיה למינה", הכוונה פה לנפש החיה הגסה כתוצאה מהמפגש עם יסוד העפר והיא מיועדת לחיות היבשה, שגם גופם החומרי, נוצר מאדמה גסה. ואכן הארץ הוציאה את הנפש החיה, שעברה חספוס ביסוד העפר, ובנפרד הוציאה את הגוף החומרי של בהמה רמש וחיתו ארץ, כשעדיין הם מין אחד ולא מחולק, ולכן נאמר "למינה" על שלושת הסוגים ביחד. והגוף החומרי יצא כפי שיצאו הצמחים, שהיו מושרשים באדמה מהיום הראשון, כן גופות בעלי החיים היו מושרשות באדמה מהיום הראשון ולכן לא נאמר בהם "בריאה" כעת. אך בציווי עדיין לא נכנסה הנפש החיה בגופים החומריים שעדיין לא עוצבו במתכונתם הסופית, כך שעדיין הגופים היו בגדר צמחים, ללא נפש חיה עצמאית בתוכם, רק תאים מתרבים ויוצרים בשר ועצמות וגידים, בדיוק כפי שהסברנו בציווי של היום החמישי לגבי השרצת המים גופים חומריים. אך שם לא נאמר "ויהי כן" כי עדיין לא נבראה הנפש החיה, אך כאן שכבר יש נפש חיה נאמר "ויהי כן", כי מה שנותר זה רק תיקון ועשייה של אלוקים, ולא בריאה.
וכעת הגיע שלב העשייה שפירושו, גמר התיקון ע"י האלוקים, שעיצב את הגופים, כל אחד למינו, והכניס בהם את הנפש החיה כך שנוצרו החיות למיניהם, והבהמות למיניהם, והרמש למינהו, ואז נגמר תיקונם על נכון, ולכן- "וירא אלוקים כי טוב".
וההבדל בין חיה לבהמה הוא, שחיה מאפיינת את בעלי החיים הפראיים הלא מבויתים, ואילו הבהמות בטבען יותר נוטות לביות ע"י בני האדם.
ולכן אלוקים, בניגוד לדגים, לא מברך את חיות הארץ בפריה ורביה, כיוון שגופם החומרי ונפשם החייתית מחוספסים וגסים מיסוד העפר, וממילא יצריהם חזקים ובהמיים, וריבוים מגביר את הרצון לקבל החומרי, לעומת הרצון לתת השמימי. לכן לא נתברכו בריבוי, לעומת הדגים שיסוד המים המעודן שולט בהם לכן נתברכו בפריה ורביה.
והעוף, שמצד אחד- מצד גופו החומרי, נוצר מאדמה, אך מצד נפשו באה מהמים והאוויר, לכן נאמרה בו רק ברכה אחת של "ירב בארץ", ולא פריה ומילוי כפי שנאמרה בדגים.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.
יש כאן שלושה חלקים- אמירה, בריאה וברכה. באמירה נאמר- עשיה- "נעשה אדם", ובבריאה כתוב בריאה ולא עשיה- "ויברא אלוקים את האדם". באמירה נאמר בלשון רבים- "נַעַשֶה אדם, בצלמנו, כדמותינו", ובבריאה כתוב "ויברא אלוקים את האדם בצלמו"- בלשון יחיד. וכן באמירה נאמר "בצלמינו, כדמותינו" ובבריאה רק "בצלם אלוקים" ולא נאמר- "בדמות אלוקים". כמו כן, באמירה, בתחילה נאמר- "נעשה אדם" כלומר אדם יחיד ובהמשך נאמר בלשון רבים "וירדו בדגת הים...", ובבריאה נאמר בתחילה- "בצלם אלוקים ברא אותו" ואח"כ "זכר ונקבה ברא אותם". וכן רק על אדם נאמר- "בצלם אלוקים עשה אותו" ולא על הנקבה.
באמירה נאמר "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ" ולא מוזכרת החיה, ובברכה נאמר "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ", ולא מוזכרת הבהמה.באמירה לא נאמר שיפרו וירבו וימלאו את הארץ ויכבשוה, ובברכה כן נאמר.
שאלות אלו ואחרות יתורצו בע"ה בפרק ב' שעוסק באופן מפורט ביצירת האדם ביום השישי.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.   וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.   וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.
פסוקים אלו, ינותחו ויפורשו לעומק בפרק ב', העוסק בפירוט ביום השישי.
מדוע ביום השישי בחלקו השני נאמר "והנה טוב מאד" ובשאר הימים נאמר רק טוב? וניתן לומר כי על בריאת האדם שזו תכלית כל הבריאה נאמר "טוב מאוד" והמילה מאד בהיפוך אותיות = אדם.
בפסוקים אלו מפורט תפריט האכילה של האדם שהוא צמחוני לחלוטין- פרי עץ, ועשב זורע זרע, לעומת תפריט האכילה של חית הארץ, עוף השמים וכל רומש על הארץ, שתפריטם- "ירק עשב לאכלה". הבהמות לא מוזכרות כאן וניתן להגיד שהן כלולות בתפריט האדם כיון שהן מבויתות ומאכלן על האדם ולכן גם הן, מאכלן- פרי העץ ועשב זורע זרע.
לעומת זאת, דגת הים לא מוזכרת כלל, ולא נאמר מה תפריטה, וכיון שלא נאמר, כנראה שהכל מותר לדגי הים באכילה, כולל דגים אחרים, מה שלא הותר לאדם, לעוף ולחית האדמה שתפריטם עד המבול הוא צמחוני בלבד. ובפרק ב' נסביר מדוע הבדל זה, ע"פ יסוד המים המעודן שממנו נוצרו הדגים שלא צריך עידון נוסף, לעומת יסוד העפר שבאדם ובעוף ובחיות האדמה, שזקוק לעידון ולכן תפריטם צמחוני בלבד.
כמו כן, עיין לעיל ביום השלישי, בעניין ההבדל בין סוגי הצמחים השונים. ולקמן בתחילת פרק ב' נרחיב בעניין.
המילים "ויהי כן" לא כל כך מובנות כאן, כי בשאר ימי הבריאהנאמרו המילים "ויהי כן", על פי רוב לאחר ציווי של אלוקים. אם זה לארץ- להצמיח את הצמחים, ואם זה למאורות ברקיע השמים- להאיר על הארץ, וכן לארץ - להוציא נפש חיה, והמצווים עשו כן, לכן נאמר "ויהי כן". אך כאן לא מדובר בציווי לעשות אלא בהיתר ואיסור לבעלי החיים מה מותר לאכול ומה אסור, ומה שייך לומר "ויהי כן"? הרי זה תלוי ברצונם של הברואים- בפרט לגבי האדם ואשתו. אז היה צריך להיאמר "ויעשו כן", או "ויאמרו אמן"?
וניתן לומר, שבאמירתו של אלוקים לאדם ולחיות הארץ לאכול רק צמחוני, צריכה להיות גם התאמה לכך במערכת העיכול של הגוף, שתתאים לתזונה כזו בלבד, ולא תתאווה ולא תיזקק לבשר מן החי ולביצים חלב ודגים. בפרט חיות הטרף כאריה ונמר, שכל תזונתם לאחר המבול היא בשר בעלי חיים אחרים, וכאן ביום השישי לבריאה, שהותר גם להן לאכול רק "ירק עשב לאכלה", צריכה להיעשות התאמה בגופם לתזונה זו במערכת העיכול, ויש פה שינוי או תיקון בטבע גופן של החיות, ועל זה נאמר "ויהי כן", כי זה לא תלוי ברצונן של החיות אלא בתיקון גופן, שלא תלוי בהן, ונעשה רק ע"י אלוקים, ועל זה נאמר "ויהי כן", שגופם הותאם לתזונה צמחונית בלבד, דבר שהשתנה לאחר המבול, שהותר אז לאדם ולחיות אכילת בשר, ביצים ודגים וחלב. ואז כנראה תוקן שינוי במערכת העיכול, או הושב למצבו הראשוני לפני הציווי של היום השישי לאכילה צמחונית בלבד.
וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", עד עכשיו, בכל ימי הבריאה, נאמר "וירא אלוקים כי טוב", ופה כתוב "את כל אשר עשה והנה טוב מאד", והלא בסוף היום השישי, כבר נמצאים אנו לאחר חטא עץ הדעת וגירוש האדם ואשתו מגן עדן, ועדיין נאמר "והנה טוב מאד"?! משמע, שגם גירוש האדם ואשתו מגן עדן, נכלל "בכל אשר עשה" אלוקים, ובכל זאת נאמר על זה "והנה טוב מאד"?! בהמשך הפרשה תתורץ גם שאלה זו.
"יום השישי"- רק ביום זה נאמרה ה"א הידיעה "השישי" ולא "שישי", כי זה היום הכי חשוב, בגלל בריאת האדם- תכלית היצירה.

יום השביעי
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַלאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.   וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.
לכאורה יש כאן כפילות, מצד אחד כתוב שנגמרה מלאכת השמים והארץ וכל צבאם, אז למה שוב נאמר "ויכל אלוקים מלאכתו אשר עשה" הלא זה אותו דבר, כי "מלאכתו אשר עשה" זה השמים והארץ וכל צבאם? מדוע במילה "ויכל" נאמר "מלאכתו", ואילו במילה "וישבות" נאמר "כל מלאכתו"? כמו כן, מדוע צריך לכתוב "אשר עשה" פעמיים, ובכלל מה צריך לכתוב "אשר עשה", הרי מספיק לכתוב "ויכל ביום השביעי מלאכתו, וישבות... מכל מלאכתו", וזהו. כי ברור שמלאכתו נעשתה על ידו? כמו כן, מדוע צריך לכתוב פעמיים "ביום השביעי"?
כמו כן, מדוע נאמר "מכל מלאכתו אשר עשה", ולא נאמר "מכל מלאכתו אשר ברא"? וכן מדוע נברא העולם דווקא בשבעה ימים ולא ביום אחד?
אז ראשית, צריך להבין מה מיוחד במספר שבע, שחוזר על עצמו אין ספור פעמים בכל התורה?
אז כפי שידוע, כל עצם ביקום החומרי שנברא בששת ימי בראשית, יש לו ששה קצוות- מעלה, מטה, צפון, מזרח, דרום, מערב, ובתוכו נמצאת הרוח שמקיימת אותו והיא השביעית. אם זה בעצם דומם- כאבן וברזל- היסוד הפנימי שמחזיק אותו זה כוחות המשיכה והפיזיקה, ואם זה צמח- הכח המגדל, ואם זה חיה- הנפש הבהמית, ואם זה האדם- הנשמה.
לכן היקום החומרי נברא בששה ימים כנגד שש קצוות החומר התלת מימדי, והיום השביעי הוא כנגד הרוח שבתוך החומר שבלעדיה אין לו קיום כלל. כי "בדברה'שמים נעשו, וברוחפיו כל צבאם" (תהילים ל"ג), וברגע שדיבורו של ה' ייפסק לרגע, הכל יחזור לתהו ובהו ואין קיום לחומר. ולכן נאמר "ויכולו השמים והארץ וכלצבאם". פה המילה "ויכולו" במשמעות גמר מלאכה, וזה עוד לפני תחילת היום השביעי. כבר בסיום היום השישי, נגמרה יצירת היקום, ולכן לא כתוב "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ביום השביעי", כי ביום השביעי כבר שבת אלוקים מכל מלאכתו. והארץ וכל צבאה- שאלו כל היצורים - הצמחים והחיים, והשמים וכל צבאם- שאלו הכוכבים והשמש הירח וייתכן גם מלאכי עליון ("צבאהשמים לך משתחווים"(נחמיה ט')) כבר נשלמה מלאכתם בשישה ימים.
ומה שנאמר "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", פה המילה "ויכל" היא במשמעות אחרת ולא במשמעות של סיום וגמר, אלא במשמעות של תכולה- "בורות אשר לא יָכִילו המים" (ירמיה ב), והמילה "מלאכתו" פה, היא לא במובן של פעולה, אלא במובן של תוצר הפעולה- כפי שאומר יעקב לעשו "לרגל המלאכה אשר לפני" (בראשית ל"ג).
ופירוש הכתוב הוא- שביום השביעי אלוקים מילא את המלאכה אשר עשה כלומר "מלוא כל הארץ כבודו", ואין מקום פנוי ממנו בהשגחה פרטית וכללית, כי הכל בידי שמים. אך לא נאמר "כל מלאכתו" כי בדבר אחד אלוקים משאיר לנו את הבחירה, וזה אצל האדם, שניתנה לו בחירה לבחור בין טוב לרע, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". וביום השישי, כשאדם וחוה היו בגן עדן, שם התרכזה ההשגחה האלוקית הפרטית. אך לאחר גירוש אדם וחוה בסוף היום השישי, וניתן לאדם וחוה לרדות בכל היצורים על פני האדמה ולמלא את הארץ, לכן גם השגחתו יתברך בהתאם ממלאה את כל היקום, כך שכמו שבמישור הפרטי, כל עצם חומרי ממולא בכוח רוחני שמקיים אותו, כך גם כל היקום בכלל, ממולא השגחה אלוקית. וזה קרה ביום השביעי, ולכן היום השביעי ביחס לששת ימי הבריאה הוא רוחני, ביחס של רוח לחומר.
ולא נאמר "מלאכתו אשר ברא" כי המילה "עשה" כוללת גם את הנבראים מיֵש לאַין, וגם הנעשים בתיקון לאחר שנבראו, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות ב').
ומלאכתו של אלוקים בששת ימי המעשה, כוללת בריאה ועשיה, כי שלוש פעמים נאמר, בריאה בששת ימי המעשה: 1) בבריאת שמים וארץ, 2) בבריאת התנינים והנפש החיה וכל עוף כנף, 3) ובבריאת האדם ואשתו. ובשאר ששת ימי הבריאה נאמרה עשייה, ולכן לגבי כל היקום מתאימה המילה "עשה", שכוללת הכל, ולא "ברא" שכוללת רק שלושה דברים.
"וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" - פה מלאכתו היא במשמעות פעולתו ממש, ולכן נאמר "מכל מלאכתו אשר עשה" כי ביום השביעי אלוקים חדל מכל פעולת הבריאה והעשייה של ששת הימים, והמילה "לשבות" קרובה למילה "לשֶבֶת" כפי שאדם בגמר מלאכתו, יושב לנוח וחדל מפעולה כפי שנאמר "וינח ביום השביעי" (שמות כ).
השאלה היא מדוע נאמר שוב "ביום השביעי" ולא הספיק "ביום השביעי" של תחילת הפסוק? וניתן לומר, שהתכוון הפסוק לומר, שדווקא ביום השביעי של הבריאה, אלוקים שבת מכל מלאכתו אשר עשה ולא לאחר מכן, כפי שרואים כשהביא את המבול, ובמכות מצרים ובקריעת ים סוף וכן שאר הניסים שבניגוד לחוקי הטבע, שטבע בששת ימי הבריאה. וזו הכוונה "מכל מלאכתו אשר עשה"- בעבר, כלומר חוקי הטבע של ששת ימי הבריאה, דווקא הם נשלמו בששת ימי הבריאה אך מה שנגד חוקי הטבע, כשצריך, אלוקים פועל לאחר היום השביעי.
ולכן נאמר- "מלאכתו אשר עשה", כלומר פעולותיו שעשה בששת ימי הבריאה, שהם חוקי הטבע והיקום שיצר, הם קבועים לתמיד מאז היום השביעי, אך פעולות כנגד הטבע, באופן זמני, וכן קיום הטבע והיקום והשגחה עליו, ממשיכים תמיד.
"ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות".
עד כה מצאנו פעמיים שאלוקים מברך ובשתי הפעמים מדובר ביצורים חיים, פעם ראשונה ביום החמישי, אלוקים מברך את הדגים והעופות, והברכה היא "לאמור פרו ורבו ומלאו את המים בימים". ובפעם השנייה את האדם ואשתו ביום השישי, וגם שם זה בברכת פריה ורביה ולמלא את הארץ ולרדות בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. אך כאן, ביום השביעי מדובר ברכה ליום השביעי עצמו, ומה שייך לברך זמן, שהנו דבר מופשט מחומר ואין לו קיום בפני עצמו אלא תלוי בסיבוב כדור הארץ סביב צירו? ומה הברכה?
וניתן לומר, שהברכה היא- "ויקדש אותו", שנאמר בהמשך הפסוק, שהברכה זה הקידוש, כמו שנאמר "ואת שבת קדשך הודעת להם" (נחמיה ט), וכן "שבתון שבת קדש לה' מחר" (שמות ט"ז), וכן "שבת שבתון קדש לה'" (שמות ל"א).
ואכן צירוף זה של ברכה וקידוש נאמר שוב בעשרת הדברות- "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ').
ואם כך, אז זה מובן, כי קידוש שייך גם בדברים מופשטים מחומר, כי המילה "קודש", משמעותה דבר מופרש ונבדל מהחול ומיועד לקבלת קדושה מהקדוש ברוך הוא, וכן נשגב ומרומם מעל הרגיל והשגרתי.
ואם כן, אז ברור שיום השביעי נבדל ומרומם משאר ימי הבריאה "כי בו שבת אלוקים מכל מלאכתו", בניגוד לשאר הימים- ימי המעשה והחול, ופה זהו יום המיועד לעיסוק ברוחניות ובמושכלות, יום מנוחה וקדושה, אשר אלוקים בחר בו לקדשו מכל הימים. וכן מצינו זמנים אחרים מקודשים- "אלה מועדי ה' מקראי קודש" (ויקרא כ"ג) שכוללים את כל מועדי ישראל המקודשים, וכן מצינו "אדמתקודש" (שמות ג) ו"אנשיקודש" (שמות כ"ב) ו"גויקדוש" (שמות י"ט).
אך מפשט הפסוק משמע שהברכה והקידוש הם שני דברים נפרדים, כי כתוב- "ויברך אלוקים... ויקדש אותו", משמע שהיתה גם ברכה וגם קידוש, ולא שהברכה היא הקידוש, וכן לגבי ברכת אדם וחווה, משמע שהיו שתי פעולות "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם פרו ורבו..." משמע שהיתה ברכה בפני עצמה ואמירה בפני עצמה.
לכן צריך לומר, שיש פה שני עניינים נפרדים, ברכה וקידוש. קידוש כבר בארנו את משמעו, נשאר לברר את משמעות המילה- ברכה. מצד אחד, הפועל "לברך" משמעו לאחל טוב, אם זה בריבוי פרנסה או פריה ורביה או עושר ונכסים, כפי שראינו בברכות יצחק ליעקב ועשו. ומשמעות זו של ברכה לא שייכת בענייננו שזו ברכה של היום השביעי.
מצד שני, ישנה ברכה במשמעות כללית של טוב מוחלט, כמו שה' מברך את אברהם "וֶהֶיֵה ברכה" (בראשית י"ב) וכן "בָרכו ה' כל מעשיו" (תהילים ק"ג), שהרי לא שייך לאחל לה' דבר, כי הרי אינו חסר דבר, חלילה, אלא פה זה במשמעות של לברך את ה' ולהכיר בטובו המוחלט. וכן ה' אומר לבלעם "לא תאור את העם כי ברוך הוא" (במדבר כ"ב).
כמו כן, כאן כאשר אלוקים מברך את היום השביעי, זה במשמעות השנייה של ברכה, והיא שייכת גם בדבר מופשט מחומר כמו זמן, כי היום השביעי מבורך בשפע רוחני וטוב בפני עצמו, ומסוגל להשגות רוחניות גדולות.
כל זה בגלל - "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות", ונשאלת השאלה מדוע השינוי במילים מהפסוקים הקודמים ששם כתוב "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"- וכאן נאמר "אשר ברא אלוקים לעשות", מדוע לא נאמר "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר עשה"? וניתן לומר: שיש כאן רמז למַן שירד משמים במשך 40 שנה שבהם ישראל יהיו במדבר, וע"פ המשנה בפרק חמישי באבות- המן הוא בין עשרה דברים שנבראו ביום השישי בין השמשות, והמַן היה יורד בששת ימי החול וביום השבת לא היה יורד- "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שמות ט"ז). ולכן נאמר כאן "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות" כי המן כבר נברא בששת ימי המעשה, אך זמנו בעתיד, לרדת לעם ישראל במדבר.
ולכן כתוב "לעשות" בעתיד, והכוונה לזמן מדבר סיני, ומאותו זמן שירד המן נצטוו בני ישראל על שמירת השבת בפעם הראשונה, וזו היתה השבת הראשונה מאז הבריאה שנשמרה ע"י בני אדם בארץ וקודשה ע"י בני ישראל, ובשבילם נתברכה השבת והתקדשה כבר ביום השביעי לבריאה, ולכן גם בזמן של ישראל במדבר, חזר על עצמו בזעיר אנפין מעשה הבריאה של ששת ימים ושביתה ביום השביעי, ע"י המן שירד משמים ששה ימים ושבת ביום השביעי וכל זה במשך 40 שנה רצוף. וה' חיכה עד אז שאז הוגשמה תכלית הבריאה שהיא- עם קדוש לה', ורק אז ניתנה השבת לבני אדם במתנה לשמרה.

גן עדן ובריאת אדם וחוה וחטא עץ הדעת
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.   וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.   וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
"אלהתולדותהשמיםוהארץבהבראםביוםעשותה' אלהיםארץושמים".
בבריאה, שמים קדמו לארץ, בעשייה, ארץ קדמה לשמים. וכבר הסברנו לעיל שעשייה זה תיקון, ובכך מתורצת הקושיה הידועה מה קדם למה: שמים או ארץ. בבריאה- אלוקים, בעשייה- ה' אלוקים. שם הוויה - שם העצם של אלוקים, היה הוה ויהיה. עשיית ארץ ושמים, תכלית הבריאה- ארץ. קידוש החומר הגס ביותר. ה' אלוקים ארץ ושמים, ה'- אישי יותר, אלוקים- מרוחק יותר, ארץ משורש רצה, זה רצון ה'.
"יום עשות ה'..." באיזה יום מדובר? כנראה ביום השישי שבו נברא האדם, וארץ ושמים כבר נעשו. וזו חזרה מפורטת על מה שנעשה ביום השישי בעניין אדם שהוא תכלית בריאת כל היקום. "תולדות"- "הילדים" של השמים והארץ- אדם.
"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" - הרי כבר ביום השלישי נאמר "ותוצא הארץ דשא..."? אולי יש לשים לב לשוני בין "שיח השדה" ו"עשב השדה", שלא מוזכר ביום השלישי, והם תלויים בעבודת האדמה של אדם, שעדיין לא נברא, כי אחרת מה אכלו העופות והחיות ביום החמישי והשישי אם עדיין האדמה לא הצמיחה כלום? חייבים לומר, שרק שיח השדה ועשב השדה עדיין לא צמחו, אך עצי הפרי ועשב מזריע זרע ודשא כבר צמחו ביום השלישי. וגם השינוי בלשון "שיח השדה טרם יהיה... וכל עשב השדה טרם יצמח" וכי שיח השדה לא צריך לצמוח כדי להיות?!
ואולי הכוונה ששיח השדה טרם יהיה בארץ, כלומר: אפילו פוטנציאלית בתוך האדמה עדיין לא קיים, כי האדם צריך לזרעו, מה שאין כן בעשב השדה שכבר נמצא באדמה ורק צריך לעבד את האדמה כדי שיצמח.
כך שיש לנו חמישה מיני צמחים: א) דשא- ירק עשב, מאכל חיות ועופות הגדל בר ללא טיפוח אדם. ב) עשב מזריע זרע- מאכל אדם הצומח בר ללא צורך בעבודת האדם, כגון: ירקות וקטניות בר וחיטת בר וכדומה. ג) עצי פרי- למאכל אדם הצומחים בעצמם ללא עבודת האדם.
ושלושה מינים אלו הוציאה האדמה כבר ביום השלישי מעצמה.
ד) שיח השדה- אולי עצי סרק לצורך בניה והסקה שאדם צריך לנטוע במיוחד בשדה מעובד לצורך כך, או גם עצי פרי שזקוקים לטיפוח אדם. ה) עשב השדה- עשבי מאכל ומרפא לצורך בהמה ואדם, שזקוקים לשדה מעובד ולהשקיה תמידית, וכן חיטה שעורה וקטניות ושאר ירקות שלא צומחים בר וצריכים עיבוד והשקיה של אדם.
ושני סוגים אלו האחרונים תלויים בשני תנאים, א) "כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ", ב) "ואדם אין לעבוד את האדמה". (אגב מדוע המעבר מארץ לאדמה? אולי יש פה רמז שאדם אין תפקידו לעבוד את יסוד האדמה שבו אלא להיפך).
ולכן מובן הפסוק הבא:
"ואדיעלהמןהארץוהשקהאתכלפּניהאדמה".
שלכאורה סותר את הפסוק הקודם? אלא שאמנם הושקתה האדמה, אך עדיין לא היה אדם לעַבְּדַהּ, ולכן עדיין לא צמחו שני סוגים אלו.
"ואד יעלה מן הארץ"- לכאורה "אד יעלה מן הים" צריך לומר? ואולי כאן "הארץ" הכוונה לכדור הארץ שכולל גם את הימים, ולכן כתוב "והשקה את כל פני האדמה" בניגוד לארץ שכוללת גם את הימים, ואולי הכוונה- שאד יעלה מן הנהרות שבארץ והשקה את כל פני האדמה. והשקיה זו מועילה לשלושת סוגי הצמחים של היום השלישי, אך לא לשני סוגי הצמחים האחרונים שזקוקים קודם לעבודת האדם ולהמטרת מטר בזמנים מסויימים, בהשגחה פרטית של ה' אלוקים.
למה כתוב "אד" ולא "ענן יעלה"? יש לשים לב למילים אד, אדם, אדמה, בשני פסוקים אלו, כי אדם מורכב מאדמה ואד, וכן אדמה מורכבת מעפר ואדי מים.
וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.   וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.   וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.   שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב.   וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן--הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת. וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.
"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".
למה לא כתוב "ויברא" כמו שכתוב במעשה הבריאה "ויברא אלוקים את האדם", וכן, מדוע לא מוזכר כאן "בצלם ה' אלוקים" כפי שכתוב שם "בצלם אלוקים"? כמו כן, למה שם לא מוזכר "ויפח באפיו נשמת חיים" כפי שמוזכר כאן? וכן, "ויהי האדם לנפש חיה" והלוא כבר ביום החמישי נאמר "ישרצו המים שרץ נפש חיה"וכן ביום השישי כתוב "תוצא הארץ נפש חיה" כלומר: גם דגים הם נפש חיה וגם רמש האדמה, אז אחרי שה' אלוקים נופח באפיו נשמת חיים כל מה שנוצר זה רק "נפש חיה"?! והיה צריך לומר "ויהי האדם לנשמת חיה", כי זו הייחודיות שלו על כל בעלי החיים, שיש בו נשמת חיים מפי עליון?
כמו כן, מדוע נאמר ביצירת האדם- "עפר מן האדמה" ובחיות ועוף השמים כתוב "ויצר ה' אלוקים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמים" (פסוק י"ט). ולכאורה, החיות היו צריכות להיקרא "אדם", ואדם היה צריך להיקרא על שם העפר?
וצריך לומר: שכאשר אלוקים ברא ביום הראשון את השמים והארץ יש מאין, הוא גם ברא בחומר הארץ את הכח הצומח, ולכן ביום השלישי אלוקים אומר לארץ- "תדשא הארץ", וכתוב שם "ותוציא הארץ", ולא כתוב "ויברא אלוקים" לגבי הצמחים, וביום החמישי ברא אלוקים את הנפש החיה יש מאין כמו שכתוב "ויברא אלוקים... ואת כל נפש החיה...", ושם זה יותר לדגים ולעוף השמים, אך כפי שהסברנו שם, המילים "כל נפש החיה" כוללות את כל היצורים, גם יצורי האדמה של היום השישי.
ולכן ביום השישי אמר אלוקים "תוצא הארץ נפש חיה למינה" ולא כתוב "ויברא". ולכן כאשר ה' אלוקים יוצר את האדם עפר מן האדמה, כבר יש בעפר זה נפש חיה כפי שיש בחיות ולא צריך בריאה חדשה, ונפש החיה הזו נועדה לתת חיים לחומר, לקיומו בלבד כמו בחיות, ואין לה בחירה ושליטה בחומר, אלא להיפך, כל קיומה לצורך החומר, לאכול ולשתות ולהתרבות. ומה שכתוב באדם "ויהי האדם לנפש חיה",הכוונה שהאדם כבר היה נפש חיה עוד לפני שנפחו באפיו נשמת חיים, כמו כל חית השדה, אך לאחר שה' אלוקים נפח באפיו נשמת חיים שהיא חלק אלוה ממעל, אז הפך לאדם בעל שכל ודיבור ויכולת בחירה ושליטה בחומר, כי נשמתו ממעל ומעל החומר, ולכן יכולה להכניע את הגוף לצרכי הנשמה, שהם הדבקות בעליון.
ולכן ה' אלוקים לקח עפר מן האדמה, כי עפר זה החלק הגרוע שבאדמה- החול שמכסה את האדמה, כמו שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר", כי מבחינת החומר האדם גרוע מהחיה והבהמה והעופות שנוצרו מהאדמה עצמה, ומהדגים שנוצרו מהמים, וכל יתרונו על בעלי החיים זו נשמתו שממעל. כי הכח הצומח שבאדם שמאפשר לגופו לגדול, הוא מכח הצומח שבאדמה, ונפש החיה שבקרבו שגורמת לו לרצות לאכול ולשתות ולהתרבות ולכעוס ולשנוא ולפחד כמו שאר החיות, היא גם מעפר האדמה. וזו תכלית הבריאה, שדווקא מהחומר הכי גס ביסודות שהוא יסוד העפר ייברא האדם שהוא נזר הבריאה, ובאמצעות הנשמה ממעל, שהיא מיסוד האש העליונה יכניע את החומר ויקדשהו לשם ה'. ולכן האדם נקרא גם "איש" משורש האש, כי הוא גם נשמת חיים, והמילה חיים מורכבת מחם, חום ה'.
אך נפש החיה שבאדם ובכל בעלי החיים נטועה באדמה כבר מהיום החמישי לבריאה ולכן נאמר "כי הדם הוא הנפש" כי בדם נמצאת הנפש החיה שנותנת חיים לכל הגוף, ודם משורש אדמה.
ובכך גם מתורצת השאלה: מדוע נאמר כאן "וייצר ה' אלוקים את האדם", ולא "ויברא" כפי שנאמר בפרשת הבריאה - "ויברא אלוקים את האדם בצלמו", כי פה אנחנו עוסקים באופן פרטי ביצירת האדם כתכלית רצונו של ה' אלוקים, של קידוש החומר ע"י נשמה ממעל, במנותק מכל היקום מסביב. ובכך אין בריאה חדשה, כי גופו של האדם בא מהאדמה, שכבר נבראה ביום הראשון, וכן נפשו החייתית שכבר נבראה ביום החמישי, וגם נשמתו כבר נבראה ביום הראשון כחלק מבריאת השמים, שכוללים את כל היסודות הרוחניים של הבריאה , נשמות, מלאכים, כוחות הטבע השולטים ביקום.
אך בשבעת הימים של הבריאה מדובר על כלל היקום שנברא, וביחס לשאר היקום האדם הוא אכן בריאה חדשה שאין כמוה לפני כן - יצור שמורכב משני העולמות שמים וארץ, גוף ונשמה. ולכן נאמר "ויברא אלוקים את האדם בצלמו", אדמה שיש בה צלם אלוקים. וכפי שהשם "אלוקים" מבטא גם שררה ושלטון, גם האדם בבריאה, נברא בתפקיד של מושל בעולם התחתון, ולכן נאמר "וירדו בדגת הים ובעוף השמים....". כלומר שהצלם אלוקים שבו, משמעו- שררה על כל בעלי החיים וזה נובע רק מנשמת החיים שבו, שנותנת לו שכל ויכולת בחירה שמעל הגוף החומרי.
"ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצרוַיצמח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע"
ראשית, מה פירוש המילה "מקדם"? או שנאמר- ממזרח לעדן נטע ה' גן, או שנאמר: מקודם לכן, כלומר עוד לפני בריאת האדם, ה' אלוקים כבר נטע גן מיוחד בעדן לצורך האדם. ובניגוד לשאר היקום, שבו כבר ביום השלישי הוציאה הארץ שלושה סוגי צמחים כפי שהזכרנו לעיל, פה ה' אלוקים בעצמו נוטע גן, מצמיח מהאדמה (אלא מאיפה?) "כל עץ נחמד...", כלומר: מדובר פה בחממה פרטית לצורך האדם בלבד, במנותק משאר היקום, וגם העצים בגן העדן אינם עצים רגילים הצומחים בכל הארץ, שהארץ הוציאה. ויש לשים לב, שבגן עדן יש רק עצים!! לא מוזכר- דשא ועשב מזריע זרע ולא שיח השדה ולא עשב השדה, רק עצים טובים למאכל ועץ הדעת ועץ החיים, וכל אלה נטיעה אישית של ה' אלוקים. מדוע? ומדוע צריך לומר "את האדם אשר יצר"? הרי מפסוק קודם ברור שהאדם נוצר ע"י ה' אלוקים, והיה מספיק לומר "את האדם" ותו לא? כמו כן, המילים "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" צריכים הבנה, האם "טוב" במובן- טעים למאכל, או בריא, כלומר: טוב לגוף באכילתו, או במובן "טוב" של "וירא אלוקים כי טוב", כלומר טוב במובן שעושה את האוכלו אדם טוב יותר מבחינה רוחנית? כלומר: ה' אלוקים בא לרמוז לאדם, שגם מהאדמה החומרית לכאורה, יכול לצמוח דבר טוב רוחנית ואפילו עץ החיים צומח שם מן האדמה, כשיש נטיעה אלוקית - כפי שהאדם שצומח מהאדמה, יכול להיות טוב בגלל הנטיעה האלוקית של הנשמה בקרבו.
כי גם אם ה' אלוקים נטע בעצמו את העצים בגן, כפי שכתוב במפורש, כלומר: הזרעים של העצים, או הייחורים, הובאו מלמעלה, בכל אופן, גם האדמה השתתפה בהצמחה של העצים, והפירות של העצים יש בהם יסוד רוחני וחומרי במשותף.
ואפשר לומר, שעץ החיים "אשר בתוך הגן" כלומר במרכזו, הוא הרוחני ביותר, ומשפיע על כל העצים האחרים דרך שרשיו, ולידו, כנגדו, נמצא עץ הדעת טוב ורע, שהוא כנראה הכי חומרי בעצי הגן כפי שנראה בהמשך.
ולכן נאמר "וישם שם את האדם אשר יצר", כי פה מדובר בתכנית הפרטית של ה' אלוקים- של תכלית בריאת כל היקום, ופה האדם הוא לבד בחממה פרטית לשם הניסוי הגדול: האם הנשמה תשלוט בחומר הגס שממנו נוצר האדם, או להיפך, ואז יצטרך לצאת לעולם הגדול ולהיות חלק מכל היקום של בעלי החיים, שלעומתם הוא בגדר נברא.
"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים".
לכאורה, מדוע צריך נהר להשקות את הגן, הרי יש אד שעולה מן הארץ, ויש עננים ומטר, ומדוע צריך נהר פרטי לגן, וכן מהו "עֵדֶן"?ומדוע לאחר שהנהר משקה את הגן הוא נפרד לארבעה ראשים? ומה פירוש "ייפרד" היה צריך לומר- יתפצל?
השרש "עדן" מופיע בספר שמואל פרק ט"ו כאשר אגג הולך מעדנות לקראת שמואל-"וילך אליו אגגמעדנות" ומתרגם ת"י את המילה מעדנות "מפונק" כלומר מלשון עידון ופינוק, וכן בפרשת "וירא"- "אחרי בלותי היתה לי עדנה"- עידון הבשר כימי הנעורים.
כלומר: מקום יש בארץ, שבו הארץ החומרית מעודנת ורוחנית יותר משאר האדמה, ומשם יוצא נהר מים, שמשקה את הגן ואת העצים שבו, שנטע ה' אלוקים, ולכן פירותיהם של עצים אלו מיוחדים משאר פירות הארץ, ויועדו לאדם לעדן את חומריותו, ולהכשירו להיות מדור לנשמת החיים הרוחנית שבקרבו, ונהר זה לאחר שמילא את ייעודו נפרד מעידונו ומתפצל לארבעה ראשים, ובכך מאבד את ייחודו, בהתפצלו לארבעה נהרות להשקות את שאר האדמה, כי כוחו באחדותו, וכשמתפצל לארבעה, נחלש עידונו, ומושפע מחומריותה של הארץ שבתוכה זורמים ארבעה נהרותיו.
השרש "עֵדֶן" גם מופיע במילה "עידןועידנים" (דניאל ז), כלומר: במובן של זמן, ואולי הכוונה "ונהר יוצא מעדן" שהנהר יוצא מהזמן, כלומר: משהו נצחי שמעבר לזמן והוא שמקנה נצחיות לגן ולפירותיו, ובפרט עץ החיים שהאוכל ממנו חי לעולם.
"ומשם יפרד"- מנצחיותו, "והיה לארבעה ראשים"- ארבעה יסודות החומר.
"שם האחד פישון... שם הזהב, וזהב הארץ ההיא טוב, שם הבדולח ואבן השהם."
האם יש קשר בין זה שהנהר סובב את ארץ החווילה ושיש שם זהב טוב, ומה פירוש טוב? האם הכוונה זהב איכותי יחסית לזהב בארצות אחרות? או "טוב" במובן רוחני, כמו "וירא אלוקים כי טוב". וכן "הבדולח ואבן השוהם" האם זה נובע מכך שנהר הפישון הוא שמשקה ארץ זו?
יש לציין, שבפרשת "תצווה", מצויָן שאבני השהם היו על כתפות האפוד של אהרן הכהן בתוך משבצות זהב, וחקוקים עליהן שמות בני ישראל, וכך נאמר שם "ושמת את שני האבנים על כתפות האפוד אבני זיכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה'... על שתי כתפיו לזכרון"(שמות כ"ח).
האם המבנה החומרי של הזהב (ששייך למתכות האצילות שמוליכות חשמל בצורה מיטבית) וכן אבני השהם והבדולח, התעדן וגובש ע"י נהר הפישון, שראשיתו בעדן, ושגם לאחר היפרדו מהגן, נשארו בו שאריות מהעידון הראשוני, ולכן השפיע על חומריות האדמה ועדן אותה, במובן של זהב ואבנים טובות?
"שם האחדפישון", "הוא הסובב את כל ארץ החוילה"- "שם האחד" ולא נאמר "שם הראשון". "ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש" "ושם הנהר השלישי חידקל... קדמת אשור, והנהר הרביעי הוא פרת".
מה מקור השמות המוזכרים כאן: "פישון", "חוילה", "גיחון", ו"כוש", חידקל ואשור, פרת? לגבי חוילה- זה יכול להיות על שם העתיד כפי שמופיע בפרשת נח: שני אנשים נקראו בשם "חוילה", הראשון: נכדו של חם (בנו של כוש), והשני בנו של יקטן מצאצאי שֵם. ובזמן קבלת התורה ע"י משה רבינו כבר היו עמים אלה ישובים בארצותם שנקראו על שמם.
אותו דבר לגבי ארץ כוש- בנו של חם. וכן אשור- בנו של שֵם.
לגבי שמות הנהרות- פישון, גיחון, פרת וחידקל, גם יתכן שבזמנו של משה רבינו, נהרות אלו היו ידועים בשמות אלו שניתנו לנהרות ע"י העמים השוכנים בקרבתם, כי כאשר אלוקים נתן שמות זה מוזכר בפירוש "לחושך קרא לילה", "ויקרא את שמם אדם", "ויקרא אלוקים לרקיע שמים".
לגבי המקום "עדן" שהזכרנו לעיל, אי אפשר לומר שבני אדם נתנו לו שם זה, כי אף אדם לא יודע היכן הוא, ממילא חייב להיות שה' נתן לו שם זה ולכן ניתן לדרוש את המשמעות של שם זה כפי שעשינו.
השם "גיחון" נזכר בספר מלכים כשם המעיַן ליד ירושלים, שם נמשח שלמה למלך, אך שם מדובר במעין בשם גחון בלי יו"ד וכאן מדובר על נהר גיחון ביו"ד.
רק הנהר "פישון" שהוא הראשון, ונקרא האחד בניגוד לאחרים, כנראה שרק בו נשמר שארית העידון מעדן, ולכן רק בו נאמר את תוצאות השפעתו על הארץ שסובב- לגבי הזהב ואבן השוהם והבדולח. ואולי משום כך נקרא- "האחד"- כי שמר על האחדות הראשונית.
"שם האחד"- מקביל לימי הבריאה- שרק ביום הראשון נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" ולא "ראשון".
"ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה".
ראשית, הלא כבר נאמר "וישם שם את האדם אשר יצר"? וכן, מה פירוש "לעבדה ולשמרה" הלא "גן עדן" זה לשון זכר?
וכן מה שייך לעבוד בגן עדן הלא העצים נטע ה' והנהר משקה את הגן, וכן מה יש לשמור ומפני מי?
כמו כן, לעיל מוזכר שה' נטע את הגן ואח"כ שם שם את האדם, ואח"כ "ויצמַח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה...", כלומר: כשהאדם הושם בגן, עדיין העצים לא צמחו, רק ניטעו לפני בריאתו, ובעצם האדם נוכח וראה את הנס של צמיחת העצים ונתינתם פירות מול עיניו במהירות לא רגילה, כי כל זה קרה ביום אחד, ביום השישי. המילה היחידה בלשון נקבה, שאפשר לומר שאליה מתייחסות המילים "לעבדה ולשמרה" זו- "האדמה", שכתובה לפני מספר פסוקים- "ויצמח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה..." ועל זה מתיחסות המילים "לעבדה ולשמרה".
ולמרות שלא מוזכר ציווי לאדם, לעבוד ולשמור את האדמה, כנראה שעצם הנחתו של האדם בגן עדן, ועצם מציאותו שם, מהווה שמירה על האדמה שבתוכו, שממנה נוצר, כי גן העדן שומר על האדמה שבתוכו שלא תבטא את חומריותה בגלל פירות הגן, שמהותם הרוחנית מעדנת את חומריות האדמה שבאדם, ושבגן.
ולכן, מיד אח"כ בא ציווי ה' אלוקים לאדם "לאכול מכל עץ הגן"- והכוונה לא רק שמותר, אלא שצריך לאכול מכל עץ הגן.
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.   וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.   וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.   וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.   וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.   וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.   עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
"ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות".
ואולי "לעבדה ולשמרה"- מתיחס לנשמה שבקרבו, שע"י פירות הגן שומרים על טהרתה, כלומר: יש כאן ציווי- לאכול מכל עץ הגן- כדי שהפירות המיוחדים האלה ישמרו על היסוד הנשמתי שבו מפני היסוד האדמתי שלא יפריע לנשמה לעסוק בעבודת ה' ובדבקות בבוראה- שזו תכלית הבריאה, ואולי "לעבדה" מתייחס לאדמה שצריך לעבד אותה. "ולשמרה" מתייחס לנשמה שבו.
מצד שני- "עץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", מה עם עץ החיים? בפשטות לא נאסר לאכול ממנו, להיפך, "מכל עץ הגן אכל תאכל"- כולל עץ החיים, מה לגבי שתיה, מדוע לא נאמר שום דבר לגבי שתיה?
למה נאמר לאדם "עץ הדעת טוב ורע", כאילו מודיעים לו את מהות העץ, שעוזר לדעת מה זה טוב ורע, וגורם לו סקרנות לא בריאה, לא היה עדיף לומר לו "העץ שבתוך הגן, ליד עץ החיים, לא תאכל ממנו" וזהו? למה צריך לגרות את סקרנותו?
כמו כן, מה פירוש "ביום אכלך ממנו מות תמות" האם זה עונש או תוצאה טבעית- כמו אכילת רעל? ומה שייך להבנת האדם המושג "מות", שיכול להרתיע אותו, הרי מעודו לא נתקל במצב כזה? וכן, הרי בסופו של דבר לא מת ביום שאכל מהעץ, אז חלילה האם זו אזהרת סרק?
כמו כן, בציווי נאמר "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", למה לא כתוב מפרי עץ הגן ומפרי עץ הדעת משמע שגם העץ עצמו היה ראוי לאכילה ולא רק הפירות של העצים?
כמו כן, הציווי הוא רק על האדם ולא על אשתו (שעוד לא נוצרה) ומדוע לא חיכה ה' עד שתיברא האשה, ואז יצווה על שניהם כאחד?
"ויאמר ה' אלוקים: לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו".
מה פירוש- לא טוב? טוב מאוד שיהיה לבדו, ככה לא יחטא!! ובכלל, מדוע לא ברא ה' אלוקים את האדם כבר בהתחלה זכר ונקבה כמו שאר החיות? וכן, האם הבעיה היא רק הבדידות של האדם, ובלי הבדידות הכל בסדר? והלא צריך נקבה לקיום המין ולהתרבותו כפי ששאר החיות? ומה פירוש "עזר כנגדו", או שתעזור לו או שתהיה נגדו? וגם מה פירוש- "אעשה לו עזר כנגדו"- צריך לומר- "אעשה לו נקבה"?
ומיד כתוב:
"ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ולאדם לא מצא עזר כנגדו".
במקום ליצור אשה ולהביא לו, ה' יוצר חיות ועופות ומביא לו? ובכלל, הרי חיות השדה כבר נוצרו לפני האדם, ועוף השמים בכלל נוצר ביום החמישי, אז מדוע משמע, שרק עכשיו ה' אלוקים יוצר אותם כדי למצוא לאדם עזר כנגדו?
ומדוע ביצירה כאן לא מוזכרות "הבהמות ורמש האדמה", כפי שמוזכר ביום השישי לבריאה? ומדוע האדם קורא שמות גם לבהמה, למרות שה' הביא לו רק את חית השדה ועוף השמים? ומדוע לא קוראים שמות לרמש האדמה, ומדוע לא לדגים שבים?
"ולאדם לא מצא עזר כנגדו"- מי לא מצא? ה' או האדם עצמו?
מה פירוש לקרוא שמות, ומדוע רק האדם יכול לעשות זאת ולא ה' בעצמו? ומה צריך בכלל לקרוא בשמות לכל סוג חיה ועוף ובהמה?
כמו כן, מדוע בימי הבריאה החיות נקראות חיות הארץ ופה נקראות חיות השדה, וכן ביום החמישי לבריאה שבו נבראו העופות, לא מוזכר שמם כ"עוף השמים" אלא רק "עוף יעופף על הארץ" וכן "עוף כנף" ופה נזכר שמם - "עוף השמים"? ורק ביום השישי לבריאה מוזכר הביטוי- "עוף השמים"- "וירדו בדגת הים ובעוף השמים".
"ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם... ויבן ה' אלקים את הצלע... לאשה ויביאה אל האדם, ויאמר האדם: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר משרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת".
מדוע היה ה' צריך לקחת צלע מן האדם, ולא יצר אותה מאדמה, כפי שיצר את האדם? מדוע ביצירת האשה נאמר "וַיִבֶן" ולא "וַיִצֶר" כמו שנאמר ביצירת האדם? מדוע באשה לא נאמר "ויפח באפה נשמת חיים" כפי שנאמר באדם?
עד עכשיו נקרא האדם- "אדם" ופה צץ שֵם חדש "איש" ומדוע לא קרא לה "אַדָמִית".
"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
מי אומר משפט זה? הרי אדם לא מכיר את המושג אב ואם? ומה פירוש- "והיו לבשר אחד"?
כדי לתרץ את השאלות דלעיל, צריך להבין מה הוא "עץ הדעת" ומה פירוש המילה "דעת" ובמה היא שונה מהמילים חכמה ובינה?
השרש של המילה "דעת" הוא- י.ד.ע- והוא מופיע בהקשרים שונים בתנ"ך.
"והאדם ידע את חווה אשתו"(בראשית ד'), "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד).
כלומר, בניגוד לחכמה ובינה ששייכות לשכל, ומנותקות מהרגש והגוף, דעת זו ידיעה שכלית המחוברת לרגש ולחומר, בדיוק כפי שהמידע, שסוף כל אדם למות, זו ידיעה מנוטרלת, וברגע שאדם חולה במחלה קשה, ידיעה זו הופכת מוחשית ומחוברת לרגש ולגוף החומרי. כלומר- "דעת" זהו חיבור של השכל לרגש ולגוף הגשמי.
כשה' יצר את האדם מהעפר ונפח בו נשמת חיים משמים, החיבור בין הנשמה ליסוד החומרי של הגוף היה רופף, כך שהנשמה שלטה לחלוטין בתאוות של החומר, שגם ככה היו מיועדות רק לקיומו של הגוף- כצורך לאכול, לישון, אך האדם היה במהותו שכלי, ולא מושפע מהתאוות הגופניות, עד כדי לאבד את השליטה בשכלו ולהיכנע לתאוות הגופניות. והניסיון היחיד שעמד בפני האדם, היה ניסיון ברמה של הנשמה בלבד- האם להשמע לציווי ה'- לא לאכול מעץ הדעת, או להיכנע לתחושת ה"אני", כמו ילד מתבגר שרוצה להשתחרר מהסמכות ההורית ולהרגיש עצמאי ובעל בחירה, כלומר: חטא הגאווה- השייך רק לנשמה, ואיננו פיתוי גופני.
ולכן אצל חיות ובהמות אין את מושג הגאווה במובנו הנשמתי, השכלי, של לחרוג מעבר לקיום החומרי של הגוף כפי שיש לאדם, שיכול למרוד בבוראו רק לשם תחושת "האני".
וזה היה הניסיון שהועמד בפני "אדם הראשון"- להיות אַיִן (כלומר ביטול האני מול ציווי ה') או לבחור ב"אַני" ולמרוד.
ולכן ה' פרט על היסוד הסקרני בנשמת האדם ואמר לו במפורש "עץ הדעת טוב ורע" כדי שיהיה פיתוי כל שהוא לנשמה ויהיה מאבק פנימי בנשמת האדם בין הסקרנות לדעת מה זה טוב ורע ובין אהבת הבורא והרצון להדבק ולהשמע ולהכיר תודה לזה שברא אותו. כי גם הסקרנות היא פיתוי ברמה של הנשמה- בפרט בתחום המושכלות- כי לחיה אין סקרנות ללימוד פילוסופיה או הסטוריה- כי כל סקרנותה מוגבלת לתחום תאוותיה הגופניות- אכילה, שתיה, הזדווגות, ולא מעבר לקיומה החומרי.
ובשלב זה, האדם עמד בניסיון. ולכן ה' החליט להעלות את הרף של הניסיון ואמר "לא טוב היות האדם לבדו" כי כשהוא לבדו הניסיון לא קשה במיוחד- "אעשה לו עזר כנגדו" - אביא לו חבר, שמצד אחד יכול לעזור לו לעמוד בניסיון, אך באותה מידה יכול להיות כנגדו ולפתותו ליפול בניסיון. ולכן מובנות המילים "לא טוב", כלומר: כדי לבחון אם האדם הוא טוב באמת, צריך שלא יהיה לבד, כי אז זה לא כל כך קשה לעמוד בניסיון, ורק ניסיון אמיתי יכול לרומם את האדם לדרגת "טוב", כי כל ניסיון זה גם מבחן וגם נֵס-דגל, שמרים את האדם שעמד במבחן, לדרגה רוחנית גבוהה יותר- "שאו נס ציונה"(ירמיה ד').
לכן בשלב זה, ה' מביא לאדם את כל חיות השדה ועוף השמים (או שאלו אותן שנוצרו לפני האדם ומה שמוזכר עכשיו- "ויצר ה' אלוקים... " משמעותו- ויצר עוד לפני כן. או שמדובר בייצורים שונים, ולכן כתוב כאן "חיות השדה" בניגוד ל"חיות הארץ" שנוצרו לפני האדם ו"עוף השמים" בניגוד ל"עוף כנף" שנברא ביום החמישי, וחיות שדה ועופות שמים נוצרו כעת כדי להיות עזר כנגד האדם, כפי שהבחנו בין שיח השדה ועשב השדה לבין עשב מזריע זרע. ואולי מהותם היתה פחות חומרית, כדי להוות חיבור לאדם, ולכן לא נקראות חיות הארץ, ולכן נאמר עוף השמים לרמוז על היסוד השמיימי יותר).
ויצורים אלו מובאים לאדם על מנת שיקרא להם שמות, כי כדי לקרוא שֵם ליצור חי, צריך לרדת לשרש מהותו כי בַשֵם טמונה פנימיותו של היצור וממצה את מהותו, ורק אדם בעל נשמה יכול לקרוא שֵם, והמטרה היתה, שתוך כדי קריאת השמות האדם ימצא יצור שמתחבר אליו רוחנית, ויכול להיות עזר כנגדו.
והאדם אכן קרא שמות לא רק לחיות השדה ועוף השמים, אלא גם לבהמות (שיותר קרובות לאדם מחיות הארץ כי הן מבויתות), ובכל זאת לא התחבר רוחנית לאף אחד מהם, ולכן אף אחד מהם לא יכל להיות עזר כנגדו לצורך הניסיון. (ולכן לא קרא שמות לרמש האדמה שלא יכול להיות שום חיבור רוחני איתו).
ואז ה' מפיל תרדמה על האדם (כדי שלא יהיה מודע לכך שנוצרה ממנו) ולוקח ממנו צלע ובונה את האשה מהאדם עצמו ולא צריך להפיח בה נשמה, כי נלקחת מהאדם גם חלק מנשמתו ומנפש החיים שבו, לכן לא נאמר "וייצר" אלא "ויבן" כי צורתה כצורת האדם, ואין פה צורה חדשה, אלא רק בנין, על פי צורתו של האדם. וכאשר ה' מביא את האשה אל האדם מיד נוצר החיבור, גם בלי שהאדם מודע לכך שנלקחה ממנו, כי השרש הנשמתי משותף, והיסוד האֵשי השמיימי מורגש מיד ולכן קורא לה אִשָה "כי מאיש לוקחה זאת", כי בשלב זה, האדם לא יודע שנוצר מהאדמה, כי לא מצאנו עד פה שום מקום שה' פונה אליו בשם "אדם", אלא מדברים עליו, שלא בפניו בשם "הַאדם" בה"א הידיעה, ולא בתור שם פרטי, וכנראה האדם נקרא בשם "איש" ולשם זה היה מודע, ולכן קרא לאשה "אשה" על שמו ועל שם היסוד האֵשי השמיימי שבו.
וברגע שנמצא החיבור הרוחני לאדם, ממילא נמצא העזר כנגדו- השותף הרוחני שמצד אחד יכול לעזור לו בניסיון נגד הגאווה, ומצד שני יכול להכשילו, ולהיות כנגדו, כפי שקרה בסוף.
ולכן אומרת התורה "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"- וזה נאמר על העתיד לאחר החטא, ולכן נאמר "יעזוב" בלשון עתיד, כי בשלב זה האשה לא נועדה לזיווג גשמי ולהבאת ילדים לעולם, כי עדיין לא היתה תאוות המשגל ביניהם, ואלמלא החטא היו שניהם נשארים בגן עדן וחיים לעולם, ועוסקים ביחד במושכלות וברוחניות ובדבקות בה'. ורק לאחר החטא והאכילה מעץ הדעת יִוָצֵר המצב של אב ואם וזיווג איש ואשה גם מבחינה גופנית, ולכן נאמר "והיו לבשר אחד" שהחיבור יהיה לא רק נשמתי כפי שלפני החטא אלא גם גופני מבחינת הבשר. אך פסוק זה נאמר כאן ולא לאחר החטא כי השרש של דבקות האיש באשה מתחיל מהשרש הנשמתי המשותף שנוצר עוד לפני החטא והוא זה שגורם לאדם לעזוב את אביו ואת אמו ולדבוק באשתו ולהיות בשר אחד גם מבחינת החומר. וזו הנחיה לדורות (ואלו דברי ה' ולא דברי אדם), שזיווג איש לאשה צריך להתחיל בחיבור הנשמתי ביניהם ולא לנבוע רק מהחיבור החומרי החיצוני כי רק החיבור הנשמתי יגרום לדבקות אמיתית ונכונה.
וַיִּהְיוּשְׁנֵיהֶםעֲרוּמִּיםהָאָדָםוְאִשְׁתּוֹוְלֹאיִתְבֹּשָׁשׁוּ.
וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.   וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל.   וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:פֶּן-תְּמֻתוּן.   וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.   כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶאהָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
"ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו, והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלקים..."
לכאורה, המילה ערומים מתייחסת לחוסר בגדים כלשון אונקלוס "ערטילאין" ואילו לגבי הנחש- "ערום" הכוונה עורמה-חכמה?
כמו כן מה פירוש "מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוקים", מה צריך לומר- אשר עשה ה', אלא מי עשה?! הרי זה כבר נאמר לעיל? כמו כן, הביטוי "חית השדה" דווקא ולא "חית הארץ"? גם "אשר עשה ה' אלוקים" ולא "אשר עשה אלוקים" כמו שמוזכר ביום השישי לבריאה? ולכאורה, זה מחזק את הפירוש שאמרנו להבדל בין "חית השדה" ל"חית הארץ", שחיות השדה נוצרו לאחר בריאת האדם ויש בהם יסוד חומרי פחוּת משאר חיות הארץ ומוזכרים כאן שה' אלוקים יצר אותם והביאם לאדם, כדי למצוא "עזר כנגדו", ואולי בגלל זה הנחש התייחד משאר החיות, בחכמה, והיה ערום מכולם וכשהובא בתחילה לאדם שיקרא לו שם, האדם לא מצא בו חיבור רוחני שיהיה עזר כנגדו ולכן נבנתה האשה, ולכן הנחש כעת ניגש אל האשה ולא אל האדם כי ידע כבר שהאדם לא ייענה לו בכלל.
כמו כן למה נאמר כאן "האדם ואשתו" (ולא האדם והאשה), כאילו היא שייכת לו, ולא כתוב האשה ואישהּ?
הרי לפני החטא, עדיין לא נתקללההאשה בקללת "והוא ימשול בך", ולכאורה היו במעמד שווה?
כמו כן, מדוע כאן נאמר "עַרוּמים", ולאחר החטא נאמר "עֵירֻמִים" בלי וא"ו ובתוספת יו"ד, ובכלל בכל התנ"ך ערום זה מלשון חכמה ועירום זה לשון בלי בגדים, וגם הסמיכות ל"נחש היה ערום" מראה שיש קשר בין הדברים?
אכן נראה לי לומר, שכאן למילה "ערומים", יש משמעות כפולה- גם חכמים וגם ערטילאים (ובאמת תרגום יונתן מתרגם כאן- "חכימין")
כלומר, לפני חטא עץ הדעת, גם האדם וגם אשתו היו שכליים לחלוטין והנשמה השכלית שלטה לחלוטין בגוף החומרי, ולא הייתה בכלל תודעת חטא ולכן לא התביישו להיות עירומים, כמו שחיה לא מתביישת להיות עירומה כי אין תודעת חטא, וכמו ילד לפני הבגרות המינית שאין לו תודעת חטא, כי אין לו תאווה כלל בתחום זה, כך האדם ואשתו היו שכליים בלי חיבור לתאוות הגופניות ולכן לא התבוששו.
מדוע נאמר כאן "אשתו"? כי עם כל הדמיון ביניהם, עדיין האשה נוצרה מבשר האדם, ואילו האדם נוצר מעפר שהרבה יותר חומרי ובהמי, ואילו חומריותה של האשה מעודנת יותר, ומצד שני נשמתו של אדם ניתנה לו ישירות מה' אלוקים ואילו נשמתה של האשה נלקחה מנשמתו של אדם ולכן נקראת אשתו כי הנשמה האֵשית שבה נלקחה ממנו.
יוצא, שאדם הראשון, מבחינת החומר, שנוצר עפר מן האדמה, היה הכי גס, ומצד הנשמה היה הכי רוחני, כך שהמרחק בין נשמתו לגופו היה גדול. אך האשה, מבחינת חומריותה היתה מעודנת יותר, ומבחינת נשמתה היתה פחות שמיימית, כך שהמרחק אצלה בין הנשמה לחומר היה פחות גדול, ולכן הנחש, שאמנם לא היתה לו נשמה משמים, רק נפש חיה מהארץ, אך כיון שהיה ערום מכל חית השדה, כלומר: ביחס לנפש חיה, היה הכי שכלי וגם מבחינת החומר נוצר מאדמה כמו כל חיות השדה, ולא מן העפר כמו אדם, אז חומריותו גם היתה מעודנת יותר מזו של האדם, ובכך דומה לאשה. לכן לאדם לא היה לו חיבור, אך לאשה היתה לו גישה ולכן פנה אליה דווקא.
זו גם הסיבה, שעץ הדעת- שבעצם גורם לחיבור בין הנשמה לגוף כך שהאוכל ממנו גופו משפיע על הנשמה ולהיפך- יכל לסקרן דוקא את האשה, שגם אצלה הנשמה והגוף היו קרובים יותר, כך שרעיון החיבור ביניהם משך אותה, מה שאין כן אצל אדם, שהמרחק בין נשמתו לחומריותו היה גדול, עצם החיבור ביניהם לא משך אותו ולכן אותו לא ניתן היה לפתות, ולכן הנחש פנה אל האשה.
גם לחיות יש שכל, אך הוא חלק מהנפש החיה שבהם, והשכל מוגבל לצרכי הגוף שלהם, ולא יכול לחרוג מהגוף לצרכים שמעבר לגוף, לכן חיות יש להם שכל, כל אחת לפי תכונותיה, אם זה לבנות קן או לדעת לצוד חיות קטנות ממנה או כל מיני טכניקות- חיזור אחר הנקבה, שבכל הדברים האלה יש חכמה רבה אך היא מוקנית להם לצורך הגוף בלבד, בניגוד לאדם שהנשמה השכלית שבו היא משמים, ולכן מעל הגוף, ושואפת לעסוק במושכלות ולהדבק בבוראה ומרגישה כלואה בגוף החומרי.
"ויאמר אל האשה"
האם הנחש ידע שפת אדם ויכל לדבר כאדם? הלא לשם כך צריך נשמה, שרק היא מקנה את יכולת הדיבור, והנחש הרי היה חית השדה, ללא נשמה, אלא רק נפש חיה, אמנם ברמה גבוהה יותר מכל שאר החיות אך עדיין רק לצורך הגוף (ולא מעבר לכך כמו נשמת האדם) ואיך יכל לדבר בשפת הקודש?
וניתן לומר שהאשה ידעה שפת החיות, כפי ששלמה המלך ידע שפת החיות, וכפי שאדם הראשון היה מוכרח לדעת שפת החיות, כאשר ה' הביא לו את החיות והעופות על מנת שיקרא להם שמות, ולשם כך היה חייב להבין שפת כל חיה וחיה כדי לדעת את מהותה ולתת לה שם הראוי למהותה.
"אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן"
יש לשים לב, שבדו שיח בין הנחש לחוה, שניהם מזכירים את השם "אלוקים" בלבד שמבטא כוח עליון ולא יודעים את שמו המיוחד- שם הוויה.
מדוע הנחש משקר לאשה, הרי ה' לא אסר לאכול מכל עץ הגן? וזה גם מטופש, אם כן מה יאכלו ואיך יתקיימו בלי אוכל, וחוץ מזה, הרי ראה אותם אוכלים משאר העצים?
צירוף המילים "אף-כי" בתורה, משמעותו- קל וחומר- אך כאן, כיוון שאין שום דיבור הקודם לצירוף זה צריך לפרשו כ"למרות", כלומר: למרות שאמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן... עדיין יש לך בחירה, כלומר הנחש אומר לאשה: אמנם אלוקים לא התיר לאכול מכל עץ הגן (כי יש עץ שאסור עליכם לאכול ממנו) והאשה בשמעה את דברי הנחש, הבינה שאומר שאלוקים אסר לאכול בכלל מכל עצי הגן, ולכן תיקנה את דבריו, לפני שסיים את המשפט, ואמרה "מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון".
ראשית, מדוע האשה לא אומרת "מפרי עץ הדעת טוב ורע", ומדוע אומרת "מפרי העץ אשר בתוך הגן" שהרי כינוי זה נאמר על עץ החיים? כמו כן, מדוע אומרת "לא תגעו בו", דבר שלא נאמר? גם הביטוי "פן תמותון", לא נאמר ע"י ה' אלא "ביום אכלך ממנו מות תמות", והביטוי "פן תמותון" משמע שזה לא בתור עונש, אלא אזהרה כפי שמזהירים מפטריות רעל.
"ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון. כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".
ראשית, מניין יודע הנחש שלא ימותו? שנית, מניין יודע הנחש את מהותו של עץ הדעת, שגורם לדעת טוב ורע? כמו כן, מדוע הנחש בעצמו לא אכל מעץ הדעת? גם הביטוי "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", מניין לנחש לדעת את המהות האלוקית, בפרט שבהמשך באמת ה' אומר "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע"- משמע שהנחש דיבר אמת ומניין לו זאת? ובכלל, מה מניע את הנחש להכשיל את האשה? וכן הנחש אומר "ונפקחו עיניכם" ואכן לאחר שאוכלים מעץ הדעת כתוב במדויק אותו ביטוי "ותפקחנה עיני שניהם"?
"ותראהאשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישהּ עימה ויאכל".
איך ראתה האשה שטוב העץ למאכל? הרי טרם אכלה ממנו, "ותאווה הוא לעיניים" וכי עד עכשיו לא היה תאווה לעיניים? "ונחמד העץ להשכיל" נחמד משרש ח.מ.ד- לחמוד, כלומר, העץ נחמד ע"י האשה, כדי להשכיל, כי האשה הבינה שבאכילת הפרי יתווסף בה שכל, כפי שאמר הנחש ולכן חמדתו.
מדוע אכלה האשה מעץ הדעת בניגוד לציווי ה'? ומדוע לא פחדה שמא תמות? כמו כן, מדוע לאחר שאכלה נתנה גם לאדם לאכול, ומדוע לא מוזכר שום דו שיח ביניהם, ורק כתוב שגם הוא אכל בלי לשאול שאלות ובלי להתנגד? והאם אדם ידע שזהו פרי מעץ הדעת? ומדוע כתוב "ותתן גם לאישהּ עימה" ולא כתוב "ותתן גם לאדם", וכן, למה צריך לומר "עימה"? ועד עכשיו נאמר "האדם ואשתו" ופה כתוב "אישהּ"- שהוא שייך לה?
לכן נראה לומר, שבעצם רק האדם הצטווה ע"י ה' לא לאכול מעץ הדעת, כי בזמן הציווי עוד לא נבנתה האשה, וכשנוצרה האשה, אדם מעצמו אמר לאשה- אל תתקרבי אל העץ שבתוך הגן, ולא הזכיר את שם העץ- "דעת טוב ורע", כי אז תבין ותסתקרן, כפי שהסברנו שמהותה קרובה לעץ הזה, ולכן רק נתן לה לחשוב שזה בעצם עץ שלא ראוי למאכל ופריו רעיל, וגורם למוות, ולכן האשה אומרת לנחש, שאסור אפילו לגעת בעץ שבתוך הגן, כי לא יודעת את שמו, ולכן לא מבינה שיש כאן מבחן וניסיון, ועונש בהתאם, אלא רק אזהרה משמים שלא להפגע מעץ רעיל, וזה בעצם חסד שעשה עימם ה' שלא ייפגעו. אך כאשר הנחש מספר לה את האמת, שבעצם העץ- טוב למאכל ואין חשש למוות (בפרט לא לאשה שלא נצטוותה ולכן אומר "לא מות תמותון"- ברבים- שניכם לא תמותו רק מי שנצטווה) רק יש פה מבחן וניסיון ע"י ה', כי לפני האכילה מעץ הדעת ראיית העין היתה ללא תאוות הגוף, ולאחר האכילה "ייפקחו עיניכם"- מלשון פקחות, ותראו דברים בראייה מפוקחת יותר, ומה שעכשיו אתם רואים אחד את השני ערומים ללא בושה, ברגע שתאכלו מעץ הדעת, הראייה תהיה שונה, וגם העירום יהיה שונה, כי יהיה מלווה בתאווה, כי ייווצר החיבור בין הנשמה לגוף. ומה שנאמר- "ביום אכלך ממנו מות תמות"- אין הכוונה מיתה של הגוף, אלא מיתה של המצב הרוחני שלפני החטא, ומהותכם משתנה למהות אחרת, חומרית יותר, וממילא גם מתכלה יותר, כמו שאר החיות שסופן למות מוות חומרי.
ואכן האשה מיד מבינה שהטעו אותה, ורואה ש"טוב העץ למאכל" ולא כפי שחשבה שהפרי רעיל, "ותאווה הוא לעיניים" יש פיתוי לעיניים- שייפקחו ויראו עם תאווה, "נחמד העץ להשכיל"- ויש פה פיתוי לנשמה להוסיף שכל ולהיות כאלוקים יודעי טוב ורע, וכיוון שהאשה במהותה, גם ככה היסוד הנשמתי בה קרוב ליסוד החומרי המעודן שלה, החיבור ביניהם לא מפחיד אותה, כפי שמפחיד את האדם- שאצלו הנתק בין הנשמה לחומר גדול ביותר, ולכן האשה רוצה את החיבור הנ"ל, ובפרט שאין לה ציווי לא לאכול- כפי שהתברר לה שהטעו אותה לגבי מהות העץ, ומבינה שאדם בעצם לא סמך עליה לגמרי, ולכן לא אמר לה את כל האמת לגבי העץ, לכן לוקחת מהעץ ואוכלת. ומיד משתנה מהותה, ונוצר החיבור בין הנשמה לגוף ונוצרת מודעות חדשה לתאוות הגוף ולטוב ורע, ועכשיו אדם שעוד לא אכל מהפרי, מבחינה מסויימת נמצא בדרגה נמוכה ממנה מבחינת השכל והדעת ולכן עכשיו הוא "אִישָהּ"- איש שלה ולא היא אשתו- אשה שלו.
אך עכשיו כדי שיהיה "עימה" במחיצתה ובדרגה שלה, אחרת אין מה שיחבר ביניהם, כמו החיבור שהיה עד עכשיו מבחינה נשמתית ורוחנית, ולכן האשה נותנת לו, והוא אוכל מהפרי וממרה את פי ה' ואת הציווי שנצטווה, כי אחרת, או שהיא לבדה תמות והוא יישאר לבד, או שגם אם תחיה, כבר לא יהיה לו החיבור איתה כפי שהיה לו לפני כן, ולכן אכילת הפרי מבחינת אדם, זו קצת הקרבה למענה.
אך מניין ידע הנחש את כל זאת? כבר נאמר שהנחש היה ערום מכל חית השדה, ובכך היתה תחרות בינו ובין האדם, וממילא קנאה באדם על מעמדו בבריאה כיצור שכלי ותבוני, ואכן הנחש כשהובא אל האדם בכלל שאר חיות השדה כדי להקרא בשם, לא מצא בו האדם עֵזֶר כנגדו, למרות ערמתו, כי בכל זאת הוא רק נפש חיה מן האדמה ולא נשמת חיים משמים, ואז הנחש, שמטבע שמו עוסק בניחושים ובעל חושים חדים, התבונן באדם ואשתו שאוכלים מכל עצי הגן, ורק לעץ מסויים בתוך הגן לא מתקרבים, ומצד שני "שניהם ערומים ולא יתבוששו", כלומר אין ביניהם זיווג גופני, כפי ששאר החיות (והוא בכללם) מקיימים בתכיפות, ולכן ניחש הנחש שהסיבה לדבר- שאין להם תאוות המשגל - נובעת מכך שאינם אוכלים מהעץ האסור, וניחושו זה התבסס יותר כששאל את האשה לגבי העץ והשיבה לו שאלוקים אמר לא לאכול ממנו, ואז אמר לעצמו הנחש , מדוע אלוקים ציווה לא לאכול מעץ זה? ומדוע יצר את העץ הזה בכלל אם אסור לאכול ממנו? וייתכן גם שהנחש בעצמו טעם מפרי העץ (כי הרי הוא לא נצטווה לא לאכול מן העץ) ולא חל בו שינוי, כי רק באדם בעל נשמה יש השפעה מאכילה מעץ הדעת, והנחש באכלו מהעץ ולא מת הבין, שיש פה השפעה רוחנית בפרי רק על האדם ואשתו, ולכן רק הם לא אוכלים ממנו, וזה כנראה קשור לכך שאין להם תאוות המשגל, ולכן ניחש הנחש את מהות העץ הנ"ל שגורם למודעות לחטא ולטוב ורע, ולכן רצה הנחש שאדם ואשתו יאכלו מהעץ וכך יירדו מדרגתם בעיני אלוקים בהמרותם את ציוויו, ובכך ישתוו אליו, או שבאמת ימותו כעונש משמים ויישאר הוא לבדו ערום מכל חית השדה, וכיוון שהפוסל במומו פוסל, ייחס הנחש את רגש הקנאה שבו- לאלוקים, וחשב שהסיבה שאלוקים ציווה על אדם לא לאכול מעץ הדעת זה בגלל שהוא לא רוצה שהאדם יהיה כמוהו- יודע טוב ורע. ולכן הנחש אומר לאשה: "כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".
ייתכן גם שהנחש היה ערום מכל חית השדה כתוצאה מאכילה מעץ הדעת שגרמה לו תודעת חטא וטוב ורע, מה שאין לשאר חיות, וזה מה שגרם לו להחטיא אחרים, מה שלא שייך בשאר חיות שאין להם יצר רע, ולכן גם נענש על כך, כי אחרת מה שייך להעניש יצור שאין לו בכלל יכולת בחירה בין טוב ורע?
הסיבה שתודעת טוב ורע ויכולת בחירה, נשארה אצל אדם ואשתו וכל צאצאיהם אחריהם (מה שלא קרה אצל הנחש- שרק הוא היה בעל בחירה לחטוא, ולא צאצאיו לדורותיהם) נובע מכך שלאדם יש נשמה, וכשנוצר החיבור בין הנשמה לגוף נוצרה תודעת החטא, וכל צאצאי אדם וחווה הם פיצולים מנשמתו של אדם, מה שאין כן הנחש (שנפש החיה שבו חוזרת לעפר כשמת). ורק הנחש הראשון, שטעם כנראה מעץ הדעת- נוצרה בו תודעת חטא של טוב ורע, והיתה לו יכולת בחירה מצומצמת, ולכן יכללחטואולהענש על כך, אך זה לא המשיך בצאצאיו אחריו שלא טעמו מעץ הדעת.
"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עֵירֻמִּם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות".
כעת הם כבר לא "עַרומים" אלא "עֵירֻמִים", איבדו את השליטה השכלית המוחלטת בגוף וכעת מושפעים מתאוות הגוף, שמשפיע על הנשמה וגורם לה מודעות לחטא ולתאוות, וממילא אבדה התמימות שלהם, ומתביישים בעירומם, ותופרים חגורות מעלי תאנה להסתיר את איברי המשגל וכעת ראייתם מפוקחת תרתי משמע- גם מלשון פִּקחוּת וגם מלשון פיקוחַ- מושגחת, כבר אי אפשר לראות כל דבר, צריך לשמור על העיניים ולא לראות כל דבר. והם כבר יודעים שהם עירומים- זו כבר לא ידיעה מנוטרלת- זו כבר ידיעה מוחשית שמורגשת בנשמה- שגורמת בושה ואשמה.
וַיִּשְׁמְעוּאֶת-קוֹליְהוָהאֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְבַּגָּן--לְרוּחַהַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּאהָאָדָםוְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵייְהוָהאֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץהַגָּן . וַיִּקְרָאיְהוָהאֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶרלוֹ, אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָשָׁמַעְתִּיבַּגָּן; וָאִירָאכִּי-עֵירֹםאָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר--מִיהִגִּידלְךָ, כִּיעֵירֹםאָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁרצִוִּיתִיךָלְבִלְתִּיאֲכָל-מִמֶּנּוּ--אָכָלְתָּ. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁהאֲשֶׁרנָתַתָּהעִמָּדִי, הִואנָתְנָה-לִּימִן-הָעֵץוָאֹכֵל. וַיֹּאמֶריְהוָהאֱלֹהִיםלָאִשָּׁה, מַה-זֹּאתעָשִׂית; וַתֹּאמֶרהָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁהִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶריְהוָהאֱלֹהִיםאֶל-הַנָּחָשׁ, כִּיעָשִׂיתָזֹּאת, אָרוּראַתָּהמִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּלחַיַּתהַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָתֵלֵךְ, וְעָפָרתֹּאכַלכָּל-יְמֵיחַיֶּיךָ. וְאֵיבָהאָשִׁית, בֵּינְךָוּבֵיןהָאִשָּׁה, וּבֵיןזַרְעֲךָ, וּבֵיןזַרְעָהּ:הוּאיְשׁוּפְךָרֹאשׁ, וְאַתָּהתְּשׁוּפֶנּוּעָקֵב.
"וישמעו את קול ה' אלוקים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים בתוך עץ הגן".
למה כתוב "וישמעו" ואח"כ ביחיד ויתחבא ולא "יתחבאו" וכן, פה האדם ואשתו לא האשה ואִישָהּ? פה כבר חזרה האשה להיות "אשתו" אשר שייכת לו, כי לאחר ששניהם אכלו מעץ הדעת, חזר המצב הראשון שהיא שייכת לו. שניהם שמעו את קול ה' אלוקים, אך רק האדם מכיר את קול ה' אלוקים, כי כבר דיבר עמו, ואילו האשה- מעולם לא דיבר איתה ה' אלוקים לפני כן, ולכן אינה מזהה את קול ה' אלוקים, ורק כשהאדם מזהה ומתחבא גם היא מתחבאת איתו, אך הוא זה שרץ להתחבא, והיא רק בעקבותיו, ולכן כתוב "האדם ואשתו", כי היא טפלה אליו בעניין זה, ולא מבינה את הצורך להתחבא.
"בתוך עץ הגן"- בניגוד לפרי שאכלו- מהעץ שבתוך הגן".
ולכן "ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו אַיֶכָּה", דווקא לאדם ה' קורא ולא לאשתו- כי הציווי היה לאדם דווקא, ורק הוא מרגיש אשמה ומתחבא מרוב בושה.
"אַיֶכָּה"- היכן אתה שבראתי נשמה רוחנית ששולטת בחומר? כעת אתה מהות אחרת- חומרית יותר, נשמה אלוקית שמתחבאת "בתוך עץ גן", עד עכשיו היית אדם נפרד מחומר, והעץ היה בתוך הגן, וכעת אתה חלק מהעץ ומתחבא בתוך החומריות של עץ הגן ולכוד בתוכו. ויש תָוֶוך ומחיצה חומרית בינך ובין ה'.
"ויאמר את קלך שמעתי בגן ואירא כיעֵירֹם אנכיואחבא".
מה שייך להתחבא מפני ה'? והרי הוא לא עֵירום, יש לו חגורה, ומדוע אדם אומר "ואירא כי עֵירֹם אנכי"? זו הסיבה לפַחַד?! הרי הסיבה לפַחַד צריכה להיות על שעבר על ציוויו של ה' ואכל מעץ הדעת! ומדוע המילה "אנכי" ולא "אני"?
העניין הוא: שמרגע אכילתו מעץ הדעת, החלה האנוכיות, והשכליות כבר לא השלטת בגוף, ולכן מה ששולט זה הרגשות, וכשאדם מרגיש בושה, הוא רוצה להיעלם ולהתחבא, ופועל בלי הגיון, ופוחד מהסיבות הלא נכונות, ואם עד עכשיו היה דבק בעליון ושואף אליו, כעת הוא נפרד ממנו ומתחבא מפניו, והאדם פחד מהשינוי שחל בו, ומהאנוכיות העירומה שלו שהיא בלי שום לבוש של נתינה, כי אמנם לא היה עירום לגמרי מבגדים, כי הרי עשה לעצמו חגורה מעלה תאנה, אך מבחינה רוחנית, כשנתקל ברצון לתת המוחלט- שזה ה' אלוקים, האנוכיות שלו- שזה הרצון לקבל המוחלט- שהיתה כעת עירומה לחלוטין מהרצון לתת, נאלצה להתחבא ולא לפגוש את ניגודה המוחלט- שיזכיר לה את מה שהפסידה, כי הנתינה היחידה שנדרשה מאדם היתה הדרישה לא לאכול מעץ הדעת ולהתגבר על הפיתוי, וכעת שנכשל, לא נותרה לו שום נתינה. ולכן האדם לא ירא מהעונש על חטאו, אלא ירא מהניתוק מה' שנוצר כתוצאה מהאנוכיות העירומה שבו. כי ברוחניות דמיון הצורה גורם לחיבור והפכיות הצורה יוצרת פירוד, והרצון לקבל מול הרצון לתת זה שני הפכים, שדוחים האחד את השני.
"ויאמר מי הגיד לך כי עֵירֹם אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת"?!
וכי ה' לא יודע?התשובה של האדם- חשובה כאן, וזו הסיבה שה' שואל- כדי לשמוע את תשובתו, האם יכה על חטאו, או יאשים אחרים.
"אשר ציויתיך"- אותך ולא את האשה, ולכן לא כתוב- "אשר ציויתיכם", "אכלת" ולא "אכלתם".
שאלת ה'- "מי הגיד לך כי עירום אתה"- לא ברורה- הרי גם אם מישהו יגיד לו שהוא עירום, אין לזה משמעות לפני שאכל מעץ הדעת, כמו שמי שיגיד לחיה שהיא עירומה, זה לא ישנה לה כלום, והיה צריך לשאול איך אתה יודע שאתה עירום, איך יש לך תחושת עירום בכלל? היצור היחיד בבריאה שיכול לומר לאדם שהוא עירום במובן התחושתי- זו רק האשה לאחר שאכלה מעץ הדעת לפני שנתנה לאדם לאכול, וכאן בעצם ה' נותן פתח לאדם להאשים את האשה, או להתעלות על הפיתוי לברוח מאחריות ולהאשים רק את עצמו.
מצד שני, מדוע ה' מאריך בדיבור ואומר "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" שיגיד בקיצור "המן עץ הדעת אכלת?" והרי ידוע שזה העץ שה' ציווה לא לאכול? אלא ה' נותן לאדם את הצד השני של תשובתו האפשרית- לא להאשים אחרים, אלא לזכור שאותך ציויתי לא לאכול מהעץ, והציווי בא ממני אליך וזה שהאשה אמרה לך שאתה עירום, לא היה צריך להכשילך, כי לשמוע בקולי עדיף עשרת מונים.
אך האדם בוחר באפשרות השלישית- מאשים גם את האשה וגם את ה'.
"ויאמר האדם האשה אשר נתתהעמדי הִוא נתנה לי מן העץ ואכל".
כתוב "הוא" וקוראים "היא", לכאורה המילה מיותרת, מספיק לומר "האשה אשר נתתה עמדי נתנה לי מן העץ ואוכל", מה ההדגשה "היא" נתנה לי? היא והוא אשמים, היא והוא- האשה וה' אשמים לא אני.
כלומר האדם אומר: אני בעצמי לעולם לא הייתי אוכל מהעץ וכשה' הבין זאת העלה את הרף של הפיתוי והביא לאדם- עזר כנגדו, והאדם חשב שהאשה נועדה להיות עמדוולסייע לו בהתמודדות עם הפיתוי וקרה להיפך,שבאה כנגדו, ואם לא היה אוכל גם הוא מעץ הדעת, הרי כבר לא היתה "עמדו" כי היתה מתה או שכבר לא היה חיבור ביניהם, כי היא אכלה מעץ הדעת וכבר שונה ממנו רוחנית, והרי אתה ה' נתתה אותה להיות עמדי, בין בטוב ובין ברע, ולא יכולתי לא לאכול מהפרי כי אז לא היתה מתקיימת כוונתך שהאשה תהיה עמדי.
אז בעצם שניכם אשמים! וה' לכאורה לא עונה לאדם ומקבל את הטיעון ועובר לאשה.
"ויאמר ה' אלוקים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל".
ה' לא שואל את האשה מדוע אכלת מהעץ האסור, כי הרי לא נצטוותה לא לאכול, אלא ה' שואל מה זאת עשית? בסדר, אכלת מן העץ, אך מדוע החטאת את אדם, שהצטווה במפורש לא לאכול, מדוע נתת לו מן העץ?
האשה לא עונה על השאלה- למה החטיאה את האדם, אלא למה היא אכלה מהעץ- דבר שלא נשאלה בכלל?!
אך יש לשים לב למילים: "האשה", "השיאני". שהשורש דומה בשינוי סדר האותיות, כלומר, אם הטיעון של אדם התקבל שפיתוי חיצוני מצדיק לעבור על ציווי ה', קל וחומר שאני האשה שלא נצטוותי – לא להכשיל את האדם, ופותיתי ע"י הנחש לאכול מהעץ, ואחרי שאכלתי, אם לא הייתי נותנת לאדם לאכוללא היה נשאר עמדי, ודאי שטיעוני יתקבל.
ולכאורה, ה' מקבל את טענתה ועובר לנחש, בלי לענות לאשה, ואת הנחש ה' לא שואל למה עשית ולא נותן לו בכלל פתחון פה אלא ישר מעניש.
"ויאמר ה' אלוקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך".
עד עתה היית ערום מכל חית השדה ועכשיו תהיה ארור מכל חית השדה.
יש לשים לב שלא נאמר "ארור אתה מכל רמש האדמה", כי בעצם עכשיו הנחש עובר למדרגת "רמש האדמה" וזה עונש מידה כנגד מידה- כי הנחש קינא במעמדו של האדם בבריאה, כי רצה להיות במעמד גבוה יחסית לשאר היצורים מכח ערמתו, ולכן כעונש ירד ממדרגת חיה והפך למדרגת רמש האדמה שזו הדרגה הכי נמוכה, ולכן - על גחונך תלך ועפר תאכל, שזה אפילו פחות מרמש האדמה, שעדיין יש להם רגליים, אמנם קטנות מאוד.
יש לשים לב, שהנחש לא קולל להיות אילם, ולאבד את כושר הדיבור, שבאמצעותו הכשיל את חווה, וזה מחזק את הסברא שהבאנו לעיל- שחווה דיברה בשפת החיות, ולא שהנחש דיבר בשפת האדם.
"ועפר תאכל כל ימי חייך"- כנגד הגברת יסוד העפר באדם וחווה שגרם הנחש באכילתם מעץ הדעת- נענש הנחש בהיצמדות מוחלטת לעפר הארץ.
"ואיבה אשית בינך ובין האשה".
ולא בינך ובין האדם, כי עדיין אדם הראשון היה מרוחק בדרגתו מהנחש גם לאחר עץ הדעת, ולכן איבה תהיה בין הנחש לאשה, שהיא האמצעי להגיע לאדם, ולכן ה' שם איבה טבעית בין הנחש לאשה, שלא יהיה דו שיח ביניהם יותר.
"ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב".
כאן בפעם הראשונה, מתבררות תוצאות החטא של עץ הדעת לגבי הקיום האנושי, שגם האדם ואשתו יפרו וירבו כמו שאר החיות ויביאו זרע לעולם.
ואיבה תהיה בין זרע האשה לזרע הנחש, בניגוד לאדם עצמו, שמרוחק בדרגתו מהנחש, זרעו (שחציו מהאשה), כבר לא כל כך מרוחק מזרע הנחש ולכן צריך איבה ביניהם.
"הוא ישופך ראש"- כי בראש הנחש התחיל החטא, "ואתה תשופנו עקב"- כי עקב האדם זו הדרגה הכי קרובה לארץ, ורק לשם יש לנחש גישה לאחר החטא, כשמהותו ירדה לעפר הארץ.

אֶל-הָאִשָּׁהאָמַר, הַרְבָּהאַרְבֶּהעִצְּבוֹנֵךְוְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִיבָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.וּלְאָדָםאָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּלְקוֹלאִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַלמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁרצִוִּיתִיךָלֵאמֹרלֹאתֹאכַלמִמֶּנּוּ--אֲרוּרָההָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹןתֹּאכְלֶנָּה, כֹּליְמֵיחַיֶּיךָ. וְקוֹץוְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַלָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂבהַשָּׂדֶה. בְּזֵעַתאַפֶּיךָ, תֹּאכַללֶחֶם, עַדשׁוּבְךָאֶל-הָאֲדָמָה, כִּימִמֶּנָּהלֻקָּחְתָּ:כִּי-עָפָראַתָּה, וְאֶל-עָפָרתָּשׁוּב. וַיִּקְרָאהָאָדָםשֵׁםאִשְׁתּוֹ, חַוָּה:כִּיהִואהָיְתָה, אֵםכָּל-חָי. וַיַּעַשׂיְהוָהאֱלֹהִיםלְאָדָםוּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹתעוֹר--וַיַּלְבִּשֵׁם.
"אל האשה אמר: הרבה ארבה עצבונךוהרונך, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
על פי הכלל מידה כנגד מידה- למדים מעונשה של האשה, עוד סיבה לאכילתה מעץ הדעת ולהכשלת אדם- רצונה להביא ילדים לעולם כפי שראתה אצל שאר החיות, שפרים ורבים, ולשם כך לא הספיק לה שהיא בעצמה תאכל מעץ הדעת, אלא שגם אדם יאכל, כי בלעדיו לא תוכל להביא ילדים לעולם, ובלי אכילה מעץ הדעת אין מושג של תשוקה, ולכן נענשת האשה בעצב תלדי בנים (בניגוד לשאר החיות שיולדות בקלות ובטבעיות).
"ואל אישך תשוקתך"- עד עכשיו היית עצמאית ושווה לו וכעת תהיי תלויה בו, "והוא ימשול בך"- כי "מוסיף דעת מוסיף מכאוב" (קהלת א).
כמו כן, לאחר שהאשה אכלה מעץ הדעת והשתנתה מהותה, רצתה שגם אדם יאכל, כדי לא לאבדו, ורצתה להורידו לדרגתה ושיהיה שייך לה- וזה פירוש "ואל אישך תשוקתך", שהשתוקקת שיהיה "אישך" ולא "בעלך" אך התוצאה תהיה להיפך שאת תהיי שלו- "והוא ימשול בך".
ולכן עונשה של האשה מתרכז בכל עניין תשוקת הזיווג והולדת הילדים, שנולד מעץ הדעת, ולכן נענשת "בעצבונך"- המחזור החודשי, "הרונך"- הריון קשה וממושך, "בעצב תלדי בנים"- צער הלידה, ובעיקר "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"- שאבדה את עצמאותה וניתנה ביד תשוקתה.
"הרבה ארבה עצבונך"- ביחס למי? ביחס לאדם! שגם אצלו נאמר "בעצבון תאכלנה"- יחסית אליו, "הרבה ארבה עצבונך", כי "עצב" מבטא את כל הרגשות השליליים- כעס, פחד, חרדה, עצב, דאגה, אבל, קנאה, שנאה, שגם לאדם יש, אך אצל האשה הכמות גדולה יותר, כלומר, העוצמה של הרגשות אצל האשה יותר גדולה מאצל הגבר, וזה גם מה שיוצר אצלה את התלות בו.
"ולאדם אמר, כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציויתיך לאמור לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך".
קודם כל, אתה צודק באמרך- "האשה אשר נתת עמדי", אך לאחר שנתתיה לך, היא באחריותך, היא "אשתך" ואינך יכול להאשים אחרים, לא את ה' ולא את האשה, כי היא אשתך, ולא אתה אישהּ, ואם בחרת לשמוע לקולה ולא לקולי- אשר ציויתיך לא לאכול- זו כבר בחירה שלך.
מדוע נתקללה האדמה ולא האדם? "בַעַבורֶךָ"! היא עִיבְּרה אותך, אתה נוצרת מעפר מן האדמה, ויסוד העפר שבך גרם את החטא, ובמקום לקדש אותו הורדת את נשמתך אליו, וכתוצאה מזה שאכלת מעץ הדעת, יש ליסוד העפר שליטה בנשמתך וממילא האדמה ארורה כי אין מי שיקדש אותה ויברך אותה.
וכיון שהיסוד החומרי באדמה מתחזק, ממילא- "וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה"- כבר האדמה מייצרת פסולת, ולא כפי שהיה ביום השלישי לבריאה שהאדמה הוציאה "דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי למינו". והכל היה ראוי לאכילה. כעת, "קוץ ודרדר תצמיח לך".
"ואכלת את עשב השדה"- עד עכשיו בגן העדן אכלת פירות מעודנים ללא שום טרחה וכעת "עשב השדה". כפי שאמרנו לעיל - "עשב השדה" תלוי בעבודת האדם את האדמה ובמטר מהשמים ובחרישה וזריעה וקצירה ודישה וזרייה וטחינה ולישה ואפייה, ורק בסוף- "בזעת אפיך תאכל לחם". רצית חיבור עם החומר, תתחיל לעבוד את החומר שבך ותשתעבד לו.
"בעצבון תאכלנה"- את האדמה.
"עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב"- רק כעת מתברר לאדם ממה נוצר, וכיון שבחר ביסוד העפר סופו לשוב אל העפר, כי אם לא היה אוכל מעץ הדעת היה חי לעולם ולא חוזר לעפר, וכעת יורד בחזרה לדרגת העפר, במקום שיעלה את העפר לדרגתו הרוחנית, הוא שב אל העפר ויורד אליו.
כדי לאכול לחם, צריך מלחמה קשה עם האדמה, שתצמיח לך קוץ ודרדר, על כל זריעה שתזרע. במקום לעסוק ברוחניות, כפי שהיית עושה בגן עדן, תוציא את כל זמנך בעיסוק בחומריות, ובהוצאת לחם מן האדמה.
במקום להיות איש שעולה אל האש השמיימית- אתה עכשיו "אדם" ואדמה מגדירה אותך, ולכן תשוב אליה במותך.
"ויקרא האדם שם אשתו חווה כי היא היתה אם כל חי", בתחילה קרא לה "אשה"- על שם האש השמיימית, אך כעת, לאחר עץ הדעת, מהותה השתנתה וקורא לה "חווה", כי מעכשיו ראויה להוליד חיים חדשים, ומעכשיו היא אם כל חי. וכן, היא ביקשה לחוות את החומר לכן תקרא חווה מלשון חוויה. לכן מצאנו בתנ"ך קשר בין המילה לחוות למילה דעה. באיוב פרק לב כתוב "ואירא מחוות דעי אתכם" בפסוק אחר כתוב "אחווה דעי אף אני" ובתהלים יט כתוב "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת". בניגוד למילה "אומר" שזו בעצם אמירה מפורשת ולכן נקשרת למילה יום ליום כמו שהיום הוא בהיר וגלוי כך האמירה ברורה וגלויה. בניגוד לכך, המילה יחווה יותר במובן של רגש וביטוי עקיף דבר המאפיין את האשה, וגם לכן מתקשר למילה דעת שהיא גם סוג של חיבור רגשי של השכל לחומר. ולכן זה דווקא בלילה שזה נסתר ועלום, כמו שעלמה נעלמת ונסתרת ומחווה דעתה ברמזים בעקיפין. על פי הקבלה ספירת המלכות הנקראת 'נוקבא' נמשלת ללילה ולירח שמושל בלילה. ומידת הזכר 'תפארת' נמשלת לשמש וליום. והשמש משפיעה מאורה לירח כמו שהזכר משפיע לנקבה המקבלת. ולכן חוה נקראה בשם זה רק לאחר אכילה מעץ הדעת.
לכאורה היה צריך לומר "כי היא תהיה אם כל חי" ולא "היתה"? אלא צריך לומר שבאכלה מעץ הדעת נוצר המצב של הולדת חיים, וחווה היא היתה הסיבה של כלחי שיוולד לאחר מכן, כלומר אֵם במובן של אִם, שאלמלא אכלה מעץ הדעת, היו היא ואדם חיים בגן עדן לעולם, ללא הולדת צאצאים, ובאכלה מעץ הדעת היא האם של כל חי- הסיבה לכל החיים האנושיים שבאו לאחר מכן.
"ויעש ה' אלוקים לאדם ואשתו כתנות עור וילבישם".
לכאורה יש להם כבר חגורות על אזור החלציים שעשו מעלי תאנה, ומדוע ה' טורח לעשות להם כתנות עור ועוד להלבישם?! וכי לא יכלו להתלבש בעצמם, וכי לא יכלו לעשות בגדים בעצמם? בפרט שהצורך בלבוש נוצר מהחטא, והיה מתבקש שלא יהיה חוטא נשכר? ומדוע דווקא כתנות מעור חיה ולא מצמר?
ונראה לומר, שפה כתנות העור לא נועדו לצורך צניעות, כי לכך הספיקו החגורות מעלי התאנה, אלא הכתנות באו להגנה מקור ומפגעי מזג האוויר, שלפני החטא פחות חשו את הגוף החומרי, כי האש האלוקית של הנשמה היתה העיקרית, והגוף החומרי היה רק לבוש חיצוני לנשמה, אך לאחר החטא, שהגוף החומרי תפס את הפיקוד, ממילא החלו לחוש את הקור והחום והוצרכו לבגדים, ובניגוד לשאר בעלי החיים, שעורם גס ומספק הגנה ממזג האוויר גם בלי בגדים, אך עור האדם שהכי עדין ודק, איננו מספק הגנה מפגעי מזג האוויר, כי לפני החטא לא היה צורך בבגדים, ולא חשו את הקור, ורק החטא הוריד אותם למדרגת בעלי החיים ולכן ה' עשה להם דווקא כתנות מעור חיות והלבישם, כדי להזכירם שכפי שכתנות העור הם רק לבוש חיצוני לגוף כך גופם הוא רק לבוש חיצוני לנשמה, והם אמורים להכפיפו לשירות הנשמה ולא להיפך, וגם עכשיו, לאחר החטא, עדיין הם שונים מהחיות בכך שיש להם בחירה לקדש את גופם החומרי, ולעלות בחזרה לדרגתם הקודמת, ולעשותו טפל לנשמה, וזה עיקר תפקידם בעולם שלאחר החטא. ואת המילה "וילבשם" ניתן לקרוא בסדר אותיות שונה- "וּלְבַיְשָם", שכותנות העור הם תזכורת תמידית לחטא, והבושה היא תחילת התשובה, כי אותיות "בושה" הם גם "שוּבָה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך" (הושע יד), כי עיקר התשובה מתחילה בבושה וחרטה על החטא.
וַיֹּאמֶריְהוָהאֱלֹהִים, הֵןהָאָדָםהָיָהכְּאַחַדמִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹבוָרָע; וְעַתָּהפֶּן-יִשְׁלַחיָדוֹ, וְלָקַחגַּםמֵעֵץהַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַילְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּיְהוָהאֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁרלֻקַּח, מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּןמִקֶּדֶםלְגַן-עֵדֶןאֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵתלַהַטהַחֶרֶבהַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְעֵץהַחַיִּים.
"ויאמר ה' אלוקים, הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם".
"ויאמר"- לשון יחיד. "ממנו"- לשון רבים, מקביל ל- "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו"- אל מי ה' אלוקים מדבר? כנראה לפמליא של מעלה- למלאכים ולשרים הממונים, שגם הם נקראים בשם אלוהים, כי ה' הוא "אלוקי האלוהים ואדוני האדונים" (דברים י'). ואכן, דבר זה מקביל למה שאמר הנחש לחווה- "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע"- ומשמע מזה, שגם למלאכים יש ידיעה של טוב ורע, אך כיון שאין להם גוף חומרי מעפר מן האדמה- כמו האדם, ידיעה זו היא ידיעה מנוטרלת ולא יוצרת אצלם פיתויי החומר ותאוות בהמיות, ורק האדם מכל יצורי האדמה הוא גם יודע טוב ורע, וגם מחובר לחומר, ולכן יכול לחטוא ויכול לבחור, מה שאין כן המלאכים, ולהבדיל,שארהחיות בעולם התחתון. כי לשאר החיות יש רק גוף חומרי ואין נשמה שכלית שמעל לגוף, לכן אין להם כלל יכולת בחירה להתנגד לגוף.
המילה "היה" בפסוק זה משמעותה- נהיָה כאחד ממנו- באכלו מעץ הדעת, האדם נהיה כאחד ממנו. "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם"- המילה "לעולם", כאן, היא במובן של זמן ולא במובן של מקום- כמו במשפט "ריבונו של עולם"- שאז המילה "עולם" משמעותה מקום- היקום כולו, וכן- "עולם ומלואו".
ובכלל בלשון התנ"ך- "עולם" זה תמיד במובן של זמן ורק בלשון חז"ל המילה עולם קיבלה צביון אחר של מקום. וכאן המילה "לעולם" מסמלת לנֵצַח- והמילה "לעולם" היא משורש הֶעלֵם, כי הזמן מטבעו מופשט ונעלם, ולא מוחשי וגלוי לעין. כלומר: שעץ החיים בעצם, מעניק לאוכל ממנו חיי נצח. אך האם מספיק לאכול פרי אחד ממנו ואז חיים לעולם?
כי אם כן, הלא לפני החטא, מותר היה לאדם לאכול מעץ החיים, בכלל שאר עצי הגן, ואף היה מצווה לאכול, כפי שנאמר "מכל עץ הגן אכול תאכל", וכנראה שאכל ממנו, ומדוע אכילה זו לא הספיקה לו לחיות לעולם?!
לכן מוכרחים להגיד, שעץ החיים מעניק חיי נצח רק למי שאוכל ממנו באופן קבוע וכל עוד שאוכל ממנו לא מת, כי כנראה יש בו חומר שמשמר את הגוף, ולא נותן לו להזדקן, אך ברגע שמפסיקים לאכול ממנו ממילא הזדקנות הגוף הטבעית גורמת למותו.
ולפני האכילה מעץ הדעת, גופו של אדם, היה חומריות מעודנת ולכן היה ראוי שיחיה לעולם, אך לאחר החטא שנהפכה חומריותו לגסה ובהמית ממילא חלים עליו חוקי הטבע של כל חומר, שסופו להתפורר ולהפרד לחלקיו הבסיסיים. אלא אם כן זכה האדם בכח נשמתו לעדן את חומריותו, כפי שקרה לחנוך ואליהו שעלו בגופם החומרי השמיימה או למשה רבינו שקרן עור פניו ושהה ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני ללא אכילה ושתיה כי גופו החומרי התקדש מכח נשמתו.
לכן כעת, אם אדם יישאר בגן עדן ויאכל מעץ החיים, ממילא לא יהיה לו כל תמריץ לעדן את חומריותו ולקדשה כי באופן קל יותר ישמר את גופו ע"י אכילה מעץ החיים, וכל תכלית בריאתו של אדם תתפספס, ולכן ה' משלחו מגן עדן, ומונע את גישתו לעץ החיים, כדי שיגשים כעת את ייעודו לקדש את החומר, להפוך את הרצון לקבל - שהוא הגוף החומרי - לנתינה, כפי שנשמתו שואפת, ובכך להשליט את הנשמה על הגוף ולקדשו ולעדנו.
"וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ויגרש את האדם..." מדוע צריך לחזור על כך, שאדם נוצר מן העפר מן האדמה, הרי זה כבר נאמר מספר פעמים? ומדוע בהיותו בגן עדן, לא יכול לעבוד את האדמה? ומהם שני הלשונות- "וישלחהו" ואח"כ חוזר "ויגרש את האדם"? ולמה לא כתוב "וישלח את האדם" או "ויגרשהו"? גם המילה לשלח משמע מרצונו בתורת שליחות ולגרש משמע בעל כרחו, בכפיה? והיכן כאן חוה? מדוע אותה לא מגרשים ולא משלחים ואין התייחסות אליה כלל?
יש לזכור שאדם נוצר מחוץ לגן העדן ואח"כ הושם בגן עדן- "וישם שם את האדם אשר יצר", כלומר שאדם נוצר מעפר שמחוץ לאדמת גן עדן. וכפי שהזכרנו, אדמתו ועציו של גן עדן היו מעודנים בחומריותם, מצד הנהר היוצא מעדן שמשקה אותם ומעדנם.
וכאשר ה' מעניש את אדם ואומר לו "בזעת אפך תאכל לחם", ו"ארורה האדמה בעבורך"- נגזר עליו לעבוד את האדמה החומרית שממנה לוקח, ולכן כאן הוא צריך להישלח מגן עדן, כי שם האדמה מעודנת וצריך לצאת ולעבד את האדמה שמחוץ לגן עדן, שהיא נתקללה, והיא חומרית וגסה וצריך לעבדה.
ולכן שתי סיבות לגירוש האדם מגן עדן: א) שליחות לעבוד את האדמה החומרית שממנה נוצר שנמצאת מחוץ לגן עדן, וכן לעבד את האדמה שבתוכו שנהייתה חומרית, כלומר לעדן את גופו החומרי ולקדשו, ואולי שני הדברים באו כאחת, עבודת האדמה הקשה התישה את תאוותיו הבהמיות, כי הבטלה היא אם כל חטאת. ב) הסיבה השנייה לגירושו מהגן, זה כדי שלא יאכל מעץ החיים, ולכן על הסיבה הראשונה נאמר לשון שליחות, כי זה תפקידו בעולם, ועל הסיבה השנייה נאמר לשון גירוש, כי פה אין שליחות אלא רצון ה' שלא יאכל מעץ החיים, ולשם כך צריך לגרשו מהגן ולמנוע ממנו את הפיתוי לאכול מעץ החיים. ולכן כאן כתוב "ויגרש את האדם", שזה כולל גם את חווה, כי גם היא נקראת "אדם", כמו שכתוב לקמן- "זכר ונקבה בראם... ויקרא שמם אדם" כי גם היא אסור שתאכל מעץ החיים ותחיה לעולם. אך לגבי הסיבה הראשונה "וישלחהו... לעבוד את האדמה"- זה נאמר רק על אדם ולא על חווה, כי היא לא לוקחה מן האדמה, וחומריותה לא גסה כמו אדם, ואינה צריכה לעבוד את האדמה ובזיעת אפיה להוציא לחם וחומריותה לא צריכה התשה כמו של אדם, ובטבעה יותר מעודנת ופחות בהמית.
ואכן בהמשך ל"ויגרש את האדם", נאמר "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים". רואים שגירוש האדם זה כדי לשמור את עץ החיים שלא יתקרב אליו, וזה כולל את שניהם.
לגבי הביטוי "מקדם לגן עדן"- זה דומה למה שנאמר לעיל "ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם...". שפירוש המילה "קדם" יכול להתפרש כ"מקודם" (אונקלוס) או מ"קדימה"- מזרח (רש"י), כלומר, לפי אונקלוס גם כאן "מקדם" פירושו מקודם, כלומר, עוד לפני יצירת הגן ולפני החטא, כבר ה' הציב בכניסה לגן, את הכרובים ולהט החרב המתהפכת, כדי לשמור על דרך עץ החיים, (כנראה משאר החיות) ורק לאחר החטא גם האדם גורש מגן עדן, וממילא לא יוכל להכנס כי בכניסה כבר נמצאים מאז ומתמיד הכרובים והחרב.
ואילו לפי רש"י רק לאחר החטא הוצבו ממזרח לגן עדן הכרובים ולהט החרב המתהפכת.
המילים "וישכן... את הכרובים" מזכירות את עניין המשכן שבנה משה במדבר, ואת הכרובים על ארון הברית ששכן במשכן בקודש הקדשים, שמבין שני הכרובים מעל הכפורת אשר על ארון העדות ה' נועד ודיבר עם משה (פרשת תרומה) אך שם הרי מדובר ביצירה מעשי ידי אדם, של כרובים מזהב הפורשים כנפיים איש אל אחיו, ולא במלאכים ממש. הכרובים, במובן של מלאכים (חיות הקודש שעליהם שוכן כבוד ה' במעשה מרכבה) מופיעים בפרק י' ביחזקאל ושם מתוארים בפרוטרוט, והכרובים במשכן ובבית המקדש הם ייצוג פיזי, סמלי, של אותם מלאכים קדושים שבמרכבה: בעלי כנפיים "ופניהם איש אל אחיו", "חוברות אשה אל אחותה". וכנראה אלו מלאכים קדושים ששוכנים בכניסה לגן עדן לשמור את דרך עץ החיים.
לגבי "להט החרב המתהפכת", המילה "להט" מופיעה במלאכי פרק ג' "כי הנה היום בא בוער כתנור... ולהט אותם היום הבא" ששם פירושה חום עצום שישרוף את כל עושי רשעה באחרית הימים, כלומר "להט" משמעותו חום עצום, וכנראה החרב המתהפכת במהירות עצומה יוצרת חום עצום ששורף את כל מי שמתקרב לגן עדן. ולגבי חרטומי מצרים כתוב בפרשת "וארא"- "ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן, וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים"- פה זה מעשי להטים- כישופים, וצריך להבין את הקשר הפנימי בין שתי משמעויות אלו.
מעניין שהמילה להב במובן של להב חרב (שופטים ג' "ויבא גם הניצב אחר הלהב") שגם היא במובן להבה של אש, אולי בגלל שלעשיית להב החרב צריך הרבה אש. וצריך לדעת שהכרובים (שע"פ יחזקאל(פרק י' פס' טו') - הם חיות הקודש) הם אששמיימית, ככתוב ביחזקאל א' "ודמות החיות מראיהםכגחליאש בוערות כמראה הלפידים" וכתוב "מלאכיו אשאוכלה", וכנראה שגם החרב המתהפכת שבידי הכרובים היא חרב אש, וממילא מובן הביטוי- "להט החרב המתהפכת". וכן "עושה מלאכיו רוחות ומשרתיו אשלוהט" (תהילים קד).
ולגבי החרטומים- "בלהטיהם"- הרמב"ן בפרשת "וארא"אומר:"אמרו רבותינו (סנהדרין ס"ז ע"ב) שהם מעשה כשפים ועל ידי מלאכי חבלה הם נעשים, והמילה מגזרת אש לוהט (תהלים קד) והעניין כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש" (להרחבה בעניין עיינו בנספח "קונטרס המטות").
"לשמור את דרך עץ החיים"- מדוע לא להשמיד את העץ הזה וזהו, למה צריך לקיימו ולשמור על הדרך אליו? למה הוא מיועד לאחר החטא? ואולי הוא מיועד לאותם שהצליחו לקדש את החומר כמו חנוך ואליהו שלא מתו גופנית וגופם קיים לעולם ואולי מתאפשר להם לאכול מעץ החיים כדי לשמר את גופם, ואולי מיועד לעתיד לתחיית המתים שהמתים יקומו ויחיו לעולם ולשם כך יאכלו מעץ החיים.
כעת, לאחר סיום סיפור גן העדן, נוכל לחזור ולתרץ את השאלות של פרק א'- של היום השישי לבריאה.
"ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים..." לכאורה "אדם" משמע יחיד אז למה כתוב "וירדו" בלשון רבים? מוכרחים לומר ש"אדם" כולל את שניהם- זכר ונקבה, כמו שכתוב בפרק ה' "ויקרא את שמם אדם", ואז משמע שמתחילה ה' התכוון לברוא זכר ונקבה.
אך בפסוק הבא כתוב "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם"- פה "האדם" זה בלשון יחיד כי כתוב "אותו",ובפסוק הקודם זה לשון רבים? לכן צריך להבדיל בין "אדם ל"האדם", "אדם" לבד זה זכר ונקבה ו"האדם" זה רק הזכר, ואכן בפרק ה' כתוב "ויקרא שמם "אדם" ולא "האדם".
אך מדוע בבריאה בפועל בניגוד למחשבה, ה' בורא קודם את האדם הזכר ורק אח"כ את הנקבה, ולמה לא ברא את שניהם כאחד? פה צריך להכניס בפרטות את סיפור בריאת האדם כפי שמסופר בפרוטרוט בפרק ב', שה' אלוקים ברא את האדם בתחילה לבדו, ורק אח"כ בנה לו עזר כנגדו, כדי להגדיל את הניסיון, ואת תלותו של האדם באשתו, כי אם היו נבראים ביחד לא היה מכיר את המצב של להיות לבד בלעדיה, ועוצמת הפיתוי שלה עליו היתה פחותה, אך לאחר שנברא לבדו וכל החיות שהובאו אליו לקריאת שמות, לא נמצא בהם עזר כנגדו, ואז נבנתה האשה, ואז מצא בה את השותף, ממילא כבר החשש לאבדה היה הרבה יותר גדול ולכן לאחר שאכלה מעץ הדעת, גם הוא אכל, כדי לא לאבדה.
רק לאחר החטא נאמר בפסוק הבא: "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". כי לפני החטא לא היה מושג של "פרו ורבו" כי נועדו להשאר בגן עדן לנצח ורק לאחר החטא השתנה ייעודם, ולכן אלוקים מברך אותם "פרו ורבו ומלאו את הארץ", כי כבר גורשו מגן עדן וצריכים למלא את כל הארץ.
ואז "ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע... ואת כל העץ... לכם יהיה לאכלה" וכל זה לאחר החטא כי לפני החטא נאמר להם לאכול רק מפרי עץ גן העדן, ולא מוזכר עשב זורע זרע ורק לאחר החטא נאמר לאדם "ואכלת את עשב השדה", ו"בזיעת אפיך תאכל לחם".
בסוף הפרשה יתורצו יתר הקושיות מהיום השישי לבריאה, ונעמיק בשלבי הנהגת האדם לפי התוכנית האלוקית.
נחזור לפרק ד'.
וְהָאָדָם, יָדַעאֶת-חַוָּהאִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶדאֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִיאִישׁאֶת-יְהוָה. וַתֹּסֶףלָלֶדֶת, אֶת-אָחִיואֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵהצֹאן, וְקַיִן, הָיָהעֹבֵדאֲדָמָה. וַיְהִי, מִקֵּץיָמִים; וַיָּבֵאקַיִןמִפְּרִיהָאֲדָמָה, מִנְחָה--לַיהוָה. וְהֶבֶלהֵבִיאגַם-הוּאמִבְּכֹרוֹתצֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁעיְהוָה, אֶל-הֶבֶלוְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל-קַיִןוְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹאשָׁעָה; וַיִּחַרלְקַיִןמְאֹד, וַיִּפְּלוּפָּנָיו. וַיֹּאמֶריְהוָה, אֶל-קָיִן:לָמָּהחָרָהלָךְ, וְלָמָּהנָפְלוּפָנֶיךָ. הֲלוֹאאִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִםלֹאתֵיטִיב, לַפֶּתַחחַטָּאתרֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.
"והאדם ידע את חווה אשתו, ותהר ותלד את קין, ותאמר קניתי איש את ה'".
למה לא כתוב "שכב"? רק האכילה מעץ הדעת מאפשרת לאדם לדעת את חווה אשתו, ומדוע כתוב את "חוה אשתו" ולא מספיק לכתוב "והאדם ידע את אשתו"? כי פה לא מדובר בסתם פעולת משגל, פה מדובר בחיבור פיזי ורוחני, פעולה של הגוף שגם הנשמה האלוקית משתתפת בו, ולכן זה קדוש. לא מדובר בשכיבה בלבד אלא בידיעה וחוויה רוחנית, בנוסף לתאווה הגופנית.
"ותאמר קניתי איש את ה'".
על פי פשוטו משמע שחווה אומרת שבאמצעות לידת קין היא קנתה את ה' בתור אישהּ, עד עכשיו רק אדם היה אישהּ, ועכשיו גם ה', כביכול, היא שותפה של ה' במעשה בריאה של קין.
כפי שאמרו חז"ל- שלושה שותפים באדם, ה', אביו ואמו (מסכת נידה ל"א). כי אביו ואמו נותנים לו את הגוף וה' נותן את הנשמה.
ויש לשים לב שחווה היא הראשונה שמבטאת את שם ה' המיוחד- שם הוויה, כי בסיפור גן העדן, בדו שיח בין הנחש לחווה מוזכר רק שם אלוקים, וכנראה לאחר שה' אלוקים מתגלה לאשה ואומר לה "מה זאת עשית" אז נודע לה שמו המיוחד- שם העצם. או שתוספת הדעת לאחר האכילה מהעץ הוסיפה לה ידיעה במהות האלוקית.
ובעצם יש כאן הדרגתיות, כי בשבעת ימי הבריאה מופיע רק שם אלוקים, ובסיפור גן העדן מופיע "ה' אלוקים", ופה לאחר הגירוש מגן עדן מופיע רק שם ה' המיוחד, בכל פרשת קין והבל.
ע"פ המשך הפרשה משמע שה' באמת משתתף בחינוך הילד- קין, ונותן עצות לקין איך להתנהג, בניגוד לאדם שלא אומר כלום. ומשמע שבאמת ה' לוקח באופן אישי את קין במיוחד, וכאילו נזרקה נבואה בפי חווה "קניתי איש את ה'". חווה, כביכול, קוראת לה' להתערב אישית בחייהם, לא כפי שהיה בגן עדן שה' אלוקים רק נתן את הציווי הראשוני לא לאכול מעץ הדעת ואת הענישה והגירוש מגן עדן, בלי להדריך אותם ולהזהיר אותם מהסכנות והפיתויים, כפי שעושה כעת עם קין.
"ותוסף ללדת את אחיו את הבל".
לא מוזכר כאן הריון כמו שמוזכר בקין, ואולי היו תאומים כפי שאומר המדרש. שמו של קין מובן, אך מדוע קראו לשני הבל? המילה הבל מופיעה בספר קוהלת- "הבלהבלים אמר קוהלת, הבלהבליםהכל הבל", אך שם היא מופיעה במובן מושאל, במובן של שקר ודבר חולף ולא קיים, אך מקור המילה מופיע בישעיה נ"ז "ואת כולם ישארוח יקח הבל" וכן במשלי כ"א "הבלנדף", וכן בתהילים ס"ב "אך הבלבניאדם, כזב בני איש, במאזנים לעלות, המה מהבל יחד", שבמקור, משמעות המילה - אוויר חם ללא משקל, ללא קיום, נדף ברוח ובר חלוף, כמו הבל פה של אדם. וממנו נגזרות שאר המשמעויות של שקר וטפשות וחוסר תועלת- "אדם להבלדמה ימיו כצל עובר" (תהילים קמ"ד). וכמו שנאמר על העבודה הזרה "הבל המה מעשה תעתועים" (ירמיה י).
אך לענייננו, מי קרא להבל בשם זה? בניגוד לכל השמות שהוזכרו עד כאן, שהתורה מסבירה את מקור השם, אם זה אדם- "עפר מן האדמה", אם זה אשה- "כי מאיש לוקחה זאת", אם זו חווה- "היא היתה אם כל חי" ואם קין- "קניתי איש את ה'", אך לגבי הבל לא מוזכר מי קרא לו כך ולא מוזכרת הסיבה לשמו.
ומצד שני, שמו באמת ניבא את עתידו, כמו משב אוויר חם שחולף, ולא משאיר סימן, כך חייו של הבל היו קצרים ולא הותירו סימן ולא זכר, ללא ילדים וללא שום דיבור מפיו שמופיע בתורה, אך מי יקרא לבנו כך?
"ויהי הבל רועה צאן וקין היה עֹבד אדמה".
צאן בכל התורה אלו כבשים ועזים- "ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים" (ויקרא א), אך מדוע בחר הבל בעיסוק זה, והלא לא הותר להם בשר חיות ובהמות לאכילה עד לאחר המבול, ולמה לו לרעות צאן שממילא לא יכול להתפרנס ממנו? ואם בשביל החלב, לא צריך צאן, בשביל זה מספיק פרה אחת וחלבה יספיק לכל המשפחה הקטנה של ארבעה אנשים- אדם, חווה, קין והבל, ולשם כך לא צריך לרעות עדר של כבשים ועזים שזאת משמעות המילה צאן.
"וקין היה עֹבד אדמה".
עבד נכתב בלי וא"ו ואפשר לקרוא זאת עֶבֶד אדמה לעומת הבל שהיה "רועה" שזה מנהיג- "ה' רועי לא אחסר", וכל מנהיגי ישראל הגדולים, בתחילתם היו רועי צאן- יעקב, משה, דוד, אז יש לנו פה מלך מול עבד.
"ויהי מקץ ימים ויבֵא קין מפרי האדמה מנחה לה',והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן ויִשע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה"
קין הוא היוזם להביא מנחה לה', והוא הראשון בעצם שנותן תודה לה', כי באדם וחוה לא מוזכר דבר כזה בפירוש (אמנם הגמרא במסכת עבודה זרה ח' ע"א מביאה ברייתא שאדם הראשון הקריב שור, פר מקרן מפריס, אך על פי הפשט, זה לא מוזכר),וגם הבל רק בעקבות קין מביא גם הוא מנחה לה', אך קין הוא הראשון בעולם שעלה בדעתו להודות לה', ודווקא לו ה' לא שעה ומנחתו לא התקבלה?!
המילה "שעה" מציינת פנייה ועיסוק וכן גם המילים ישועה ושעשועים- ילד שעשועים שכל תשומת הלב אליו.
לכאורה הבל הביא "מבכורות צאנו ומחלביהן", האם שחט אותם בתור קרבן לה'? הרי לא מוזכר כאן שבנה מזבח, גם המילה "מנחה" מציינת בדר"כקרבנות מהצומח כמו "סולת מנחה בלולה בשמן"(במדבר כ"א) או מלשון דורון ומתנה כמו שיעקב נתן לעשו ואילו קרבנות בהמה נקראים "זבח" וקרבן, ולא מנחה, וגם הרי עדיין לא הותר להרוג בהמות וחיות, ולא ייתכן שבלי הוראה משמים על דעת עצמו הבל ישחט בהמה, אפילו אם זה קרבן לה'? ואם לא שחט את הבכורות שהביא, מה פירוש מחלביהן, הרי החלבים שמקטירים על המזבח נמצאים בבטן הבהמה, ולשם הוצאתם צריך לשחוט את הבהמה? וזאת ניתן לתרץ, שכאן "חלביהן" לא במובן החלבים שבתוך הבהמה אלא חלביהן במובן הבהמות הכי מובחרות, כי המילה "חֵלב", בנוסף למשמעות שומן שבתוך בטן הבהמה גם משמשת בהשאלה כביטוי לחלק הכי מובחר- "עם חֵלב כליות חטה..." (דברים ל"ב), "עִם חֵלב כרים ואילים" (שָם) "ואכלו את חֵלב הארץ" (בראשית מ"ה).
וכל זאת בניגוד לקין, שלא מוזכר שהביא מביכורי פרי האדמה או מחלביהן, אלא רק "ויבא קין מפרי האדמה", ובכך שבהבל מודגש שהביא "מבכורות צאנו ומחלביהן", משמע שקין לא הביא מהמובחר, ולכן ה' לא שעה אל מנחת קין, רק שעה אל מנחת הבל. אמנם אתה קין היוזם בכלל של הבאת מנחה לה', אך אם כבר מביאים מנחה לה', תביא את הכי טוב, ואם את הכי טוב אתה משאיר לעצמך, עדיף שלא תביא בכלל, מאשר שתביא רק כדי לצאת ידי חובה.
ודווקא הבל שכשמו בהתלהבותהלב- הביא את הכבשים הכי יקרות לו, שנולדו ראשונות בעדרו, והכי מובחרות ושמנות, אמנם ברעיון הכרת התודה הוא רק מעתיק מקין שהגה זאת לראשונה, אך החיקוי עלה לאין ערוך על המקור, ולכן ה' שועה גם אל הבל וגם אל מנחתו, בניגוד לקין, שלא שועה לא אליו ולא אל מנחתו.
אך באיזה אופן ה' שעה אל מנחתו של הבל ואל הבל עצמו? האם יצאה אש משמים ואכלה את הכבשים שהביא כפי שענה לאליהו בהר הכרמל (מלכים א' יח')? אך אם כן, מדוע כתוב "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" מילא אל מנחתו אפשר להבין, אך אליו איך שעה? הרי לא מוזכר שדיבר איתו, ולהיפך דווקא לקין שלא שעה, דווקא כן דיבר.
ואולי ניתן לומר שבכך שלא שעה אל מנחת קין, בכך הוברר שהעדיף את הבל עצמו על פני קין. ובכך ששעה אל מנחת הבל, הוברר שלא שועה אל קין עצמו. כי באופן טבעי היתה ביניהם תחרות, מי ימצא חן בעיני ה' יותר.
"ויחר לקין מאוד ויפלו פניו".
חווה קראה לקין בשמו, על שם הקניין, בשורש ק.נ.ה, אך שמו של אדם משפיע על מהותו במספר דרכים, וכך הפך קין לאוהב קניינים, ולכן בחר בעבודת האדמה וצבירת רכוש, ובתור אדם רכושני, צרה עינו לתת ממבחר יבולו לה', ולכן נדחה ע"י ה', אך השרש קנה מכיל בחובו גם את השורש ק.נ.א. ובעל קניינים, בדר"כ רגש הקנאה אצלו מפותח כי הדשא של השכן תמיד ירוק יותר וכאשר ה' העדיף את מנחתו של הבל, בערה בו קנאתו ויחר לו מאוד "ויפלו פניו". ויותר ממה שה' לא קיבל את מנחתו, כאב לו שאת של הבל הוא כן קיבל. וגם עבודת האדמה שהתקללה ע"י ה' לאחר חטא עץ הדעת, הגבירה את חומריותו של קין והגבירה בו את יסוד העפר שהוא הרצון לקבל הגדול ביותר, ובמקום לקדש את החומר בעבודת האדמה, קרה להיפך, שחומריותה חילנה את נשמתו, ושיעבדה אותה אליה (ולכן הביטוי "עבד אדמה") כך שהעדיף לשמור לעצמו את מיטב פרי האדמה, ולתת לה' את הפחות טוב. בניגוד לנח שבו נאמר "איש האדמה" במובן אדון האדמה, ולא עבד האדמה.
לעומת זאת הבל התייחס לחיי עולם הזה כהבל חולף, והתרחק מהקניינים החומריים ומעבודת האדמה שהתקללה, ומיסוד העפר, ובחר ביסוד הרוח, כי אמנם ההבל הוא דבר חסר ממשות, אך בכל זאת להבת אש זקוקה להבל, כדי להתלהב והתלהבות היא בלב, ולכן שלוש המילים, הבל, להב, הלב, מורכבות מאותן אותיות. ולכן הבל בחר להתעסק בדבר שראה שהבורא התעסק בו, וזה בהלבשת אדם וחווה מעורות חיה, ולכן בחר הבל לרעות עדר כבשים ועזים, ולהפיק מצמרם של הכבשים בגדים ללבוש, ומעורות העזים שמתו באופן טבעי- שטיחים ושמיכות, ומשערות העזים- שקים- להכיל בהם את גרעיני החיטה והקטניות שייצר קין, כדי לאגור אותם בקיץ לצורך החורף. כמו כן, רעיית הכבשים מפתחת את הרצון לתת, כי חוסר האונים של כבשים שמטבען חסרות הגנה לחלוטין, ותפקיד הרועה זה לשמור ולטפל בכל כבשה חולה ושבורה ולהשגיח שלא יפלו מראש ההר, וכן רעיית הצאן מאפשרת התבודדות והתבוננות בבריאה והתעלות ברוחניות, ולכן גם אברהם וגם יעקב ומשה ודוד, כולם היו רועי צאן. ולכן כאשר הבל מביא מנחה לה', הוא מביא מבכורות צאנו ומהמשובחות ביותר ולא מתקמצןושומר לעצמו את הטובות ביותר, כי רוצה לתת, ורואה בקנייניות הבל חולף, ובדבקות בבורא את תכלית האדם בעולם. ודבקות בבורא זה ע"י דבקות במידותיו- רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת. ורעיית צאן מפתחת מדות אלו.
"ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך".
לכאורה מה השאלה? ברור שיכעס קין, כי ה' לא קיבל את מנחתו? דווקא אל קין ה' מתגלה ומדבר איתו בשם המיוחד- שם הוויה, זו ממש התגלות נבואית, ומעיד על קין שהיה בדרגה של נביא, ולעומת זאת אין אף דיבור עם הבל. אפילו לא מזהירים אותו לסכנה לחייו מצד קין ודווקא הוא בתכונותיו והתנהגותו ראוי היה להתגלות נבואית, ולא קין עובד האדמה?
צריך לשים לב לכפילות "חרה לך ונפלו פניך" שמקביל לפסוק "ויחר לקין מאוד ויפלו פניו".
"ויחר לקין מאוד"- זה מובן שקין כעס מאוד, שהרי הוא היה הראשון שחשב להביא מנחה לה', ודווקא אליו ה' לא שעה, ודבר שני, "נפלו פניו", זה מאפיין בושה כפי שאונקלוס מתרגם:"אתכבישואפוהי", כבש את פניו כמו שאדם מתבייש כובש בידיו את פניו. ועל מה היה לו להתבייש? כי הרי הוא היה הבכור, וכשהבל מביא מבכורות צאנו זה סוג של עקיצה לקין, אתה הבכור היית צריך להביא ביכורים מפירות האדמה, ודווקא אני, הבל הצעיר ולא הבכור, חשבתי על כך שצריך להביא בכורות מצאני, ואכן קין התבייש בכך שאחיו הצעיר צדק ועלה עליו במנחתו.
כמו כן, ביריבות האידיאולוגית בינו ולבין הבל, שלשיטת קין צריך דווקא לעבוד את האדמה החומרית המקוללת ולקדש אותה, ולא לברוח אל חיי הרוח וחיי נזירות וסיגופים, לכאורה בכך שה' שעה אל הבל ואל מנחתו, התברר שצדק הבל ודווקא קין שבחר בעבודה הקשה יותר, נכשל ובמקום לקדש את החומר, החומר חילן אותו, ולכן ה' לא שעה אל מנחתו, ואין בושה יותר גדולה מדרך חיים מוטעית.
לכן ה' פונה אל קין ואומר לו- למה חרה לך ולמה נפלו פניך? אין לך מה לכעוס ואין לך מה להתבייש, דרכך היא רצוני האמיתי, וזו תכלית הבריאה ולא דרכו של הבל, כי דרכו של הבל לברוח מהחומר אל חיי הרוח, זו הדרך הקלה,אך תכלית הבריאה- זה דווקא להתמודד עם יסוד העפר ולקדשו, וגם אם נופלים מדי פעם, צריך לקום מחדש ולהתמודד כי "שבע יפול צדיק וקם"(משלי כ"ד). צדיק זה לא מי שלא נופל, צדיק זה מי שנופל וקם נופל וקם, ולא מרים ידיים.
לכן דווקא אליך אני מתגלה ודווקא איתך אני מדבר ומחנך כי דרכך היא הקשה אך האמיתית.
"הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו".
דווקא בדרכך, אם תנצח את החומר ותיטיב אותו ותקדש את יסוד העפר, אז- "שאת"- תתנשא מעל הבל ותישא פניך ולא יפלו פניך, כי לפי הצער- השכר, ולפי המאמץ- התמורה, ותישא את החומר למדרגת הנשמה ותקדש אותו, אך מצד שני, יש סכנה בדרך זו, שאם נופלים בידי החומר, אז הנפילה קשה יותר ממי שלא מתמודד עם החומר- כמו הבל. ולכן אם לא תיטיב- את החומר ולא תקדש אותו, אז אין באמצע, או שמקדשים את החומר או שנופלים בידיו ומחלנים את הנשמהכי "לפתח חטאת רובץ". יסוד העפר שבמהותו זהו הרצון לקבל והתאוות הבהמיות שבגוף, מחכיםשתפתח להם פתח קטן להכנס לנשמה, ואם לא תעמוד על המשמר, הם יכנסו וישעבדו את הנשמה לצרכי הגוף.
כי "אליך תשוקתו ואתה תמשול בו" - למרות שכוחו גדול, עדיין הנשמה שלך יכולה למשול בחומר ולהכניעו לרצונה, ולהפכו מרצון לקבל, לרצון לקבל על מנת לתת, ובכך לקדשו, כך שגם כשתמלא תאווה מסויימת של הגוף, כגון: אכילה ושתייה, ואתה לכאורה מקבל ולא נותן, עדיין אפשר לעשות זאת בצורה קדושה של נתינה, ע"י כוונה טהורה של אכילה לצורך קיום הגוף לעבודת ה', כך שגם תאווה פשוטה, משמשת כלי שרת לצורך נתינה לבורא, וכן שינה לצורך אגירת כוחות, וזיווג לצורך מצווה של שמחת האשה ופריה ורביה. כך שבכל רצון לקבל של הגוף, ניתן לשתול כוונה של נתינה שבכך מקדשים את החומר, לרצון לקבל על מנת לתת, וזה פירוש "בכל דרכיך דעהו"(משלי ג).
אך לשם כך צריך שיהיה רצון לקבל גדול כדי שכשתהפכהו לרצון לקבל על מנת לתת, תהיה נתינה גדולה, אך מי שבורח מהחומר ומדכא את צרכיו הגופניים ומתנזר ומסתגף ומקטין את הרצון לקבל שלו, אז גם הרצון לתת שלו יהיה בכמות קטנה יותר. אמנם יהיו לו פחות סיכונים ליפול בידי החומר, אך גם פחות עלייה, ממי שחומרו גדול והפכו לנתינה(עיין הקדמה לפירוש הסולם).
מעניין שאותה לשון שה' אומר לקין לגבי היצר הרע שבגופו "אליך תשוקתו ואתה תמשול בו", אותה לשון אמר לאשה לגבי אדם "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", כלומר יש פה הקבלה בין היצר הרע לאשה, ואכן חז"ל משווים ביניהם ואומרים "יצר, אשה ותינוק תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (מסכת סוטה מ"ז). כלומר אדם לא יכול לומר אני מתנזר מאשתי ומיצר הרע ומתבודד במנזר ומתעלם מהחומר, להיפך, אדם צריך להתמודד איתם ולחיות איתם ולקדש אותם ולא שהם יורידו אותו אליהם("ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" רש"י בדברים ו' בשם ספרי אומר בשני יצריך – כלומר, צריך לעבוד את ה' גם ע"י יצר הרע).
והבל בחר ביסוד הרוחני יותר שמורכב מאש ורוח "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" (תהלים ק"ד), כמו שמו- הבל- שמורכב מאוויר ואש ויוצא הבל חם- כמו קדרה מהבילה, ומעניין שגם הנשמה היא משורש נשימה שכמו הבל הפה, מורכבת מאוויר ואש, והבל בחר בחיי הנשמה בלבד, ולכן לא היה לו קיום, כי לא לשם כך ירדה הנשמה לגוף חומרי מיסוד העפר, אלא כדי לקדשו ולכן הבל חלף מהעולם ולא הותיר זֵכר בדיוק כמו שמו, וכבר אמר שלמה בחכמתו "כי בהבל בא ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה" (קהלת ו').
וַיֹּאמֶרקַיִן, אֶל-הֶבֶלאָחִיו; וַיְהִיבִּהְיוֹתָםבַּשָּׂדֶה, וַיָּקָםקַיִןאֶל-הֶבֶלאָחִיווַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶריְהוָהאֶל-קַיִן, אֵיהֶבֶלאָחִיךָ; וַיֹּאמֶרלֹאיָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵראָחִיאָנֹכִי. וַיֹּאמֶר, מֶהעָשִׂיתָ; קוֹלדְּמֵיאָחִיךָ, צֹעֲקִיםאֵלַימִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּראָתָּה, מִן-הָאֲדָמָהאֲשֶׁרפָּצְתָהאֶת-פִּיהָ, לָקַחַתאֶת-דְּמֵיאָחִיךָמִיָּדֶךָ. כִּיתַעֲבֹדאֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵףתֵּת-כֹּחָהּלָךְ; נָעוָנָד, תִּהְיֶהבָאָרֶץ. וַיֹּאמֶרקַיִן, אֶל-יְהוָה:גָּדוֹלעֲוֺנִי, מִנְּשֹׂא. הֵןגֵּרַשְׁתָּאֹתִיהַיּוֹם, מֵעַלפְּנֵיהָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִינָעוָנָד, בָּאָרֶץ, וְהָיָהכָל-מֹצְאִי, יַהַרְגֵנִי. וַיֹּאמֶרלוֹיְהוָה, לָכֵןכָּל-הֹרֵגקַיִן, שִׁבְעָתַיִם, יֻקָּם; וַיָּשֶׂםיְהוָהלְקַיִןאוֹת, לְבִלְתִּיהַכּוֹת-אֹתוֹכָּל-מֹצְאוֹ.
"ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".
מה אמר קין להבל אחיו? מדוע הרג קין את הבל אחיו אחרי התגלות כזאת של ה' אליו? מה יש לו לקנא בהבל לאחר כזאת התגלות? הלא כל קנאתו בהבל נבעה מהרצון למצוא חן בעיני ה', אז איך עושה מעשה שהכי לא ימצא חן בעיני ה'? ומה ההדגשה פעמיים בפסוק זה של הבל אחיו, הרי ידוע כבר שהוא אחיו?
ונראה לומר שכיון שלא מוזכרת שום אמירה של קין אל הבל, כנראה שאמר לו וסיפר לו על התגלות ה' אליו כי וודאי שזה אירוע שלא קורה כל יום, בפרט שלקין זו היתה פעם ראשונה בחייו שה' מתגלה אליו, ובכלל פעם ראשונה שה' מתגלה למישהו לאחר הגירוש מגן עדן, ועוד התגלות של שם הוויה בלבד, שלא היתה כך בגן עדן, ששם ההתגלות היתה בשם ה' אלוקים, וכאן בעצם ה' נענה לבקשתה של חווה שאמרה "קניתי איש את ה'", שיהיה שותף בחינוכו של קין, כמו אבא אמיתי. וכנראה שהבל לא האמין לדבריו של קין על ההתגלות, כי הלא ה' שעה אל מנחתו שלו ולא של קין, אז קל וחומר שלא יתגלה אל קין, ואליו לא. וכל הדו שיח הזה התחולל בהיותם בשדה ולכן כתוב "ויהי בהיותם בשדה" ולא כתוב "ובהיותם בשדה" אלא "ויהי"- כלומר שכל הוויכוח היה בהיותם בשדה, ואז קין "קם על הבל אחיו ויהרגהו", כי קין הבין, שכל עוד הבל אחיו קיים, תמיד ההתייחסות של ה' אליו תהיה בהשוואה לאחיו הבל, וכיוון שהבל אחיו, לא עובד אדמה ולא עוסק בחומר, ממילא התאוות הבהמיות שלו ברמה פחותה משל קין, ותמיד יהיה לו קל יותר לגבור על החומר ולשאוף אל הרוח, ולכן מראש, התחרות לא הוגנת, ואין לקין סיכוי נגדו.
ומזה שאל הבל ה' לא התגלה ואליו כן, הבין קין שהוא כאן העיקר, והמציאות של הבל, זה יותר בתור ניסיון עבורו כמו הנחש עבור האשה, והאשה עבור אדם, ולכן באמצעות חיסולו של הבל תיעלם הסיבה לכשלונו, ולכן ההדגשה כאן פעמיים "אחיו", "אחיו", להדגיש שמכך שהם שני אחים, תמיד תהיה השוואה ביניהם ואף פעם לא יסתכלו על קין בתור אישיות בפני עצמה, אלא בהשוואה לאחיו. אמנם המעשה של רציחת אחיו חמור, אך הוא חד פעמי, ואילו חיים בצד אחיו, הם מבחן אין סופי של כל מעשה ומעשה שלו נבחן לצד מעשי אחיו וממילא כשלונות חוזרים ונשנים לאורך כל חייו.
"ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך, ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי?!"
גם אל אדם לאחר החטא, ה' פונה בשאלה- "אייכה" וכאן לקין הוא שואל "אי הבל אחיך" ומדוע לא שאלו אייכה? כי אדם התבייש בחטא והתחבא בתוך עץ הגן ולכן ה' שאל אַיֵיכּה, אך כאן קין לא מתבייש בחטא ולא מתחבא, להיפך, כשה' שואל "אי הבל אחיך" הוא חושב שה' לא רואה הכל וניתן לגנוב את דעתו של ה' חלילה, ולומר לא ידעתי, "השומר אחי אנכי?!" יש כאן גם רמיזה לה' מדוע לא שמרת על הבל, אם כל כך אכפת לך ממנו? וייתכן שקין טעה לחשוב שה' לא יודע שהבל נרצח כי אם היה יודע ודאי היה שומר עליו מפניו ומזהיר אותו מפני קין, כמו שהזהיר את קין עצמו לפני כן. ואם ה' לא עשה זאת, אז או שנגזר על הבל למות משמים, ואם כך קין רק היה שליח, ואם לא נגזר עליו למות, אז איך קין הצליח להרגו? סימן שלא הכל בידי שמים, וניתן גם לגנוב דעת עליון, להכחיש את המעשה, כי אחרת קשה להבין את עזות הפנים של קין בפני ה' ע"י הכחשתו כל קשר לעניין.
ובאמת נשאלת השאלה מדוע ה' נתן לקין לרצוח את הבל ומדוע הבל נרצח, מה חטא הבל כלפי שמים שנגזר עליו למות ואם לא נגזר עליו למות אז איך קין יכול להרגו?ואפילו עניין של תיקון גלגול קודם לא שייך פה, כי היו ראשונים בבריאה, ועוד לא מת אף אחד שיהיה שייך עניין של גלגול.
יש ליישב זאת ע"פ דברי "אור החיים" הקדוש בפרשת "וישב" על הפסוק "וישמעראובן ויצילהו מידם"- אומר ה"אור החיים": "פירוש, לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה, מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים".
ע"פ דברים אלו, ניתן לומר, שהבל אכן לא נגזר עליו למות, כי להיפך, ה' שעה אל מנחתו ואליו, ואין סיבה שייגזר עליו למות, אך יכולת הבחירה של קין בתור אדם עם נשמה, מאפשרת לו להרוג אדם גם אם לא התחייב אותו אדם מיתה בידי בית דין של מעלה. כמובן, שאם לאדם יש זכויות רבות ה' מתערב ומציל אותו מידי מבקש רעתו, אך על פי רוב ה' לא פוגע ביכולת בחירה של אדם, ולכן שמואל הנביא כשה' שולח אותו למשוח את דוד למלך, אומר לה' "איך אלך ושמע שאול והרגני?"(שמואל א' טז') וה' נותן לו עצה שילך בתחבולה, כך ששאול לא יידע, משמע שיש בידי שאול להרוג את שמואל למרות שלא נגזר על שמואל למות, והוא אף הולך בשליחות ה', וזו גם הסיבה שדוד המלך כשמוצע לו ע"י גד הנביא לבחור באחד משלושה עונשים, על חטא הספירה של עם ישראל, הוא בוחר- "נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה"(שמואל ב' כד') ומעדיף את עונש הדבר ולא ליפול בידי אויביו, וזה מהסיבה שאדם בעל בחירה, קשה מאוד להנצל מידו.
"ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", לכאורה מדוע לא אמר- נשמתו של אחיך צועקת אלי מן השמים? כפי שהסברנו, נשמתו של הבל השתוקקה להדבק בבורא, ורק דמו של הבל ששם נמצאת "הנפש הבהמית- "כי הדם הוא הנפש", והיא מקורה בעפר מן האדמה, דם בא מאדמה, כמו כל היצורים החיים על פני האדמה, שנפשם הבהמית באה מן האדמה, ואליה היא שבה, כך נפשו הבהמית של הבל השוכנת בדמו, חזרה אל העפר והיא זו שמצירה על אובדן הנשמה ופרידתה ממנה, כי בהיותה קשורה אליה גם הנפש הבהמית מתקדשת מכוחה וכעת נאלצת לחזור לעפר, ולכן צועקת מן האדמה על העוול שנעשה לה. כי אלמלא הרצח ייתכן שהבל היה עולה בגופו השמימה כפי שאירע לחנוך.
"ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך".
המילים- "מן האדמה" יכולות להתפרש- ארור אתה יותר מהאדמה (שכבר נתקללה בחטא עץ הדעת) או, ארור אתה מהאדמה- כלומר: בגלל האדמה, כלומר: בגלל יסוד העפר שבתוכך שגרם לך את החומרנות והקנאה, כלומר, כיון שנכנעת ליסוד האדמה שבך ונהיית עֶבֶד האדמה, והכפפת את נשמתך לְמָרוּת האדמה, במקום להיפך, לכן ממילא אתה ארור, כי הרי האדמה כבר נתאררה בחטא עץ הדעת ("ארורה האדמה בעבורך"), ואם היא שולטת בך ממילא גם אתה ארור מכוחה.
"אשר פצתה את פיה"- צירוף מילים זה מופיע שוב בפרשת "קורח" שמשה אומר "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם..." אך שם האדמה פוצה את פיה על פי ציווי ה' ובולעת את עדת קורח, ואילו כאן כנגד רצון ה', ובשיתוף פעולה עם קין החוטא, ופוצה את פיה כדי לקחת את דמי הבל מידי קין אחיו.
ולכאורה, כאן האדמה לא באמת פצתה את פיה כמו בעדת קורח שהיה נס, אלא כאן באופן טבעי, דמו של הבל נספג באדמה כמו כל נוזל שנופל על הארץ, ומה האדמה אשמה הרי היא פאסיבית לחלוטין?
הקשר בין האדמה לרצח, מופיע מספר פעמים בתורה, אך יותר בהקשר של ארץ ישראל, כמו שמופיע בפרשת "מסעי" בעניין ערי מקלט הרוצח "ולא תחניפו את הארץ, אשר אתם בה, כי הדם, הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר, לדם אשר שפך בה, כי אם, בדם שופכו" (במדבר ל"ה), וכן בעניין עגלה ערופה, שמשם משתמע שיש שיתוף פעולה, גם אם פאסיבי, של האדמה עם הרוצח, ולכן צריך לכפר ע"י עגלה ערופה בנחל איתן, או אם ידוע מי הרוצח אין כפרה לארץ אלא בדם הרוצח, כלומר- דם תמורת דם.
לעומת זאת, לגבי חיה ועוף טהורים יש מצווה לשפוך את הדם על הקרקע ולכסותו בעפר- כמו שנאמר "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר ייאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר, כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" (ויקרא י"ז).
אך לגבי בהמות טהורות, כבקר וצאן, נאמר "רק חזק, לבלתי אכל הדם, כי הדם, הוא הנפש, ולא תאכל הנפש, עם הבשר. לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו, כמים" (דברים י"ב), פה יש מצווה לשפוך הדם על הארץ אך לא לכסותו בעפר.
ולגבי קרבנות, זריקת הדם על המזבח היא עיקר הכפרה- "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא י"ז), וכן- "ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלוקיך, ודם זבחיך יישפך על מזבח ה' אלוקיך והבשר תאכל" (דברים י"ד).
וכבר אמר שלמה בחכמתו "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן-הבהמה אין, כי הכל הבל. הכל הולך, אל-מקום אחד, הכל היה מן-העפר, והכל שב אל העפר. מי יודע, רוח בני האדם העולה היאלמעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג).
ופה ודאי שמדובר על הנפש הבהמית שבאדם ולא חלילה הנשמה שהיא ודאי שעולה למעלה, אלא כאן מדובר על הנפש הבהמית שבאדם, ששלמה מסתפק אם גם היא עולה למעלה או חוזרת לעפר, כמו שאר חיות ובהמות.
ולכאורה מפרשתנו משמע שנפש הבהמית שבאדם חוזרת לעפר, כפי שה' אומר לקין "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", וגם לאדם ה' אומר "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
אז אמנם האדמה היא פאסיבית כאשר אדם רוצח את חברו, אך בסיכומו של עניין היא נהנית מהרצח בכך שמקבלת את הדם לתוכה, ומחזירה לעצמה את הנפש הבהמית של הנרצח מוקדם מהצפוי, ולכן היא שותפה בעניין.
"כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ".
מידה כנגד מידה, עד כה עבדת את האדמה והיא נתנה בך כוח שלילי, כעת האדמה, גם את כוחה החיובי של גידול פירות וירקות, לא תוכל לתת לך, ולכן נע ונד תהיה בארץ, בחיפוש אחר פרנסה, ותוכל להתפרנס מעיבוד אדמה של אחרים ולא יהיו לך קניינים משל עצמך. שזה מה שגרם לך לקנאה ולחומרנות.
כלומר, קין נכשל בניסיון לקדש את האדמה, ובמקום להיטיבה רק קלקלה, ולכן גורש ממנה. כפי שאביו- אדם, גורש מגן עדן, כך קין בנו גורש מהאדמה. ויקח עשרה דורות עד שיימצא האדם ששוב יתמודד עם האדמה.
וזהו נח- שגם יִקָרֵא "איש האדמה", ובמקום נע ונד יהיה נח. וקין שהיה עבד אדמה בסופו של דבר היה נע ונד.
"ויאמר קין אל ה' גדול עווני מנשוא".
האם יש פה סימן קריאה! כלומר הודאה וחרטה, או סימן תמיהה?! אתה ה' שנאמר עליך "נושא עוון ועובר על פשע" לא תוכל לשאת את עווני?! עד כדי כך הוא גדול?!
"הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני".
קין אומר לה': להיות עובד אדמה אינני יכול יותר, ולהיות כמו הבל- דבק בעליונים- אינך רוצה, כי פניך מוסתרים ממני בגלל חטאי, נותר לי רק לנוע ולנוד בארץ ללא מנוחה וללא תכלית וללא שום ייעוד בחיים.
"והיה כל מוצאי יהרגני".
לכאורה, כדי למצוא את קין צריך שיהיו בני אדם בעולם, וכרגע יש רק את אדם וחווה חוץ מקין, ואם מדובר על חיות ובהמות, מדוע שיהרגו את קין, ומה השתנה מקודם החטא? למה אז לא חשש שיהרגוהו חיות השדה?
בעניין רצח, יש מושג של גואל הדם, כלומר אחד מקרובי משפחתו של הנרצח, מוטל עליו להמית את הרוצח,כנאמר בפרשת "מסעי"- "גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו".
ולכן קין אומר- "והיה כל מוצאי יהרגני", קין לא אומר כל מי שאפגוש בדרך יהרגני, אלא "כל מוצאי", במובן מי שמחפש אותי לְשֵם כך ומוצא אותי, דהיינו גואל הדם, כפי שמופיע בפרשת "מסעי"-"ומצא אותו גואל הדם...".
גם בספר משלי השרש "מצא" משמש דווקא במקום של חיפוש ומאמץ, ולא מקריות, כפי שהחכמה אומרת "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'"(משלי ח'), וכן "חיים הם למוצאיהם" (משלי ד) והרי החכמה לא נמצאת במקרה, אלא רק לאחר לימוד וחיפוש, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין"- וכך בקהלת (ז'), "אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי, אדם אחד מאלף מצאתי..." משמע, שלמצוא זה רק לאחר מאמץ של חיפוש, וכן "מצא אשה מצא טוב" (משלי יח').
ולכאורה מי בעולם יכול לגאול את דמו של הבל? הרי קרובי משפחתו הם אדם וחווה, שודאי לא יהרגו את קין בנם, כדי לגאול את דמו של הבל? ואולי הכוונה של קין, לצאצאים הבאים של אדם וחוה, כגון שת וילדיו, או צאצאיו של קין עצמו, שהרי הם כולם בבחינת קרובי משפחה של הבל, וממילא גואלי דם פוטנציאלים.
ועדיין נשאלת השאלה, מה תלוי זה שקין נע ונד, לעניין החשש מגואל הדם שיהרגהו? הלא על אחת כמה וכמה שאם הוא נמצא במקום אחד קבוע, הרבה יותר קל למצוא אותו ולהרגו? אך זאת ניתן לתרץ, שאם קין נמצא קבוע במקום אחד בחיק משפחתו וידידיו, הוא מוגן מפני גואל הדם, כי הנ"ל יחשוש לגאולת דם נגדית מצד קרוביו של קין או שימנעו בעדו מלהרוג את קין. אך כאשר קין נע ונד בארץ לבדו ללא משפחתו, קל להרגו ואין מי שיֵדע מי הרגו, וכך אין חשש לגאולת דם נגדית, וגם אין מי שימנע מגואל הדם להרוג את קין.
"ויאמר לו ה', לכן כל הורג קין שבעתיים יוקַם, וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו".
המילה "יוקַם" פה משמעותה יִנָקֵם ע"י מישהו, ולא במשמעות "יוקם" מלשון- יועמד, כמו "נאום הגבר הוקם על" (שמואל ב, כג) כי מצאנו בפרשת "משפטים"- "וכי יכה איש את עבדו... ומת, נקום ינקם, אך אם יום או יומיים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא." מפה רואים, שהמילה- "יוקם" היא משרש נקמה, בפרט כשבאה בהקשר של רצח. ולכן יש דגש באות ק' של יוקם בגלל הֵעלמות האות נ'.
ולכאורה כל העניין לא מובן, הרי מדובר פה ברצח במזיד של הבל, ומדוע בכלל ה' צריך להרגיע את קין, ולדאוג להרגיע את פחדיו, ולהבטיח שמי שיהרוג את קין, ינקם פי שבע (ע"י מי?!) מדוע מי שהורג את קין גרוע ממי שהרג את הבל (קין!)? וגם העונש שקין קיבל- "נע ונד תהיה בארץ" זה בעצם עונש גלות, שבתורה מקבל רוצח בשגגה שגולה לעיר מקלט ולא רוצח במזיד שדינו מוות?
כמו כן, אזהרתו של ה', שכל הורג קין שבעתיים יוקם, מוכיחה שחששו של קין, זה מגואל הדם, ולא מחיות ובהמות, כי אם מדובר בחיות, מדוע אזהרה כזאת תרתיע אותם, הרי הם לא מודעים לכך בכלל, וגם מה יעזור לקין שינקמו בחיה שתהרוג אותו? אך אם מדובר בגואל דם אנושי, אז ברור שאזהרה כזאת של ה', תרתיע את גואל הדם מלהרוג את קין, אך כיצד יֵדעו כל בני האדם על אזהרה זו של ה', שנאמרה בעצם רק לקין? לכן ה' שם אות לקין- "לבלתי הכות אותו כל מוצאו", לא רק שלא יהרגוהו, אלא אפילו מכה בעלמא, ומהו האות שה' שם לקין? חייב להיות שבאות ששם לו מפורשת האזהרה- שכל הורג קין שבעתיים יוקם, אחרת איך יידעו האנשים על האזהרה? הרי זה שקין יאמר זאת, שכך ה' אמר לו לא ירתיע איש, אלא חייב להיות שבאות שה' שם לו (במצחו?) נכתבה האזהרה הזו, עובדה שלֶמֶך (מצאצאיו של קין), ידע אזהרה זו באומרו "כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה" וכנראה אות זה היה ניסי וברור לכל שזה מאת ה'. ועדיין מדוע קין לא נענש במוות, כפי ענשו של רוצח, ומדוע ה' מגן עליו מגואל הדם?
וניתן לומר, שבעצם קין עשה תשובה על חטאו, ובאמירתו "גדול עווני מנשוא" בעצם הודה בטעות והבין שחטא. אמנם עונש הגלות נגזר עליו לפני שהודה בעוונו, אך זאת כיון שעדיין לא נולד גואל הדם, לכן נגזרה עליו גלות עד הזמן שיימצא גואל הדם שינקום בו את דמו של הבל, אך לאחר שקין חוזר בתשובה ומבקש מחילה אז ה' בעצם פועל להגנתו מפני גואל הדם ומסתפק בעונש הגלות.
כמו כן, יש לזכור שאיסור "לא תרצח", לא נאמר לאדם ובניו עד לאחר המבול שאז נאמר לנח ובניו- "שופך דם האדם באדם דמו יישפך"- ואין עונשין אלא אם כן מזהירין (וכן דעת רבי יהודה בסנהדרין נו: שאדם הראשון נצטווה רק על עבודה זרה), אמנם בכל זאת קין נענש בגלות, כי זו מצווה שכלית שגם בלי ציווי, ברור לכל שאסור לרצוח, כמו שגזל וחמס זו מצווה שכלית שלמרות שלא נצטוו עליה נענשו עליה דור המבול- "כי מלאה הארץ חמס" (בראשית ו').
אמנם כעת לאחר שה' אמר את האזהרה- "כל הורג קין שבעתיים יוקם"- אז משמע שדווקא מי שהורג את קין יוקם פי שבע, ולא מי שהורג מישהו אחר, כי עדיין אין ציווי על רצח באופן כללי, אך מצד השכל, ברור שמי שירצח אדם אחר, אולי לא יוקם שבעתיים אך יוקם פעם אחת לפחות.
מדוע נאמר "שבעתיים יוקם" ולא- פעמיים יוקם", מה עניין המספר שבע לעניין הנקמה בהורג קין? המספר שבע מופיע במספר ימי הבריאה שהיו שבעה כולל השבת ואדם נברא ביום השישי, לכאורה ביום אחד נברא אך למעשה כל שבעת ימי הבריאה תכליתם בריאת האדם- נזר הבריאה- ולכן מי שרוצח את קין, כרוצח את כל שבעת ימי הבריאה כי כרגע קין הוא היחיד שממשיך את האדם, כי שֵת עוד לא נולד, ולכן שבעתיים יוקם.
וַיֵּצֵאקַיִן, מִלִּפְנֵייְהוָה; וַיֵּשֶׁבבְּאֶרֶץ-נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן. וַיֵּדַעקַיִןאֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַרוַתֵּלֶדאֶת-חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶהעִיר, וַיִּקְרָאשֵׁםהָעִיר, כְּשֵׁםבְּנוֹחֲנוֹךְ. וַיִּוָּלֵדלַחֲנוֹךְ, אֶת-עִירָד, וְעִירָד, יָלַדאֶת-מְחוּיָאֵל; וּמְחִיָּיאֵל, יָלַדאֶת-מְתוּשָׁאֵל, וּמְתוּשָׁאֵל, יָלַדאֶת-לָמֶךְ. וַיִּקַּח-לוֹלֶמֶךְ, שְׁתֵּינָשִׁים:שֵׁםהָאַחַתעָדָה, וְשֵׁםהַשֵּׁנִיתצִלָּה. וַתֵּלֶדעָדָה, אֶת-יָבָל:הוּאהָיָה--אֲבִי, יֹשֵׁבאֹהֶלוּמִקְנֶה. וְשֵׁםאָחִיו, יוּבָל:הוּאהָיָה--אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂכִּנּוֹרוְעוּגָב. וְצִלָּהגַם-הִוא, יָלְדָהאֶת-תּוּבַלקַיִן--לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁנְחֹשֶׁתוּבַרְזֶל; וַאֲחוֹתתּוּבַל-קַיִן, נַעֲמָה. וַיֹּאמֶרלֶמֶךְלְנָשָׁיו, עָדָהוְצִלָּהשְׁמַעַןקוֹלִי--נְשֵׁילֶמֶךְ, הַאְזֵנָּהאִמְרָתִי:כִּיאִישׁהָרַגְתִּילְפִצְעִי, וְיֶלֶדלְחַבֻּרָתִי. כִּישִׁבְעָתַיִם, יֻקַּם-קָיִן; וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִיםוְשִׁבְעָה.
"ויצא קין מלפני ה', וישב בארץ-נוד, קדמת עדן".
קין יוצא מלפני ה'. מבחינה רוחנית, זה ודאי, כי עד עכשיו התגלה לו ה' בצורה רציפה יותר מכל אחד אחר לפניו, וגם אחריו יעברו עשרה דורות עד נח, שה' ידבר עם בן אנוש. השאלה היא אם גם מבחינת מקום פיזי בעולם, קין יוצא מלפני ה', שעד עכשיו התגורר במקום של ה' (אולי הר המוריה שהוא שער השמים) ועכשיו יוצא ממקום זה ומתיישב בארץ נוד קדמת עדן, וכך נוכל לדעת היכן התגוררו אדם וחוה ושני בניהם לאחר הגירוש מגן עדן.
"בארץ נוד"- יתכן שארץ זו נקראה כן על שם נדודיו של קין באזור זה, ומקום זה נמצא במזרחה של עדן שמשם הרי יוצא הנהר שמשקה את הגן, שבמזרחו ניצבים הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, ומה עושה שם קין? אולי הוא מחפש את עץ החיים, ואת גן העדן, שהוריו סיפרו לו עליו כל כך הרבה, כי מה נשאר לו עוד בחיים?! כי את האדמה אינו יכול לעבוד, ורק אדמת גן העדן שאותה לא צריך לעבד ונותנת פירות ללא עיבוד, אולי שם ימצא מנוחה.
"וידע קין את אשתוותהר ותלד את חנוך ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך".
ראשית מי היא אשתו של קין? על פי הפשט עד כה לא נולדו נקבות, ורק לאחר הולדת שֵת, שנולד כשאדם היה בן 130, נאמר שאדם הוליד בנים ובנות (בראשית ה' פסוק ד').
כלומר קין יכל לשאת אשתו רק לאחר לפחות 130 שנה לבריאת אדם, ועד אז במשך 130 שנה הסתובב בארץ נוד, נע ונד. והתורה כעת מפרטת את צאצאיו של קין, ואח"כ חוזרת לסדר את צאצאי אדם האחרים.
המילה "וידע" בהקשר של בעילת אשה, מציינת שיתוף נשמתי עם הגוף, הן במובן חיובי וקדוש, והן במובן שלילי של התעללות ואונס, שגם אז צריך את הנשמה לסיוע לגוף, כי לחיות ובהמות לא שייך דבר זה במובן של התעללות לשמה. לגבי יהודה ותמר, כאשר יהודה חושב שהיא זונה על אם הדרך כתוב "ויבוא אליה". אך לאחר שמתברר לו שהיא תמר כלתו כתוב "ולא יסף עוד לדעתה" כי כעת זה כבר לא ביאת זנות, אלא ביאה עם ידיעה וקדושה.
וכן לצד השלילי, כאשר אנשי סדום צרים על ביתו של לוט אומרים- "הוציאם אלינו ונדעה אותם" (בראשית י"ט). ופה כוונתם משכב זכר, במטרה להתעלל ולא במטרה לספק תאווה, ולכן דוחים את הצעתו של לוט להסתפק בבנותיו. וכן בעניין פילגש בגבעה "אנשי העיר אנשי בליעל" צרים על הבית ואומרים "הוצא את האיש אשר בא אל בית ביתך ונדענו" ואח"כ כתוב "וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה עד הבוקר" (שופטים י"ט), רואים פה, שמדובר בבעילה עם מטרה להתעלל שזה שייך רק באדם בעל דעת ונשמה ולא בחיה, ורק הנשמה כשמנוצלת לצורך הגוף יכולה לגרום התנהגות כזו.
בעניינינו, ודאי שמדובר בכוונה קדושה להביא ילדים לעולם, ולכן קין קורא לבנו "חנוך"- על שם החינוך, שה' בעצם עסק בחינוכו של קין, כפי שראינו לעיל, וקין מבין כמה חשוב חינוך בנו, על מנת שלא יחזור על מעשי אביו, וכבר נאמר במשלי "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב). וקין גם בונה עיר שמאפשרת חיים חברתיים, כתיקון לחטאו שנוגד חיים חברתיים, ולכן גם קורא לעיר על שם בנו חנוך, כי מבנה עיר מגביר את היסוד החינוכי בנפש האדם, כי צריך להסתדר עם הרבה אנשים במקביל, ולשם כך צריך לפתח כישורים חברתיים, ולשלוט בתאוות הגוף וביצריו, ולהתחשב בצרכיהם של אנשי העיר האחרים. ולכן לא קורא לעיר על שמו הוא- קין, כי קנאה וקניינים הורסים חיים חברתיים.
"ויוָלד לחנוך את עירד ועירד ילד את מחויאלומחייאל ילד את מתושאל ומתושאל ילד את למך".
התורה לא מזכירה את מספר ימי חייו של קין, ולא של אף אחד מצאצאיו, בניגוד לשֵת וצאצאיו, כי מהם הושתת העולם, ולא מקין, בגלל חטאו.
חנוך קורא לבנו עִירָד, כנראה זה שם מורכב מעיר ו-רד כלומר שכיוון שהעיר שבנה קין נקראה על שם חנוך, אז חנוך קורא לבנו עִירָד, כלומר מושל העיר כי רָד זה בשורש- רדה- כלומר- מושל, שולט, ככתוב "ויהודה עוד רָד עם אל" (הושע י"ב) וכן "ורדו בדגת הים" (בראשית א').
"ועירד ילד את מחויאלומחייאל ילד את...".
באותו פסוק השם משתנה ממחויאללמחייאל, כשנולד, קראו לו מחויאל, כנראה מורכב משתי מלים- מחוייב לאל אך כשהתבגר וילד נקרא מחייאל, מחייה אל, מלשון חיים שהאל מחייה אותו, או שהוא במעשיו מחייה את שם האל בעולם. או חלילה מחיית אל שמָחָה את שם האל. או שהאל מחה אותו.
"ומחייאל ילד את מתושאל". - גם כאן מתושאל זהו שֵם שמורכב משתי מלים, מתו-שָאֵל, "מתו" נגזר מהמילה "מְתִים"- אנשים, כמו "כל עיר מְתִים והנשים והטף" (דברים ב), "מתי ישראל" "מתי מספר","מתי מעט", שָאֵל- מבקש, חוקר, דורש, ואולי נקרא כך כי היה אדם שחוקר ודורש בקיצור אדם סקרן.
"ומתושאל ילד את לֶמֶך".
לֶמֶך זה הוא דור שביעי לאדם הראשון, ויש עוד לֶמֶך מצאצאי שֵת והוא דור תשיעי לאדם הראשון, ואביו של נח, אך מה מקור השם לֶמֶך? ומה פירושו בלשון הקודש? כי לכאורה אין לזה שום משמעות, מצד שני גם מתושלח מצאצאי שֵת קרא לבנו לֶמֶך, משמע שיש סיבה לשֵם זה. ואולי יש פה רמז, כי לֶמֶך בהיפוך אותיות זה מֶלֶך, ובשבע המידות המלכות היא השביעית כפי שלמך הוא דור שביעי לאדם הראשון.
כבר הזכרנו את משמעות המספר שבע ביום השביעי לבריאה ובאות קין, וכן "שבת מלכתא"- שבת המלכה, וכן דוד המלך ובת שבע, ושבע בן בכרי שמרד בדוד.וגם המילה שבועה נגזרת ממספר זה, כי כל הנשבע נשבע במלך, אם זה מלך העולם ואם זה מלך בשר ודם, כמו יוסף שנשבע "חי פרעה". והמקור לכל זה הוא היום השביעי לבריאה שאז ה' מלך על כל אשר ברא.
"ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עָדה ושם השנית צִילָה".
עד כה, מאז חווה לא הוזכרו שמות הנשים וכאן פתאום מוזכרות, ושתיהן. וכן עד כה מכל צאצאי קין הוזכר כל פעם ילד אחד ולא יותר, למרות שבוודאי היו עוד ילדים, ואילו כאן מוזכרים ארבעה ילדים של למך בשמותיהם ובכישוריהם, ויותר לא ממשיכים לפרט את שושלתם, ב-ארבעת ילדים אלו נגמרים לכאורה צאצאי קין.
השם עָדָה- בא מהמילה לעַדוֹת- שהוא להתקשט, לענוד תכשיט- "כי תעדי עַדי זהב" (ירמיה ד'), "וככלה תעדה כליה" (ישעיה ס"א).ואכן ניתן לומר על עָדָה, שהתקשטה בשני ילדים מוכשרים מאוד.
צִילה- בא מהמילה צֵל, "כסו הרים צִלָה וענפיה ארזי אל" (תהלים פ'), שמשמש בהשאלה גם בלשון מגן והגנה "בואו חסו בצִלי" (שופטים ט').
"ותלד עדה את יָבָל, הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה, ושם אחיו יובָל, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב".
"וצלה גם היא ילדה את תוּבַל קין, לוטש כל חורש נחושת וברזל, ואחות תובל קין- נעמה".
מעניין, ששלושת בניו של למך, שמם נובע מהשורש י.ב.ל מלשון הובלה, הנהגה, וודאי שזה לא מקרי, כי מכך שבניו משתי נשיו נקראו כך, סימן שהוא בחר את שמותיהם ולא נשיו. ואכן, כל אחד מבניו היה מנהיג מוביל דרך לכל הדורות הבאים: "יָבָל אבי יושב אוהל ומקנה", כלומר הוא יסד את מוסד הנוודות לצרכי מרעה צאן ובקר, ולשם כך נדרשים אוהלים, וכן אחיו יובָל, יסד את מוסד הנגנים והמוזיקה, ואף פיתח כלי נגינה כנור ועוגב. וגם תחום זה מתקשר לתחום רעיית הצאן, כי הרועים, להנהגת הצאן, גם שלחו ידם בנגינה, כגון דוד המלך שהיה גם רועה צאן וגם מנגן בנבל וכנור.
כך ששני בניה של עדה פיתחו את מוסד רעיית הצאן והנוודות, והשירה והנגינה שנלווים לתחום זה. לא כתוב "ותלד את יובל", אלא "ושם אחיו יובל"- כי שני עסוקיהם קשורים. לעומת זאת, בנה של צלה- "תובל קין" נקרא על שם קין, כי גם הוא עסק בתחום החקלאות ועיבוד האדמה, ותיקן את אשר קלקל סב סבו, בכך שפיתח כלי עבודה לעבודת השדה, שתקל על עובדי האדמה, והוא ייסד גם את תחום בעלי המלאכה- חָרָשי ברזל ונחושת ופיתח מחרשות וכלי עבודה שיעזרו בעבודת האדמה הקשה, לכן כתוב "חֹרש" ולא "חָרָש" כי חורש זה מלשון חַרִישה וחָרַש זה מלשון אוֹמַן.
"ואחות תובל קין נעמה".
מדוע לא נאמר: "ותלד את נעמה"? גם כאן מה שנלווה לעיסוקו של תובל קין זה נעימות כי הקל על עבודת האדמה והפכה לנעימה יותר. ככתוב: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נָעֵמָה"(בראשית מ"ט).
כך שבשם אחותו נרמזת הברכה שהביא לעולם. המילים אח ואחות זה לשון חיבור מלשון איחוי ואַחְדוּת. יוצא שמלֶמֶך שנועד למלכות (על פי שמו), יצאו שלושה בנים מנהיגים ומובילים שהביאו ברכה לאנושות.כמו כן, מעדה אשתו יצאו שני בנים- יָבָל ויוּבַל שבעצם שחזרו את עיסוקו של הבל- רעיית צאן- ושיפרו אותה, כך שמזרעו של קין, יצאו הצאצאים שתקנו את הריגתו של הבל, ואכן בשורש י.ב.ל יש שתי אותיות משמו של הבל, ומצילה אשתו יצא תובל קין ששיחזר את עיסוקו של קין ושיפר אותו בעבודת האדמה ונקרא תובַל קַין. כי יש פה חיבור הבל וקין.
כמו כן, למך(השביעי לאדם הראשון, ושבע- כנגד מידת המלכות) הוליד את היובל- שנת החמישים שבאה לאחר שבע שביעיות שנים, והמילה יוֹבֵל באה משמו של האַיִל שמוביל את עדר הצאן, שבקרנו תוקעים ביום הכיפורים של שנת היובל, ובכך מקדשים אותה וקוראים "דרור לכל יושביה" (ויקרא כ"ה), "בחודש השביעי בעשור לחודש" (שם) וכן ביציאת מצרים, לאחר שבעה שבועות ביום החמישים קיבלו את התורה בסיני, וגם שם מוזכר "במשוך היוֹבֵל המה יעלו בהר" (שמות י"ט).
וכן בכיבוש יריחו ע"י יהושע בהקפת העיר שבעה ימים וביום השביעי- "שבעה כהנים ישאו שבעה שופרות יובלים" (יהושע ו') "והיה במשוך בקרן היובל... ונפלה חומת העיר תחתיה" (יהושע ו'), וביום השביעי עצמו הקיפו שבע פעמים את העיר ובהקפה השביעית תקעו שבעת הכהנים בקרן היובל, ואז נפלה חומת העיר. וכן בהמשך נראה שלמך אומר "כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה", ומעניין, שלמך השני, אביו של נח ומצאצאי שֵת, גם הוא היה אביו של מוביל העולם אחר המבול, ולמך זה חי שבע מאות שבעים ושבע שנים, (777) והוליד את נח, שהמילה "נח" זה גם לשון מנוחה וגם לשון נְחייָה- הובלה, הנהגה, "נְחֵה את העם" (שמות ל"ב)."נָחִית כצאן עמך" (תהלים ע"ז).
ועל פי מדרש בראשית רבה- נַעַמָה- בתו של למך הנזכרת לעיל, היתה אשתו של נח- בנו של למך השני, ואולי זה מה שרומז הפסוק "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נַעמָה" (בראשית מ"ט).
והקישור בין מנוחה לשבע, כבר מופיע בפסוק "וינח ביום השביעי" (שמות כ'), שנאמר בעשרת הדברות, שניתנו ביום החמישים ליציאת מצרים, לאחר שבעה שבועות. וכן בתיבת נח "ותנח התיבה בחודש השביעי" (בראשית ח').
כך יוצא, בסופו של דבר, שנעמה- בתו של למך מזרע קין, ונח- בנו של למך מזרע שֵת, משניהם יוסד העולם לאחר המבול.
"ויאמר למך לנשיו, עדה וצלה שמען קולי, נשי למך האזנה אמרתי כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי, כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה".
על פי הפשט, לא מובן מה עשה למך, ובמדרשים יש שיטות שונות, אך לא מתיישבות עם לשון הפסוק. וגם לא מובן איך זה מתקשר עם הפסוקים הקודמים בעניין בניו של למך.
ונראה לי לומר, שבעקבות בנו תובל קין- שייצר את כלי הברזל הראשונים לשימוש האדם, וכיוון שהשימוש בכלים אלו היה חדש, ללא ניסיון קודם, אז כנראה באחד השימושים בכלים אלו, למשל חטיבת עצים ע"י גרזן, שייצר בנו, פצע למך את עצמו בטעות באמצעות מכה לא נכונה על העץ שפגעה ברגלו, וכתוצאה מהפציעה שמט את הגרזן שנפל על ראש אדם אחר והרגו, וכן למך נפל מהעץ ומחץ ילד למוות, וכל זאת כתוצאה מחוסר הידע והניסיון של המסוכנות הטמונה בכלי ברזל, ואז מובן הפסוק "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי" שפה בעצם לֶמֶך טוען שזה היה בשוגג, מחמת הפציעה שלו עצמו נשמט הגרזן והרג אדם ומחמת חבורתו, נפל מהעץ ומחץ ילד, וכיון שזה רצח בשוגג, אז אם קין שרצח במזיד את הבל, ה' הבטיח לו שמי שיהרוג אותו ינקם שבעתיים, אז הוא לֶמֶךשהרג בשוגג, ודאי שמי שינסה לנקום בו על הרג האיש והילד יינקם פי שבעים ושבעה, ולכן וודאי שאין לכן מה לחשוש, עדה וצילה, מגואל הדם, כי יחשוש מנקמת ה'. ולמה למך נוקט שבעים ושבעה, ולא פי ארבע עשרה שזה כפול משבעתיים, או פי ארבעים ותשע שזה שבע שביעיות? וכפי שהסברנו לעיל שהמספר שבע קשור למלכות וללמך, מובן כי בארבע עשרה ובארבעים ותשע לא מופיעה המילה שבע, ולכן למך נוקט במילים שבעים ושבעה דווקא כפי שלמך השני חי שבע מאות שבעים ושבע שנים דווקא. את המילים "שבעתיים יוקם קין", אפשר גם לדרוש יוקם מלשון יקום, שבעצם, זכרו של קין קם שבעה דורות, כי בניו של למך- יבל, יובל, תובל קין, היו דור שביעי לקין, ואיתם הסתיימה שושלתו ולא מוזכר דור המשך להם בתורה, כי הוכחדו במבול. וכך יוצא, שקין התחיל ברצח (הבל) והסתיים ברצח (למך שהרג איש וילד בשוגג).
וַיֵּדַעאָדָםעוֹד, אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶדבֵּן, וַתִּקְרָאאֶת-שְׁמוֹשֵׁת:כִּישָׁת-לִיאֱלֹהִים, זֶרַעאַחֵר--תַּחַתהֶבֶל, כִּיהֲרָגוֹקָיִן. וּלְשֵׁתגַּם-הוּאיֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָאאֶת-שְׁמוֹאֱנוֹשׁ; אָזהוּחַל, לִקְרֹאבְּשֵׁםיְהוָה.
"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמושֵת כי שָת לי אלוקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין".
הפועל להשית פירושו לשים כמו- "ואיבהאשית, בינךוביןהאשה" (בראשית ג'), "וְשַתִיאת-גבולךמים סוף" (שמות כ"ג), וכן בענייננו, חווה מודה לה' ששם לה זרע אחר תחת הבל, אך השורש שָת פירושו גם בסיס ויסוד- "כי השַתוֹת יהרסון" (תהלים י"א), "והיו שָתוֹתֶיה מדוכאים" (ישעיה י"ט). ולכן גם המילה שֵת שפירושה ישבן - "וחשופי שת ערוות מצרים" (ישעיה כ') פירושה בסיס שעליו יושב האדם וכך באמת קרה שמשֵת הושתת כל העולם, כי קין והבל נכחדו ורק משֵת הושתת כל העולם.
ולכן אומרת חווה- "שת לי אלוקים זרע אחר תחת הבל" כלומר הוא שונה מהבל כי עליו נאמר בהמשך "ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת", הבל וקין לא נאמר שנולדו בצלמו כדמותו של אדם, רק בשֵת, וכן כאן חוה לא אומרת "קניתי איש את ה'" אלא "שָת ליאלוקים".היא כבר לא יומרנית כפי שהיתה בלדתה את קין, כי ראתה את התוצאה, וכעת היא נזהרת ורק מודה לאלוקים שנתן לה זרע אחר, ולכאורה, כאן משמע שחווה קראה לו את שמו שֵת, אך בפרק הבא משמע, שאדם קרא לו את שמו שֵת?
וניתן לומר, שכל אחד מהם קרא לו שֵת, אך עם משמעות אחרת, חווה קראה לו "שֵת" במשמעות של לשִים, שה' שם לה זרע אחר במקם הבל, ואילו אדם כשרואה ששת נולד בצלמו כדמותו מבין, שזהו ממשיכו האמיתי, וממנו יושתת העולם, ולכן קורא לו "שֵת" במשמעות של בסיס ויסוד לכל האנושות.
כמו כן, יש לשים לב, שבלידת קין והבל לא מוזכרת המילה "בֵּן", רק כתוב "ותלד את קין", ואילו כאן כתוב "ותלד בֵּן" ולכאורה זה מיותר? אך כאן רמוז שוב שממנו ייבנה העולם מלשון בניין, וכן הוא בניין עדי עד, ולא כמו הבל וקין שהיו בנין ארעי וזמני בלבד. ולכן בכל זרעו של קין- שבעת הדורות שהזכרנו- לא מוזכרת המילה "בן" בזמן ההולדה, רק פעם אחת בהקשר של חנוך, שקין בנה עיר "ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך" אז מוזכרת המילה "בנו" אך זה נובע מבניית העיר, שהעיר נקראה על שם חנוך, היא הייתה בניין שנשאר, ובזכותה שמו של חנוך נשאר, ולכן מוזכרת המילה "בנו חנוך", אך כאשר נולד חנוך לא מוזכר- "ותלד בן" ותקרא שמו חנוך, אלא רק "ותלד את חנוך", כי חנוך עצמו, לא היה בניין קבוע ולא נשאר מצאצאיו בניין עדי עד.
אדם הראשון ילד את שֵת בגיל 130, כפי שהתורה מספרת בהמשך, ולאחריו במשך 800 שנה הוליד עוד בנים ובנות, אך מדוע חיכה 130 שנה? וכן מדברי חוה משמע, שרק בגלל שהבל נהרג ע"י קין, היה צריך להוליד את שֵת ואילמלא כן, היו מסתפקים בקין והבל, ומדוע? וכן מדברי חווה משמע, שרק בגלל שקין הרג את הבל, היה צריך להוליד את שֵת, וכי אם היה מת מיתה טבעית לא היה צריך מישהו במקומו?
ונראה לומר: שאדם וחווה לאחר חטאם בגן עדן, הבינו שנדחו ע"י ה', וכשה' ציווה "פרו ורבו", הבינו שהלפיד בעצם עובר לזרעם והם צריכים להשתדל להביא בן, שממנו יתחיל הנסיון מחדש, לבחור בטוב ולקדש את החומר. וכשנולדו קין והבל, חוה חשבה שבקין תוגשם תכלית הבריאה, ולכן אמרה "קניתי איש את ה'", אך כשקין הרג את הבל ונדחה גם הוא ע"י ה' (ובתורה לא מצויין מתי זה קרה, ייתכן שמיד בצעירותם, וייתכן שלאחר מאה שלושים שנה), הבינו אדם וחווה, שצריכים לנסות שוב ולהביא לעולם את איש הסגולה, שממנו יושתת העולם. וכששֵת נולד בצלמו כדמותו של אדם, הבינו שבזה בחר ה' להמשיך את העולם. ולאחר שנולד שת, המשיך אדם לפקוד את אשתו ולהוליד בנים ובנות לקיום העולם, אך איש הסגולה היה שת, ומזרעו, מהבכור תימשך השושלת וכל שאר הבנים יידחו ולא יוזכרו, וכן הלאה עד נח, אשר ימצא חן בעיני ה'. ולאחר הפסקה של עשרה דורות מאז קין שוב ידבר ה' עם בן אדם ויתגלה אליו. וכשחוה ואדם ראו את הנולד שנולד בצלמו כדמותו של אדם, הבינו שזה זרע אחר ושונה מקין והבל, וממנו יושתת העולם. וכאן לא הבכור נבחר, אלא דווקא המאוחר האחר.
וייתכן גם, ששֵת נולד לאחר 130 שנה, לאחר שאדם תיקן את החטא, והצליח לקדש את החומריות שבו ולעדנה ולכן שת נולד בצלמו כדמותו של אדם המתוקן, מה שאין כן קין והבל שנולדו מיד לאחר החטא שעדיין לא נתקן אדם ולכן קין והבל לא נולדו בצלמו כדמותו ולכן נדחו.
"ולשֵת גם הוא יולדבן, ויקרא את שמו אנוש אז הוחללקרוא בשם ה'".
לפי המשך הפרשה שֵת הוליד את בנו- אנוש בגיל 105, ולאחר מכן הוליד בנים ובנות במשך 807 שנים עד מותו, אשתו כנראה היתה מהבנות שהוליד אדם, לאחר שֵת, ואז היתה אחותו, או שאשתו היתה מבנות קין אחיו שהתחתן עם בנות אדם- אחיותיו.
המילים "גם הוא" לא מובנות, וכן המילה "יוּלד". למה לא כתוב "ושֵת הוליד"? כי המילה "יוּלד" משמע בעל כרחו, שלא ביזמתו. וכן מדוע צריך לומר ששת הוליד את אנוש, ואז להפסיק ולהתחיל ב"ספר תולדות אדם", ששם ממילא מוזכרים כל תולדות אדם עד נח, כולל אנוש וצאצאיו, ואם כבר התחלנו, מדוע עוצרים באנוש?
וכן, מה פירוש השם "אנוש", ומדוע כל האנושות נקראת על שמו דווקא? וכן, מה פירוש "אז הוחל לקרוא בשם ה'"? הרי המילה "הוחל" משמעותה- על פי הפשט- הותחל, וכי רק אז קראו בשם ה'? והלא כבר אדם וחוה וקין כבר דיברו עם ה'?
ניתן לומר, שלקרוא בשם ה'- הכוונה לפי ההקשר- של קריאת שמות בני אדם, אז החלו לקרוא שמות בני אדם על שם ה' כמו שעירד נכדו של קין קרא לבנו "מחוייאל" שצירף את שם האל לשמו, או קינן נכדו של אנוש שקרא לבנו- מַהַלַלאל. אך אם כך מדוע מופיע דבר זה כאן, בהקשר של אנוש, ולא אצל עירד או קינן שקראו לבניהם כך, ושם היה צריך להיות כתוב- "אז הוחל לקרוא בשם ה'"? וכן המילה אֵל זה כינוי לה' ולא שם העצם- שם הוויה כפי שמוזכר כאן, ואם כבר היה צריך להיות שמות כמו יהודהאו יהונתן, ששם משולב שם הוויה בשם האדם?
לכן, נראה לי לומר רעיון, שיענה על כל השאלות שהזכרתי. המילה "אנוש" שלא במשמעות של אדם, מופיעה בתורה כחולה מסוכן "וכאב אָנוּש" (ישעיה י"ז), "אָנוּש מכאובך" (ירמיה ל), "כאבי נצח ומכתי אָנוּשה" (ירמיה ט"ו), וכן ילדו של דוד המלך מבת שבע "ויגוףה'את הילד... וָיֵאָנַש" (שמואל ב י"ב), ולכן ניתן לומר: שאנוש בלידתו היה חולה מסוכן, והיה צריך ליַלד את אימו ולהוציאו לעולם בקושי, ולכן כתוב יוּלַד. ולאחר מכן היה צריך לקרוא לה' ולהתפלל להחלמתו, כי עד כה בתורה אנחנו לא מוצאים מישהו שמתפלל לה' וקורא לעזרתו ומבקש דבר מה', ולכן כאן כתוב "אז הוחל לקרוא בשם ה'", כי זו היתה הפעם הראשונה שמישהו קרא לה' לעזור ברפואת הבן, ולכן קראו לבֵּן- אֶנוֹש, על שם שהיה אנוש בלידתו, ומפה קראו לכל אדם אנוש- "מה אֶנוֹש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהילים ח), "וכל לבב אנוש יִמַס" (ישעיה יג), "ידעוגוים אנושהמהסלה" (תהילים ט). כי ביחס לכל היצורים האדם הוא הכי אָנוּש והכי זקוק לקרוא בשם ה', כי הוא תכלית הבריאה, ולהיות אנושי זה להיות חלש ונזקק לה'.
ולכן מוזכר גם "ולשֵת גַם הוא יוּלד בֵּן" כי כמו שת עצמו, שגם בו נאמרה המילה "בן", גם הוא היה בניין עדי עד ועל שמו נקראו כל בני אנוש, בזכות היסוד של קריאה בשם ה' ותפילה שלמדנו ממנו ולכן פה כתוב "ויקרא את שמו אנוש" ששֵת קרא לו את שמו ולא אמו, כי שֵת הבין שגם הוא כמוהו בניין עדי עד! ואַנוּשותו קובעת את אנוֹשיותו לעולמי עד. ולכן מובן מדוע הוצרך להזכיר כאן ולא הסתפקה התורה בהזכרתו בהמשך.

זֶהסֵפֶרתּוֹלְדֹתאָדָם:בְּיוֹם, בְּרֹאאֱלֹהִיםאָדָם, בִּדְמוּתאֱלֹהִים, עָשָׂהאֹתוֹ. זָכָרוּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְאֹתָם, וַיִּקְרָאאֶת-שְׁמָםאָדָם, בְּיוֹם, הִבָּרְאָם. וַיְחִיאָדָם, שְׁלֹשִׁיםוּמְאַתשָׁנָה, וַיּוֹלֶדבִּדְמוּתוֹ, כְּצַלְמוֹ; וַיִּקְרָאאֶת-שְׁמוֹ, שֵׁת. וַיִּהְיוּיְמֵי-אָדָם, אַחֲרֵיהוֹלִידוֹאֶת-שֵׁת, שְׁמֹנֶהמֵאֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶדבָּנִים, וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּכָּל-יְמֵיאָדָם, אֲשֶׁר-חַי, תְּשַׁעמֵאוֹתשָׁנָה, וּשְׁלֹשִׁיםשָׁנָה; וַיָּמֹת.
"זה ספרתולדות אדם".
המילה ספר יכולה להתפרש מלשון ספירה ומלשון סיפור, והמילה "תולדות" באה מהשרשי.ל.ד, כלומר תולדות- צאצאים או בהשאלה– התפתחות. כגון "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב). במקרה שלנו, כל הפירושים מתקיימים, כי יש כאן סיפור תולדות אדם, הן מבחינת סדר צאצאיו, והן במובן התפתחות העולם האנושי. וכן המילה "סֵפֶר" כאן, יכולה להתפרש גם מלשון ספירת צאצאיו של אדם עד נח ובניו שהיו עשרה דורות והיו עולם סגור שנחרב במבול, ולאחר המבול מתחיל ספר חדש של תולדות נח – "ואלה תולדות בני נח" (בראשית י'). ששונה מהרבה בחינות מהעולם שלפני המבול, הן באורך שנות האדם, הן בציוויים של ה' והן מבחינת חומריות האדמה וטבע בעלי החיים, שכל הנ"ל השתנו לאחר המבול.
ומצד שני, בהמשך הפסוק "ביום ברוא אלוקים אדם" משמע שהסֵפֶר מתייחס רק ליום אחד של בריאת אדם וחוה, וכל ההתפתחויות של אותו יום?
"ביום ברוא אלוקים אדם, בדמות אלוקים עשה אותו, זכר ונקבה בראם ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הבראם".
מצד אחד כתוב "ביום ברוא אלוקים אדם"- משמע שהמילה "אדם" היא שם המין ולא שם פרטי, כמו שהמילה סוס או חמור היא שם המין ולא שם פרטי, מצד שני, בפסוק השני כתוב "ויקרא שמם אדם", משמע שאדם זה שם פרטי? וכן בתחילה כתוב- "ביום ברוא אלוקים אדם, בדמות אלוקים עשה אותו", ואח"כ כתוב "זכר ונקבה בראם" וכאן לא כתוב "בדמות אלוקים", משמע שרק את אדם עשה בדמות אלוקים? וכן "ויקרא את שמם אדם", משמע שניהם ביחד נקראים אדם, בניגוד לפסוק הראשון שהמילה אדם נאמרת על הזכר בלבד?
וכן מדוע צריך לומר: "ביום הבראם" הרי כבר כתוב בתחילת העניין "ביום ברוא אלוקים"? וצריך לומר כמו שאמרנו כבר לעיל, שהיו שני שלבים בבריאת האדם, בשלב הראשון: אלוקים ברא את האדם בדמות אלוהים כלומר רוחני ושולט בחומר לחלוטין, כמו המלאכים שנקראים אלוהים- "אלוקי האלוהים" (דברים י'). וכך היה אמור לחיות בגן עדן לנצח ולעסוק במושכלות ולדבוק בעליון ללא פריה ורביה וללא מוות, והניסיון היחיד שלו היה לא לאכול מעץ הדעת, שזה נסיון של הנשמה- של מידת הגאווה, לא להרגיש "אני" אלא לבטלו ולהרגיש "אין", ולכן במצבו זה לא צריך להקרא בשם "אדם", אלא מהותו אדם משורש ד.מ.ה "בדמות אלוקים", "אֶדַמֵה לעליון" (ישעיה י"ד), ולכן לא צריך שם פרטי, כי אין פה מין אלא הוא המין והוא הפרט היחיד שיש, ולכן לא צריך שם פרטי. ולאחר מכן להגדלת הנסיון נבראה האשה והיא לא בדמות אלוהים (כי לא היתה מנותקת מהחומר כמו אדם) אלא מצלעו של אדם ע"מ להיות "עזר כנגדו"- בעניין הנסיון ולא לעניין פריה ורביה, וגם היא בשלב זה לא נקראה בשם, אלא "אשה" בשם המין הנשי, כי גם היא היתה יחידה מסוגה ונועדה להיות יחידה לנצח ולכן לא צריך שם פרטי.
אך לאחר החטא והאכילה מעץ הדעת, החל השלב השני, כי כבר השתנתה מהותו של אדם, ועכשיו זה לא משורש ד.מ.ה לעליון, אלא משורש אַדָמָה, כיון שבאכילה מעץ הדעת התחבר לחומריותו, והנשמה שבו כבר לא שַלִיטָה בלעדית, אלא דווקא האדמה שבו יותר מוחשית, ואז כבר נגזרה מיתה על האדם וממילא הוצרך לפרות ולרבות בארץ, ולכן בשלב זה כתוב "ויברך אותם", מה שלא כתוב בפסוק הראשון, כי כעת מברך אותםלפרות ולרבות כפי שמוזכר בפרק א' "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו..."
ולכן כאן בפסוק השני לא מוזכרות המילים "בדמות אלוקים" אלא "זכר ונקבה בראם", כי כעת ירד האדם מדרגתו ולכן צריך לקרוא את שמם אדם ביום הבראם, כי יש פה בריאה חדשה באותו יום, והבריאה הזו צריכה שמות פרטיים, כי נוצר כאן מין שלם, שיהיו לו צאצאים, ולכן נאמר "זכר ונקבה בראם", כי עכשיו הם כמו שאר החיות שצריך זכר ונקבה כדי להתרבות. וכעת קוראים להם "אדם" מלשון- אדמה שבהם, ולכן כלפי ה' שניהם נקראים אדם, כי מייצגים שניהם את המין האנושי, אך בינם לבין עצמם, אדם קורא לאשתו חווה- "כי היאהיתה אם כל חי" והוא נשאר בשם אדם שה' קרא לשניהם.
לכן מעכשיו והלאה השם "אדם" מייצג את כל מין האדם "אדם ילוד אשה קצר ימים" (איוב י"ד), "כי אדם לעמל יולד" (שם, ה) וגם משמש כשם פרטי לאדם הראשון.
ולכן כתוב- "ביום הבראם", למרות שכבר נכתב "זכר ונקבה בראם" אז למה צריך לחזור על המילה "ביום הבראם", נכתוב "באותו יום"? אלא שבזמן שנבראו לא נקראו עדיין בשם "אדם" כי לא היו זקוקים לשם פרטי, רק לאחר חטאם נקראו אדם, וכיון שהחטא היה באותו יום- היום השישי לבריאה, כתוב ביום הבראם, לומר שהיה זה באותו יום, אך לא בזמן הבריאה עצמה. ומה שכתוב בפרק א'- "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו וירדו בדגת..." משמע שכבר עלה במחשבה לברוא אותם שניים זכר ונקבה ושגם האשה בצלם אלוקים כמו הזכר? זה עלה במחשבה בלבד אך במעשה אלוקים פעל לפי שני השלבים שהזכרנו, ואת המחשבה משאיר לאחרית הימים שאז גם האשה והאדם יהיו שווים בצלם אלוקים.
ולכן המילים "ספר תולדות אדם" בעלי משמעות כפולה, גם סיפור תולדותיו של אדם והתפתחותו מהאדם הדומה לעליון לפני החטא, ולאחר החטא להפיכתו לאדם מלשון אדמה- וגם לתולדותיו מלשון צאצאים של האדם בשלב השני.
"ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת".
קין והבל כבר לא מוזכרים בכלל כי נדחו, ושת נולד בדמותו כצלמו של אדם לאחר החטא, כלומר בדמות אדם ולא בדמות אלוקים, ולכן כתוב "בדמותו וכצלמו" ולא בצלם אלוקים, כפי שנכתב על אדם הראשון לפני החטא.
ההבדל בין דמותו לצלמו, דמותו מתייחס לתכונות הנפשיות שיש דמיון ביניהם, וצלמו מתייחס לצורת הפנים והגוף- "ותעשי לך צלמי זכר" (יחזקאל ז').
לגבי אדם בפרק א' כתוב "בצלם אלוקים ברא אותו" ובפרק ה' כתוב "בדמות אלוקים עשה אותו". מדוע לגבי צלם צריך בריאה ולגבי דמות מספיקה עשיה, ובמחשבה כתוב–"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"?
"ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שֵת שמונה מאות שנה ויולד בנים ובנות, ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלושים שנה וימת".
בכל עשרת הדורות עד נח יש דפוס דומה של התורה: שלב א': השנים עד הולדת הבן הבכור הנבחר הממשיך. שלב ב': השנים לאחר מכן עד המוות, תוך הולדת בנים ובנות. שלב ג': סיכום שני השלבים מבחינה מספרית וציון המוות.
לשם השוואה, בפרשת נח בפרק י"א בפסוק י' "אלה תולדות שם..." שם מפורטים עשר הדורות מנח ועד אברהם ושם מופיעים רק שני השלבים הראשונים, בלי השלב השלישי של סיכום שנות שני השלבים וציון המוות. ולכאורה זה יותר הגיוני, כי מדוע צריכה התורה להגיד לנו ש- 130+ 800=930, ולהגיד שמת בסוף, הרי מספיק להגיד שחי עוד 800 שנה ויולד בנים ובנות וממילא אנו יודעים שסך הכל חי 930 שנה ומת?
כמו כן, בכל עשר הדורות מאדם עד נח (למעט אדם וחנוך) בשלב השני מוזכרת המילה"ויחי", ואילו באדם כתוב "ויהיו ימי אדם", ובחנוך כתוב "ויתהלך חנוך את האלוקים" וכן בשלב השלישי אצל אדם כתוב "ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלושים שנה וימות" ואילו בשאר הדורות לא מוזכרות המילים "אשר חי".
וכן בכולם, העשרות קודמות למאות ואילו אצל אדם המאות קודמות לעשרות, מה שאין כן בשלב הראשון אצל אדם שהעשרות קודמות למאות- "שלושים ומאת שנה".
כמו כן, רק אצל אדם נאמר "ויולד בדמותו כצלמו" מה שאין כן בשאר התורה לא נאמרו אף פעם מילים אלו.
ראשית, יש להעיר, שהתורה מציינת כאן את השתלשלות אנשי הסגולה בעיני ה' עד שנבחר עם הסגולה- עם ישראל. ולכן עד יעקב אבינו, יש לנו רצף של אנשי הסגולה, של מספר שנות חייהם, והגיל שבו ילדו את הבן הממשיך, ובפרשתינו מתוארים עשרת הדורות הראשונים מאדם עד נח. ובפרשת נח מתוארים עשרת הדורות, משֵם עד אברהם אבינו, ואח"כ בשאר הפרשות מתואר- שאברהם הוליד את יצחק בגיל מאה ונפטר בגיל 175 ויצחק הוליד את יעקב בגיל שישים ונפטר בגיל 180. ואח"כ יעקב (לא מצוין בפירוש מתי הוליד את 12 השבטים) נפטר בגיל 147, אך התורה ממשיכה לציין את ההשתלשלות עד משה רבינו. ולכן לוי בן יעקב מצוין מספר שנותיו- שחי 137 שנים, ובנו קהת- 133 ובנו עמרם 137 ובנו אהרן 123 ואחרון משה רבינו שחי 120 שנה. אך מיעקב לא מצוין כל אחד מתי הוליד את בנו, כפי שהיה עד יעקב, שכך אפשר לחשב את שנות העולם עד יעקב ולא הלאה. כי ביעקב הגיעה הבריאה למטרתה של עם הסגולה- עם ישראל. כי עד עם ישראל היו יחידי סגולה מאדם עד יעקב.
ובכל עשרים הדורות מאדם עד אברהם, היו לכל יחיד סגולה שתי תקופות חיים: אחת עד הולדת בן הסגולה, והשניה לאחר מכן עד מותו. ולכן בכולם (חוץ מאדם וחנוך) כתוב פעמיים "ויחי"- ויחי עד הולדת הבן, ויחי שני לאחר הולדת הבן עד מותו. שבתקופה זו הוליד בנים ובנות לקיום העולם. והמילה "ויחי"- בפעם השניה משמעה תחייה מחודשת כתוצאה מהולדת הבן הממשיך. כפי שמופיעה מילה זו אצל יעקב כשנודע לו שיוסף בנו חי במצרים ולא מת ("ותחירוח יעקב אביהם" (בראשית מ"ה)).
אך אצל אדם לא נאמר "ויחי אדם" לאחר הולדת שֵת, כי לא היתה לו תחייה מחודשת לאחר הולדת שת, ואולי זה נובע מכך ששת נולד בדמותו כצלמו, וכנראה המשמעות שלקח מאביו חלק מחָיוּתוֹ, לכן כתוב רק "ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת...". ולכן בשלב השלישי אצל אדם כתוב- "ויהיו כל ימי אדם אשר חי..." מה שלא כתוב בשאר הדורות (למעט אברהם אבינו), והרי ברור מאליו שאלו ימיו שחי ולא ימיו שמת? אלא המשמעות שהיה כאן רצף אחיד של חיים ולא היתה תחיה מחודשת באמצע, כפי שהיה לשאר הדורות. כלומר התחיה המחודשת (שבאופן טבעי נוצרת מהולדת הבן הנבחר, הממשיך), התקזזה אצל אדם עם החיות שניטלה ממנו ע"י שֵת, שנולד בדמותו כצלמו, מה שלא קרה בשאר הדורות. כי נשמתו של אדם הופחה בו באופן ישיר מהבורא וחלק ממנה עבר לשֵת, וממנו לכל יחידי הסגולה עד עם ישראל, שנהפך בעצמו לעם סגולה- "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות י"ט).
אך עדיין לא מובן מדוע דווקא בעשרת הדורות מאדם עד נח צריכה התורה את השלב השלישי- של סכום השנים הכללי, וציון המות, מה שלא עשתה התורה בעשרת הדורות משֵם ועד אברהם, ששָם אין סיכום השנים ולא מצוין המוות (למעט תרח ואברהם שכן מצוין הסיכום והמוות אך בצורה שונה מפרשתינו ושם נבאר)
ניתן לומר שיש הבדל מהותי בין הדורות שלפני המבול לדורות שלאחריו. עד המבול חומריותה של האדמה היתה בעוצמה רבה, ולכן מצד אחד, שנות האדם הגיעו כמעט עד אלף שנה ובממוצע 900 שנה (למעט חנוך ולמך), ומצד שני, גם היצריות של הגוף ועוצמת התאוות היתה בהתאם לכך, ולכן "השחית כל בשר את דרכו על הארץ".
עד שבא המבול שהוא יסוד המים- ושטף את האדמה וטיהר אותה כמו מקווה, ובכך גם הפחית את חומריותה וממילא גם שנות האדם התחילו לפחות בהדרגה, וגם יצריותו פחתה. ולכן להיות יחיד סגולה לפני המבול, היה נסיון קשה יותר מלאחר המבול. כי לקדש את החומר לפני המבול היה מאמץ הרבה יותר גדול, ולכן מוסבר גם מדוע לידת הבן הנבחר, בדורות לפני המבול, נעה בין גיל 60 לגיל 200 כי כל אחד מיחידי הסגולה טרח לקדש את החומר לפני הולדת הבן הנבחר. לכן לקח הרבה זמן עד הולדת בן הסגולה. כי כולם למדו מאדם הראשון, שאת קין והבל הוליד מיד בהתחלה, לפני שקידש את החומר, וראו מה היתה התוצאה. ולכן גם אדם ילד את שת רק בגיל 130 לאחר שנים רבות של זיכוך החומר. ומשום כך, התורה טורחת לסכם את כל שנותיו של יחיד הסגולה, ולציין את מותו ולהדגיש שמת בסיכום כל הזמן שנקצב לו ולא טרם זמנו. ולא מת במבול כשאר החוטאים, ולא רק שלא היתה ירידה בשנותיו של האדם אלא אפילו תוספת כפי שמתושלח, השמיני לאדם, חי 969 שנה, הכי הרבה מכולם, כמו כן, התורה רצתה להראות שבניגוד לכולם, חנוך חי רק 365 שנה כי לקחו אלוקים, ולמך חי 777 בסיכום שנותיו בניגוד לממוצע של 900 שנה של כל קודמיו וזאת נסביר במקומו.
לעומת זאת, בדורות שלאחר המבול יש ירידה מתמדת בשנותיו של כל דור, החל מ-600 של שם עד 205 של תרח. ולמעט תרח, לא מצוין המוות, ורק צדיקים כאברהם, יצחק וכדומה מצוין מיתתם וסכום שנותיהם. כי הם התעלו בצדיקותם על כל בני דורם והדורות הקודמים להם.
שנותיו של אדם, בניגוד לאחרים, המאות קודמות לעשרות- "תשע מאות שנה ושלושים שנה".
בכל התנ"ך רק שישה אנשים מצוינת שנת מותם בצורה זו: 1)אדם- "תשע מאות שנה ושלושים שנה". 2) נח- "תשע מאות שנה וחמישים שנה וימות" (בראשית ט). 3) שרה- "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" (בראשית כ"ג). 4) אברהם- "מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים" (בראשית כ"ה). 5) ישמעאל- "מאת שנה ושלושים שנה ושבע שנים" (בראשית כ"ה). 6) יצחק- "ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמונים שנה" (בראשית ל"ה).
אמנם גם יוסף, משה ויהושע מוזכרות המאות קודם העשרות אך לא מצוינת המילה שנה לאחר כל ספרה, כי אצל יוסף כתוב "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים" (בראשית נ'), ואצל משה אותו דבר- "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו" (דברים ל"ד).
וכן יהושע "וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים" (יהושע כ"ד).
והשאלה היא מדוע דווקא אצל ששת האישים הללו שינתה התורה מדרכה בכל יחידי הסגולה האחרים, שבהם העשרות קודמות למאות, ולא מצויינת המילה שנה על כל ספרה?
ויש לשים לב, שהמשותף לכל ששת האישים הללו (למעט נח) זה העניין שה' נתן להם את שמם.
1) אדם- "ויברך אותם ויקרא שמם אדם". 2) אברהם- "ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם" (בראשית י"ז) .3) שרה- "ויאמר אלוקים אל אברהם, שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (שם, שם). 4)ישמעאל- "ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל" (בראשית ט"ז). 5) יצחק- "ויאמר אלוקים אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק" (בראשית י"ז).
אמנם גם ליעקב ה' נתן שם- ישראל, אך רק כתוספת ולא במקום, והוא אכן מת בשם יעקב ולא ישראל- "ויחי יעקב... ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (בראשית מ"ז). אותו דבר לגבי שלמה המלך- "ותקרא את שמו שלמה וה' אהבו וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה'" (שמואל ב י"ב). גם שם זה תוספת ולא במקום, ואכן מת בשם שלמה ולא ידידיה. כמו כן, הנביא ישעיה, שה' אמר לו לקרוא לבנו בשם- "מהרשללחשבז" (ישעיה ח') שָם זה לסימן לעם ישראל על הגלות הקְרֵבה, וסוג של סימן ומופת שהנביא עושה לצרכי המחשת נבואתו, ואין מדובר בבן מנהיג שה' קורא לו שֵם בגלל ייעודו שלו. וכן הדבר אצל הנביא הושע שמצטווה לקרוא לילדיו "יזרעאל", "לא רוחמה" ו"לא עמי", וכל זה בתור סימן לעם ישראל על הגלות הקרובה (הושע א') וכל אלה גם לא מוזכרים אח"כ ולא מצוינת בכלל שנת מותם.
לגבי נח, אמנם שמו ניתן לו ע"י אביו למך, ולא במפורש ע"י ה', אך נח מקביל לאדם הראשון, בכך שממנו התחילה האנושות לאחר המבול, כמו כן, אפשר לומר שה' נתן לו את שמו, כי למך קרא לו כך בנבואה מפורשת "זהינחמנוממעשנוומעצבוןידינומןהאדמהאשראררהה'". ונבואה זו התגשמה במלואה ואין זו נבואה פרטית לצורך אדם אחד, אלא לצורך כל האנושות לאחר המבול, ולא מצאנו בכל התורה עוד שֵם שנקרא כך בנבואה מפורשת כזו.
כי גם חוה שקראה לקין בשמו "כי קניתי איש את ה'" זה היה על שם ההווה, ולא נבואה על העתיד, וכן לשת שקראה שמו שֵת "כי שת לי אלוקים זרע אחר". גם זה על שם ההווה, וגם אדם שקרא לבנו שֵת לא מוזכרת בתורה במפורש מה הסיבה.
וכן כשאדם קורא לאשתו חוה "כי היא היתה אם כל חי", אין פה נבואה אלא ציון עובדה שממנה בתור אשה תצא כל האנושות כי היא האשה הראשונה בעולם. ולכן הוא קורא לה כך, רק לאחר החטא, שאז הפכה להיות בת פריה ורביה, ולא לפני כן, שאז קרא לה- אשה- "כי מאיש לוקחה זאת".
וכן לאה כשקוראת לבנה ראובן- זה על שם ההווה "כי ראה ה' בעניי", וכן שמעון "כי שמע ה' כי שנואה אנכי". וכן לוי "הפעם ילווה אישי אלי", וכן יהודה- "הפעם אודה את ה'", וכן שאר הילדים כולם על שם ההווה- עיין שם (בראשית כ"ט).
אמנם רחל קוראת ליוסף על שם העתיד "יוסף ה' לי בן אחר" ואכן נולד לה עוד בן- בנימין, אך זו יותר בקשה מאשר נבואה, וכן גם אם זו נבואה, היא לא מתייחסת למהותו של יוסף, אלא להיפך, לרחל עצמה שרוצה עוד בן בנוסף אליו. וכן אין פה בקשה שנוגעת לכלל האנושות אלא יותר בקשה פרטית. וכן משה רבינו שבת פרעה קוראת לו כך- "כי מן המים משיתיהו" על שם ההווה. ולכן כל אלה לא ניתן לומר שה' קרא להם כך. אך לגבי נח שזו נבואה על העתיד שנוגעת לכלל, ואכן התגשמה ניתן לומר שה' קרא לו כך. במיוחד שכתוב "ונח מצא חן בעיני ה'". וחן זה היפוך אותיות- נח משמע שה' חתם חתימתו על שם זה.
לגבי השאלה האם רק יחידי הסגולה חיו 900 שנה או שכל הדורות לפני המבול חיו כך - מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. שלפי הרמב"ם רק יחידי הסגולה חיו כך, וכל השאר חיו חיי אנוש כמו בימינו, והרמב"ן חולק עליו וסובר: שכולם חיו חיים ארוכים. ולפי הפסוקים שעוסקים באדם ותוחלת חייו משמע שלכל הפחות חוה אשתו גם כן חיה שנים רבות. כי בגיל 130 ילדה את שת, אז כבר חרגה מחיי אנוש רגילים, כי שרה כשילדה בגיל 90 זו היתה תופעה לא רגילה שגרמה לה לצחוק ולומר "צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי" (בראשית כ') וכן אמרה "אחרי בלותיהיתה לי עדנה" (שם י"ח). אז קל וחומר שחוה שבגיל 130 ילדה את שת, סימן שלא חיה חיי אנוש כימינו, ועוד, כאן נאמר שלאחר לידת שת , אדם חי שמונה מאות שנה ויולד בנים ובנות, וכנראה שגם הם נולדו מחווה, אחרת נצטרך לומר שנשא לאשה אחת מבנותיו או נכדותיו או נינותיו, דבר שלא מסתבר, ואם כן יוצא שחוה חיה כמוהו מעל ל-900 שנה.

וַיְחִי-שֵׁת, חָמֵשׁשָׁנִיםוּמְאַתשָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-אֱנוֹשׁ. וַיְחִי-שֵׁת, אַחֲרֵיהוֹלִידוֹאֶת-אֱנוֹשׁ, שֶׁבַעשָׁנִים, וּשְׁמֹנֶהמֵאוֹתשָׁנָה; וַיּוֹלֶדבָּנִים, וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ, כָּל-יְמֵי-שֵׁת, שְׁתֵּיםעֶשְׂרֵהשָׁנָה, וּתְשַׁעמֵאוֹתשָׁנָה; וַיָּמֹת.
"ויחי שת חמש שנים ומאת שנה ויולד את אנוש".
לגבי אנוש, משמעות שמו כבר הסברנו לעיל פרק ד'. השאלה היא: בכל השתלשלות הדורות עד אברהם, של 20 יחידי הסגולה, לכאורה, כל יחידי הסגולה הם הבנים הבכורים, ואחרי הולדת הבכור מוזכר שהאב הוליד בנים ובנות, כפי שכאן מוזכר שלאחר 105 שנים נולד אנוש, משמע שלפניו לא היו ילדים, ואז הוא הבכור, ואז נשאלת השאלה מדוע חיכה שֵת 105 שנים עד שהביא ילד לעולם? וזאת ניתן לתרץ בשני דרכים, או שחיכה עד שתיוולד אשתו, כי הרי בלידת שֵת, עוד לא הוליד אדם בנים ובנות, ורק לאחר הולדת שֵת במשך 800 שנה הוליד אדם בנים ובנות, ורק לאחר לידת הבנות יכל שת (וגם קין שעדיין חי) להתחתן ולהביא ילדים לעולם. וייתכן שזה לקח הרבה זמן, ולכן רק בגיל 105 הוליד את בנו הבכור אנוש. וייתכן שבכוונה חיכה הרבה שנים לזכך את החומר, כדי שהבן שיוולד יהיה תוצאה של זיווג קדוש וממילא גם נפשו תהיה קדושה. כמתאים לבן יחיד סגולה שממנו ישתלשלו יחידי סגולה, ולא יידחה כמו שאר הבנים והבנות, שלא נודע שמם, ולמד את הלקח מאדם הראשון, שאת קין והבל הוליד מיד בצאתו מגן העדן, מיד אחרי החטא ולכן נדחו, ורק לאחר 130 שנה של תיקון החטא וקידוש החומר הוליד את שת בן הסגולה.
מצד שני, יתכן שכל יחידי הסגולה שמוזכרים בשמותם, אינם הבנים הבכורים, ואינם הראשונים להיוולד, כפי ששֵת עצמו איננו הבן הראשון של אדם, אלא מי שמצאצאיו יצאו עם ישראל, (למפרע/ רטרואקטיבית, בזמן כתיבת התורה ע"י משה), התורה מציינת את שמו ודוחה את כל האחרים, כך שבמילים "ויולד בנים ובנות" יש ילדים שנולדו גם לפני אנוש, אך כיוון שמהם לא יצא עם ישראל לא טורחת התורה להזכירם ומזכירה רק את הבן שממנו ייצא עם ישראל, במקרה שלנו זה אנוש, ואם כך הדבר אז באמת ייתכן ששת לא חיכה עם הבאת ילדים לעולם, אלא הוליד ילדים כבר בגיל צעיר, אך מי שהתורה מציינת זה רק הילד שנולד לו אחר 105 שנים- אנוש. כי ממנו ישתלשל עם ישראל. ושאר הילדים שנולדו לשת, בין לפני אנוש ובין אחריו, התורה מבליעה במילים "ויולד בנים ובנות".
ראיה לכך ניתן למצוא בתולדות שֵם בפרשת "נח", שבפרק י' התורה מזכירה את בניו של שם- "בני שֵם: עילם ואשור וארפכשדולודוארם" ואילו בפרק י"א, כשהתורה חוזרת להשתלשלות הדורות משֵם עד אברהם, מוזכר רק ארפכשדשהוא הבן השלישי של שם, וכך כתוב "אלה תולדות שם, שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשדשנתיים אחר המבול, ויחי שם אחרי הולידו את ארכפשד חמש מאות שנה ויולד בנים ובנות" והיכן נעלמו עילם ואשור? סימן שהמילים "ויולד בנים ובנות" כוללות גם את עילם ואשור שנולדו לפני ארפכשדוכיוון שמהם לא השתלשל עם ישראל לכן לא מוזכרים יותר.
אז מדוגמא זו ניתן להשליך גם על יתר יחידי הסגולה, שהבן הראשון שמוזכר בשמו, לא מחויב שזהו הבן הבכור. לגבי אשתו של שֵת אפשר לומר שהיא אחותו מהבנות שהוליד אדם, ואפשר לומר שהיא אחייניתו מהבנות שהוליד קין אחיו, ואז קין התחתן עם אחותו, או להיפך, ששת התחתן עם אחותו וקין התחתן עם אחייניתו הבת של שֵת, או ייתכן שאחד הבנים האחרים של אדם, התחתן עם אחת הבנות של אדם, ומבנותיו לקחו קין ושֵת נשים. ואז יוצא שלא קין ולא שת התחתנו עם אחיותיהם, אלא עם אחייניותיהם שזה מותר גם לאחר מתן תורה.
לגבי תוחלת החיים של אשתו של שת, אז מצד אחד אפשר שלומר שכל ילדיו הם ממנה, ואז יוצא שגם היא האריכה ימים, וזה מלמד על כל הדורות ההם, שלא רק יחידי הסגולה חיו 900 שנה, ומצד שני אפשר לומר ששֵת החליף נשים רבות במשך חייו ומכולן יצאו לו ילדיו, ואז אין הכרח שכל הדורות חיו כמו יחידי הסגולה.
אותו דבר לגבי קין ושבעת הדורות שיצאו ממנו עד למך ובניו, כיוון ששם לא מצוין לגבי אף אחד תוחלת החיים אז ניתן לומר כמו הרמב"ם - שחיו חיי אנוש רגילים כמו בימינו ורק יחידי הסגולה האריכו ימים. וניתן לומר כמו הרמב"ן שגם הם האריכו ימים כמו יחידי הסגולה, אך כיוון שמהם לא השתלשל עם ישראל לא הזכירה התורה את מספר ימי חייהם. והוכחה לכך ניתן לראות בכך ששושלתו של קין נפסקת בתורה לאחר 7 דורות, בימיו של למך ובניו, ולא מוזכר המשך, וניתן לומר שהמבול מנע את ההמשך, בכך שהכחיד את כולם, ואז כיון שהמבול קרה 1656 שנה מבריאת העולם, ונחלק זאת ל-7 דורות, אז יוצא, שבממוצע כל דור חי 230 שנה, ואם נשווה מספר זה ל-10 הדורות של שֵת עד נח ובניו שבימיהם קרה המבול, אז אם עשרת הדורות הללו שנמשכו 1656 שנה האריכו ימים, קל וחומר ש-7 דורות במשך 1656 שנה האריכו ימים. ובפרט אם נקבל המדרש שנעמה ביתו של למך התחתנה עם נח, אז ודאי שגם שושלתו שלקין האריכה ימים, במקביל לשושלתו של שֵת.
ומצד שני, ניתן לומר ששושלתו של קין חיו חיי אנוש רגילים- 120 שנה ושושלתו לא נפסקה בגלל המבול, אלא שהתורה הזכירה את שושלתו של קין רק עד הולדת שלשת ילדיו של למך, שכל אחד מהם היה מנהיג בתחומו, והם היו הסיבה בכלל להזכרת שושלתו של קין. וכשהגיעה אליהם התורה, הסתיים העניין בשושלתו של קין, כפי שהסברנו, ילדי למך תקנו את רצח הבל, ולא שהשושלת הסתיימה אז בגלל המבול. ואז באמת נעמה לא התחתנה עם נח כי היה אלף שנים אחריה.
וַיְחִיאֱנוֹשׁ, תִּשְׁעִיםשָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-קֵינָן. וַיְחִיאֱנוֹשׁ, אַחֲרֵיהוֹלִידוֹאֶת-קֵינָן, חֲמֵשׁעֶשְׂרֵהשָׁנָה, וּשְׁמֹנֶהמֵאוֹתשָׁנָה; וַיּוֹלֶדבָּנִים, וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ, כָּל-יְמֵיאֱנוֹשׁ, חָמֵשׁשָׁנִים, וּתְשַׁעמֵאוֹתשָׁנָה; וַיָּמֹת.
"ויחי אנוש תשעים שנה ויולד את קינן".
לגבי משמעות שמו של קינן ניתן לומר שזו הקטנה של קין, כלומר קין קטן, אך לא מסתבר שצאצאו של שֵת יקרא את בנו על שם קין רוצח אחיו, ואולי קינן בא מהשורש קִנֵֹן- "אשר שם צפרים יקננו" (תהילים ק"ד).
או יתכן משורש קונן מלשון קינה- "ויקונן דוד את הקינה הזאת" (שמואל ב א'), יתכן שמת לאנוש מישהו קרוב סמוך ללידת קינן וקרא את שם בנו על שם הקינה וההספד.
וַיְחִיקֵינָן, שִׁבְעִיםשָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-מַהֲלַלְאֵל. וַיְחִיקֵינָן, אַחֲרֵיהוֹלִידוֹאֶת-מַהֲלַלְאֵל, אַרְבָּעִיםשָׁנָה, וּשְׁמֹנֶהמֵאוֹתשָׁנָה; וַיּוֹלֶדבָּנִים, וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ, כָּל-יְמֵיקֵינָן, עֶשֶׂרשָׁנִים, וּתְשַׁעמֵאוֹתשָׁנָה; וַיָּמֹת.
"ויחי קינן שבעים שנה ויולד את מהללאל".
משמעות שמו של מהללאל ברורה- מהלל את האל כמו, "מצרףלכסףוכורלזהב ואישלפימהללו" (משלי כ"ז)."באלוקים אהלל דבר" (תהילים נ"ו). יש לזכור שגם בשושלתו של קין צורף שם האל לשמו של אדם- מחויאל.
וַיְחִימַהֲלַלְאֵל, חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִשִׁיםשָׁנָה;וַיּוֹלֶדאֶת-יָרֶד. וַיְחִימַהֲלַלְאֵל, אַחֲרֵיהוֹלִידוֹאֶת-יֶרֶד, שְׁלֹשִׁיםשָׁנָה, וּשְׁמֹנֶהמֵאוֹתשָׁנָה; וַיּוֹלֶדבָּנִים, וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ, כָּל-יְמֵימַהֲלַלְאֵל, חָמֵשׁוְתִשְׁעִיםשָׁנָה, וּשְׁמֹנֶהמֵאוֹתשָׁנָה; וַיָּמֹת.
"ויחי מהללאל חמש שנים ושישים שנה ויולד את יָרֶד".
משמעות השם יֶרֶד יכולה להתפרש מלשון ירידה אך קשה להאמין שאב יקרא לבנו בשם שלילי כזה של ירידה, הלא מעלין בקודש ולא מורידין, ויותר מסתבר שיֶרֶד בא מלשון רָדָה- למשול, לשלוט, כמו "וירדו בדגת הים ובעוף השמים" (בראשית א').
כלומר אביו- מהללאל, קורא לשמו של בנו- ירד שישלוט ביצרים בתאוות, "כי טוב מושל ברוחו מלוכד עיר"(משלי טז'), וזה מזכיר לנו את הפירוש שנָתַנו לעירד בנו של חנוך בנו של קין, שקרא לבנו עיר-רד- מושל עיר, ומעניין שירד קרא לבנו חנוך, כפי שחנוך בנו של קין קרא לבנו עירד, גם מלשון שליטה. כי כל חינוך יש בו מימד של שליטה.

וַיְחִי-יֶרֶד, שְׁתַּיִםוְשִׁשִּׁיםשָׁנָהוּמְאַתשָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-חֲנוֹךְ. וַיְחִי-יֶרֶד, אַחֲרֵיהוֹלִידוֹאֶת-חֲנוֹךְ, שְׁמֹנֶהמֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶדבָּנִים, וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ, כָּל-יְמֵי-יֶרֶד, שְׁתַּיִםוְשִׁשִּׁיםשָׁנָה, וּתְשַׁעמֵאוֹתשָׁנָה; וַיָּמֹת.
"ויחי ירד שתים וששים שנה ומאת שנה ויולד את חנוך".
כפי שהזכרנו, ירד קורא לבנו חנוך, שֵםשכבר מוזכר בבנו של קין, ויש לשים לב שירד מוליד את חנוך בגיל 162, עד כה זה הגיל הכי מבוגר שמישהו ילד את בנו הראשון, והדבר מוזר כי עד כה היתה ירידה בגיל כי אדם הוליד את שֵת בגיל 130, ושת את אנוש בגיל 105, ואנוש את קינן בגיל 90, וקינן את מהללאל בגיל 70, ומהללאל את ירד בגיל 65 ופתאום קפיצה הפוכה לחלוטין וירד יולד את חנוך בגיל 162, ומה קורה כאן? (וכל זה לפי הסברא שיחידי הסגולה הם הבכורים).
וניתן לומר, שירד כשמו כן הוא, קיבל את המסר מאביו לגבי שמו- של שליטה ביצרים, ואכן לפני שהוליד את בנו הראשון החליט לקדש את החומר ולשלוט ביצריו ובתאוות, ורק כאשר הגיע לשלמות זו, הרשה לעצמו להביא ילד לעולם, שיהיה תולדה של זיווג קדוש, ולכן גם קרא לבנו- חנוך, בהתאם להשקפתו זו של שליטה וחינוך עצמי, ולכן לקח לו 162 שנה להגיע לדרגה זו, ורק אז הוליד את חנוך. ואכן, חנוך כפי שנראה בהמשך, הגשים את חינוכו של אביו. וגם ירד עצמו חי הכי הרבה שנים- 962 שנים, והיה שני רק למתושלח שחי 969 שנים, הכי הרבה מכולם. כמו כן ירד ידע שחנוך הוא דור שביעי לאדם ובתור שביעי לבריאה צריך להיות מקודש יותר ולכן השקיע יותר.

וַיְחִיחֲנוֹךְ, חָמֵשׁוְשִׁשִּׁיםשָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-מְתוּשָׁלַח. וַיִּתְהַלֵּךְחֲנוֹךְאֶת-הָאֱלֹהִים, אַחֲרֵיהוֹלִידוֹאֶת-מְתוּשֶׁלַח, שְׁלֹשׁמֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶדבָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְהִי, כָּל-יְמֵיחֲנוֹךְ, חָמֵשׁוְשִׁשִּׁיםשָׁנָה, וּשְׁלֹשׁמֵאוֹתשָׁנָה. וַיִּתְהַלֵּךְחֲנוֹךְ, אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַחאֹתוֹאֱלֹהִים.
"ויחי חנוך חמש וששים שנה ויולד את מתושלח, ויתהלך חנוך את האלוקים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה ויולד בנים ובנות.ויהי כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה, ויתהלך חנוך את האלוקיםואיננו כי לקח אותו אלוקים".
חנוך מוליד את מתושלח בגיל 65, ובכך הוא חזור לסדר הקודם של לפני אביו- ירד- שהיה במגמת ירידה הדרגתית בגיל של לידת הבכור. השם מתושלח- מורכב משתי מלים, מתו-שלח, כמו שבצאצאיו של קין- מתושאל היה מורכב ממתו- שָאֵל, ו"מְתו" הסברנו שם שזה- איש, אדם- "כל עיר מתם והנשים והטף" (דברים ב').
והמילה- "שֶלַח" יש לה מספר פירושים: או מלשון שליחות, כדוגמת "וישלח את היונה" (בראשית ח'). ואז משמעות השם זה איש- שליח, או שֶלַח מלשון עזוב, מופקר, כמו "ונער משולח מביש אימו" (משלי כ"ט), ואז יוצא ששמו פירוש- איש עזוב, איש מופקר, ואז זה ניגוד מוחלט לאב- חנוך, שהוא ההיפך מילד עזוב ולא מחונך ולכן קשה לומר שזה הפירוש של שמו.
שֶלַח- זה גם חרב בלשון התנ"ך- "ויעש שֶלַח לרוב ומגינים" (דברי הימים ב' ל"ב), ואז פירושו איש החרב, וגם זה קשה לומר שאב יקרא לבנו כך. ועוד אפשרות של המילה שֶלַח זה מלשון תעלת השקיה- "שְלַחַיִך פרדס רימונים" (שיר השירים ד'), "את מי השלוח ההולכים לאט" (ישעיה ח'). ואז מתושלח- פירושו איש בריכת המים, או איש השקיה, וזה יותר מסתבר כי מתקשר לעבודת האדמה והחקלאות שהיתה עיקר העיסוק בדורות שלפני המבול לפני שהותרה אכילת חיות ובהמות.
המילה שֶלַח זה גם מלשון התפשטות לאורך- "תשַלַח קצִירֶהַ עד יַם" (תהילים פ')- "ותעש בדים ותשַלַח פארות" (יחזקאל י"ז).
ואז מתושלח פירושו איש מאריך, כלומר: ארוך ימים. ובאמת מתושלח חי הכי הרבה 969 שנים, יותר מכל איש על פני האדמה. ומצד שני, גם הפירוש איש עזוב התקיים בו. כי אביו עזב אותו בטרם עת ונלקח אל האלוקים, כשמתושלח היה בקושי בן 300...
חנוך לא חיכה הרבה זמן עד הולדת בנו מתושלח ובניגוד לאביו- ירד- שהולידו בגיל 162, חנוך הוליד את מתושלח בגיל 65, הכי מוקדם בכל 10 הדורות שלפני המבול, אולי בגלל שהרגיש שזמנו קצר בעולם הזה וצריך להספיק הכל לפני שיילקח.
הפסוק אומר "ויתהלך חנוך את האלוקים אחרי הולידו את מתושלח" משמע שלפני הולידו את מתושלח לא התהלך את האלוקים? כמו כן, אצל כל הדורות כתובה המילה "ויחי" לאחר הולדת הבן הנבחר (למעט- אדם- כמו שהסברנו לעיל), ופה לא כתוב "ויחי חנוך אחרי הולידו את מתושלח", אלא "ויתהלך חנוך את האלוקים", משמע שזה מנוגד ל"ויחי"?!
הביטוי "התהלך את האלוקים" מופיע שוב רק אצל נח, אך שם זה מופיע הפוך- "את האלוקים התהלך נח" (בראשית ו'), אצל אברהם הביטוי הוא "התהלךלפני והיה תמים" (בראשית י"ז), וכן אצל יעקב "האלוקים אשר התהלכו אבותיי לפניו" (בראשית מ"ח).
המילה "להתהלך" פירושה ללכת אנה ואנה, כמו לטייל, להסתובב, "התהלך בארץ לארכה ולרחבה" (בראשית י"ג), ו"להתהלך את" פירושה לטייל ביחד עם מישהו, כמו רועי דוד עם רועי נבל, "והאנשים טובים לנו מאוד... כל ימי התהלכנו איתם בהיותינו בשדה" (שמואל א כ''ה), כך שכשכתוב כאן "ויתהלך חנוך את האלוקים", משמע, כביכול, שחנוך התהלך וטייל עם אלוקים, כמו חברים טובים, עד כדי כך שבסופו של דבר, אלוקים לקח אותו (ללא מיתה) אליו לשמים להמשיך להתהלך ביחד שם למעלה. כלומר: חנוך מעדיף את חברת האלוקים על חברת בני האדם. ומצד שני במשך שלוש מאות שנה של התהלכות עם אלוקים הוא גם מוליד בנים ובנות, כלומר: לא פורש מהאשה, ולאחר 300 שנה האלוקים לוקח אותו אליו, ולא מוזכרת בו מיתה כמו בכל הדורות שלפניו, ולשון זו של לקיחה, מזכירה את עלייתו בסערה השמיימה של אליהו הנביא במרכבת אש וסוסי אש, באמרו לאלישע הנביא "אם תראה אותי לוקח מאיתך יהי לך כן" (מלכים ב ב) וכמו ששם לא מצאו גופה למרות שחיפשו, כמו כן כאן נאמר- "ואיננו"- שגם גופו נלקח למעלה בעודו בחיים. כי כנראה קידש את החומר עד כדי כך, שיכל לעלות בגופו השמיימה ללא צורך במות הגוף. ויתכן שהאלוקים לקח אותו לגן עדן התחתון, במקום אדם שגורש משם, ושם אוכל מעץ החיים וחי לעולם, כי בעצם חנוך הוא התיקון של אדם ואם אדם לא היה אוכל מעץ הדעת היה נשאר בגן עדן וחי לעולם, וכל האנושות של ימינו לא היתה קיימת.
ומצד שני, בניגוד לאחרים, ברגע שחנוך מתהלך עם האלוקים לא נאמר בו "ויחי", כי זה לא החיים שה' מייעד לבני האדם לאחר חטא עץ הדעת. ולהיפך, תכלית האדם היא לחיות בקרב בני האדם ולקרבם לה' כמו אברהם אבינו.
כי מי שמתהלך רק עם אלוקים, אז- "איננו" כי לא לשם כך הוטלנו לעולם הזה. ועובדה שהבנים והבנות שיולד חנוך ב-300 השנה שמתהלך עם אלוקים לא יצא מהם שום דבר, ונכחדו במבול, ודווקא מתושלח שנולד לפני שחנוך התחיל להתהלך עם האלוקים, דווקא הוא, וממנו, השתלשלה כל האנושות ועם ישראל- עם הסגולה, שבשבילו נברא כל העולם. ולכן ה' לקח אותו כי בדרכו אין קיום לָעולם. ודווקא דרכו של אברהם אבינו, שלא התנתק מהעולם, אלא להיפך התערה בעולם והפיץ את דבר ה', זו הדרך שהביאה ללידתו של עם הסגולה- עם ישראל.
מדוע נאמר בפסוק "ויתהלך חנוך את האלוקים", מדוע לא "ויתהלך את ה'? וכן מדוע לא מוזכר שום דיבור של ה' עם חנוך, ושום התגלות מפורשת, כפי שהיה עם אדם וחוה וקין וגם נח בהמשך? וכן מדוע חנוך נלקח רק לאחר 300 שנה ולא מיד כשהחל להתהלך את האלוקים? כמו כן, יש כאן לכאורה שני פסוקים מיותרים, כי מדוע צריך לכתוב פעם שניה "ויתהלך חנוך את האלוקים"? היה צריך לכתוב בקיצור "ויתהלך חנוך את האלוקים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה ויולד בנים ובנות ואיננו כי לקח אותו אלוקים" - ומדוע צריך עוד שני פסוקים, אחד שמסכם את חיי חנוך ואחד שחוזר על "ויתהלך חנוך... ואיננו כי לקח אותו אלוקים"? וכן, בסיכום חיי חנוך כתוב "ויהי כל ימי חנוך..." בניגוד לכל הדורות הקודמים שמוזכרת המילה "ויהיו" ברבים ולא "ויהי" ביחיד? כמו כן, מדוע נח לא נלקח ע"י אלוקים, הרי גם בו נאמר - "את האלוקים התהלך נח"?
על מנת ליישב קושיות אלו, נחזור קצת אחורה לתחילת הפרשה, הרי הסברנו שהיו שלשה סוגי הנהגה של ה' את בריאת העולם. הנהגה א': שבעת ימי בראשית שבהם מופיע רק שם אלוקים שזו הנהגה של דין הן במובן של משפט והן במובן של חוקיות קבועה. ועל פי הנהגה זו נקבעו חוקי הטבע הכלליים- ובהם כח המשיכה וחוקי הפיסיקה, הכימיה והביולוגיה של כל היצורים החיים, וכל עולם הצומח, מסלולי השמש, הירח והכוכבים, בקיצור, כל החוקים שעל פיהם קיים היקום כולו, ולכן המילה "אלהים" שווה בגימטריה למילה "הטבע" כי בהנהגה זו נקבעו חוקי הטבע כולו.
בתוך מסגרת כללית זו של היקום ברא אלוקים גם את האדם, שנברא ביום השישי, בצלם אלוקים בראו ולהיות שולט בעולם התחתון על כל היצורים. זכר ונקבה ברא אותם, וקרא שמם אדם. אך בבריאתו של אדם נכנסה הנהגה ב', הנהגה פרטית יותר של רצונו של ה' ולכן כל סיפור בריאת אדם ונטיעתו בגן עדן וסיפור החטא, כולם נעשים ע"י הצירוף- ה' אלוקים- ולפי הנהגה זו, אדם ואשתו היו אמורים לחיות בגן עדן לנצח ולהנות מזיו השכינה ולעסוק במושכלות ולשלוט בחומר ללא תאוות ופיתויים. ורק נסיון אחד עמד בפניהם, לא לאכול מעץ הדעת. וכל זה קורה ביום השישי לבריאה, בתוך המסגרת הכללית של בריאת היקום. לאחר החטא וגירוש האדם מגן העדן נכנסת ההנהגה השלישית- שהיא ע"י שם הוויה בלבד, וזו תכלית רצונו של ה' בבריאת העולם: שנשמה אלוקית בתוך גוף חומרי שנתונה ומחוברת לתאוות הגוף שהוא הרצון לקבל, ונשמה זו תקדש את החומר, ותהפוך את הרצון לקבל, לרצון לקבל על מנת לתת ובכך תקדש אותו, ובמקום לאכול רק על מנת ליהנות, אדם יאכל ויהנה על מנת שיהיה לו כח לעבוד את בוראו ועל זו הדרך יקדש את כל הנאות הגוף- אכילה, שתיה, משגל, שינה וכולי.
והנהגה זו כבר חלה לאחר שבעת ימי בראשית לאחר הגירוש מגן עדן, ובתחילה התמקדה בקין, עובד האדמה, ולכן היה עימו דיבור ה' שנועד להדריכו, ובדברו עימו מופיע בכל פרשת קין והבל רק שם הוויה, שהוא שם העצם שמהווה בכל רגע ורגע את הבריאה כולה, ולאחר כשלונו של קין נפסק הדיבור של ה' עם בן אנוש עד נח שמצא חן בעיני ה', ויחידי הסגולה דור אחר דור הם שנבחרו ומגשימים את רצונו של ה' בקידוש החומר, כל אחד לפי דרגתו, עד שיגיעו לעם הסגולה- עם ישראל שהוא תכלית רצונו של ה' בעולם על פי ההנהגה השלישית שהזכרנו. ולאחר חטא אדם הראשון, נותרו שתי הנהגות בלבד- אלוקים, ושם הוויה.
המספר המקודש ע"י ההנהגה הראשונה- הכללית –הוא 7 ולכן "ויכל אלוקים ביום השביעי...ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו. והמספר המקודש ע"י ההנהגה השלישית שהיא שם הוויה זה- 10 ככתוב "והעשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כ"ז). חנוך בתור דור שביעי לבריאת האדם, בהיותו בעשור השביעי לחייו, בגיל 65 לאחר הולדת מתושלח, בחר להתנהג על פי הנהגת אדם הראשון לפני החטא, ובמקום לקדש את האדמה, בחר להדבק באלוקים ולעסוק במושכלות, אמנם כל עוד עסק בפריה ורביה- ויולד בנים ובנות- לא לגמרי פרש מחיי העולם הזה, לא לקחו אלוקים, אך ברגע שהגיע לגיל 365 כנגד ימות החמה, וכן כנגד 365 מצוות לא תעשה ששייכים למידת הדין- אלוקים- בניגוד לרמ"ח מצוות עשה ששייכים לשם הוויה, החליט חנוך להפסיק מפריה ורביה ולפרוש לגמרי מחיי עולם הזה ולהדבק בבורא בשלמות, ולכן אז לקחו אלוקים, ולכן כתוב פעמיים "ויתהלך חנוך את האלוקים", פעם ראשונה לאחר הולדת מתושלח שאז עדיין לא פרש לגמרי- והוליד בנים ובנות, ופעם שניה- לאחר 365 שנה שאז פרש לגמרי מחיי עולם הזה ואז נהייה איננו- ולכן לקחו אלוקים כי לא זו תכלית רצונו של ה'. ולכן מתושלח, שנולד לחנוך, לפני שהתחיל להתהלך את האלוקים, כן המשיך את יחידי הסגולה שהיו על פי רצונו של שם הוויה.
אך נח שהיה דור עשירי לאדם הראשון, אמנם התהלך את האלוקים 500 שנה כי החליט לחלק את חייו לשתיים, 500 שנה להתהלך את האלוקים, ו-500 שנה להגשים את רצון ה' ולקדש את האדמה, ובאמת נקרא איש האדמה לאחר המבול, ולכן לא לקחו אלוקים, ועד גיל 500 התהלך את האלוקים ולא הוליד ילדים אך בגיל 500 שינה כיוון והוליד 3 ילדים ואז כתוב- "ונח מצא חן בעיני ה'" – שם הוויה.
ולכן אצל נח לא כתוב "ויתהלך" שמשמעו באופן רצוף, כמו אצל חנוך, אלא "התהלך" בעבר, בחצי הראשון של חייו בלבד. גם אצל חנוך וגם אצל נח כתוב "האלוקים" ולא "התהלך את אלוקים", כי מדובר פה על ההנהגה של שם אלוקים. ולא שהתהלך עם אלוקים עצמו, חלילה. בחנוך יש רמז לשנת השמיטה שבה שובתים מעבודת האדמה בארץ ישראל ודבקים ברוחניות, ועסוקים במושכלות שזו דבקות באלוקים, כפי שבששת ימי המעשה, מקדשים את החומר ועושים כל מלאכה וביום השביעי שובתים ממלאכה ועוסקים ברוחניות כנגד שם אלוקים ששבת ביום השביעי. וחנוך שהיה דור שביעי, חי 365 שנה כנגד שנת החמה שהיא 365 ימים. וגם הוא שבת ממלאכת האדמה ודבק באלוקים. אך זה רצוי אם זה זמני, אך לא כל הזמן.
ולכן בסיכום חיי חנוך לא כתוב "ויהיו" כל ימי חנוך אלא ויהי, בניגוד לאחרים, כי לא השלים את שנותיו הקצובות לו, כמו כל האחרים שחיו 900 שנה ומעלה. ולכן גם למך שחי 777 שנה גם אצלו כתוב "ויהי" ולא "ויהיו".
וַיְחִימְתוּשֶׁלַח, שֶׁבַעוּשְׁמֹנִיםשָׁנָהוּמְאַתשָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-לָמֶךְ. וַיְחִימְתוּשֶׁלַח, אַחֲרֵיהוֹלִידוֹאֶת-לֶמֶךְ, שְׁתַּיִםוּשְׁמוֹנִיםשָׁנָה, וּשְׁבַעמֵאוֹתשָׁנָה; וַיּוֹלֶדבָּנִים, וּבָנוֹת. וַיִּהְיוּ, כָּל-יְמֵימְתוּשֶׁלַח, תֵּשַׁעוְשִׁשִּׁיםשָׁנָה, וּתְשַׁעמֵאוֹתשָׁנָה; וַיָּמֹת.
"ויחימתושלחשבעושמוניםומאתשנהויולדאתלמך ... ויהיוכלימימתושלחתשעוששיםשנהותשעמאותשנהוימות".
מתושלח יולד את בנו למך בגיל 187, ובכך יש קפיצה חזרה מ-65, שאז ילדו חנוך אביו, ל-187 שבו הוא יולד את בנו, אך כיון שחי הכי הרבה שנים מכולם, יכל להרשות זאת לעצמו. כי הוא "מיהשילוח ההולכים לאט" (ישעיה ח'), וקורא לבנו למך, כנראה על שם למך- צאצאו של קין, כפי שהסברנו שם את משמעות שמו- מלך. שהצליח ללדת שלושה ילדים מובילים בעולם. וכיון שמתושלח יודע שהדור העשירי צריך להיות קודש לה', הוא מקווה שגם בנו למך שיוליד את הדור העשירי לבריאת העולם, גם הוא יזכה לבן מוביל בעולם, כפי שזכה למך צאצאו של קין.
כיון שהמבול חל בשנת 1656, זה יוצא בדיוק בשנת מות מתושלח, אך כיון שאצלו כתוב "וימות" סימן שמת מיתה טבעית בטרם החל המבול.
מעניין שמתושלח, שחי הכי הרבה, ממוקם בין שניים שחיו הכי פחותבדורות שלפני המבול- אביו חנוך- 365 ובנו למך- 777. בשמו של מתושלח בשינוי אותיות יש את המילים שַלַח-מָוֶת, או חַלָש-מות או מָוֶת חלש, שכולם מרמזים על חולשת המוות אצל מתושלח, שלכן האריך ימים יותר מכל אדם לפניו ולאחריו. ואולי בגלל שהוא דור שמיני לאדם ושמונה זה מעל לטבע.
וַיְחִי-לֶמֶךְ, שְׁתַּיִםוּשְׁמֹנִיםשָׁנָהוּמְאַתשָׁנָה; וַיּוֹלֶד, בֵּן. וַיִּקְרָאאֶת-שְׁמוֹנֹחַ, לֵאמֹר:זֶהיְנַחֲמֵנוּמִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹןיָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁראֵרְרָהּיְהוָה. וַיְחִי-לֶמֶךְ, אַחֲרֵיהוֹלִידוֹאֶת-נֹחַ, חָמֵשׁוְתִשְׁעִיםשָׁנָה, וַחֲמֵשׁמֵאֹתשָׁנָה; וַיּוֹלֶדבָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְהִי, כָּל-יְמֵי-לֶמֶךְ, שֶׁבַעוְשִׁבְעִיםשָׁנָה, וּשְׁבַעמֵאוֹתשָׁנָה; וַיָּמֹת.
"ויחילמךשתייםושמוניםשנהומאתשנהויולדבן".
יש כאן שינוי מכל הדורות הקודמים, בספר תולדות אדם, שלא כתוב "ויולד בן" אלא ישר את שמו של הילד, אמנם אצל שת ואנוש מוזכר "ויולד בן" אך בנפרד, ולא בסידור התולדות בספר תולדות אדם, ודבר זה אומר דרשני. מדוע דווקא בנח נאמר "ויולד בן"? וכפי שהסברנו, כי נח דור עשירי לאדם, וממנו נבנה כל העולם לאחר המבול, ולכן מדגישה התורה ואומרת "ויולד בן" כי "העשירי יהיה קודש לה'" ועל שמו ייקראו כל הגויים- "בני נח", ויקבלו את שבע מצוות בני נח. וכולם יהיו בניו של מי שנקרא "בן". למך הוא האחרון בבני הסגולה שראה את אדם הראשון, כי כשהיה בגיל 56 נפטר אדם הראשון, כך שכשנולד נח, כבר אדם הראשון לא היה קיים ונח לא פגש את אדם.
"ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנוממעשנוומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'".
בניגוד לכל הדורות הקודמים, שקראו לבניהם בשמות בלי להסביר את משמעותם, פה יש נבואה מפורשת או תפילה לה', שבן זה יושיע את האנושות, כי למך יודע שנח הוא הדור העשירי שמקודש לה', וכפי שהסברנו לעיל, "נח", זה השם הנבואי היחיד שנקרא בידי אדם. בניגוד לחמשת השמות האחרים שנקראו בידי שמים, אדם, אברהם, יצחק, ישמעאל ושרה.
מה כוונת למך במילים "ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו"? ומה הקשר בין השם "נח" למילה "נחמה" הרי זה- מנוחה, וזה- נחמה, שזה שני שרשים ומשמעויות שונות לחלוטין והיה כבר צריך לקרוא לו- "מנחם" אם רצה נחמה?
כמו כן, יש לשים לב לדמיון בין פסוק זה לפסוק בפרק הבא- "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו", יש פה הקבלה במספר מילים וזה לא מקרי. בפסוק שלנו "ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה", ובפסוק שם: וינחם, כי עשה, ויתעצב, את האדם בארץ. ולכאורה המילה "ינחמנו" כפשוטה מתפרשת- ינחם אותנו, והמילים "ממעשינו ומעצבון ידינו", משמע מהמעשים שלנו ומהעצב של ידינו, ואז הכוונה שנח ינחם אותנו מהעבודה הקשה, והעצב הכרוך בעבודת האדמה, אשר התקללה ע"י ה', בחטא אדם הראשון ששם מוזכרות המילים "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך", וכיוון שבפסוק מוזכרות המילים "כל ימי חייך" ונאמרו לאדם הראשון, וכעת אדם הראשון כבר מת, ונח הוא הראשון שנולד לאחר מות אדם, ואולי הקללה נגמרה, כי נאמרה רק לכל ימי חייו של אדם? וממילא כשאדם מת, נגמרה הקללה והעצבון נגמר? ולכן למך אומר על נח "זה ינחמנו" דווקא- זה, ולא הקודמים. כי דווקא זה נולד לאחר מות אדם.
מצד שני, ע"פ הפסוק בפרק הבא, ניתן לפרש זאת אחרת:"זה ינחמנו", לא במובן שינחם אותנו אלא "ינחמנו"- ינחם אותו, את ה', ע"פ הפסוק בפרק הבא "וַיִנָחֵם ה'". "ממעשינו" לא במובן –מעשה שלנו, אלא מהמעשה שלו אותנו, כלומר מיצירתינו כמו ששם כתוב "כי עשה את האדם", "ומעצבון ידינו" כלומר מידינו שגורמות לה' עצבון- "ויתעצב אל ליבו", "מן האדמה אשר אררה ה'"- כלומר ידינו עושות חטאים, שגורמים עצבון לה', בגלל האדמה אשר אררה ה', והחומריות של האדמה – יסוד העפר שמשתלט על גופנו וגורם לנו לחטוא, מאז אדם הראשון זה גורם עצבון לה' ולכן ה' "נִיחַם כי עשה את האדם בארץ", ונטע בו את יסוד העפר, שגורם לו לחטוא. ונח שייקרא- "איש האדמה" כלומר הבעלים של האדמה, שיכניע אותה לנשמתו ויקדש אותה, הוא זה שינחם את ה' מעשייתינוומעצבון ידינו, שגורמים לה' להתעצב אל ליבו.
ואכן, על פי הפירוש הראשון יותר מתאימה המילה "נח" מלשון מנוחה, כי אם הכוונה שעבודת האדמה תהיה קלה יותר אז מתאימה יותר המילה "מנוחה", ולא נחמה, כי ברגע שעבודת האדמה תהיה קלה יותר בזכות נח, ממילא תהיה מנוחה מהקושי ולא שייך פה נחמה. אך על פי הפירוש השני מתאימה המילה נחמה- כי נח ינחם את ה' על עשייתו את האדם ועל העצב שידי האדם בארץ גורמים לה', בגלל החומריות של האדמה שמחטיאה אותם.
ואכן, בפרק הבא כתוב "ויאמר ה'- אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה... כי נִחַמְתִי כי עשיתים, ונח מצא חן בעיני ה'", משמע שה' ניחם על עשיית האדם, בקיומו של נח, שמצא חן בעיניו.
ואולי שני הפירושים נכונים, ולכן השם נח מתפרש מצד מנוחה לאדם מעבודת האדמה ונחמה לה' על עשיית האדם.
אך עדיין נשאר לשאול איך נכנס במילה נח משמעות של נחמה? ואם נעמיק נראה שכל נחמה משמעותה מנוחה ממחשבות הצער, שלא נותנות מנוח וטורדות את המתאבל ללא הרף, וכאשר מתנחם על מתו, באה מנוחה לנפשו העייפה ממחשבות טורדניות, וזו תכליתה של הנחמה לתת מנוחה ליגע, ולכן "נח" כולל גם מנוחה מעבודה וגם נחמה כי תכלית הנחמה זו המנוחה.
ניתן גם לומר, שקריאת שמו של הילד- נח, נועדה לאמור לכל בני האדם זה הילד בעתיד בזכותו תבוא לנו מנוחה מעבודת האדמה, ועצם הנבואה הזו גרמה נחמה פורתא לכל הדור ההוא, כי למרות שכרגע עדיין לא באה המנוחה אבל עצם התקווה נתנה נחמה, שיבואו ימים טובים יותר. ולכן אומר הפסוק "ויקרא את שמו נח לאמור זה ינחמנו", למה צריך לומר "לאמר"? אלא הכוונה שכל אדם יגיד עליו זה ינחמנו בעתיד. ועצם האמירה תתן נחמה ותקווה כבר עכשיו. ואכן במשך 600 שנה של נח, לפני המבול עדיין לא באה מנוחה מעבודת האדמה, ורק לאחר המבול שיסוד המים עידן את יסוד העפר, רק אז באה המנוחה מעבודת האדמה, ולאחר שנח מקריב קרבנות לאחר יציאתו מהתיבה, אז אומר ה' "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם" (בראשית ח') אז רואים שבאה מנוחה כשנח היה בן 601 לאחר המבול, ויוצא ש-600 שנה ראשונות של נח היתה רק נחמה שבעתיד תבוא המנוחה, ולכן אמרו זה ינחמנו.
וניתן עוד לומר ש"מעשינו ועצבון ידינו"- לא מתייחס לעבודת האדמה הקשה, אלא למך, שבדורו כבר השחית כל בשר את דרכו על הארץ, התכוון שנח יהיה צדיק ובכך תהיה נחמה מול המעשים הרעים של בני האדם, ומהעצבון שידי האדם הרומסים אחד את השני גורמים לכולם עצבון וצער. וזאת בגלל האדמה שאררה ה', והחומריות שבה מגדילה את הרצון לקבל שגורם לכל המעשים הרעים, ונח שיהיה צדיק בדורותיו ותמים במעשיו, יהיה נחמה פורתא, מול כל הרוע שמסביב. ואליו ישאו כולם עיניים בתקווה, שיש תקווה לאדם להתגבר על התאוות, עובדה שנח מצליח, ועצם הדוגמא האישית של נח הצדיק תגרום תקווה ונחמה לאנושות, שלא אפסה תקווה למין האנושי מול הרוע והיצר.
ולכן המילים "לאמור זה ינחמנו" שאנשים יאמרו זה הדוגמה, זה ההוכחה שאפשר אחרת ועצם זה נותן נחמה.
"ויחי למך אחרי הולידו את נח חמש ותשעים שנה וחמש מאות שנה ויולד בנים ובנות. ויהי כל ימי למך שבע ושבעים שנה ושבע מאות שנה וימות".
גם אצל למך לא נאמר "ויהיו" אלא "ויהי", כי לא מילא את ימיו וחי רק 777 שנה, הרבה פחות מהתשע מאות שחיו בדורות הקודמים, ומבנו נח שיחיה 950 שנה, והסיבה לכך היא כנראה, כדי שלא ימות במבול, כי למך נפטר 5 שנים לפני המבול, ואם היה חי עד 900 שנה, היה נספה במבול, ולכן ריחמו עליו מן השמים ונפטר לפני המבול, ואם נשאל אז מדוע לא מת בשנת המבול עצמה לפני תחילת המבול כמו אביו מתושלח? בכך נחזור לעניין המלכות והמספר שבע ששמו מסמל, ולכן מת 777 כפי שהסברנו את העניין לגבי למך הראשון- צאצא של קין, שאמר "שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה" וכך שלמך השני 777, ואם היה מת בשנת המבול אז היה בגיל 782.
וַיְהִי-נֹחַ, בֶּן-חֲמֵשׁמֵאוֹתשָׁנָה; וַיּוֹלֶדנֹחַ, אֶת-שֵׁםאֶת-חָםוְאֶת-יָפֶת.
"ויהינחבןחמשמאותשנהויולדנחאתשםאתחםואתיפת".
מדוע בכל התולדות של ספר תולדות האדם, לפני לידת בן הסגולה כתוב ויחי פלוני כך וכך ויולד את... ואפילו אצל חנוך כתוב כך לפני הולדת מתושלח, ורק אצל נח לא כתוב "ויחי נח חמש מאות שנה..." אלא "ויהי נח"?
כמו כן, מדוע חיכה נח 500 שנה עד הולדת ילדיו, מה שלא היה בשום דור, לא לפניו ולא אחריו, ואפילו מתושלח סבו שחי הכי הרבה, ילד את בנו הראשון בגיל 187? לגבי סדר הולדת בניו יש דעות במפרשים לכאן ולכאן אך לפי הפשט, בכל מקום שמופיעים שמותם הסדר הוא קבוע, "שם, חם ויפת", משמע שזה גם סדר תולדותיהם, כי גם לדעת הסוברים שהוזכרו כסדר חשיבותם ולא כסדר תולדותם, עדיין לא מובן מדוע יפת מוזכר בסוף ולא באמצע, ובפרט שבפרשה הבאה- פרשת נח, ישנו פסוק בפרק י' שאומר- "ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול" ויש דעות במפרשים על מי מתייחסת המילה "הגדול", האם על שֵם שהוא אחיו הגדול של יפת, או על יפת שהוא הגדול, ולפי הדעה שיפת הוא הגדול אז מדוע מוזכר אחרון, הרי גם על פי סדר חשיבותם יפת קודם לחם? ולכן נראה יותר ששם הוא הגדול ויפת הכי קטן ומוזכרים על פי סדר תולדותם, ולכן חם קודם ליפת.
אך אם כן, קשה מפסוק אחר בפרשה הבאה, ששם נאמר- "אלה תולדות שֵם, שֵם בן מאת שנה, ויולד את ארפכשדשנתיים אחר המבול" (בראשית י"א), וארפכשד היה בנו השלישי של שֵם, כפי שמופיע בפרק י' שם- "בני שֵם עילם ואשור וארפכשד..." ואם נח ילד את שֵם ראשון בגיל 500, והמבול הרי היה בשנת 600 לנח במשך שנה, ויצאו מהתיבה בשנת 601 לנח, ואז יוצא שכשיצאו מהתיבה שֵם היה בן 101, ואם הוליד את עילם בגיל 102 ואת אשור בגיל 103 אז את ארפכשד הוליד בגיל 104, שזה 4 שנים לאחר תחילת המבול ו-3 שנים לאחר סוף המבול, אם כן הפסוק הנ"ל קשה משתי בחינות: ראשית: "שנתיים לאחר המבול" שֵם לא היה בן 100, אלא במקרה הטוב 102 (אם נגיד שלאחר המבול הכוונה אחר תחילת המבול) ובמקרה הגרוע 103 (אם נגיד ש"לאחר המבול" הכוונה לאחר סיום המבול), ושנית: בנו השלישי ארפכשד לא יכול להיוולד שנתיים אחר המבול אלא אם כן הבן הראשון נֶהֶרָה בתוך התיבה בזמן המבול, דבר שסותר את המדרש לפיו רק חם שימש את אשתו בתיבה, כי אחרת, בשנתיים לא יכולים להיוולד 3 ילדים אלא אם כן כל הריון לקח 7 חודשים, או שהשניים הראשונים נולדו תאומים, מה שלא משמע בפסוק. ולפני המבול לא ילד שֵם את עילם ואשור כי אז היו מוזכרים בכניסתם לתיבה ובפרשה הבאה כתוב "אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך", משמע שנכנסו לתיבה בלי ילדים.
קושי נוסף יש בעניינינו, מדוע התורה חוזרת "ויולד נח את שם..." הרי כבר הוזכר נח בתחילת הפסוק ומספיק היה לומר "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד את שם את חם ואת יפת" ומקבילה לכך רואים בסוף פרשת נח "ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן"- ושם הרי לא חוזרים לומר "ויולד תרח"?
ומכח קושיא זו, ניתן לומר, שבכוונה התורה הפרידה בין המילים "ויהי נח בן חמש מאות שנה" לבין הולדת הבנים בכך שכתבה שוב "ויולד נח את שם את חם ואת יפת" כדי לומר: שלא נולדו מיד כשהיה בן חמש מאות שנה אלא שנים לאחר מכן, ולכן התורה צריכה לומר בפרשה הבאה, כששֵם יולד את ארפכשד, שהוא בן מאה שנה, שנתיים לאחר המבול, שזה לכאורה מיותר, מדוע צריך לומר "שנתיים לאחר המבול" מה שלא נאמר לא בילדי חם ולא בילדי יפת, אלא שכיוון שהולדת שֵם נותרה מעורפלת מתי בדיוק נולד, אם מיד כשנח היה בן חמש מאות או לאחר מכן, לכן התורה מציינת במפורש שהיה בן 100 שנתיים לאחר המבול, והפשט הפשוט שזה שנתיים לאחר סיום המבול (כי אחרת יוצא שבשנה אחת נולדו 3 ילדים, דבר שלא יתכן) ואז יוצא שנולד כאשר נח היה בן 503 ואחריו נולדו חם ויפת שנה אחר שנה.

אם כן נשאלת השאלה מדוע מוזכר שנח בן 500 שנה? אלא על פי מה שהסברנו לעיל בעניין חנוך, שהרי גם בנח נאמר "את האלוקים התהלך נח", אם כן מדוע לא לקחו אלוקים כפי שלקח את חנוך? אלא שנח עשה זאת מסיבה שונה מחנוך, וזאת כיוון שבדורו של נח כבר רבה רעת האדם בארץ, ולכן נח, כדי לשמור על עצמו מהחברה מסביב החליט לחלק את חייו לשניים "חציו לה' וחציו לכם", ולכן 500 שנה ראשונות של חייו התהלך עם אלוקים ופרש מחיי עולם הזה ודבק ברוחניות ולא עסק בחומר, כפי שחנוך עשה, אך כאן זה היה לא מבריחה אלא כהכנה לחצי השני של חייו, כדי שאז יהיה לו את הכוחות להתמודד עם החברה הרעה שסביבו, כמו שיעקב אבינו עד גיל 77 ישב אוהלים והכין עצמו למחצית חייו השניים שבהן יצא לעולם ויתמודד איתו בהצלחה, כך נח.
ולכן כתוב, "ויהי נח בן 500 שנה", ולא "ויחי", כי 500 שנה לא חי חיים ממשיים, שאותם חי אדם שמתמודד עם עולם החומר, ולא נשא אשה ולא הביא ילדים כמו שעשו כל הדורות שקדמו לו, שבהם כתוב "ויחי" עד הולדת הילד הנבחר, אלא כמו חנוך, שגם בו לאחר הולדת מתושלח, שאז התחיל להתהלך עם האלוקים, לא כתוב בו ויחי כמו שכתוב אצל כל האחרים, ולכן בפרשה הבאה מזכירה התורה "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח", כי התורה מסבירה לנו שכדי להיות צדיק תמים בדורותיו, היה צריך להתהלך בחצי הראשון של חייו עם אלוקים, כי דורותיו שמסביב לא אפשרו התערות בהם, בלי להיות מושפע מהם ולכן התבדל מהם והיה צדיק תמים.
אך לאחר 500 שנה של התהלכות עם האלוקים פנה נח לחיים האמיתיים, ועם הכוחות שצבר ב-500 השנה התחיל להקים משפחה, לשאת אשה ולהביא ילדים לעולם. ועד שנולדו הילדים לקח מספר שנים עד שהיה בן 503, ולכן יש נתק בין שני הדברים קודם כל "ויהי נח בן 500 שנה" ואז "ויולד נח את שם את חם ואת יפת", והזכרת ה-500 שנה, באה לומר שלפני ה-500 שנה לא נולדו אלא רק לאחר מכן, ומתי בדיוק? תגלה לנו התורה בפרשה הבאה בתולדות שֵם, שאז תגיד לנו ששנתיים אחר המבול היה בן מאה ואז נדע למפרע שנולד בגיל 503 של נח, ובכך מתורצות כל הקושיות.
לגבי שמותיהם של שֵם, חָם ויפת ומשמעותם, אז לגבי השם "שֵם" משמעות המילה שֵם זה המהות הרוחנית של אותו אדם, כי שֵם בא משָם - מהנשמה שבאדם. כי במין הסוסים אין שם פרטי לכל סוס אך באדם כל אחד נבדל מחברו ברוחניותו וזו מתגלמת בשמו, וכיון שמהותו של שֵם היתה רוחנית, לכן קיבל את השם- "שֵם" כי כולו שָם מחובר לה'. וממנו באמת יצא עם ישראל שכולו מחובר למעלה וזו מהותו.
לגבי חם בא מהמילה "חוֹם", כי היה בעל מזג חם ויצרים חזקים כפי שנראה בפרשה הבא בחטא כלפי אביו נח.
יפת בא מלשון יופי ומלשון פיתוי הקשורים אחד בשני, כי יופי מפתה, ופיתוי בניגוד לאונס נעשה בצורה יפה.
וזה מתקשר לתרבות יוון, שהוא מבני יפת, שמקדשת את הצורה היפה של הדברים ולא את המהות והתוכן, ולכן מעדיפים את החיצוניות על הפנימיות, את הפילוסופיה על פני ההתגלות הנבואית ואת האמנויות על פני תורת החיים, ולכן נאמר "חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין". כי חכמות הטבע לא משנות את האדם לטובה, אך תורת ה' משפרת את מהותו.
וַיְהִיכִּי-הֵחֵלהָאָדָם, לָרֹבעַל-פְּנֵיהָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּלָהֶם. וַיִּרְאוּבְנֵי-הָאֱלֹהִיםאֶת-בְּנוֹתהָאָדָם, כִּיטֹבֹתהֵנָּה; וַיִּקְחוּלָהֶםנָשִׁים, מִכֹּלאֲשֶׁרבָּחָרוּ. וַיֹּאמֶריְהוָה, לֹא-יָדוֹןרוּחִיבָאָדָםלְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּאבָשָׂר; וְהָיוּיָמָיו, מֵאָהוְעֶשְׂרִיםשָׁנָה. הַנְּפִלִיםהָיוּבָאָרֶץ, בַּיָּמִיםהָהֵם, וְגַםאַחֲרֵי-כֵןאֲשֶׁריָבֹאוּבְּנֵיהָאֱלֹהִיםאֶל-בְּנוֹתהָאָדָם, וְיָלְדוּלָהֶם: הֵמָּההַגִּבֹּרִיםאֲשֶׁרמֵעוֹלָם, אַנְשֵׁיהַשֵּׁם.
"ויהיכיהחלהאדםלרובעלפניהאדמהובנותיולדולהם. ויראובניהאלוהיםאתבנותהאדםכיטובותהנה, ויקחולהםנשיםמכלאשרבחרו", "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשַגַם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה".
מי הם בני האלוהים? ומה פירוש "כי טובות הנה", האם זה במשמעות של יפות או במשמעות של אופי, כלומר לב טוב? הביטוי "בני האלוהים" מופיע בתנ"ך שוב, רק במקום אחד- באיוב, ושם משמעותו- המלאכים העומדים לפני ה'- "ויהי היום ויבואו בניהאלוהיםלהתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם" (איוב א') ואם כן מה שייך למלאכים להתחתן עם בנות אדם הרי אלו רוח ואלו חומר? והאם יש כאן חטא בכלל? ומה פירוש המילה "ידון", האם זה מלשון- ריב ומדון או מלשון לדון, לשפוט? ומה פירוש רוחי? האם זה רוח ה' שנמצאת כנשמה בתוך האדם, או רצון ה' כמו "והניף ידו על הנהר בעיםרוחו" (ישעיה י"א).
"הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם".
גם המילה "הנפילים" מופיעה בתורה שוב רק במקום אחד, בפרשת שלח, בעניין המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, והם אומרים "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר י"ג).
הביטוי שם "הנפילים בני ענק מן הנפילים" לא מובן, ומוכרחים לומר שהם ראו את הנפילים בני ענק, מן הנפילים הקדמונים שמוזכרים כאן, כלומר: המרגלים ראו בארץ ישראל את צאצאיהם של הנפילים, המוזכרים בפרשתינו, והכוונה לבני ענק שלא כדרך הטבע, אך מדוע נקראים נפילים, מלשון נפילה? וכן איך שרדו את המבול עד כדי השארת צאצאים עד ימי המרגלים? לגבי עוג מלך הבשן שהמדרש אומר ששרד את המבול, הוא איננו מן הענקים שמזכירים המרגלים כי בו נאמר "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, הנה ערשו ערש ברזל הלה היא ברבת בני עמון תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש" (דברים ג'), כלומר עוג היה מהרפאים, וגודלו בערך ½4 מטר, והרפאים אינם מהענקים כי נאמר על הרפאים "רפאים ייחשבו אף הם כענקים" משמע כענקים אך לא ענקים, וכן על האמים נאמר "האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים" (דברים ב'), משמע כענקים ולא ענקים ממש.
הענקים שמוזכרים בתורה הם- "אחימן ששי ותלמי ילידי הענק" (במדבר י"ג), ואליהם מתכוונים המרגלים בלשון- "הנפילים בני ענק" כי מוזכרים באותה פרשה בתיאור מסעם של המרגלים בארץ דרך חברון "ששם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק" (שם).
וכן בספר "יהושע" בכיבוש הארץ נאמר "ויבואיהושעבעתההיא, ויכרתאת הענקיםמן ההרמן חברוןמן דבירמן ענב, ומכלהריהודה, ומכלהרישראלעם עריהם, החרימםיהושע,לא נותרו ענקיםבארץבניישראל, רקבעזהבגתובאשדוד נשארו" (יהושע י"א). ואולי מצאצאי הענקים שנותרו בגת בא גלית הפלשתי מגת שנאמר בו- "גבהו שש אמות וזרת" (שמואל א י"ז), בסביבות 3 מטר. וכן שלושת אחיו ישבּי, סֵפַּי ולַחמי ילידי הרפה, אך בדברי הימים מוזכר שהם מצאצאי הרפאים ולא הענקים- "אָזהִכָּהסִבְּכַיהַחֻשָׁתִי, אֶת-סִפַּימִילִידֵיהָרְפָאִים" (דברי הימים א כ').
מכל האמור לעיל, יוצא שבארץ ישראל היה עם של ענקים שהושמד על ידי יהושע ועם זה הוא מצאצאי הנפילים שלפני המבול, המוזכרים בפרשתינו ואין אלו הרפאים או האֵימים שמהם יצא עוג מלך הבשן, כי בהם נאמר רק "ייחשבו אף הם כענקים" ולא שהיו ענקים ממש, והשאלה נשאלת איך שרדו את המבול? ומדוע רק בארץ ישראל היו קיימים הענקים הללו צאצאי הנפילים, ולא מוזכרים בשום ארץ אחרת באזור? כמו כן, עוג מלך הבשן שהיה מצאצאי הרפאים, שנחשבו כענקים היה בגובה 4 מטר, וארבע מאות שנה אחרי זה, גלית הפלישתי שגם הוא מצאצאי הרפאים ירד לגובה של 3 מטר, כך שבמשך ארבע מאות שנה חלה ירידה בגובה של ¼ מהגובה. אז הנפילים של דור המבול שהיו 900 שנה לפני עוג, היו לפחות 7 מטר גובה, אם לא הרבה יותר, כי כפי שנראה בפרשת נח, לאחר המבול השתנו האקלימים והתזונה בצורה חריפה ביותר ובהתאם השתנה הגוף והתפתחותו.
ומדברי הפסוק- "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן" אפשר לפרש כפי שאמרנו, שהנפילים היו בארץ בימים ההם- כלומר לפני המבול, "וגם אחרי כן"- גם אחרי המבול היו, כי שרדו את המבול, כפי שמוכח מדברי המרגלים שהבאנו. ומי אלו הנפילים ואיך נוצרו בכלל? אומר הפסוק בהמשך "אשר יבואו בניהאלוהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם", כלומר הנפילים הם תולדה של זיווג בין מלאכים לבנות אדם, ולכן היו שונים מבני אדם רגילים. ואיך הם שרדו את המבול? הרי כתוב בפרק ז' "וימחאת כל היקוםאשרעל פניהאדמה, מאדםעד בהמהעד רמשועד עוףהשמים, וימחומן הארץ,וישאראך נחואשראתובתיבה"? על זה ניתן לומר שהנפילים לא היו בדיוק אדם, ולכן לא נכללו בפסוק זה, וכיוון שע"פ המדרש בארץ ישראל לא ירד באופן ישיר המבול ("את ארץ לא מטוהרה היא, לא גושמה ביום זעם" (יחזקאל כב)), ורק המים שמסביב לארץ ישראל נכנסו אליה. אז מי שהיה בגובה של הנפילים יכל לשרוד בארץ ישראל, ולכן רק בארץ ישראל אנו מוצאים את הענקים לאחר 850 שנה בזמן המרגלים. כפי שעלה הזית שהביאה היונה לנח היה מארץ ישראל, סימן ששרדו שם עצים, כך ניתן לומר שהענקים בגלל גובהם שרדו בארץ ישראל ולא טבעו במי המבול.
מדוע לא הכחידם ה' כפי שהכחיד את כל האדם? כי בחירתם של בני האלוהים את בנות האדם היתה "כי טובות הנה", ולא בגלל יופי או תאווה, אלא בגלל האיכות הרוחנית שלהן ולכן כתוב "בחרו" כי הם בחרו רק את אלה שהיו טובות במעשיהן, ולא נהגו כפי ששאר בני האדם לפני המבול השחיתו את דרכם ושכבו עם כל שעלה על רוחם, זכר נקבה ובהמה ולא בררו.
"ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה"- בעקבות כשלון האדם בהתמודדות עם חומריותו ובשרו שהודגש ע"י בני האלוהים, שבניגוד לאדם בחרו בבנות האדם בגלל שטובות הנה, ואילו האדם לא בחר ולא ברר את תאוותיו, ורוח ה' שבגוף האדם- דהיינו נשמתו, היתה כל הזמן בריב ומדון עם החומר לכן ה' החליט להגביל את חיי האדם ל-120 שנה, שבסופם חוזרת הנשמה למקור מחצבתה בשמי מרום, כי לא לעולם יכולה הרוח להאבק עם הבשר החומרי, ואפילו משה (בגימטריה בשגם) רבינו, פאר ההשגה האנושית, שנקרא "עבד ה'" אשר נאמר בו כי "ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד) ולא קם נביא כמוהו ומי כמוהו נשמה שולטת בחומר, בכל זאת היו שניו רק 120 שנה ולא יותר (שם, שם).
אמנם עד משה עדיין היו יחידי הסגולה שחיו יותר מ-120 שנה, אך שאר בני האדם ירדו ל-120 שנה מיד, אך מדור המבול והלאה התחילה הירידה גם בשנות יחידי הסגולה. ירידה הדרגתית עד שהגיעה למשה רבינו שחי 120 שנה, ואחריו כבר לא נמצא מישהו שעבר גיל זה(במפורש בתורה). כי עד משה עדיין לא הגיע העולם לתכליתו כי עוד לא ניתנה התורה, אך מאז משה שניתנה תורה לעם ישראל שעוזרת להתמודד עם החומר ולקדשו, אז התייצבו שנות האדם על 120, כי זה הזמן שרוח ה' מתנצחת עם החומר ויכולה לו.
"המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם"- הנפילים הללו, שנולדו מזיווג של מלאכים עם בנות האדם הטובות, הם הגיבורים אשר מעולם אנשי השם (אנשי השם- אלה יחידי הסגולה שנזכרו בשמותם לפני דור המבול- עשרת הדורות מאדם עד נח ונקראים אנשי השם, על שמם- אדם, שת, אנוש.... נח). וגיבורים אלה ששרדו את המבול והתגברו עליו הם אלה שהיו בעולמם של אנשי השם שלפני המבול.
אך איך יתכן שמלאך יזדווג עם אשה בשר ודם ויצאו ילדים, הרי הוא רוח והיא בשר ואין חיבור? אמנם כבר מצאנו, שמלאכים יכולים לצורך שעה להתגשם בצורה אנושית, כמו המלאכים שבאו לאברהם לבשרו על הולדת יצחק ועל הפיכת סדום ואכלו ושתו באהלו, וכן המלאך שנאבק עם יעקב, והמלאך שנראה לאם שמשון, אמנם כל אלו באו בשליחות ה', אך בפרשתינו נראה שעל דעת עצמם בחרו להם את בנות האדם, ולכן נקראים נפילים, כי נפלו ממדרגתם או שנפלו משמים, אך עדיין האפשרות למלאך להתגשם בבשר גם אם באופן זמני קיימת. אך עדיין ילדיהם מבנות האדם, שמהם באו הענקים כפי שהסברנו, הם מורכבים מחצי אדם וחצי מלאך ומהותם לא ברורה וכנראה תשאר כך עד שיבוא תשבי, שגם הוא שעלה בסערה השמיימה בגופו החי, מהותו לא ברורה, אם אדם אם מלאך או שניהם.
וַיַּרְאיְהוָה, כִּירַבָּהרָעַתהָאָדָםבָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶרמַחְשְׁבֹתלִבּוֹ, רַקרַעכָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶםיְהוָה, כִּי-עָשָׂהאֶת-הָאָדָםבָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶריְהוָה, אֶמְחֶהאֶת-הָאָדָםאֲשֶׁר-בָּרָאתִימֵעַלפְּנֵיהָאֲדָמָה, מֵאָדָםעַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂוְעַד-עוֹףהַשָּׁמָיִם: כִּינִחַמְתִּי, כִּיעֲשִׂיתִם. וְנֹחַ, מָצָאחֵןבְּעֵינֵייְהוָה.
"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום".
מפה משמע שרק האדם חטא, אך בפסוק י"ב נאמר- "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" ו"כל בשר" כולל כל בעלי החיים, כמו שנאמר בפרק ז' "ויגווע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכל האדם" משמע ש"כל בשר" כולל את כל בעלי החיים שעל פני האדמה? וכן רואים גם בעונש, שכולם נמחו מעל פני האדמה ולא רק האדם, סימן שגם בעלי החיים חטאו, ומה שייך חטא אצל בעלי החיים שאין להם נשמת חיים ואין להם בחירה בכלל?! כמו כן, לא מציין הפסוק מהי "רעת האדם" במה חטאו בני האדם? אמנם בפסוק י"א מוזכר חטא מסוים "ותמלא הארץ חמס" שבפשטות חמס זה גזל ומרמה- "האוצרים חמס ושוד באוצרותיהם" (עמוס ג'), וכן "כי יקום עד חמס באיש" (דברים י"ט), שפירושו עד שקר. אך המילה חמס יש לה גם פירוש רחב יותר של עוול, אי צדק, רֶשַע, שכולל הרבה חטאים- "ותאמר שרי חמסי עליך" (בראשית ט"ז), "לבוא חמס שבעים בני ירובעל" (שופטים ט'), ששם מדובר על רצח 70 בני גדעון ע"י אבימלך, וכן "חמסי ושארי על בבל" (ירמיה נ"א) ששם מדובר על כל העוול שבבל עשתה לעם ישראל בחורבן הבית שזה כולל גם רצח, גם שבי גם שוד, בקיצור חמס מופיע בתורה בהקשר כללי של רֶשַע ועוול ולא דווקא גזל.
כמו כן, מה פירוש "רבה רעת האדם בארץ"? המילים "כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום"- משמע שמדובר בכל תאוות הגוף, וכל סוגי החטאים ולא רק גזל ומרמה, וזה מתקשר לפירוש של המילה "חמס" במובן הכוללני שלה רשע ועוול. המילים "יצר מחשבות לבו" פירושן: שמחשבות לב האדם, יוצרות תכניות ומעשים שבמקרה של דור המבול היו "רק רע כל היום" והשאלה היא מה פירוש "רע"? הלא לאחר הגירוש מגן עדן, לא מצאנו שום ציווי מאת ה' על האדם, חוץ מברכת פרו ורבו, אך לא מצאנו שום איסור לא תגנוב, לא תרצח, ורק לנח לאחר יציאתו מהתיבה ניתנו 7 מצוות בני נח, אם כן מה שייך המושג "רע" אם אין ציווי מאת ה'? (וכן דעת רבי יהודה שהזכרנו לעיל).
"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן בעיני ה'".
פה השרש נ.ח.ם מופיע פעמיים, במובן של חרטה, ולא במובן של נחמה, כפי שהופיע בפרק הקודם לגבי נח "ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו". ולכאורה, איך מאותו שרש נובעות שתי משמעויות כמעט הפוכות נחמה וחרטה? אז כמו שהסברנו לעיל לגבי נחמה, שהשרש האמיתי זה מנוחה, ונחמה זה מנוחה ממחשבות הצער, גם לגבי חרטה, שזה סוג של מנוחה ממחשבות של תקווה וציפייה, כלומר ה' ברא את האדם על מנת שיקדש את החומריות שבו. ובפרט לאחר חטא אדם הראשון שהחומריות שבו התגברה כתוצאה מהאכילה מעץ הדעת. במשך עשרה דורות ה' נתן לבני האדם הזדמנות לבחור בטוב ולקדש את יסוד העפר שבם, ולהפוך את הרצון לקבל לעצמם (שזה בעצם הרע) לרצון לקבל על מנת לתת, אם זה בין אדם לחברו, ואם זה בין אדם למקום, שזה הטוב, וכאשר לאחר עשרה דורות ה' רואה ש"רבה רעת האדם בארץ", כלומר הארציות שבאדם מתגברת על נשמתו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום- כלומר: נכנע לתאוות החומריות שבו בכל התחומים של החומר- יצר אכילה, יצר הגניבה, יצר התאווה, יצר הרציחה, ואף מכפיף את הנשמה לשירות החומר, שמתבטא ביצר הגאווה שמיוחד לאדם בגלל נשמתו הרוחנית. ואמנם לא היו ציוויים משמים, אך המצוות השכליות- כגניבה ורציחה, שאדם מבינם גם בלי ציווי אלוקי, כן מוגדרות כרע, כפי שקין נענש על רצח הבל, וכאשר ה' ראה שהאדם לא מצליח להתגבר על חומריותו, כביכול, נח ה' מציפיותיו מהאדם וניחם על עשייתו בארץ, והחליט להפחית את חומריותו של האדם ע"י יסוד המים של המבול שיטהר את הארץ מיסוד העפר ויְעַדנה, כך שגם האדם שיולד לאחר המבול, חומרו יהיה מעודן יותר ויהיה לו סיכוי להתגבר על החומר המוחלש ולקדשו. אך דור המבול שחומריותם כבר קשה חייב להימחות מעל פני האדמה, כי לו אין תקנה כבר, ורק נח מצא חן בעיני ה', כי הוא היחיד בדורו שכן קידש את החומר ולא נכנע לחומר. ולכן הוא ובניו יזכו לשרוד את המבול ומהם תתחיל שוב האנושות. כי לא שייך חרטה בה'- "כי לאאישאלויכזב, ובן אדםויתנחם" (במדבר כ"ג), אלא כמו שמבחן האדם בגן עדן שנכשל בו האדם העביר את האנושות לשלב חדש, כך גם שלב מבחן האדם במאבק עם החומר הגס נגמר בכשלון האדם ועכשיו עוברת האנושות לשלב חדש.
יש לציין, שאין כאן חלילה חרטה מצד ה', כי זה לא שייך בצופה הדורות מראש. אלא שלב חדש בהנהגת העולם, והשלבים נקבעים בהתאם לבחירה החופשית של האדם. ויש לשים לב שלאחר עשרה דורות מאז קין, פעם ראשונה מופיע ששם הוויה מדבר, אמנם משמע שמדבר אל עצמו, או אל פמליא של מעלה- המלאכים, אך עדיין יש פה דיבור של ה', שלא היה מאז קין, וזה בעצם סוגר את השלב שהתחיל מגירוש האדם מגן עדן, שאז החל השלב של מבחנו של האדם מול החומר, כשיסוד העפר הוא חזק וגס כפי שקין היה עובד אדמה ועד נח שגם נקרא איש האדמה. וכיוון שהאנושות נכשלה במאבקה עם החומר, ה' ניחם כי עשה את האדם בארץ, ועובר לשלב הבא של יסוד עפר מעודן יותר על ידי המים, ולכן כל האנושות נמחית במים, וכל מה שנוצר מאדמה (שזה כולל את הבהמה רמש ועד עוף השמים) דינו להימחות. ואילו הדגים שעיקרם מיסוד המים לא נמחים. ונח שעומד במבחן של החומר ונקרא "איש האדמה", כלומר- אדון האדמה, ולא עובד אדמה כמו קין שהיה עֶבד האדמה, ולכן מנח יתחיל השלב החדש של האנושות, ולכן נח מוצא חן בעיני ה', מה שלא קרה אצל קין שה' הסתיר פניו ממנו- "ומפניך אסתר" (פרק ד).
לסיכום פרשת בראשית
הפרשה מתחלקת לשלשה שלבים:שלב א: שבעת ימי הבריאה ששם מופיעה הנהגה של שם אלוקים בלבד. שלב ב: סיפור אדם וחווה בגן עדן שארך מספר שעות ביום השישי לבריאה ושם מופיעה הנהגה של ה' אלוקים. שלב ג: מגירוש אדם מגן עדן עשרה דורות עד נח ששם מופיעה הנהגת שם הוויה בלבד.
כעת נשאר לתרץ את השאלות שהעלינו ביום השישי לבריאה בבריאת האדם:
"ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותינו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ". דברים אלו מתייחסים לסוף מעשה במחשבה תחילה. כבר במחשבת הבריאה נעוץ סופה ותכליתה, באחרית הימים, לאחר ביאת המשיח שיתוקן עולם במלכות שדי "ומלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא), "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד). ומין האדם יגיע לשלמותו ותיקונו, אז יבולע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, ויתבטל היצר הרע שבאדם, אז יעשה אלוקים את האדם בצלמו כדמותו, והאדם יהיה כמלאך אלוקים שולט בחומר ולא להיפך, ואז ישלוט מין האדם בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ- בכל הארציות שבגופו, ובכל הרמש על הארץ. ומדוע לא מוזכרות חיות הארץ? כי באחרית הימים- "זאב וטלה יירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו, בכל הר קדשי אמר ה'" (ישעיה ס"ה).
ואז לא יהיה הבדל בין חיה לבהמה, ולכן כאן במילה "בהמה" גם נכללת החיה. ולכן כאן נאמר "נעשה אדם", ולא "נברא אדם" כי פה מדובר על אחרית הימים שהאדם כבר נברא, וצריך רק לתקנו ולהחזיר לו את דמות אלוהים שאיבד בחטא עץ הדעת, ולכן נאמר לשון "נעשה" כלומר תיקון. "בצלמינו כדמותינו"- כי אלוקים מדבר כאן עם המלאכים בפמליא של מעלה, ואומר להם, שבאחרית הימים, מין האדם (ולכן כתוב כאן "נעשה" אדם ולא "האדם" כי מתייחס למין האדם, ולכן כתוב "וירדו" ברבים, כי מדובר על אחרית הימים ועל מין האדם שיהיו רבים וגם הנשים ישתוו לגברים בצלם אלוקים ובדמותו, כי יתוקן חטא עץ הדעת) יהיה בצלמנו כדמותינו של המלאכים במרום, ששכל מוחלט ולא מושפע מתאוות החומר. אך עד אחרית הימים האדם נברא בשלבים. ועד אז צריך לצרף את אגלי הדעת טיפה אחר טיפה. עד כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
"ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם".
פה מדובר על הבריאה למעשה (ולא על המחשבה העתידית) שהיתה בשלבים. שלב א': בריאת האדם בצלם אלוהים והוא לבדו, ולכן כתוב שוב- "בצלם אלוקים ברא אותו" שלכאורה מיותר, כי כבר כתוב "ויברא את האדם בצלמו" אז מדוע צריך לחזור ולומר שוב- "בצלם אלוקים ברא אותו"? זה כדי להדגיש שמדובר פה רק על הזכר, ולא על הנקבה, כי אם היה כתוב רק "ויברא את האדם בצלמו" אפשר לומר שזה כולל את שניהם, כי שניהם נקראים אדם, ולכן חוזר הפסוק ואומר "בצלם אלוקים ברא אותו"- רק הזכר נברא ראשון והמילה "ברא" מתייחסת לצלם, שזו בריאה יש מאין, והצלם פירושו הנשמה האלוקית, כי גוף האדם נוצר מעפר כפי שמפורט בפרק ב'. ולגבי דמות אלוקים שמוזכרת בפרק ה' "ביום ברוא אלוקים אדם בדמות אלוקים עשה אותו". שם נאמר עשייה ולא בריאה, כי ב"דמות" הכוונה לשליטה של הנשמה בחומר לחלוטין, מלשון להדמות לעליון וזה דבר שלא נברא, אלא רק תוקן בתחילה בשלב הראשון לפני החטא, כי אחרי חטא עץ הדעת, אדם איבד זאת ורק באחרית הימים תוחזר לו הדמות של אֶדַמֶה לעליון.
ולאחר שהושם אדם בגן עדן ועמד בניסיון וה' החליט להעלות את דרגת הניסיון ולברוא את האשה מצלעו, אז נאמר, המשך הפסוק, "זכר ונקבה ברא אותם" ואז נבראה האשה מצלעו של אדם ונאמרה בה בריאה, כי כבר כשברא אלוקים את הזכר ונפח בו נשמה היה בגופו ובנשמתו היסוד הנקבי שיתפצל ממנו לאחר מכן, כשה' יבנה את האשה מצלעו, ולכן בפרק ה' כתוב "זכר ונקבה בראם", אך לגבי דמות אלוקים נאמר רק בזכר "בדמות אלוקים עשה אותו", כי רק את אדם תיקן אלוקים בדמותו, ששלט לחלוטין בחומר, ואילו האשה כשנבנתה מצלעו היתה יותר קרובה לחומר, ולא היתה שכלית לחלוטין כמו הגבר כפי שהסברנו לעיל, ולכן הנחש פנה אליה ולא אל האדם, ושלב זה נשלט על ידי הנהגת ה' אלוקים כפי שמתואר בפרק ב'.
ולאחר חטא עץ הדעת הגיע השלב הבא: "ויברךאותם אלוקים, ויאמרלהםאלוקיםפרוורבוומלאואת הארץוכבשוה,ורדובדגתהים, ובעוףהשמים, ובכל חיה, הרומשתעל הארץ". לאחר החטא האדם מאבד את דמות אלוקים, והחומר משפיע על הנשמה ויש תאוות המשגל ומגורשים מגן עדן, ולכן יש ענין של פרו ורבו ולמלא את הארץ ולכבוש אותה והכוונה לכבוש את הארציות שבהם, כי זה המאבק העיקרי ביציאה מגן עדן. ושלב זה נשלט ע"י שם הוויה בלבד עד דור המבול. ועד דור המבול האנושות מותרת באכילה- בצומח בלבד, וכן חית הארץ (ולא הדגים). ולאחר המבול מגיע שלב חדש בהנהגת העולם והוא יתפרש בפרשת נח.
לגבי השאלה שהעלינו בעניין יחידי הסגולה משת ועד נח האם הם היו בנים בכורים, ניתן לומר על שניים מהם שמשמע שהיו בכורים- מתושלח היה בכור, כי כתוב אצלו- "ויתהלך חנוך את האלוקים אחרי הולידו את מתושלח, שלוש מאות שנה ויולד בנים ובנות". משמע שרק אחר הולידו את מתושלח הוליד בנים ובנות אחרים. וכן לגבי נח שאביו קורא לו "נח לאמור זה ינחמנו..." משמע שהיה בן בכור, כי אם היה לו בן לפניו,לו היה קורא נח ומבקש שזה "ינחמנו..."
ומכאן ניתן להשליך על שאר יחידי הסגולה בעשרת הדורות הראשונים שהיו בנים בכורים, ומה שהקשינו מפרשת נח, מבנו של שם- ארפכשד, שלא היה בכור, נתרץ בפרשת נח בכך שיש הבדל בין הדורות שלאחר המבול לדורות שלפני המבול.
תמה ולא נשלמה פרשת בראשית
בשם ה' נעשה ונצליח בפי

פרשת נח

אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יואֶת־הָֽאֱלֹהִ֖יםהִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ׃וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס׃וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛יםאֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ: יֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ׃

"אלה תולדותנח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח".
בפסוק מוזכרת שלש פעמים המילה "נח" ולכאורה זה מיותר? וכן מה פירוש "בדורותיו", מדוע לא "בדורו", והאם זה מדבר רק על הדורות של לפני המבול או גם לגבי הדורות שלאחר המבול?
וכן פסוק זה סותר את הפסוק בתחילת הפרק הבא-"כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" משמע רק בדור הזה ולא בדורות, וכן מדוע לא מוזכר שם-"צדיק תמים" כמו שמוזכר כאן?
וכן מה פירוש המילה "צדיק" שמופיעה כאן לראשונה בתורה, וכן המילה "תמים", ומדוע לא נאמרו תארים אלה על חנוך שגם עליו נאמר שהתהלך את האלוקים?
כמו כן, מדוע בסוף הפרשה הקודמת נאמר שנח "מצא חן בעיני ה'" בלי להזכיר את הסיבה, קודם היה צריך להגיד שנח צדיק תמים, ואז לומר שלכן מצא חן בעיני ה'? וכן מדוע נאמר שנח התהלך את האלוקים לאחר שנאמר שהוא צדיק תמים, הלא הסיבה לצדקותו- זה שהתהלך את האלוקים, ובזה היה צריך לפתוח, כמו בחנוך, ולומר שנח "התהלך את האלוקים" ולכן מצא חן בעיני ה', ולכן היה צדיק תמים בדורותיו, כי האחרים לא עשו כן?
וכן מדוע נאמר "מצא חן בעיני ה'" ופה כתוב "התהלך את האלוקים", מדוע השינוי בשם ה'?
"ויולד נח שלושה בנים את שם את חם ואת יפת"
הלא כבר נאמר בסוף הפרשה הקודמת שנח הוליד את שם, את חם ואת יפת, ומדוע החזרה כאן?
וכן מדוע כאן נאמר "שלושה בנים" ושם לא נאמר, וכן מדוע המספר שלושה, וכי איננו יודעים לספור ששם חם ויפת זה שלושה?
כמו כן, פסוק זה היה צריך להיאמר מיד לאחר המילים-"אלה תולדות נח"- "ויולד נח שלושה בנים..." ואחר כך "איש צדיק תמים..." כמו שלגבי שם בפרק י"א נאמר-"אלה תולדות שם, שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד..." ולא מפרטים את תכונותיו לאחר המילים "אלה תולדות שם", כך גם כאן היה צריך להיות, כי "תולדות" בפשטות זה הצאצאים וההמשכיות של האדם ולא תכונותיו הטובות.
אמנם המילה "תולדות" מופיעה בתורה גם בהקשר של התפתחות כמו שראינו בפרשה הקודמת-"אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם", אך שם זה בהשאלה, אך כאן מדובר בבני אדם, ואז בדרך כלל "תולדות" זה הצאצאים ולא תכונות האדם.
וניתן לומר, כי לכאורה מדוע זכה דווקא נח לשלושה בנים שמהם ימשיך העולם, מה שלא קרה בעשר הדורות הקודמים לו, שכל יחיד סגולה הוליד בן אחד שממנו ימשיך העולם, ואפילו אדם הראשון, רק בן אחד-שת, המשיך במקומו, ואילו כאן נח זוכה בשלושה בנים- שלושה בניינים?
ולצורך כך נאמר בפסוק הראשון שלוש פעמים "נח", כי היו שלוש סיבות, וכל סיבה גרמה לבן נוסף:
ראשית-"אלה תולדות נח"- עצם זה שנח בגיל חמש מאות התחיל לעסוק בפריה ורביה, למרות כל הרשע שמסביב, ולא התנתק מהעולם כמו חנוך (כפי שהסברנו בפירוט בפרשת בראשית) ובכך נאמר לעיל שנח מצא חן בעיני ה'.
שנית-"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" והלא היו בדורותיו הרבה צדיקים: אנוש, קינן, מהללאל, ירד (חנוך נלקח אל האלוקים שישים ותשע שנה לפני שנח נולד), מתושלח, למך (אביו), אמנם את אדם הראשון לא ראה נח, כי נפטר מאה עשרים ושש שנה לפני הולדת נח, וכן שת נפטר ארבע עשרה שנה לפני הולדת נח, אך שאר הצדיקים היו בזמנו ובדורותיו, ומדוע רק בו נאמר התואר "צדיק"?
אך יש לשים לב למילים "צדיק תמים", תמים זה מלשון שלמות ללא מום, כפי שבקרבנות נאמר "שה תמים זכר בן שנה" (שמות י"ב) וכן בפרה אדומה-"ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום" (במדבר י"ט), כלומר היו עוד צדיקים בדורותיו, אך נח היה "צדיק תמים"-מושלם, כי "את האלוקים התהלך נח" וזה מה שהוסיף בו על הצדיקים האחרים, כי ה' אומר לאברהם-"התהלך לפני והיה תמים" (בראשית י"ז), אמנם גם חנוך התהלך את האלוקים, אך ראשית לא היה בדורותיו של נח כי נלקח לפניו, וכן דרכו לא היתהצודקת ולכן נלקח, מה שאין כן נח, דרכו היתהצודקת (כפי שהסברנו בפרשת "בראשית"), כי חצי מחייו הקדיש לאלוקים והחצי השני הקדיש לעולם ולא התנתק מהחומר, ולכן נאמר בו "צדיק תמים", גם צודק וגם תמים.
ומכאן משמע ש"בדורותיו" מתייחס לדורות שלפני המבול ולא לאחריו, כי אחרי המבול היה את אברהם שראה את נח (כי בגיל חמישים ושמונה לחיי אברהם נפטר נח).
שלישית-"את האלוקים התהלך נח"- אמנם כפי שהסברנו, זו סיבה לתמימות, אך ה"צדיק" זיכה אותו בעוד בן, וה"תמים" זיכה אותו בבן שלישי, ולכן נאמר "נח" שלוש פעמים בפסוק הראשון כנגד השלושה בנים בפסוק השני.
ואם תתמה מדוע בפרשה הקודמת נאמר רק-"ויולד נח את שם את חם ואת יפת" ולא נאמר שלושה בנים? כי יש לזכור שאז עוד לא נגזרה גזירת המבול, ועדיין היו כמו שאר הבנים והבנות שילדו יחידי הסגולה שלא מהווים בניין עדי עד, ורק לאחר שאמר ה'-"אמחה את האדם...", אז התברר למפרע שהבנים שילד נח הם "שלושה בנים"- בניינים עדי עד שימשיכו את האנושות לאחר המבול, מה שאין כן שאר הבנים והבנות של יחידי הסגולה שנעלמו במבול.
אך עדיין נשאר ליישב , מדוע בתחילת הפרק הבא, ה' אומר לנח-"בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", מדוע לא אומר לו "צדיק תמים בדורותיך" כפי שנאמר כאן?
וצריך לומר, כי בזמן ההוא, זמן הכניסה לתיבה כבר מת אחרון יחידי הסגולה-מתושלח (שנפטר בשנת 1656 לבריאה זמן קצר לפני תחילת המבול), ואז באותו זמן נח באמת היה הצדיק היחיד בדור הזה, ולא צריך להוסיף את התואר תמים, אלא רק בדורותיו, שביחס לשאר הצדיקים הוא צדיק תמים, אך בדור הזה לא צריך תואר נוסף על התואר צדיק.
"ותשחת הארץ לפני האלוקים ותימלא הארץ חמס , וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ".
"ויאמר אלוקים לנח, קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".
בסוף הפרשה הקודמת נגענו בעניין המילה-"חמס" ומהות חטא דור המבול ומי חטא, האם האדם בלבד או גם כל החיות, ונזקקנו לפירוש פסוקים אלו- קחהו משם.
אך עדיין קשה להתעלם מהשורש ש.ח.ת שחוזר כאן שוב ושוב, הן בפירוט החטא והן בפירוט העונש, מידה כנגד מידה- הם השחיתו והנני משחיתם.
וגם המילה-"הארץ" שחוזרת כאן שוב ושוב כאילו היתה יצור אנושי פעיל ביקום, וכבר הסברנו את עניין חומריות הארץ והשפעתה על חומריות האדם והחיות.
גם בהפיכת סדום ועמורה משתמשת התורה בשורש ש.ח.ת-"בשחת אלוקים את ערי הכיכר", "וישלחנו ה' לשחתה" (בראשית י"ט), "לפני שחת ה' את סדום" (בראשית י"ג).
מכל הנ"ל משמע שהשורש לשחת משמעותו להרוס ולקלקל ללא תקנה, ואם כן, החמס שמלאה הארץ כתוצאה מ"רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", זה בפשטות עבירות בין אדם לחברו שיצרו מצב שהחברה האנושית הגיעה למצב חסר תקנה מבחינה חברתית, והאנוכיות של כל יצור, שבאה על חשבון השני כתוצאה מחומריותה הקשה של הארץ, שהגבירה בכל היצורים את הרצון לקבל לעצמו ללא שום רצון לתת לאחרים, וגם החיות השחיתו את דרכם, למרות שלא שייך להם בחירה, ומכך לא שייך בהם רעיון של חטא, ובכל זאת כתוצאה מחומריותם, גם דרכם של החיות נהרסה והופר האיזון הנפלא שבטבע, שכל היצורים מתקיימים בהרמוניה זה לצד זה וזה מזה, כל אחד במסלול חייו וטבע בריאתו ומין למינו ללא ערבוב.
והגיע מצב שהדרך היחידה לתקן, זה להרוס הכל ולבנות מחדש. אך כמובן שמי שגרם לכל ההשחתה זה-יצר מחשבות לב האדם, שכתוצאה מהשחתתו נשחתו גם כל החיות והופר האיזון הטבעי שחקק הבורא בבריאה.
ולכן נאמר "והנני משחיתם את הארץ", שביטוי זה לא מובן, כי היה צריך לכתוב "והנני משחיתם מן הארץ", ואילו המילה "את", יש לה גם משמעות של "יחד עם" (כמו שראינו-"וגם ללוט ההולך את אברם..." (בראשית י"ג) ששם וודאי "את" באה במשמעות של "עם") כלומר הנני משחיתם (את כל בשר) יחד עם הארץ שהושחתה, וגם חומריות הארץ תיהרס בעקבות המבול ותעודן על ידי המים המעודנים שלא השחיתו את דרכם, ולכן גם דגת הים לא השחיתה את דרכה ולא הושמדה במבול.
אך קשה, אם כך, מדוע זה נקרא השחתה של הארץ והלא זה עידונה? (וה"ספורנו" באמת אומר שהארץ גם הושחתה כי בעקבות המבול נוטה על צידה ולכן השתנו האקלימים ונתמעטו חיי בני האדם והפירות השתנו ולכן הותר לאכול בשר).
ובאמת בסוף הפרשה הקודמת נאמר בתחילה: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ... ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה"- משמע שרק את האדם, ומיד אחר כך נאמר-"מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים כי נחמתי כי עשיתים"-ולכאורה זה סותר את הפסוק הקודם שדיבר רק על האדם ועל-"רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום"- ולא הוזכרו בכלל החיות, אז מדוע פתאום למחות מאדם ועד בהמה...?
אך באמת האדם משפיע במעשיו על הכל, וכשהאדם משחית את דרכו על הארץ, הארץ מושפעת- כמו שנאמר-"ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר..." (במדבר ל"ה).
וכשהארץ מושחתת היא משחיתה בדרכה את כל הניזונים ממנה- שאלו החיות והעופות ורמש האדמה- וממילא גם הם משחיתים את דרכם וסופם אבדון, ולכן, אמנם האדם הוא הגורם, אך חיסולו לבד לא יתקן את הנזק וצריך להשמיד את כל תוצאות מעשיו, ולכן בפרשתנו אומר אלוקים לנח-"קץ כל בשר בא לפני", ומשמע שהקץ כבר קיים בכח, והוא בעצמו בא לפני ה' ומבקש המתת חסד, כדי לקצר את ייסוריו במוות איטי, במובן של "תייסרך רעתך" (ירמיה ב'), שהחטא עצמו מעניש את האדם ולא צריך התערבות חיצונית, אלא רק לזרז את הקץ הבלתי נמנע.

עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣תעֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃ וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔החֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רׇחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ׃ צֹ֣הַר ׀ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗הוְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃
"עשה לך תיבת עצי גפר, קנים תעשה את התבה וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר"
מדוע היה צורך בתיבה להינצל מהמבול, מדוע לא היה מספיק לומר לנח למצוא מקום מפלט על ההר הכי גבוה, הוא וכל משפחתו וכל החיות, ומזון שיספיק לשנה. ובאותו מקום ה' ידאג שלא יגיעו המים, ומדוע כל הטירחה של לבנות תיבה ולהיות מטולטל בים במשך שנה?
כמו כן, מהם עצי הגופר (מילה זו יחידה בתנ"ך ולא מופיעה בשום מקום אחר) ומה הקשר בין גופר לגופרית, הרי זה מאותו השורש?
המילה "קנים" היא מהמילה קן-משכן העוף, ובהשאלה לאדם-תא, מדור-"איתן מושבך ושים בסלע קנך" (במדבר כ"ד), כלומר, התיבה היתה מחולקת לתאים תאים, כדי שלא יהיה ערבוב בין מיני החיות , וזה סוג של תיקון לערבוב בין המינים שגרמה ההשחתה של דור המבול.
לגבי המילה כופר שבה ציפו את התיבה מבית ומחוץ, לפי רש"י זה זפת, אך קשה מפרשת "שמות" בתיבת משה ביאור ששם נאמר "ותחמרה בחמר ובזפת" (שמות ב'), משמע שכופר זה לא זפת, כי פה נאמר "וכפרת בכופר" ולא "וחמרת בחמר ובזפת", משמע שזה סוג שונה, וגם חמר זה לא, כי חימר מוזכר בסוף פרשתנו במגדל בבל-"ותהי להם הלבנה לאבן והחימר היה להם לחומר" (בראשית י"א), משמע שחימר זה סוג של מלט שמחבר בין הלבנים ולא ציפוי אוטם מפני מים.
ופה נאמר "וכפרת בכופר מבית ומחוץ", ולכאורה אם זה חומר איטום כנגד מים, כמו הזפת בתיבת משה, מדוע צריך גם מבפנים לצפות בכופר?
השרש כ.פ.ר מופיע בתנ"ך במספר צורות: 1. מלשון כפרה-"וכיפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא ט"ז) 2. כופר נפש-"אם כופר יושת עליו" (שמות כ"א) 3. כפורת-"ועשית כפורת זהב טהור" (שמות כ"ה)- זה דומה לענייננו – מכסה לארון 4. "אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי" (שיר השירים א'), "כפרים עם נרדים" (שם, ד')- פה זה משמעות של צמח ריחני או פרי ריחני שנמצא באשכול, וגם כיום שיח זה מצוי ונפוץ בשם זה וממנו מפיקים את צבע החינה.
מכל האמור לעיל נראה שבאמת הכופר במובן הפרי, ושיח הכופר הוא המקור, וכל השאר הם בהשאלה , כלומר מצמח הכופר הפיקו את החומר שציפה את תיבת נח מבית ומחוץ, ומכך נגזרו שאר המשמעויות של כפורת במובן מכסה של ארון הברית וכופר נפש במובן של הגנה על נפש ההורג בצורת כסף במקום נפשו, וכן כפרה על חטאי האדם שזו בעצם שכבת מגן שמסתירה את חטאיו.
והסיבה שדווקא את תיבת נח ציפו בחומר זה ולא בחימר או בזפת, כפי שעשו בתיבת משה ביאור, נובעת מהמצב המיוחד של תיבת נח שנאלצה להתמודד עם מים מלמעלה בצורת גשם חזק ומעיינות תהום רבה מלמטה שפרצו בצורת גייזרים של מים רותחים כתוצאה ממפגש של מי תהום עם הגפרית והלבה שבמעמקי האדמה מתחת לקליפת כדור הארץ, ולכן נבנתה התיבה מעצי גופר משרש גפרית, שכנראה היו עצים מיוחדים עמידים בפני המים הרותחים המעורבים בגפרית, כי המונח-"עצי גופר" הוא יחידי בתנ"ך, ורבו הפירושים בגמרא ובמפרשים לגבי מהותם של עצים אלו, אונקלוס אומר, שאלו עצי קרדום, הגמרא במסכת סנהדרין קח: מביאה שתי דעות, אחת שאלו עצי גולמיש ואחת שאלו עצי מבליגה, יש דעות שאלו עצי ברוש ויש דעות שאלו עצי ארז (תרגום יונתן).
אך מה שברור שבזמן שמשה כתב את התורה מפי ה' וכתב את המילים "עצי גופר", בני ישראל בתקופתו ידעו בדיוק מה הם עצי גופר, אחרת אין משמעות למילה, וכיוון שהשרש גופר שייך לגפרית מסתבר שאלו עצים שעמידים בפני מים חמים עם מרכיב של גפרית בהם, כמו מי חמת גדר וחמי טבריה והגייזרים באיסלנד (שלגבי שני הראשונים, הגמרא בסנהדרין קח: אומרת שנשתיירו ממעיינות תהום רבה של המבול) וכיוון שלגפרית יש ריח חריף של ביצה סרוחה, וכן כדי להגן על יושבי התיבה מהריח ומהזיהומים במים מסביב של כל גוויות האדם והחיה שנסחפו במים מסביב , לכן ציפו את התיבה מבית ומחוץ בכופר שהוא בעל ריח טוב ויש בו גם תכונות רפואיות.
ולכן מוזכר בפסוק "מבית ומחוץ" כי העיקר בתוך התיבה שיהיה ריח טוב, ואחר כך מחוץ לתיבה בתור שכבת מגן על עצי הגופר שגם ככה עמידים מול מים אלו.
במאמר מוסגר נבאר כאן את המשמעות הכפולה של השורש כ.פ.ר, מצד אחד כפרה על החטא ומצד שני כפירה בה', שלכאורה המשמעויות הפוכות, אך לפי הסברנו זה מובן:
כי שניהם סוג של שכבת מגן או על החטאים-שזה כפרה, או על הלב שזו כפירה, כי כשאדם מתבונן בבריאה איננו יכול שלא להתפעל מהיופי והחכמה שבכל נברא, אך יש אנשים שמצפים את ליבם בשכבת מגן אטומה שמאפשרת להם להתבונן מסביב ולא לראות כלום ולא להרגיש כלום ולתלות הכל בצירופי מקרים, דבר שלא היו עושים בחייהם האישיים, שאז כל סימן לפגיעה מצד הזולת יתפרש מייד כמכוון וכמתוכנן ולא שייך כלל למקרה.
כמו כן, כל עוד שחייהם מתנהלים על מי מנוחות לא טורחים לברר מי משפיע עליהם את הטוב, אך כאשר מגיעות צרות ומחלות, פתאום מתעוררים, מי עושה לנו את זה, כי נסדקה שכבת האיטום על הלב.
"וזה אשר תעשה אותה: שלוש מאות אמה אורך התבה, חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה. צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתיים שניים ושלישים תעשה".
מדוע לא אנייה או ספינה? מדוע תיבה דווקא, שלפי הפרטים משמע שצורתה קופסא מלבנית שכלל לא מזכירה כלי שייט, ללא שום קימורים, ללא שום חרטום צר ומחודד, פשוט תיבה כמשמעה!
ישנם שני מקומות בתורה שהקב"ה מכתיב פרטי בניין לפרטיו, כאן, ובפרשת "תרומה" בעניין המשכן. והמידות מוכתבות ללא שום יכולת שיקול דעת של המבצע ומכך שיש משמעות למספרים המוכתבים מעבר למבנה עצמו, כי ה' בעצמו פירט אותם.
ואכן בשני המקומות מדובר בתיבה מלבנית כי גם המשכן היה נראה כתיבה מלבנית, ומכאן שיש קשר פנימי בין תיבת נח למשכן שבנה משה, אך הקשר הוא בהיפוך: בתיבת נח כל האנושות התרכזה בתיבה וה' שכן מסביב, ובמשכן במדבר, ה' שכן בתיבה וכל האנושות מסביב.
בתיבת נח שם אלוקים מכתיב את המידות של התיבה, ובמשכן שם הוויה מכתיב.
המספר שלוש חוזר על עצמו באופן שקשה לא להבין שיש לו משמעות מיוחדת- לנח שלושה בנים (גם לאדם שלושה בנים ידועים), גם משה ואהרן ומרים הם שלושה מנהיגים ביציאת מצרים, שלושה אבות, שלושה מעמדות בעם ישראל- כהנים, לוויים וישראלים, וכן שלושה מחנות בעם ישראל-מחנה שכינה, מחנה לוויה ומחנה ישראל, שלוש תכונות לעם ישראל- רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים (יבמות עט), שלוש בהמות הטהורות לקרבן-שור, כבש ועז, שלושה רגלים, שלוש תפילות ביום, קדושה משולשת בשירת המלאכים (ישעיה ו') ועוד ועוד.
אך נפנה למידות התיבה-שלוש מאות אורך על חמישים רוחב (מעניין שלאחר המבול חי נח 350 שנה), שלושים אמה גובה, שלושה מפלסים לתיבה-"תחתיים שניים ושלישים תעשה". וכבר נאמר במסכת שבת פ"ח-"בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאיבירחאתליתאי: ועיין מדרש תנחומא פרשת יתרו על הפסוק "הלא כתבתי לך שלישים".
וכן במשכן - שלושים אמה אורך המשכן, עשר אמה רוחב, עשר אמה גובה (גם כאן כל מפלס בגובה עשר אמות בתיבת נח), קודש הקודשים נמצא בשליש הפנימי של המשכן 10*10 אמות, וכן נח בשליש השלישי של חייו (בגיל 600) נכנס לתיבה.
המספר שלוש מאות במובן של הגנה מופיע גם בשלוש מאות המלקקים של גדעון שעימם הושיע את ישראל על פי ציוויו של ה' שלא רצה את השאר (שופטים ז'), וכן שלוש מאות מגיני זהב שעשה המלך שלמה ונתנם בבית יער הלבנון (מלכים א' י').
וכבר אמר שלמה בחכמתו-"טובים השניים מן האחד... והחוט המשולש לא במהרה יינתק" (קהלת ד').
ה"כלי יקר" בפרשתנו מתעכב דווקא על המספר 15 וכל גלגוליו בפרשה וקושר זאת לשם י-ה שטמון באיש ואשה וקדושת הזיווג שפגמו דור המבול (עיין שם).
במבנה התיבה מוזכרים בציווי ה': "פתח התיבה בצידה תשים" (שמשם נכנסים לתיבה ויוצאים), "צהרתעשה לתיבה" שמיקומו לא מוזכר ובמהותו יש מחלוקת האם זה חלון או אבן טובה שמאירה, וכן מוזכר הביטוי "ואל אמה תכלנה מלמעלה" שהתקשו המפרשים לפרשו, האם גג התיבה היה משופע בצורת משולש (ואז קומת התיבה של שלושים אמה לא אחידה בכל המקומות, דבר שלא משתמע מהפסוקים) וזו דעת רש"י, או שכל התיבה היתה בצורת משולש והשיפוע התחיל מהיסודות, (ואז גם רוחב התיבה לא היה אחיד בכל המקומות, דבר שוודאי לא משתמע מהפסוק הקודם של מידות התיבה, שמשמע שהיו אחידות לכל ארכה רוחבה וקומתה) וזו דעת האבן עזרא.
אך אם כך, מדוע לא מוזכר ביטוי זה "ואל אמה תכלנה מלמעלה" בפסוק הקודם שבו מוזכרות מידות התיבה וצורתה, ודווקא כאן בפסוק שעוסק בפתחי התיבה מוזכר "ואל אמה תכלנה מלמעלה", משמע שזה מתייחס לצוהר שמוזכר בדיוק לפני?
וכן בהמשך הפרשה מוזכר-"ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה", ובסוף המבול נאמר: "ויסר נח את מכסה התיבה", וגם חלון וגם מכסה לא מוזכרים כאן בתכנית הבנייה שנותן ה' לנח.
ולכן יתכן לומר שחלון התיבה זהו הצוהר המוזכר כאן והוא בא בשם "צהר", כי בניגוד לחלון שבדרך כלל נמצא בצד הבית באחד הקירות כדי שיהיה ניתן להשקיף דרכו החוצה, כאן החלון נעשה בתקרת התיבה לצורך אור ולכן נקרא צהר, כי המילה צהר משמעותה אור, ולכן המילה "צהריים" נגזרת ממנה, כי בצהריים השמש במרכז השמיים ויש הכי הרבה אור- "וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהריים" (ישעיה נ"ח), וכן המילה "יצהר"- שמשמעותה שמן זית שנועד למאור נגזרת ממנה.
ולכן הצוהר הושם במכסה התיבה והיה בגודל אמה על אמה, ולכן נאמר "צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה" משמע שהצוהר יהיה מלמעלה בגודל אמה על אמה, כי אם היה לאורך כל גג התיבה לא היה שייך לפתחו כדי לשלוח את העורב והיונה.
וכן מכאן יוצא שהתיבה לא היתה משופעת ולכן שייך לומר מכסה התיבה שנח הסירו בסוף המבול.
ואכן מידות התיבה שנאמרו בפסוק הקודם, אחידות בכל מקום כמו קופסא מלבנית לחלוטין וללא שום שיפוע בגג (כפי שהיה גם המשכן במדבר).
ואכן רש"י והאבן עזרא נדחקו לפירושם שהמילה "תכלנה" מתייחסת לתיבה ולא לצוהר, בגלל לשון הנקבה שמשמע שהמילה צוהר זה זכר (ולא נקבה כמו המילה תיבה), אך אז יוצא שבעצם לא נאמר היכן יהיה הצהר, וזה קשה לומר, כי בהמשך המשפט נאמר-"ופתח התיבה בצידה תשים", רואים שהתורה באה לפרט כל דבר היכן יהיה ומדוע את הצהר לא אומרת היכן יהיה?
וכן, רק בסוף הפסוק התורה חוזרת אל התיבה שצריכה להיות-"תחתיים שניים ושלישים תעשה" משמע שבתחילת הפסוק לא עסקה בתיבה אלא רק בצהר ועליו נאמר "אל אמה תכלנה מלמעלה" ולא על התיבה? ולכן צריך לומר, שהצהר זה באמת בלשון נקבה כמו המילה דלת, כי זה המקום היחיד בתנ"ך שמוזכרת מילה זו, ולכן יכול להיות שצהר זה בלשון נקבה, ואז מסתדר המשך המשפט-"ואל אמה תכלנה (את הצהר) מלמעלה", ואז יוצא שהתורה נותנת מיקום לצהר שזה למעלה בגג התיבה בניגוד לפתח שבצידה תשים.
ואכן גם "הדעת זקנים" מביא את רבי יוסף קרא שסובר ש"אל אמה תכלנה מלמעלה" מתייחס לצהר ולא לתיבה, רק שהוא סובר ש"אל אמה" הכוונה שהצהר היה באמה הסמוכה לדופן התיבה בגג ולא כפי שנראה לי ש"אל אמה" מתייחס אל גודל הצהר, שדווקא היה במרכז גג התיבה כדי שיפיץ אור סביב מאשר אם היה בצד כדעת רבי יוסף קרא שאז היה פחות יעיל מבחינת אור ואוויר.
והסיבה שהצהר היה בגג התיבה ולא בצידה, כי יש לזכור שהתיבה היתה רוב הזמן רובה שקועה בתוך המים ורק הגג נותר מעל המים כך שאם הצהר היה בצד הוא לא היה בר שימוש, וכן מבחינת תאורה הוא לא היה יעיל ולכן נקבע בגג התיבה במרכזה בגודל אמה על אמה (כי אם היה יותר גדול היה קשה לפתחו מלמטה ללמעלה), ונשאר לברר ממה היה עשוי הצהר, האם מחלון זכוכית בעל צירים שניתן לפתחו לשם אוויר כשהפסיק הגשם וכשהיה סגור סיפק קצת תאורה, אך באותה תקופה עוד לא גילו איך לייצר זכוכית (מילה זו לא מופיעה בתורה בכלל ורק באיוב מופיעה פעם אחת "לא יערכנה זהב וזכוכית" (איוב כ"ח)), ורק סמוך לימי שלמה המלך התחילו בייצור זכוכית, ובאמת בבית המקדש שבנה שלמה היו חלונות "שקופים ואטומים" (מלכים א' י') במשמעות של "נשקפה בעד החלון" (שמואל ב' י'), וייתכן שהיו עשויים מזכוכית או יהלום שניתן להשקיף דרכו החוצה, אך בימי נח שלא היתה עדיין זכוכית ייתכן שהיתהעשוייה יהלום שקוף או סתם דלת עץ בגודל אמה על אמה שהיו פותחים מדי פעם כדי שייכנס אוויר ואור, כי זה היה החלון היחידי בכל התיבה, וודאי שבשאר חלקי התיבה היו תלויות מנורות שמן לתאורה כדי שניתן יהיה למצוא את דרכם בזמן האכלת החיות ובני האדם.
אך יותר חיוני היה פתח לאיוורור בגג התיבה, וכנראה היה גם סולם שבאמצעותו טיפס נח עשר אמות כדי להגיע לצהר שבגג התיבה .
גם הנצי"במוולוז'ין סובר שהמילה "תכלנה" מתייחסת לצוהר (וכן תרגום יונתן) אך סבור שהצוהר היה בצד התיבה קרוב לגג.
בעניין פתח התיבה, חייב היה להיות בצד, בתחתית התיבה בגובה הקרקע כדי שיוכלו כל החיות הגדולות להיכנס בשופי, כי לא כל חיה יכולה לטפס על סולם או מדרגות כדי להיכנס לתיבה, ובתוך התיבה בשלוש הקומות וודאי היו מדרגות, או כבש מקומה לקומה לשם מעבר האנשים והחיות.
כך יוצא שמבחוץ התיבה נראתה כבית גדול בעל שלוש קומות וכלל לא נראתה כספינה שנועדה לשוט בים, ואולי זה מה שהטעה את דור המבול שחשבו שנח בונה בניין מרשים ולא תיבה להימלט מהמבול.
כי לא מוזכר שאלוקים אומר לנח לספר לכולם על מטרת התיבה. כי קץ כל בשר בא לפני ונגזרה הגזרה, אמנם המדרשים טוענים אחרת, אך על פי הפשט לא משמע שדור המבול הבין את מטרת התיבה, ולכן בתחילת ציוויו אומר אלוקים לנח-"עשה לך תבת עצי גופר"- לך ולא לדור המבול, ולא מוזכר ציווי לבשר על בא המבול לכל הדור ההוא כפי שלמשל יונה הנביא נשלח על ידי ה' להזהיר את אנשי נינווה-"עוד ארבעים יום נינווה נהפכת", מה שגרם להם לחזור בתשובה ולביטול הגזרה, אך כאן משמע שכבר לא היתה תקנה לעוונם ולכן נאמר "קץ כל בשר בא לפני" כלומר הוא כבר בא ואין חזרה.
זה גם מסביר, מדוע נח לא מתווכח עם אלוקים ולא מנסה לבטל את הגזירה כפי שעושה אברהם בעניין סדום, וכפי שעושה משה בחטא העגל ובחטא המרגלים, כי המילים "קץ כל בשר בא לפני" לא משאיר פתח לוויכוח, בניגוד לסדום ששם ה' אומר לאברהם-"זעקת סדום ועמורה... ארדה נא ואראה... עשו כלה ואם לא אדעה" (בראשית י"ח) שזה ממש מזמין טענות נגד מצד אברהם, כביכול ה' מתלבט מה לעשות עם סדום.
וכן בחטא העגל ה' אומר למשה "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות ל"ב), שוב כאן ה' מזמין את הוויכוח, כי אומר "הניחה לי... ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול", כלומר, אין פה החלטה אלא הזמנה לטיעון נגד מצד משה.
וכן בחטא המרגלים, ה' אומר למשה-"עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי... אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו" (במדבר י"ד), שוב גם כאן יש שאלה אל משה והתייעצות כביכול והזמנה לטיעון נגד , ולא החלטה שאין ממנה חזור, כמו אצל נח.
ולעומת זאת בפרשת "קורח" כשהעדה נקהלת על משה ואהרן ומתלוננים- "אתם המיתם את עם ה'", ה' אומר אל משה "הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע" (במדבר י"ז), ומשה ואהרן נופלים על פניהם ולא מתווכחים ומיד מתחילה המגפה, כי שם לא נותן ה' פתח לויכוח ולכן משה שותק, כמו כן כאן בעניין המבול אין פה הזמנה לויכוח אלא מיד-"עשה לך תיבה..." ואת עניין המאה ועשרים שנה שנאמר בסוף פרשת "בראשית" כבר הסברנו שם, שלא מתייחס לזמן בניית התיבה, אלא לזמן חיי האדם שנקבע לדורות כפי שהסברנו בפירוט-קחהו משם.

וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כׇּל־בָּשָׂ֗ראֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץיִגְוָֽע׃ וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶ֛יךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ HYPERLINK "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%95_%D7%99%D7%98"יטוּמִכׇּל־הָ֠חַ֠ימִֽכׇּל־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל־הַתֵּבָ֖הלְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃ מֵהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹת׃ וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֗ מִכׇּל־מַֽאֲכָל֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֔ל וְאָסַפְתָּ֖ אֵלֶ֑יךָ וְהָיָ֥ה לְךָ֛ וְלָהֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃ וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃

"ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמיים כל אשר בארץ יגוע" .
שלוש פעמים בתורה מופיע צירוף המילים "ואני הנני" (שפירושם-ואני הנה אני- שמעיד על מיידיות הדבר, והחלטיות סופית, דבר שמאשש את העניין שהציווי על הקמת התיבה ובשורת המבול היתה קרובה מאוד למבול עצמו ולא מאה עשרים שנה קודם המבול), שתי פעמים בפרשתנו על ידי שם אלוקים ופעם אחת בפרשת "בשלח" בשם ה' למשה.
כפי שהסברנו בפרשת "בראשית", שם אלוקים מעיד על הנהגה כללית של היקום, ושם הוויה מעיד על ההנהגה הפרטית של רצונו של ה' בבריאה- הנהגתם של יחידי הסגולה דור אחר דור עד עם ישראל זו תכלית הבריאה ורצונו הפרטי של שם הוויה.
ולכן כאן, כשאלוקים מבשר לנח על המבול שנוגע לכל היצורים החיים, השימוש הוא בשם אלוקים.
בפעם השנייה שאלוקים משתמש בצירוף-"ואני הנני" היא ביציאתם מהתיבה של נח ובניו בהמשך הפרשה, שגם שם אלוקים מדבר אל נח ובניו ודרכם אל כל החיה שיוצאת מהתיבה ומבטיח שלא יהיה יותר מבול-"ואניהנני מקים את בריתי אתכם..."
בפעם השלישית שמופיע צירוף מילים זה היא בפרשת "בשלח" לפני קריעת ים סוף ששם הוויה אומר למשה-"ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו..." (שמות י"ד), ושם ה' מבשר למשה על השמדת חיל פרעה בים סוף שבכך תושלם גאולת ישראל מידי מצרים (שהחלה בעשרת המכות וביציאת מצרים), ובכך מתחיל שלב גיבושו של עם ישראל כעם ה' שזו תכלית הבריאה של כל היקום ורצונו הפרטי של שם הוויה מאז גירושו של אדם הראשון מגן עדן.
והמעניין ששלושת המקומות עוסקים בהשמדה על ידי מים, הפעם הראשונה בשורה על השמדה. השניה, הבטחה על אי השמדה במים, והשלישית השמדה של חיל פרעה במי ים סוף, ושוב מתקשר לנו תיבת נח למשכן ה' בתוך בני ישראל.
"מביא את המבול מים על הארץ"- המילה מבול מופיעה רק בפרשתנו (למעט בתהילים פעם אחת "ה' למבול ישב" (תהילים כ"ט)) ושורשה נ.ב.ל, כמו שהמילה מבוע שרשה נ.ב.ע- מלשון מעין נובע-("ועל מבועי מים ינהלם" (ישעיה מ"ט)), כי נ' השרש נבלעת בב' בצורת דגש חזק, וכן במבול נ' השרש נבלעת בב' בצורת דגש חזק.
ואם כן, המשמעות של המבול היא מלשון עלה נובל שפירושו קמילה, רקבון-"אומללה נבלה הארץ" (ישעיה כ"ד), "פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול" (תהילים א') ומשורש זה גם נגזרה המילה נבלה- פגר אדם או בהמה.
וכן מתקשר לסוף פרשתנו בעניין חטא דור הפלגה שה' יורד לנבל את שפתם-"הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" (בראשית י"א), כך שפרשת "נח" מתחילה במבול ונגמרת בבבל-"על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' את שפת כל הארץ" (אמנם נבל ובלל זה לא אותו שורש, אך לאחר שנבלה שפתם וכל אחד לא הבין את שפת רעהו ממילא כל עם נאלץ ליצור לעצמו שפה משלו מתוך בליל המילים שנוצר- כמו "מנחה בלולה בשמן"- מעורבבת לחלוטין בשמן- וממילא נוצרו השפות השונות, כי השפה הראשונית- לשון הקודש התפגרה באזניהם ולא הבינוה (למעט יחידי סגולה שהמשיכו להשתמש בלשון הקודש עד אברהם שהורישה לעם ישראל)).
ממילא המבול מלשון ניבול הארץ מתקשר לפסוקים הקודמים-"והנני משחיתם את הארץ" וכן כאן כתוב "המבול מים על הארץ", כי יש מספר אפשרויות לנבל את הארץ, אם זה באש כמו בסדום ועמורה או בסופות רוח, או בפיצוץ על ידי התנגשות בכוכב אחר, או על ידי מגיפות זיהומיות.
ולכן אלוקים מדגיש "מבול מים על הארץ", אני בוחר לנבל את הארץ על ידי מים דווקא , כי בכך אמנם אשחת כל בשר וכן את חומריותה של הארץ, אך מצד שני הארץ גם תטוהר על ידי המים המעודנים ותעודן מחומריותה הקשה וממילא יתאפשר קיום אנושי על הארץ שיותר מעודן בחומריותו, למעט ארץ כנען ששם לא היה מבול ועליה נאמר-"ארץ לא מטוהרה היא לא גושמהביום זעם" (יחזקאל כ"ב), משמע ששאר ארצות שגושמו ביום זעם כן טוהרו במידה מסויימת.
לכן ארץ כנען מיועדת לעם ישראל שהוא יטהרה ויקדש את חומריותה על ידי מצוות התורה שניתנו רק לו למטרה זו. ולכן זרע כנען("הארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"), בחר דווקא בארץ כנען להתיישבות כי שם נשארה החומריות הקשה שגרמה לדור המבול ולחטאיו, ולכן דווקא בארץ כנען היו העמים הכי מושחתים, ופסגת התועבות התרחשה בסדום ועמורה ששכנו בחלק הכי פורה בארץ כנען, בכיכר הירדן ("ככר הירדן כי כולה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה, כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית י"ג)), ולכן הצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ לא לחיות כל נשמה בשבעת העמים מזרע כנען ששכנו בארץ, כי לא היתה תקנה לשחיתותם, כתוצאה מחומריותה של הארץ, כפי שלא היתה תקנה לדור המבול מחומריותה של כל התבל לפני המבול.
וגם עם ישראל ללא קיום המצוות בארץ אין לו סיכוי להישאר עליה ויהיו גרועים מסדום, כפי שנאמר-"ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום" (איכה ד').
"לשחת כל בשר אשר בו רוחחיים מתחת השמיים כל אשר בארץ יגווע"
הביטוי "רוח חיים" מופיע בתורה רק שלוש פעמים וכולם בפרשתינו, והמילה בשר כוללת את כל היצורים החיים כולל האדם כפי שראינו בסוף פרשת "בראשית"-"לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר", אם כן מדוע לא נאמר נפש חיה, כפי שנאמר בפרשת "בראשית" בשבעת ימי הבריאה, לגבי כל היצורים בעולם שהמייחד אותם זה הנפש החיה ולא נאמר רוח חיים, ורק כאן נאמר ביטוי זה, ומדוע?
כדי לענות על כך צריך להבין את המושג "רוח", למילה "רוח" בתנ"ך יש המון פירושים והכל תלוי בהקשר בו היא נאמרת ובסמיכות למילים שהיא מופיעה.
רוח מצד אחד מייצגת את תנועת האוויר באטמוספירה-"ויעבר אלוקים רוח על הארץ" (בראשית ח'), ומצד שני מייצגת נשימת כל חי, נשמה, נפש, רגש, השראה וכדומה, כגון: "ותהיינה מורת רוח ליצחק" (בראשית כ"ו), "עקב היתהרוח אחרת עמו" (במדבר י"ד), "איש אשר רוח בו" (במדבר כ"ז), "ותנח עליהם הרוח... ויתנבאו במחנה" (במדבר י"א), "והרוח תשוב אל האלוקים" (קהלת י"ב), "ואמלא אותו רוח אלוקים" (שמות ל"א).
מצד שלישי רוח באה במשמעות של הבל, אפס, שווא, כגון: "רוח ותהו נסכיהם" (ישעיה מ"א), "ואת כולם ישארוחיקח הבל" (ישעיה נ"ז).
כמו כן, רוח משמשת בתור צד-"מארבע רוחות בואי הרוח" (יחזקאל ל"ז), שפה "רוחות" משמע ארבעה צידי העולם ו"בואי הרוח" במשמעות נשמה.
אך על מהות הרוח נלמד ממילה אחרת בעלת אותן אותיות-רווח-"ורווח תשימו בין עדר לעדר" (בראשית ל"ב) שמשמעה מקום פנוי, וזה בעצם מהות הרוח-לא חומר- ומפה נגזר כל המשמעויות שהבאנו שכולם רוחניים ולא חומריים.
ואם כן, כאן שכתוב "רוח חיים", לכאורה משמע נפש חיה או נשמה, אך אם כן מדוע רק פה נאמר צירוף זה?
ולשם כך נלך למקום השלישי שמופיע ביטוי זה בסוף הפרק-"כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו"- מצד אחד כתוב "נשמת" משמע נשמה, והרי נשמה יש רק באדם ולא בחיה, ופה הרי בפסוק הקודם מוזכרים גם החיות והעופות והרמש והאדם ולא רק האדם, סימן שנשמת רוח חיים באפיו מתייחס גם לשאר היצורים החיים.
ולכן צריך לומר שכאן נשמת זה במובן של נשימת רוח חיים באפיו, ופה מוזכר באפיו כלומר באפו של היצור החי יש נשימת רוח חיים. כלומר כל היצורים שצריכים לנשום רוח כדי לחיות, בניגוד לדגים שלא צריכים לנשום רוח, אלא נושמים מים, שבהם יש חמצן וכך חיים.
ממילא מובן גם בפסוקינו, שכאן "רוח חיים" לא במשמעות נשמה או נפש, אלא כל בשר אשר בו רוח חיים, כלומר שצריך לנשום אוויר כדי לחיות ולא דגים, ולכן רק בעניין המבול מוזכר הביטוי "רוח חיים", כי בא להוציא את הדגים שלמרות שיש להם נפש חיה כמו כל בשר, אבל אין להם רוח חיים לנשימה ולכן לא נכללים בעונש המבול, כי יסודם מהמים המעודנים ולא מהארץ החומרית.
ולכן כאן כתוב "כל אשר בארץ יגווע" (ולא במים), וכן בסוף הפרק כתוב "אשר בחרבה מתו", כלומר אלה שביבשה החרבה ללא מים מתו, ולא אלה שבמים ובים- הדגים.
מפה משמע שגם הצמחים שרדו את המבול, כי גם הם לא בשר ולא זקוקים לרוח לנשימה, ולכן מובן עלה הזית שהביאה היונה.
ולכן כתוב כאן "רוח חיים", כי אם היה כתוב נפש חיה, זה היה כולל גם את הדגים, שגם בהם נאמרה נפש חיה.
אך "רוח חיים" שמשמעותה לא נפש, אלא רוח שנותנת חיים ליצור, זה לא כולל את הדגים שחיים במים ולא באוויר.
ולכן כתוב כאן "מתחת השמיים", שפה זה במשמעות רקיע, כי האוויר לנשימה נמצא רק מתחת לרקיע, באטמוספירה, ולא מחוץ לאטמוספירה בחלל החיצון, ולכן נאמר "מתחת השמיים", כלומר שניזונים מהאוויר של האטמוספירה שזה כל היצורים החיים על האדמה כולל העופות שעפים באוויר ולא הדגים והצמחים שלא נושמים את האוויר ישירות אלא בעקיפין.
"והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך"
מתי כרת אלוקים ברית עם נח שצריך להבטיחו לקיימה? וכן מדוע כאן כתוב "והקימותי את בריתי איתך"- משמע רק עם נח, וביציאה מהתיבה ה' אומר לנח ובניו שמקיים את בריתו איתם ועם כל החיה והעוף והבהמה שיצאו מן התיבה?
וניתן לומר שהברית המדוברת זו הברית שנכרתה עם הבריאה ביום השישי לבריאה-"ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א').
וכעת בזמן השמדת כל יצור על פני האדמה תתבטל לכאורה הברית והברכה הזאת, ולכן אומר אלוקים (שבשם הזה נאמרה הברכה ביום השישי ולא בשם הוויה כי זו הנהגה כללית של העולם וכל היצורים) לנח- איתך אני אקים את הברית של אז, ובאמצעותך תמשיך הברית להתקיים, כי אתה אדם , וכמו שאז היו רק אדם וחווה בעולם, כך כעת אתה במקום אדם הראשון, וממך יתחיל שוב העולם (בראשית-ברית אש- איש- אשה).
ולאחר שנה בתיבה, שגם בניו של נח עמדו במבחן ובייסורים בתיבה, זכו גם הם לברכה מאלוקים, וגם הם נוספו לאלה שמהם תמשיך האנושות, איתם ועם כל היצורים שהיו איתם בתיבה שמהם יקום מחדש עולם החי בעולם.
אך כעת קודם המבול, רק נח נמצא צדיק בדור הזה, ולא בניו שעדיין לא הוכיחו את עצמם ואפילו ילדים עוד אין להם, למרות שהיו כבר בגיל קרוב למאה, ולכן בהמשך ה' אומר לנח-"כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" ולא מזכיר את בניו.
ובאמת יש לחקור מדוע שלושה בנים בריאים נשואים (כי מוזכר כאן נשי בניך) לא מביאים ילדים לעולם והרי הם קרובים למאה? והאם גיל הפריון אז היה בגיל מאה ומעלה, הרי סב סבם חנוך ילד את בנו מתושלח בגיל 65? אמנם מתושלח ילד את למך בגיל 187, ולמך את נח בגיל 182, אך מחנוך מוכח שהיה אפשר ללדת לפני גיל מאה, ואיך ייתכן ששלושתם לא ילדו עד המבול שום ילד?
וניתן לומר שכמו שאביהם נח שהתחיל להביא ילדים לעולם רק בגיל חמש מאות גם הם רצו לעשות כמעשה אביהם ולחכות לגיל זה (אך לאחר המבול שהיה ציווי מפורש להם מצד אלוקים "פרו ורבו" מיד התחילו להביא ילדים לעולם ולא חיכו עוד), כפי שהסברנו בפרשה הקודמת למניעיו של נח לחכות עד גיל 500.
מכאן גם רואים את מה שהסתפקנו בפרשה הקודמת בין דעת הרמב"ם לרמב"ן, האם כל האנשים חיו עד גיל 900 או רק יחידי הסגולה מאדם עד נח, כי בבני נח רק שם היה יחיד הסגולה, ובכל זאת גם חם וגם יפת חיכו עד גיל הקרוב למאה לפני שהתחילו ללדת אחר המבול, סימן שגם אנשים רגילים חיו כמו יחידי הסגולה ולכן הרשו לעצמם לחכות.
מצד שני יתכן ששלושת בני נח כן ניסו להביא ילדים לעולם עוד לפני המבול, רק ה' מנע זאת מהם כדי שלא יהיו טרודים בתיבה בטיפול בילדיהם הקטנים ויוכלו להקדיש את כל זמנם ומרצם לטיפול הקשה והמתיש בכל החיות, בהאכלתם, בנקיונם ובשאר מטלות התיבה.
כי אחרת מדוע נישאו לנשים אם לא התכוונו להביא ילדים בזמן הקרוב?
מכאן גם מוכח שהדיבור של אלוקים עם נח לגבי בשורת המבול והציווי על בניין התיבה היה סמוך למבול ולא מאה ועשרים שנה קודם (כפי דעת המדרש), כי אם היה מאה עשרים שנה קודם עוד לא נולדו שלושת בניו (שנולדו רק מאה שנה לפני המבול) וכמובן שעוד לא היו להם נשים, ופה אלוקים אומר לנח במפורש שיבוא לתיבה עם בניו ונשיהם, סימן שהם כבר קיימים.
לגבי המילה "איתך" שבסוף הפסוק, הלא היא מיותרת, כי כבר כתוב "ובאת אל התיבה אתה ובניך ונשי בניך" ומה צריך להוסיף "איתך"?
אלא מכאן משמע שאתה העיקר והם טפלים אליך ולכן נאמר "איתך"- רק בזכותך הם נכנסים לתיבה- על גבך ולא מצד עצמם.
ומדוע מוזכרים הגברים לבד והנשים לבד-"אתה ובניך" ואחר כך "ואשתך ונשי בניך" בניגוד ליציאה מן התיבה-"צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך"? כי בתיבה העיקר היו הגברים בעניין תחזוקת התיבה והטיפול בחיות, ותפקידן של הנשים היה בעיקר ביציאה מן התיבה בהקמת העולם החדש על ידי פריה ורביה, ולכן ביציאה מוזכרים זכר ונקבה ביחד.
"ומכל החי מכל בשר שניים מכל תביא אל התיבה להחיות איתך זכר ונקבה יהיו. מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שניים מכל יבואו אליך להחיות".
מדוע מפורטים הבהמה העוף והרמש למינהו בפסוק השני, הלא כבר נכללו בפסוק הראשון במילים "מכל החי מכל בשר" שזה כולל את כל היצורים החיים? כמו כן אם כבר מפרטים בפסוק השני, מדוע לא מוזכרת החיה? ואם תאמר שהבהמה כוללת גם את החיה, כמו שכתוב בפרשת "שמיני"- "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ויקרא י"א), אם כך, מדוע בפרק ז' מוזכרות החיות בנפרד מהבהמה-"המה וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה..."?
כמו כן בפסוק הראשון מוזכרות המילים-"ומכל החי מכל בשר שניים מכל" משמע כל בשר וכל בעל חיים, שזה כולל גם דגים, כי המילה בשר כוללת גם דגים, כמו שכתוב בספר "במדבר" פרק י"א-"ואתה אמרת בשר אתן להם... הצאן והבקר יישחט להם... אם את כל דגי הים ייאסף להם"- רואים שבשר כולל גם את דגי הים, והלא אמרנו לעיל שדגים לא נכנסו לתיבה ולא מתו במבול, וכן בפסוק השני בפירוט לא מוזכרים הדגים?
כמו כן, מדוע בפסוק הראשון כתוב "תביא" ובפסוק השני כתוב "יבואו"- משמע שבאים בעצמם?
וניתן לומר שהפסוק הראשון שמדבר על "כל החי", לא מתייחס לכל היצורים החיים, אלא "כל החי" פירושו כל החיה מכל בשר ואז ממילא ממועטים הדגים שאינם חיות למרות שהם בשר, ובפסוק השני זה שאר יצורי האדמה, העוף והבהמה ורמש האדמה.
כי כמו שהסברנו בפרשת "בראשית", בהמה אלו החיות המבויתות, והחיה אלו חיות הבר, ולכן הפסוק הראשון מדבר על חיות הבר שיבואו מעצמם אל התיבה, ולכן נח נדרש לבחור מכל סוג חיה רק שניים- זכר ונקבה, שאותם "תביא אל התיבה", וכל האחרים יידחו, ופה לא כתוב "למינה", כי איפה שכתוב זכר ונקבה ממילא ברור שזה למינה, כי כל זכר ונקבה הם מאותו מין, ובפסוק השני שמדבר על העופות והבהמות ורמש האדמה, שהם יותר ממושמעים, הם יבואו בעצמם אל התיבה רק שניים שניים מכל מין ונח לא יצטרך לבחור מתוכם, ולכן פה כתוב על כל אחד "למינו", כי לא מוזכר זכר ונקבה, רק שניים מכל ולכן צריך לפרט "למינו"- שהשניים שבאים מכל מין יבואו ביחד ולא יתערבו עם מינים אחרים.
ובעצם ה' מבשר לנח שהעופות, הבהמות ורמש האדמה יבואו מעצמם שניים שניים- זכר ונקבה מאותו המין בלי שיצטרך נח לבדוק, אך חיות השדה יבואו בערבוביה והוא יצטרך לנפות ולהכניס אל התיבה זכר ונקבה מכל מין. ולכן בחיות נאמר-"תביא אל התיבה"- שזה מוטל על נח.
"ואתה קח לך מכל מאכל אשר ייאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה".
המילים "מאכל אשר ייאכל" תמוהות, אם זה מאכל, וודאי שהוא נאכל, אז מה צריך לומר אשר ייאכל? וכן מה שנאמר "והיה לך ולהם לאוכלה" משמע שאכלו כולם, האדם והחיות את אותו האוכל, וכי ייתכן הדבר?!
ולשם כך נחזור ליום השישי לבריאה, ששם אומר אלוקים לאדם וחוה-"הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע... ואת כל עץ אשר בו פרי העץ... לכם יהיה לאכלה, ולכל חית הארץ ולכל עוף השמיים ולכל רומש על הארץ... את כל ירקעשב לאכלה".
ושם הסברנו שלאדם הותר לאכול רק פירות וירקות וקטניות, ולשאר החיות (למעט דגים שיכולים לאכול אחד את השני) הותר לאכול רק ירק עשב שזה עשבים ועלי עצים, וזה כולל את חיות הטרף של היום. כי לפני המבול עדיין לא טרפו חיות אחרות אלא אכלו ירק ועשב כפי שיהיה באחרית הימים-"ואריה כבקר יאכל תבן" (ישעיה י"א), וכך גם בתיבת נח היה מצב של אחרית הימים שכל החיות היו ביחד-"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו... ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א).
ומעניין שגם שם נזכר הביטוי-"כמים לים מכסים", כמו בזמן המבול שהמים כיסו את הכל והחיות שכנו בשלווה ביחד בתיבה ולא הזיקו אחד לשני.
ולכן מה שכתוב "מאכל אשר ייאכל", הכוונה שנח צריך לאסוף מאכל שמותר לאכול לכולם, כפי שנאמר ביום השישי לבריאה, וגם בני האדם וגם החיות אכלו אותו דבר- דברים צמחוניים בלבד, כי רק לאחר המבול הותר לכולם לאכול בשר.
"ויעש נח ככל אשר ציווה אותו אלוקים כןעשה"
משמע שרק נח עשה את הכל, את בניית התיבה ואת אגירת האוכל, אך מדוע יש חזרה-"ויעש... כן עשה", מספיק לומר-"ויעש נח ככל אשר ציווה אותו אלוקים"?
וכן מה בעניין הבאת כל החיות אל התיבה, הרי בפסוקים הבאים מוכח שעדיין לא הגיעו החיות אל התיבה, אז איך נאמר "ככל אשר ציוה אותו אלוקים כן עשה", הרי את הציווי על הבאת החיות עוד לא קיים?
וניתן לומר שציווי ה' לנח היה רק על בניית התיבה ואגירת האוכל, שזאת עשה נח כמו שצריך, אך לגבי הבאת החיות והבהמות ושאר בעלי החיים, הציווי לא היה על נח, אלא נאמר לו שהחיות והבהמות יבואו אליו אל התיבה, ורק לגבי החיות יצטרך לבחור שניים שניים כפי שהסברנו, אך ראשית הם צריכים לבוא אל התיבה מעצמם, וכרגע עוד לא הגיע הזמן לכך, ולכן נאמר-"ככל אשר ציווה אותו אלוקים כן עשה", כלומר, את מה שאלוקים ציווה אותו, כן עשה נח, אך את מה שלא ציווה אותו ושלא תלוי בו, ברור שלא עשה, ורק כשיגיעו החיות אל התיבה, אז יוכל לברור את החיות שניים שניים כפי שהצטווה. ולכן יש הדגשה חוזרת-"כן עשה", להדגיש שדווקא מה שהצטווה הוא עצמו, כן עשה, ולא מה שתלוי בביאת החיות מעצמן, שעל זה לא הצטווה.

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ לְנֹ֔חַ בֹּֽא־אַתָּ֥הוְכׇל־בֵּיתְךָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑הכִּֽי־אֹתְךָ֥ רָאִ֛יתִי צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּ֥וֹר הַזֶּֽה׃ מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח־לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ וּמִן־הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא שְׁנַ֖יִם אִ֥ישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ׃ גַּ֣ם מֵע֧וֹף הַשָּׁמַ֛יִם שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה לְחַיּ֥וֹת זֶ֖רַע עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ׃ כִּי֩ לְיָמִ֨ים ע֜וֹד שִׁבְעָ֗ה אָֽנֹכִי֙ מַמְטִ֣יר עַל־הָאָ֔רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וּמָחִ֗יתִי אֶֽת־כׇּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖הוּ יְהֹוָֽה׃

עד כאן הדיבור אל נח היה בשם אלוקים, וכעת יש פיסקה של חמישה פסוקים ששם הוויה מדבר אל נח (הפעם הקודמת ששם הוויה דיבר אל מישהו, וגם הפעם הראשונה, היתה אל קין, כי אל אדם וחווה דיבר הצירוף ה' אלוקים ולא ה' לבד)
ואחריה שוב רק שם אלוקים מדבר, עד אברהם אבינו, ששוב שם הוויה מדבר והדבר אומר דרשני!
וכפי שהסברנו בפרשת "בראשית", שם אלוקים זו הנהגה של כל היקום באופן כללי (ולכן בשבעת ימי הבריאה מדבר רק שם אלוקים), ושם הוויה זה רצונו הפרטי של ה' בתכלית הבריאה של קידוש החומר על ידי נשמה בגוף האדם, ולכן אל אדם הראשון וחווה דיבר שם הוויה אלוקים, כי אז היו יחידים בעולם והיו להם שני כובעים- האנושות בכללה ויחידי הסגולה שתפקידם לקדש את החומר כתכלית רצונו של שם הוויה. אך לאחר שנכשלו וגורשו מגן עדן, החל שלב חדש בבריאה של אנושות כללית (שאיתם נוהג שם אלוקים) ויחידי סגולה (שתפקידם לקדש את החומר ואיתם מדבר שם הוויה), ולכן קין שבתחילה היה אמור להגשים את תכלית הבריאה, כי היה עובד אדמה, דיבר איתו שם הוויה בלבד (ללא שם אלוקים, כי לא ייצג את כל האנושות- רק את יחידי הסגולה) ולאחר שנכשל גם קין, חיכה ה' עשרה דורות עד נח.
ולנח היו שני כובעים- מצד אחד נועד שממנו תתפתח האנושות כולה לאחר המבול, ומצד שני ממנו גם יצא אברהם ועם ישראל ומשה רבנו, שנועדו לממש את תכלית רצון ה' בבריאה- קידוש חומריותה של הארץ (שלאחר המבול נותרה רק בארץ ישראל שלא גושמה ביום זעם) ולכן אברהם מצטווה ללכת לארץ ישראל, וכן כל תכליתו של עם ישראל בארץ ישראל לקדש את חומריותה הקשה, וכל תרי"ג מצוות ניתן לקיים רק בארץ ישראל.
ולכן כל עוד שנח משמש בתפקיד אבי האנושות העתידית, שם אלוקים מדבר איתו לגבי הקמת התיבה והמבול והצלת בעלי חיים לשם המשך העולם לאחר המבול, אך כעת שם הוויה מדבר אל נח בכובעו כאבי עם ישראל העתידי, ולכן מצווהו בעניין הבהמות והעופות הטהורים שצריך לשמרם לצורך עם ישראל ולצורך קורבנות שמוקרבים רק לשם הוויה, כי אלו רצונו הפרטי של שם הוויה בתכלית הבריאה- קידוש החומר.
ולכן רק כאן נאמר לו-"כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה"- כי מכח זה הוא נבחר כיחיד סגולה שממנו יצא עם ישראל, ואילו כשדיבר איתו בשם אלוקים לא ציין זאת, כי לצורך קיום האנושות העתידית מספיק שלא יהיה רשע כמו כל דור המבול.
ולכן גם מזכיר לו כאן שם הוויה את עניין-"כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה", פסוק זה מזכיר מאוד את משה רבנו בהר סיני שעלה לקבלת הלוחות, שזה תכלית רצונו של שם הוויה בבריאת העולם-"וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן... ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כ"ד).
"ויאמר ה' אל נח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה"
פה לא מוזכרים- בניך ואשתך ובני בניך, אלא כולם נכללים במילה "ביתך", כי שם הוויה המדבר עם נח, עבורו רק נח נחשב כעת וכל השאר טפלים אליו, כי רק נח צדיק לפני ה' בדור הזה, כי הוא זה שימשיך את קיום רצונו של ה' בבריאה, וכיוון שמתושלח כבר נפטר, רק נח צדיק לפניו בדור הזה, אך בדורות הקודמים לא רק נח היה צדיק, אך נח היה צדיק תמים, כפי שהסברנו בתחילת הפרשה, וכעת שנותר לבד, רק הוא צדיק בעיני הנהגת שם הוויה.
אך לגבי שם אלוקים- ההנהגה הכללית- שדיבר עם נח בתחילת הפרשה, גם בניו ונשי בניו ואשתו נחשבים, כי לא היו רשעים כדור המבול, וניתן באמצעותם להמשיך את האנושות הכללית, ולכן הוזכרו במפורש לעיל-"ובאת אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך", אך כאן בשם הוויה לא נחשבים, ולכן נכללים כולם במילה-"ביתך".
כפי שמצאנו בסוף פרשת "בראשית"-"ונח מצא חן בעיני ה'"- בעיני שם הוויה, רק נח מצא חן ולא אף אחד אחר בדורו. ולכן למרות ששלושת בניו כבר כמעט בגיל מאה, בכל זאת נכללים במילה "ביתך" כמו שילדים קטנים הסמוכים על שולחן אביהם נכללים במילה- בית, כי ביחס לנח ולרצון שם הוויה, עדיין לא נחשבו (ורק שם לאחר המבול יזכה למעמד של יחידי הסגולה שממנו ייצא עם ישראל, אך כעת עדיין לא נתברר מתוך אחיו).
"מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתוומן הבהמה אשר לא טהורה היא שניים איש ואשתו. גם מעוף השמיים שבעה שבעהזכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ, כי לימים עוד שבעה..."
מדוע לגבי הבהמה הטהורה מוזכר-"תקח לך", מה שלא היה בציווי הקודם בשם אלוקים שנאמר-"תביא אל התיבה", "ויבואו אליך"? וכן מדוע לגבי בהמות מוזכר כאן איש ואשתו, ומקודם נאמר זכר ונקבה?
ומה שייך איש ואשתו בבעלי חיים, הרי זה מיוחד רק לבני אדם שיש בהם את הנשמה שהיא אש אלוקית? ומדוע בעוף השמיים לא מוזכר המילה "טהורות", הלא מדובר כאן בעוף טהור ולא בעוף טמא, כפי שמוכח ביציאה מהתיבה, שנח לוקח-"מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח"?
ומדוע בעוף לא נאמר "איש ואשתו", כפי שנאמר בבהמה, וכאן נאמר רק זכר ונקבה? ומדוע החיות הטהורות לא מוזכרות כאן, וכן הרמש הטהור (כגון חגבים וארבה שטהורים באכילה), כמו כן מדוע נאמר כאן "ומן הבהמה אשר איננהטהורה", וכן בפסוק ז' נאמר "ומן הבהמה אשר איננהטהורה", ולא אומרים בקיצור- ומן הבהמה הטמאה, הרי בפרשת "שמיני" בפירוט הבהמות הטמאות כתוב במפורש-"את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם"-(ויקרא י"א), ולא נאמר שם- איננו טהור הוא לכם.
ולהיפך, לבהמה שמותרת באכילה לא נאמר שם "בהמה טהורה", אלא רק –"הבהמה אשר היא לכם לאוכלה" (שם שם), וכאן זה הפוך, הבהמה שמותרת באכילה נקראת טהורה, ושאינה מותרת באכילה נקראת- אשר איננה טהורה.
אכן נמצא מקום אחד בתורה בו נאמר בהמה טהורה במובן של היתר אכילה וטמאה במובן של אסורה באכילה (ולא במובן של טומאה) וזה בסוף פרשת "קדושים תהיו"-"והבדלתם בין הבהמה הטהורהלטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא" (ויקרא כ')
ושם זה במובן של איסור אכילה לעם ישראל בלבד (ולא לגויים בני נח), כי המושג "לא תשקצו את נפשותיכם" מדבר על אכילה, כמו שרואים בפרשת "שמיני"-"לא תאכלום כי שקץ הם, אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (שם י"א), רואים שהביטוי-"לא תשקצו את נפשותיכם" מתייחס לאכילה, בניגוד לטומאת מגע שהיא דבר נפרד שגם הוא שייך רק בעם ישראל לאחר מתן תורה והקמת המשכן.
אך כעת אנחנו בפרשת "נח" לפני המבול, הרבה לפני מתן תורה לעם ישראל, ומה שייך דיני איסור אכילה בבהמות וחיות ועופות ורמשים, ומה שייך דיני טומאה וטהרה לפני מתן תורה, ואיך נח בכלל ידע מהי בהמה טהורה ומה לא, וכן עופות טהורים ושאינם טהורים?
כמו כן, מוזכר כאן-"גם מעוף השמיים שבעה שבעה זכר ונקבה", למה לא כתוב מהעוף הטהור, כמו לגבי בהמה? והלא חייבים לומר שמדובר בעוף טהור, כי הרי בציווי הראשון של אלוקים לנח נאמר-"מהעוף למינהו שניים מכל", סימן שפה שנאמר שבעה שבעה מדובר על עוף טהור?
וכן ביציאה מהתיבה מוזכר שנח הקריב-"ומכל העוף הטהור", סימן שפה מדובר רק על עוף טהור, אז מדוע לא נאמר "מהעוף הטהור" ונותנים לנו לנחש.
כדי להתחיל לענות על כל השאלות דלעיל, צריך קודם להבין את המושג טהור שמופיע כאן לראשונה בתורה:
למושג "טהור" בתורה יש מספר משמעויות שונות, והכל תלוי בהקשר שבו נאמרת המילה-א. נקי- שאין בו סיגים, "וציפית אותו זהב טהור" (שמות כ"ה). ב. שאינו טמא, נקי מטומאה-"לא יהיה טהור מקרה לילה" (דברים כ"ג). ג. מותר באכילה- "כל עוף טהור תאכלו" (דברים י"ד). ד. נקי מחטא, תמים-"טהור עיניים מראות ברע" (חבקוק א').
בפרשת "ראה" מוזכרות במפורט כל הבהמות והחיות הטהורות למאכל-"זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים, שה עיזים, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר"- לכאורה משמע שכל אלו בהמות ולא חיות, כי הפסוק מתחיל ב-"זאת הבהמה אשר תאכלו", ואין באמצע הפסק שאומר עד פה הבהמות ומכאן החיות, אז לכאורה יש כאן עשר בהמות מותרות באכילה, ולעומת זאת אין שום חיה שמותרת באכילה, וזה יכול להסביר בפרשתנו מדוע לא מזכיר ה' לנח עניין חיה טהורה ורק בהמה טהורה.
אך מצד שני מצאנו בפרשת "אחרי מות"-"ואיש איש מבני ישראל... אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר ייאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר" (ויקרא י"ז), מכאן רואים שיש חיה המותרת באכילה, ואין לומר שפה מדובר בבהמה (כפי שהזכרנו לעיל את הפסוק בפרשת "שמיני"-"זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (שם י"א), ומשם משמע שבהמה לפעמים נקראת חיה) שרק מכונה כאן חיה, כי לגבי בהמה (שור, כבש, עז) נאמר שאין לכסות את הדם-"וזבחת מבקרך ומצאנך... רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש... לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים י"ב) אם כן רואים ששלוש הבהמות הראשונות המוזכרות בפרשת "ראה" הן בהמות טהורות- שור כבש ועז (שרק הן מותרות למזבח בתור קרבן, בניגוד לחיות, ואין בהן מצוות כיסוי הדם אלא לשפוך אותו כמים)
שבע החיות הבאות הן חיות טהורות, שיש בהן מצוות כיסוי הדם ועליהן נאמר "אשר יצוד ציד חיה או עוף" (ויקרא י"ז) ואכן אותן צריך לצוד, כי הן חיות בר, מה שאין כן שלוש הבהמות-שור, כבש ועז- שאותן לא צריך לצוד כי הן מבויתות ובהישג יד האדם, אך אם כן מדוע הוזכרו תחת אותה הכותרת של שור כבש ועז-"וזאת הבהמה", הרי הן חיות?
העניין הוא שהמאפיין את כל המותרים באכילה בחיה ובבהמה- שהן אוכלות עשב בלבד ולא חיות אחרות ולכן בכך שבעת החיות הטהורות, דומות לשלוש הבהמות הטהורות.
אך עלינו לזכור, שכעת לפני המבול, כל החיות והעופות והבהמות אכלו רק-"ירק עשב לאכלה" (בראשית א'), אם כן, ההבדל הבסיסי כעת בין הבהמות לשאר החיות היה עניין הביות, שהבהמות המבוייתות שירתו את האדם לעומת שאר החיות שהן חיות בר, ואם כן, כשה' אומר לנח "מכל הבהמה הטהורה תקח לך" מדובר בבהמות ששייכות לנח והן רכושו, לכן נאמר-"תקחלך"- תיקח אתה משלך (בניגוד לציווי הקודם בשם אלוקים שנאמר-"יבואו אליך להחיות", פה נאמר "תקח לך") כי הן ברשותך ובהשגתך ולכן זה חייב להיות רק שלוש בהמות- שור כבש ועז, ולא שבעת החיות הטהורות שנדרש לצוד אותן, וזו גם הסיבה שרק שלוש הבהמות מובאות בתור קרבן לה' כפי שמפורט בספר ויקרא, ולא שאר החיות הטהורות, כי אדם צריך להקריב משלו לה' בהמה שגידל אותה והשקיע בה והיא רכושו, ולא חיה שבאה לו באקראי בצידה ללא גידול והשקעה מצידו.
לכן כתוב כאן "איש ואשתו" ולא זכר ונקבה, כי כיוון שמדובר בבהמות שמשרתות את האדם וחיות בקרבתו, ומטפל בהן כבני משפחתו, אז גם נדבקות קצת באנושיות של בעליהן, ולכן נאמר בהן "איש ואשתו" ולא זכר ונקבה.
ולכן גם נאמר-"ומן הבהמה אשר איננה טהורה שניים אישואשתו", כי פה מדובר בבהמות המשרתות את האדם כגון סוס וחמור ופרד וגמל, שאינן מותרות באכילה לבני ישראל ולכן גם לא כשרות לקרבן לה', אך מצד שירותן את בני האדם וקירבתן אליו גם בהם נאמר איש ואישתו ולא זכר ונקבה, וגם עליהן נאמר "תקח לך"- משלך, כי הן רכושו של נח ולא באות מעצמן אל התיבה כשאר חיות הבר.
ולכן גם לא נאמר בהן "ומן הבהמה הטמאה", כי לפני מתן תורה אין מושג טומאה ואיסור אכילה, ויש רק טהורה ואיננה טהורה- לקרבן.
וצריך לומר שמה שנאמר כאן שבעה שבעה שנח צריך לקחת- זה לצורך קרבן לה', בנוסף לשניים שבאים מעצמם שהם לצורך קיום המין, שכבר נאמר בציווי אלוקים לעיל-"ומן הבהמה למינה... שניים מכל יבואו אליך להחיות", ופה לגבי השבעה שבעה לא נאמר להחיות, משמע שזה לצורך קרבנות.
ומעניין שבפרשת "בלק", בלעם שהוא מבני נח ולא מבני ישראל אומר לבלק-"בנה לי שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעהפריםושבעהאילים" (במדבר כ"ג), רואים שגם גויים מבני נח מקריבים משלוש הבהמות הכשרות (שור, כבש ועז), ושבעה, ולא חיות כשרות.
וגם אצל אברהם בברית בין הבתרים ובעקידת יצחק ואצל חלום פרעה של שבע הפרות, מדובר רק בשלושה סוגי הבהמות הכשרות לקרבן- שור, כבש ועז.
ועניין המספר שבע כבר הסברנו בפירוט בפרשת "בראשית" שזו הרוחניות שבתוך החומר, הנוכחות האלוקית בבריאה, ולכן עניין השבת והשמיטה והיובל וחג השבועות, קחהו משם.
"גם מעוף השמיים שבעה שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ"-
פה לא מוזכרת המילה "טהור" למרות שברור שמדובר בעוף טהור כפי שרואים ביציאה מהתיבה ששם נאמר בפירוש שנח מקריב מכל העוף הטהור, וכן לגבי העוף הלא טהור כבר נאמר-"מהעוף למינהו... שניים מכל יבואו אליך להחיות", סימן שפה מדובר בעוף טהור, כי פה כתוב שבעה שבעה ולחיות זרע על פני כל הארץ מה שלא כתוב שם.
והשאלה מדוע לא כתוב "העוף הטהור" כמו שכתוב לגבי הבהמה הטהורה? וניתן לומר, שהרי ידוע שבעופות בניגוד לחיות והבהמות שבהם התורה מזכירה את המותרים באכילה וכל השאר אסורים, בעופות זה הפוך, התורה מזכירה את האסורים באכילה (בפרשת "שמיני" עשרים סוגים ובפרשת "ראה" עשרים ואחת) וכל השאר מותרים, כך שיוצא שרוב העופות בעולם מותרים באכילה לבני ישראל ואילו החיות והבהמות, כמעט כולם אסורים באכילה.
אך בעניין העופות הקרבים על גבי המזבח, התורה מזכירה רק שני סוגים הראויים להקרבה-תור ובן יונה (ויקרא א'). וכיוון שהסברנו שכאן בדיבור ה' אל נח, המילה "טהורה" מתייחסת לראויה על המזבח בלבד (ולכן הוזכרו רק בהמות ולא החיות המותרות באכילת אדם), ולגבי העופות, ה' מצווה את נח לקבל לתיבה שבעה שבעה מכל העוף המותר באכילה ולא רק הראוי להקרבה, ולכן לא שייך כאן המושג טהור- כי אז היה משמע שרק תורים ובני יונה, ואילו כאן ה' רוצה שיקחו שבעה שבעה מכל העוף המותר באכילה על מנת-"לחיות זרע על פני כל הארץ" ולא לצורך קרבן (ולכן רק לגבי עופות נאמר עניין זה ולא לגבי בהמה טהורה).
אך אם כן, מדוע לקחת שבעה שבעה מכל העופות המותרים באכילה, אם אין צורך לשם קרבן? וניתן לומר, שהרי רוב העופות האסורים באכילה המוזכרים בפרשת "שמיני" ו"ראה" הם עופות דורסים שניזונים מבשר חיות ועופות אחרים (רק לאחר המבול) ואילו העופות הטהורים הם בעיקר צמחוניים (למעט חרקים ותולעים ושאר רמשים) ואם כן יוצא, שמפיצי הזרעים של כל הצמחיה בעולם הם בעיקר העופות הטהורים שאוכלים פה את הפרי ומוציאים במקום אחר את הגרעין בצואתם ומכך מתפשטים הצמחים בעולם, ולכן לאחר המבול שיהיה צורך בחידוש הצמחיה בעולם, ולשם כך צריך שיהיה הרבה עופות טהורים, ולכן נדרשו שבעה שבעה מכל מין עופות טהורים על מנת "לחיות זרע על פני כל הארץ", ופה זרע לא במשמעות של קיום המין של העוף (שזה כבר נאמר בציווי של אלוקים-"יבואו אליך להחיות") אלא במשמעות של זרעי צמחים ופירות שצריך להפיצם על פני כל הארץ וזה רק עופות טהורים יכולים, מכח תעופתם ברחבי העולם, ומכך שאוכלים בעיקר זרעונים וצמחים.
ובאמת, לגבי העופות לא מוזכר עניין של לקיחה כמו שנאמר בבהמות-"תקח לך", כי העופות לא בשליטתו של נח כמו הבהמות הביתיות והם צריכים לבוא מעצמם מכל קצווי הארץ אל התיבה, ולנח רק נאמר להכניס לתיבה שבעה מכל מין עופות טהורים ולא שהוא ילך לחפש אותם, ולכן נאמר בעופות "זכר ונקבה" ולא "איש ואשתו", כמו שנאמר בבהמות, כי עופות לא גדלים עם האדם בביתו שאפשר להשליך עליהם את המושג איש ואשתו, כפי שנאמר לגבי הבהמות.
וכמו כן, לגבי הבהמות המבויתות שבשליטת האדם שייך שיהיה בן זוג אחד שמפרה את הנקבה לאורך שנים (דבר שמקביל לאדם ואשתו) אך לגבי העופות ושאר החיות והרמשים שחיים בטבע ומחליפים בן זוג בהתאם לתקופות החיזור, לא שייך איש ואשתו קבועים, אלא זכר ונקבה בהתאם לעונת החיזור בלבד.
וכמו לגבי הבהמות הטהורות, גם לגבי העופות, השבעה שבעה הם בנוסף לשניים מכל מין עוף שכבר באו אל נח בציווי האלוקי לפני ציווי שם הוויה.
יוצא שבסך הכל גם בבהמות הטהורות וגם בעופות הטהורים נכנסו לתיבה שמונה שמונה. ולצורך איסוף השבעה שבעה, ניתן לנח ימים שבעה שלאחריהם, ה' ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומוחה את כל היקום.
עניין הארבעים יום והארבעים לילה והשבעה ימים שלפניהם, כבר הזכרנו שמופיעים שוב במעמד הר סיני במתן תורה ועליית משה לקבלת הלוחות, שזה הגשמת רצונו של שם הוויה בבריאת העולם, ולכן גם כאן המספר ארבעים מבטא את פעולת שם הוויה במבול, כי יש מספר הבדלים בעניין המבול בין הנהגת שם אלוקים להנהגת שם הוויה.
למשל, בסוף פרשת "בראשית" כתוב: "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי... מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוףהשמיים כי נחמתי כי עשיתים".
לא מוזכרות החיות כפי שכאן בציווי ה' לנח לא מוזכרות החיות, וכן שם מוזכר עוף השמיים וגם כאן עוף השמיים, וכן שם נאמר מחייה וגם כאן נאמר מחייה, וכן שם נאמר לשון עשייה על כל היצורים וגם כאן נאמר-"ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי", וכן כאן כתוב מחייה, ולקמן בפסוק כ"ג שמתייחס לשם הוויה נאמר: "וימח את כל היקום... מאדם עד בהמה ועד עוף השמיים ויימחו מן הארץ"- שוב עניין מחייה, ולא מוזכרות החיות, ולגבי עוף נאמר-"עוף השמים".
ואילו בהנהגת אלוקים נאמר-"הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר"- לא נאמר המטרת מטר, אלא מבול, לא נאמר למחות אלא לשחת, וכן בפרק ח'-"וידבר אלוקים אל נח לאמר... כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה..."- כאן כן נאמר חיה, ובעוף לא נאמר "עוף השמים", וכן בפרק ט': "ויברך אלוקים את נח... ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ...", וכן בהמשך "ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף בבהמה ובכל חית הארץ... ולא יהיה עוד מבוללשחת הארץ... ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר", ואילו עניין מחייה לא נאמר, והדבר אומר דרשני.
הבדל נוסף בין שתי ההנהגות הוא שבהנהגת ה' חוזר הביטוי "מעל פני האדמה", ואילו בהנהגת אלוקים הביטוי הוא תמיד הארץ-"ותשחת הארץ לפני האלוקים... וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה... כי השחית כל בשר... על הארץ" (בראשית ו')
ובהמשך, "והנני משחיתם את הארץ", "כל אשר בארץ יגווע" (שם שם) ובפרק ט'-"ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ", "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ".
והנה גם בפרשת "בראשית" בשבעת ימי הבריאה שבם מופיע שם אלוקים בלבד, ולעומת זאת סיפור אדם בגן עדן, ששם נוהג הצירוף ה' אלוקים (שכפי שהסברנו, אדם שימש בשני כובעים, אחד-כרצונו הפרטי של ה' ביקום ובכובע השני כנציג האנושות בעולם החי וביקום כולו שמונהג על ידי שם אלוקים) ושם בהתאמה בהנהגת שם אלוקים בשבעת ימי הבריאה מופיעות המילים "הארץ", "עוף כנף", "חית הארץ" ולעומת זאת בסיפור גן עדן שמונהג הצירוף ה' אלוקים חוזר הביטוי "אדמה", "עוף השמים", "כי לא המטיר ה' אלוקים".
ועניין המטר חוזר בתורה שוב ושוב רק לגבי שם הוויה-"וה'המטיר על סדום... גפרית ואש" (בראשית י"ט), "הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאוד", "וימטרה' ברד על ארץ מצרים" (שמות ט'), "הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים" (שמות ט"ז), "ונתתי מטר ארצכם בעתו" (דברים י"א).
וכן השורש מ.ח.ה מופיע בתורה רק בהנהגת שם הוויה-"כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות י"ז), "ומחה ה' את שמו מתחת השמיים" (דברים כ"ט), "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות ל"ב), "ואמחה את שמם מתחת השמיים" (דברים ט').
וכן בפרשתנו לגבי הנאמר "ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי" וכן בסוף הפרק-"וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים".
המילה "יקום" מופיעה בתורה שלוש פעמים: בפרשתנו פעמיים ובפרשת "עקב" לגבי דתן ואבירם-"אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם... ואת כל היקום אשר ברגליהם" (דברים י"א) ומשמעה- עולם החי בלבד ולא כולל צמחיה ודומם כפי המשמעות של היקום בזמנינו.
מכל האמור לעיל משמע, שהמבול בפרשתינו מקביל לבריאת העולם, וכן מעמד הר סיני וקבלת התורה מקבילים למבול ולבריאת העולם, ושלושתם הם שלבים חדשים בקיום העולם, ולכן הביטוי "שבעת הימים" חוזר בשלושתם וכן הנהגת אלוקים לעומת הנהגת ה', שבשלושתם היתה הנהגת אלוקים כללית במקביל להנהגת ה' הפרטית.
וכפי שהסברנו באריכות בסוף פרשת "בראשית" שהנהגת ה' הפרטית ורצונו בבריאת העולם, זה נשמה ממעל שתקדש את חומריות האדמה הגסה שבגופו של האדם ותהפוך את הרצון לקבל החומרי לרצון לקבל על מנת לתת, ולכן אדם נוצר מן האדמה- שמצד אחד אדמה לעליון ומצד שני דם שבו שוכנת הנפש הבהמית שמתאווה לתאוות הבשר, ולכן בהנהגת ה' חוזרת המילה מעל פני האדמה ולא הארץ, וכן "מחיתי את היקום", שהיקום זה עולם החי (למעט הדגים) שנפשו נפש בהמית מן האדמה וגם עוף השמים יסודו מן האדמה ("וייצר ה' אלוקים מן האדמה את כל חית השדה ואת כל עוףהשמים" (בראשית ב')) בניגוד לעוף כנף שמוזכר בהנהגת אלוקים ביום החמישי שנפשו מיסוד המים-("ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ" (בראשית א')) וכיוון שלאחר עשרה דורות האדם נכשל בהתמודדותו עם יסוד האדמה שבו, ה' החליט לרכך את יסוד העפר בנפש הבהמית של כל יצורי האדמה (למעט ארץ ישראל שמיועדת לעם ישראל, שלו נועד התפקיד לקדש את החומריות הקשה של ארץ ישראל על ידי תרי"ג מצוות התורה, בניגוד לשאר אומות העולם) על ידי יסוד המים המעודן ולכן המילה מחייה חוזרת בפרשתנו דווקא בהנהגת שם הוויה, כי מחייה זה מחיקה שבדרך כלל נעשית על ידי מים כמו במגילת סוטה שמוחים אותה לתוך מי המרים המאררים-"ומחה אל מי המרים" (במדבר ה') ומכך נגזרת גם המילה "ממוחיים"- "שמנים ממוחיים שמנים מזוקקים" (ישעיה כ"ה), כלומר חומר מוצק שנימוח על ידי נוזלים.
כך גם יסוד העפר הגס נימוח על ידי יסוד המים במבול ורוכך כך שחומריותו פחתה, וממילא השפעתו הרעה על נשמת האדם פחתה, אך כל אלה של דור המבול שכבר נפשם הבהמית הושחתה, בין בני האדם ובין היצורים החיים (שעל פני האדמה) היו מוכרחים להימחות מתחת השמים, כי לא היתה תקנה לחומריותם.
וכן חוזר כאן הביטוי עשייה ולא בריאה, כי בהנהגת ה' בסיפור גן עדן היה תיקון ולא בריאה חדשה, ולכן נאמר שם-"ביום עשות ה' אלוקים" (בראשית ב'), ועיין שם בפירוט את ההבדל בין עשייה לבריאה ומדוע ביצורי האדמה נאמר "ויעש" ולא ויברא-"ויעש אלוקים את חיית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו..." "ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו..." (בראשית א').
ולכן כאן נאמר-"ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי" ולא "אשר בראתי". כי נפש החיה הבהמית נבראה כבר ביום החמישי מיסוד המים המעודן, וביום השישי בהיפגשה עם יסוד האדמה נהפכה לחומרית יותר, וממנה נעשו יצורי האדמה (כפי שהסברנו שם בפירוט) לצורך הנסיון של קידוש החומר, וכאשר נכשל דור המבול נאמר על ידי ה' בסוף פרשת "בראשית"-"כי נחמתי כי עשיתים", וזה נאמר רק על יצורי האדמה ולא על הדגים שנפשם נשארה מעודנת על ידי יסוד המים.
ולכן בהנהגת אלוקים כתוב מבול מלשון בליה ושחת מלשון השחתה, כי מבחינת ההנהגה הכללית זה הרס האנושות, אך מבחינת שם הוויה נאמר מחייה, שזה גם לשון מחיה (כלכלה), ולצורך עידון חומריותה של האדמה, נדרשה המטרה של המים על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כפי שלצורך קידוש חומריותו של משה רבנו נדרשו ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני ללא אכילה ושתיה, שבעקבותיהם-"קרן עור פניו" (שמות ל"ד), כלומר גופו נעשה כמעט רוחני, כי קידש את חומריות הגוף, וכן ארבעים יום של עובר במעי אימו, שביום ארבעים נגמרת יצירתו ונקרא אדם (נדה ל'), ונכנסת בו נשמה, וכן ארבעים יום וארבעים לילה שהלך אליהו הנביא עד הר האלוקים חורב, ושם דיבר עמו ה' ובעקבותיו התקדש גופו וזכה לעלות בסערה השמיימה בגופו החומרי שהתקדש. (מלכים א' י"ט)
וכן ארבעים שנה של עם ישראל במדבר שניזונו מלחם מן השמיים- מן, והזדככו מטומאות מצרים עד שהיו ראויים להיכנס לארץ ישראל שחומריותה קשה (יום ליחיד, שנה לעם), וכן ארבעים סאה של מי מקווה שמטהרים את האדם מטומאתו, וארבעים שנה שצם רבי צדוק כדי לבטל את גזירת החורבן (גיטין נ"ו), ורב יוסף שצם ארבעים שנה כדי שהתורה לא תישכח מזרעו (בבא מציעא פ"ח), ואין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה (עבודה זרה ה')
וכמו שנח נדרש להיכנס לתיבה מוקפת במים על מנת להתחיל שלב חדש בהנהגת שם הוויה בבריאה, כך משה רבנו הוכנס לתיבה מוקפת מים בהיותו תינוק על מנת להתחיל שלב חדש בבריאה על פי רצונו של שם הוויה, על מנת ליצור את עם ישראל שיגשים את רצון ה' בבריאה, ולכן גם בשמו של משה נרמז עניין המים המעדנים-"כי מן המים משיתיהו" (שמות ב' ), וכן עם ישראל עבר במי ים סוף כשלב חשוב בהפיכתו לעם הנבחר, ולעומת זאת מצרים- שיא הטומאה והחומריות, מימיהם נהפכו לדם במכת דם, תהליך הפוך למי המבול שעידנו את הנפש הבהמית שבדם האדם, במצרים הפכו המים המעדנים לדם חומרי, לרמוז להם שלא רק שלא עידנו את חומריותם, אלא להיפך, חומריות גופם השתלטה על נשמתם והשתמשו בכוחות הנשמה והדיבור למילוי תאוות הגוף, שזה בעצם כוחות הכישוף והטומאה שהתמחו בהם המצרים הקדמוניים.
עניין המטר בהקשר להשגחה פרטית של שם הוויה לעומת הנהגה כללית של שם אלוקים מודגש בעיקר בפרשת "עקב", בהבדל בין ארץ ישראל המושגחת באופן פרטי על ידי שם הוויה, לעומת ארץ מצרים שנמסרת לידי השרים הממונים (שם אלוקים)-"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרישתה, לא כארץ מצרים היא... אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרישתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א).
בעוד שארץ מצרים מושקית על ידי הנילוס, ארץ ישראל מחכה למטר מאת ה'. (מטר זה גם במשמעות מטרה שה' ממטיר גשם במקומות מסויימים כך שיש לזה משמעות של מטרה).
"ויעש נח ככל אשר ציווהו ה'"- בציווי אלוקים הקודם נאמר-"ויעש נח ככל אשר ציווה אותו אלוקים כן עשה" ושם הסברנו את ייתור הלשון, אך כאן כתוב בקיצור "ציווהו" ולא "ציווה אותו" וכן לא נאמר "כן עשה".
וכפי שהסברנו שם שהציווי התחלק בין נח ובין החיות, שעל נח הוטל להקים את התיבה ולאגור אוכל, ועל החיות הוטל לבוא אל התיבה ולחכות בחוץ, אך כאן הציווי מאת ה' נאמר רק לנח, שבתוך שבעה ימים צריך לאסוף שבעה שבעה מהבהמות הטהורות ולהכניס לתיבה ושניים שניים מהבהמה הלא טהורה, וכן שבעה שבעה מעוף השמיים שכבר הגיעו לאזור התיבה, וזאת עשה נח בתוך השבעה ימים, כולל את משפחתו שגם עליה הצטווה, אך מעניין שבשני הציוויים מעידה התורה שנח עשה ככל אשר נצטווה, אך לא מוזכרים בניו ואשתו שעשו משהו לעזור לו, ומשמע שנח עשה הכל לבד, הן בבניית התיבה והן באגירת המאכלים ובחירת החיות והעופות שייכנסו לתיבה, ולכאורה מדוע לא עזרו לו בניו ואשתו ונשי בניו?
ואולי זה הכוונה במילה "ציווהו" ולא נאמר "כאשר ציווה ה'" כפי שנאמר עשרות פעמים אצל משה רבנו, כי פה רק נח הצטווה, לכן רק הוא עשה ולא ביקש את עזרת אף אדם אפילו לא מבני משפחתו.
ופה בעצם נגמר דיבורו של שם הוויה עם נח. ועד אברהם אבינו (עשרה דורות לאחר מכן) לא ידבר ה' עם איש, כפי שמאז קין (עשרה דורות קודם) לא דיבר ה' עם איש, כי בלקיחת הבהמות הטהורות שבעה שבעה וכן העופות הטהורים שבעה שבעה, הסתיים תפקידו של נח בכובעו כאבי השושלת של עם ישראל (שרק לגביהם יש משמעות לבהמות הטהורות ולעופות הטהורים, בעתיד לאחר קבלת התורה)
ומעכשיו ידבר עמו ועם בניו שם אלוקים, כי תפקידו כאבי האנושות הכלל עולמית, עדיין לא הסתיים עד לאחר המבול בקללו את כנען נכדו ובברכו את שם ויפת, ואז מעביר את הלפיד של שני כובעיו לבניו- לשם את כובעו כאבי השושלת של עם ישראל- רצונו של שם הוויה בבריאה-"ברוך ה' אלוקי שם", וליפת את כובעו כאבי אומות העולם-"יפת אלוקים ליפת" (בראשית ט').

וְנֹ֕חַ בֶּן־שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וְהַמַּבּ֣וּל הָיָ֔ה מַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיָּ֣בֹא נֹ֗חַ וּ֠בָנָ֠יו וְאִשְׁתּ֧וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתּ֖וֹ אֶל־הַתֵּבָ֑ה מִפְּנֵ֖י מֵ֥י הַמַּבּֽוּל׃ מִן־הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִ֨ן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה וּמִ֨ן־הָע֔וֹף וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־רֹמֵ֖שׂ עַל־הָֽאֲדָמָֽה׃ שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל־נֹ֛חַ אֶל־הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥האֱלֹהִ֖ים אֶת־נֹֽחַ׃ וַֽיְהִ֖י לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃ בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כׇּֽל־מַעְיְנֹת֙‏https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A0%D7%97/%D7%98%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%9D#cite_note-1 תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ׃ וַֽיְהִ֥י הַגֶּ֖שֶׁם עַל־הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃ בְּעֶ֨צֶם הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ בָּ֣א נֹ֔חַ וְשֵׁם־וְחָ֥ם וָיֶ֖פֶת בְּנֵי־נֹ֑חַ וְאֵ֣שֶׁת נֹ֗חַ וּשְׁלֹ֧שֶׁת נְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתָּ֖ם אֶל־הַתֵּבָֽה׃ הֵ֜מָּה וְכׇל־הַֽחַיָּ֣הלְמִינָ֗הּ וְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְכׇל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ לְמִינֵ֑הוּ וְכׇל־הָע֣וֹף לְמִינֵ֔הוּ כֹּ֖ל צִפּ֥וֹר כׇּל־כָּנָֽף׃ https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%96_%D7%98%D7%95וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־נֹ֖חַ אֶל־הַתֵּבָ֑ה שְׁנַ֤יִם שְׁנַ֙יִם֙מִכׇּל־הַבָּשָׂ֔ראֲשֶׁר־בּ֖וֹ ר֥וּחַ חַיִּֽים׃ וְהַבָּאִ֗ים זָכָ֨ר וּנְקֵבָ֤ה מִכׇּל־בָּשָׂר֙ בָּ֔אוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִ֑יםוַיִּסְגֹּ֥ר יְהֹוָ֖ה בַּֽעֲדֽוֹ׃
"ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ"
לשם מה מודיעה לנו התורה את גילו של נח בזמן המבול, והאם זה מקרה שבדיוק בגיל שש מאות של נח התחיל המבול או שיש לכך משמעות?
וכן, מה פירוש "והמבול היה מים על הארץ", הלא רק לאחר מכן בפסוקים הבאים לאחר כניסת נח ומשפחתו אל התיבה, מוזכר בפירוט איך התחיל המבול, ופה משמע שעוד לפני הכניסה כבר-"היה המבול מים על הארץ"?
כמו כן, הביטוי "המבול היה מים על הארץ" מזכיר את ציווי אלוקים לנח דלעיל "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ", משמע שכעת חוזרת שוב הנהגת אלוקים שמבחינתה המבול זה הרס מה שהיה- מלשון בליה, וכן הביטוי לשחת שחוזר בדברי אלוקים דווקא, כי מידה כנגד מידה השחתה כנגד השחתה ("כי השחית כל בשר את דרכו"), לעומת הנהגת ה' שלא מזכירה מבול ולא השחתה, אלא "מטר" ו"מחייה", שמטר משמעותו גם ברכה בדרך כלל, ומחייה גם היא יש לה משמעות של תיקון, כפי שאומר יוסף לאחיו-"כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" (בראשית מ"ה).
אמנם מחיה זה משורש חיים, ומחייה זה משורש מחה, אך בשפת הקודש דמיון המילה מעיד על משמעות פנימית דומה. ולכן גם כאן זה לא רק השחתה אלא סתירה לצורך בניין חדש.
וכיוון שכאן חוזרת התורה להנהגת אלוקים, גם המבול מתואר כתופעה בדרך הטבע כמעט (שזו הנהגת אלוקים לפעול בדרך הטבע ולא נגד חוקי הטבע כפי שעושה הנהגת שם הוויה) ולכן בפסוק זה ובפסוקים הבאים, מתואר המבול בצורה פאסיבית בלי לציין שאלוקים הביא מבול על הארץ ובקע מעיינות ותהום רבה, אלא "המבול היה מים על הארץ" (כביכול מעצמו), "ומי המבול היו על הארץ" (בלי לציין איך), "נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות שמיים נפתחו", "ויהי הגשם על הארץ" וכן על זו הדרך, בניגוד להנהגת ה'-"אנוכיממטיר על הארץ", "ומחיתי את כל היקום", "וימח את כל היקום" שפה רואים פעולה אקטיבית מצד ה'.
וההסבר הוא: ששם אלוקים שברא את העולם בשבעה ימים קבע אז את חוקי הטבע בבריאה ועל פיהם מונהג העולם מאז, ולכן הנהגת אלוקים לא שוברת את חוקי הטבע אלא פועלת במסגרתם, לעומת שם הוויה ברצונו הפרטי בבריאה, שובר את חוקי הטבע לצורך מסויים, כפי שיבוא לביטוי בעשר מכות מצרים, קריעת ים סוף וארבעים שנה במדבר שראו ניסים גלויים כנגד חוקי הטבע , אם זה המן משמיים ואם זה המים מן הסלע וענני הכבוד ועמוד האש, ופציית האדמה את פיה לבלוע את קורח ועדתו וכן רבים אחרים.
כי לעם ישראל, שזה רצונו של שם הוויה בבריאה משוייך המספר שמונה שהוא מעל הטבע (בניגוד לשבע, שזה במסגרת הטבע- הרוחניות שבתוך החומר), ולכן דווקא עם ישראל מצווה על ברית המילה ביום השמיני, וכן שמיני עצרת והיום השמיני לחנוכת המשכן, ויום שמיני של בהמה שרק אז ראויה להקרבה לה', ועוד נרחיב בעניין בפרשת "שמיני", אך אומות העולם שהם תחת הנהגת שם אלוקים הכללית משתייכים למספר שבע, ולכן חייבים בשבע מצוות בלבד ומתחלקים לשבעים אומות ונשלטים על ידי שבעים השרים הממונים ונתונים תחת המזל, מה שאין כן ישראל, שאין מזל לישראל והם מעל המזל וכוחות הטבע, ונתונים להשגחתו הפרטית של שם הוויה שמעל לטבע, ולכן כיוון שכעת חזרנו להנהגת שם אלוקים, מציינת התורה שהמבול היה מים על הארץ בשנת שש מאות לנח, כלומר בתחילת המאה השביעית לחיי נח (בניגוד למשה רבנו, מנהיג עם ישראל, שה' התגלה אליו בסוף העשור השמיני לחייו, כי הוא מנהיגו של עם ישראל, וכן אברהם אבינו, אבי השושלת של עם ישראל, הדיבור עמו היה בעשור השמיני לחייו בגיל 75, וכן יצחק- ה' דיבר איתו לראשונה בגיל 75 בערך, וכן יעקב אבינו- בגיל 77 דיבר איתו ה' לראשונה, בעשור השמיני לחייו)
כי נח הוא אבי בני נח שהתפצלו לשבעים אומות וקיבלו שבע מצוות, לכן התיבה נחה על הרי אררט בחודש השביעי, ונח בשליחת היונה פעמיים, מחכה שבעה ימים אחרים, והמבול מתחיל בשבעה עשר לחודש השני והתיבה נחה בחודש השביעי בשבעה עשר, והארץ יבשה בשבעה ועשרים לחודש השני.
ועיין בפרשת "בראשית" בעניין חנוך ולמך שהארכנו בעניין מספר זה.
אך נשאר לברר, מדוע אם כן בציווי שם הוויה לנח בעניין הבהמות הטהורות והעופות הטהורים, נאמר לו לקחת שבעה שבעה, הרי ההתגלות לנח בשם הוויה היתה בכובעו כאבי השושלת של עם ישראל, שרק להם שייך עניין הבהמות והעופות הטהורים, ומספרם הרי שמונה ולא שבע, ומדוע לא נאמר לו לקחת שמונה שמונה ולא שבעה שבעה?
אך זאת יש לתרץ, כי הרי השבעה שבעה שלוקח נח זה חוץ מהשניים שניים שבאים בעצמם, כך יוצא שבסך הכל מכל הבהמה הטהורה, נכנסו שמונה לתיבה, וכן מכל עוף טהור בסופו של דבר היו שמונה מכל סוג, אמנם לצורך נח ובניו ביוצאם מהתיבה והקריבו קרבנות לה' מכל בהמה טהורה, וכנראה הקריבו שבעה מכל בהמה, אכן אז היו בכובעם כבני נח שמספרם שבע, כמו שבלעם הקריב שבעה פרים ושבעה אילים בשבעה מזבחות שבנה מתפקידו כנביא האומות.
וגם בני נח בהקריבם קרבן, זה רק לשם הוויה ולא לשם אלוקים, כפי שאומר הרמב"ן בפרשתנו שעניין הקורבנות זה רק לשם המיוחד ולא לשם אלוקים.
ונחזור לפרשתנו. כעת יש שני קטעים, אחד אחרי השני, שלכאורה חוזרים אחד על השני, הראשון כללי יותר, והשני מפורט יותר אך מקביל לראשון ונראה מיותר, וכן יש בכלל מה שאין בפרט ויש בפרט מה שאין בכלל.
הקטע הראשון בן ארבעה פסוקים- מפסוק ו' עד פסוק ט', והקטע השני אחריו הוא מפסוק י' עד פסוק ט"ז- שבעה פסוקים, נעמת כל פסוק מול מקבילו ונדגיש את ההבדלים:
א. 1. "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ"
2. "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש, ביום הזה, נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמיים נפתחו. ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה".
ב. 1."ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול".
2. "בעצם היום הזה בא נח ושם חם ויפת בני נח ואשת נח ושלושת נשי בניו איתם אל התיבה".
ג. 1. "מן הבהמה הטהורהומן הבהמה אשר איננה טהורה, ומן העוף וכל אשר רומש על האדמה".
2."המה וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וכל הרמש הרומש על הארץ למינהו וכל העוף למינהו כל ציפור כל כנף".
ד. 1. "שניים שניים באו אל נח אל התיבה זכר ונקבה, כאשר ציווה אלוקים את נח".
2. "ויבואו אל נח אל התיבה שניים שניים מכל הבשר אשר בו רוח חיים והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר ציווה אותו אלוקים ויסגור ה' בעדו".
אין צורך לפרט את כל השאלות שעולות מהשוואת שני הקטעים, ההבדלים ביניהם מספיקים כדי להבין את הסתירות והתמיהות שעולות מן הכתוב, אך לפי התשובות שננסה לענות, יודגשו גם השאלות שאותן הן מתרצות.
כפי שכבר הסברנו לעיל, ישנו דמיון רב בין דמותו של נח לדמותו של אדם הראשון מבחינת תפקודם כאבי האנושות, ומבחינת תפקודם כיחידי הסגולה מגשימי הרצון הפרטי של שם הוויה.
ולכן בקטע הראשון, נח מתפקד כאדם הראשון בגן עדן לפני החטא, שאז היה בעל שני כובעים במקביל, כיחיד סגולה שמגשים את רצון שם הוויה בבריאת העולם וכנציג המין האנושי בין שאר מיני בעלי החיים שמרכיבים את העולם הכללי ובכך מילא את תפקידו תחת הנהגת שם אלוקים, ולכן בגן העדן שימשו שני השמות ביחד- ה' אלוקים.
בקטע השני, נח מתפקד כתפקודו של אדם הראשון לאחר החטא שאז איבד את כובעו כיחיד הסגולה ונשאר עם כובעו כנציג האנושות בין שאר מיני בעלי החיים תחת הנהגת אלוקים, עד שנולדו בניו- קין, הבל ושת, שאז גם איבד כובע זה והפך לחלק מן האנושות הכללית, ולכן לאחר החטא אין עמו דיבור, לא של שם אלוקים ולא של שם הוויה ורק עם קין בכור בניו יש דיבור של שם הוויה, בנסיון לבדוק אם יכול להחליף את אדם בתור יחיד הסגולה שיגשים את רצונו הפרטי של שם הוויה, עד שנכשל גם קין, ואז עד נח לא נמצא האדם שיגשים את רצון שם הוויה בעולם.
וכשהגיע נח ומצא חן בעיני ה' כיחיד סגולה וגם התהלך עם האלוקים ובמקביל נכשלה האנושות בזמנו, גם בתחום הנהגת שם אלוקים, שזה המצוות השכליות שלא צריך להצטוות עליהן כגזל וחמס ורשע שלא מאפשרים קיום חברה אנושית, גם מבחינה טבעית כי איש את רעהו חיים בלעו, והיה צורך בהשמדת כל האנושות, כי אחרת כל עולם הבריאה היה נהרס, כפי שנאמר-"השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (ולכן לא נאמר "על האדמה", כי האדמה זה רצונו של שם הוויה לקדש את החומר מיסוד העפר שבגוף האדם שנוצר מהאדמה, ואילו "הארץ" זה מלשון רצון של הנהגת אלוקים שכל העולם החי יתנהג בצורה רצויה שמאפשרת קיום הדדי של כל היצורים ללא השחתת דרכם)- ולכן נבחר נח, כאדם הראשון בזמנו, לשאת את שני הכובעים של הנהגת ה' והנהגת שם אלוקים כפי שהיה בגן עדן, ותיבת נח זה סוג של גן עדן מבודד משאר העולם.
ולכן נח קיבל ציוויים גם משם אלוקים להקמת התיבה ולאסיפת כל החיות לצורך קיום העולם לאחר המבול וגם משם הוויה להגשמת רצונו הפרטי בעתיד בהקמת עם ישראל כעם הנבחר, ולכן הצטווה לקחת את הבהמות הטהורות למאכל עם ישראל, וכן העופות הטהורים, כפי שהסברנו לעיל.
ולכן הקטע הראשון שם את נח במרכז, כי רק בזכותו ניצלה האנושות ועולם החי מהשמדה מוחלטת, ונותרה שארית מעט שממנה יתפתח העולם מחדש לאחר המבול, בדיוק כפי שכל הבריאה של שבעת ימי בראשית נבראה רק לשם קיום האדם.
ולכן בקטע הראשון לא מפורט המבול בהרחבה, כפי שבקטע השני, ורק מוזכר בדרך אגב ש"המבול היה מים על הארץ", כי עיקר העניין זה הצלתו של נח ולא השמדת היקום מסביב, ולכן נאמר "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה..." שהכל טפל לנח וגם תאריך המבול לא מחושב לפי שנות העולם (1656) אלא לשנות נח, ולכן גם לא מציינים את החודש והיום, כפי שמצויין בקטע השני, כי רק בקטע השני שמתמקד יותר בעולם מסביב, יש צורך לפרט את התאריך המדוייק כדי שנדע כמה זמן בדיוק נמשך המבול, מאיזה יום בחודש ועד איזה יום, כל שלב במבול התפתח, לעומת הקטע הראשון שהמבול טפל לנח.
כמו כן, בקטע הראשון מוזכר "ויבא נח ובניו ואשתו... אתו אל התיבה"- שוב נח העיקר וכל בני משפחתו טפלים אליו ולכן נאמר "אתו"- בזכותו, ולא מוזכרים בניו בשמותיהם, מה שאין כן בקטע השני שמוזכרים בשמותיהם ונאמר "אתם" ולא "אתו", ולכן גם הפסוק מתחיל ב-"ויבוא נח" ונגמר במילים-"מפני מי המבול" כלומר העיקר זה נח וביאתו לתיבה, ו-"מפני מי המבול", זה רק דרך אגב, סיבה צדדית. לעומת הקטע השני שבתחילה מפורט המבול לפרטי פרטים, ואז נאמר "בעצם היום הזה בא נח..." כלומר בעצם היום הזה של כל האמור לעיל, בא נח אל התיבה, כלומר המבול פה הוא הגורם המשמעותי, ונח ומשפחתו הם חלק מההתרחשויות על רקע המבול ולא העיקר.
וכן בקטע הראשון בפסוק השלישי-"מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן העוף וכל אשר רומש על האדמה"- ראשונה מוזכרות הבהמות שנמצאות בשירות האדם, ולכן הם בדרגת חשיבות לפני שאר החיות, וכן הבהמות הטהורות שהן מצד היותו של נח אבי השושלת של עם ישראל, ולאחר מכן הבהמות שאינן טהורות שהן מצד היותו של נח אבי האנושות בכלל, ולאחר מכן העוף שרובו טהור לעם ישראל, ורק לאחר מכן "כל אשר רומש על האדמה" שזה כולל את החיות ורמש האדמה, ואפילו לא מוזכרים לפרטיהם כמו בקטע השני, כי טפלים לחלוטין לנח, שהוא כאן העיקרי, ולכן מוזכרת כאן המילה "אדמה" ולא ארץ, כי עיקר יחודו של נח וסיבת הצלתו, זה היותו "איש האדמה" ואבי העם הישראלי שיקדש את האדמה של ארץ ישראל ויגשים את תכלית רצונו של ה' בבריאה.
ולכן גם יש הבדל שלגבי הבהמה והעוף כתוב "מן הבהמה ומן העוף", ולגבי שאר היצורים שלא משמשים את האדם נאמר-"וכל אשר רומש על האדמה" בלי לייחד לכל אחד מהסוגים את שמו כפי שעשה בבהמה ובעוף.
ובפסוק הרביעי-"שניים שניים באו אל נח... כאשר ציווה אלוקים את נח" בניגוד למה שה' ציווה את נח להביא שבעה שבעה מהבהמה הטהורה והעוף, כאן מוזכר שניים שניים כאשר ציווה אותו אלוקים והם באו מעצמם, אבל את אשר נצטווה על ידי ה', נח כבר הביא בעצמו שבעה שבעה ולא באו מעצמם, וזה נכלל במה שנאמר לעיל "ויעש נח ככל אשר ציווהו ה'" שכבר אז לקח אל התיבה שבעה שבעה מהבהמה הטהורה והעוף הטהור, וכעת נשאר רק מה שהצטווה על ידי שםאלוקים שיבואו אל התיבה שניים שניים מכל הבהמה והעוף והחיה והרמש, שזה באו מעצמם.
עד כאן ביארנו את הקטע הראשון שבו נח העיקר, הן מצד הנהגת ה' והן מצד הנהגת אלוקים, וכל השאר טפלים אליו כפי שהיה אדם הראשון בגן העדן לפני החטא, שכל החיות הובאו אליו לקרוא להם שמות וכל פירות הגן נוצרו בשבילו בלבד, וכל הבריאה מסביב לגן עדן היתה טפלה אליו.
וכעת נבאר את הקטע השני שמקביל למצבו של אדם לאחר הגירוש מגן עדן שאז ירד ממעמדו ונכלל בשאר היצורים כחלק מהיקום הכללי.
וכן כאן הקטע השני מתאר את המבול מנקודת מבט של הנהגת אלוקים שמתייחסת לכל הבריאה ככלל ונח הוא חלק משאר הברואים, ולכן כאן מתואר המבול בפרוטרוט ונח ומשפחתו מתוארים על רקע המבול ולא להיפך.
לכן הקטע השני מתחיל במילים-"ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ"- ולא מוזכר נח, כי כאן המוקד זה המבול והשפעתו על כל העולם ולכן המילים-"ויהי לשבעת הימים" מקבילים לעניין שבעת ימי הבריאה, שגם אז שלטה הנהגת אלוקים בעיקר, גם כאן שבעת הימים הם הכנה לבריאה חדשה של העולם ע"י קיבוץ כל מין מעולם החי, אל התיבה (שנעשתה בשבעת הימים) על מנת שמהם יתחיל העולם מחדש לאחר המבול.
ולכן כתוב-"ומי המבול היו על הארץ" כביכול בצורה טבעית ולא על ידי נס מעל הטבע, ולכן לא כתוב-"ואלוקים הביא מבול על הארץ", ולקמן נסביר שהמבול סובב בצורה טבעית על ידי שני כוכבים ממזל כימה (קבוצת כוכבי אור במזל שור) שפגעו בכדור הארץ והטוהו על צירו וכתוצאה מהפגיעה, בצורה טבעית אירע המבול (כמו לאחר הפצצה גרעינית גדולה שמשנה את כל האקלים באופן זמני) כפי שמופיע במסכת ראש השנה דף י"א עמוד ב'-"אותו יום י"ז במרחשוון היה שמזל כימה עולה ביום, ומעיינות מתגברים, ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקב"ה מעשה בראשית ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול".
ולכן בכל הקטע השני הפעולות נעשות כאילו מעצמן בצורה הטבעית ורק בסוף הקטע נאמר-"ויסגור ה' בעדו" פתאום מופיעה הנהגת שם הוויה ופועלת בצורה ניסית "ויסגור ה'" ושם נסביר באיזה סגירה מדובר.
"בשנת שש מאות לחיי נח..."- שוב כאן במרכז- המבול, ונח מוזכר רק כנקודת ציון לזמן המבול-"לחיי נח" בניגוד לקטע הראשון ששם נח עיקר-"ונח בן שש מאות שנה והמבול היה..." ולכן כאן מפורט בפרוטרוט תאריך המבול "בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש", בניגוד לקטע הראשון, כי כאן לצורך תיאור המבול יש צורך בתאריכים מדוייקים על מנת שנדע כל שלב כמה ארך ומתי הסתיים.
והשאלה מדוע דווקא לחיי נח ולא לבריאת העולם? כי למרות הכל, הרי גם מצד הנהגת אלוקים, רק בזכות נח ימשיך העולם וממנו תמשיך האנושות שהיא עיקר הבריאה גם לפי הנהגת אלוקים, כמו שנאמר בימי הבריאה-"וירדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א'), שגם בהנהגת העולם הכללית יש מקום ראשון לאדם שישלוט על כל בעלי החיים.
ולכן דווקא שנות נח יהוו מעכשיו את נקודת ההתחלה לעולם החדש לאחר המבול ולא בריאת אדם הראשון שנכשל. ונותר לברר האם החודשים המצויינים בפרשת המבול הם לפי שנות העולם (לפי רבי יהושע בגמרא בראש השנה י"א: שנברא העולם בראש חודש ניסן אז החודש השני בפרשתנו זה אייר, או לפי רבי אליעזר שבריאת העולם חלה בחודש תשרי- אז החודש השני הוא מרחשוון) או לפי הפשט מדובר בחודשים לפי שנתו של נח עצמו, וכמו שהשנים כאן נספרות לשנות נח, כך גם החודשים הם להולדת נח ולא לשנות העולם, ודבר זה יותר מסתבר מכך שלמעשה זו הפעם הראשונה שהמילה חודש מוזכרת בתורה, כי בשבעת ימי הבריאה ביום הרביעי שעוסק בשמש ובירח מוזכר הביטוי-"לאותות ולמועדים ולימים ושנים"- דווקא חודשים לא מוזכרים, למרות שהמילה "חודש" קשורה לירח שמתחדש פעם בחודש.
גם לאחר המבול בכל ספר "בראשית", בכל תולדות אברהם ויצחק ויעקב ויוסף, לא מוזכר תאריך חודשי בכלל.
גם אצל יעקב שמוזכר חודש , זה רק בהקשר של שלושים יום ולא בהקשר של תאריך-"וישב עמו חודש ימים" (בראשית כ"ט), וכן אצל משה-"ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב'), והפעם הראשונה שמוזכרים החודשים כתאריך, זה בספר "שמות" לפני יציאת מצרים שה' אומר למשה-"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"א) שזה מדבר על חודש ניסן, ורק אז מתחילים בני ישראל לקדש את החודשים על פי מולד הלבנה, משמע שעד אז לא קידשו חודשים ורק חילקו את השנה לשנים עשר חודשים באופן שרירותי, כפי שאומות העולם נוהגים כיום בעולם הנוצרי, שהחודשים לא קשורים בכלל למולד הירח.
דבר זה מסביר למה בפרשתנו יוצא שכל החודשים של המבול היו שלושים יום מלאים (כפי שנוכיח בהמשך) ולא 29.5 כפי מולד הלבנה שמקיפה את כדור הארץ בעשרים ותשעה יום ושתים עשרה שעות ותשצ"ג חלקים של השעה שזה יוצא כארבעים וארבע דקות של היום, ומכך יוצא שחודש אחד מלא- 30 יום וחודש אחד חסר-29 יום.
כי בדור המבול עדיין חילקו את השנה לשנים עשר חלקים, ובכך יוצא ש- 365 יום ורבע שזה מסלול כדור הארץ סביב השמש מתחלקים בשנים עשר חודשים, וזה יוצא שכל חודש 30.43 יום, וכשמעגלים יוצא 30 יום לחודש.
הוכחה לכך שכאן מדובר בחודשים לפי שנתו של נח ולא לפי שנות העולם, רואים מהפרק הבא-"ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחודש חרבו המים..." ופה מוזכר בסתם, ללא ציון שזה לשנות נח, ומובן שמדובר לשנות נח, אז גם החודשים מן הסתם לשנתו של נח, בפרט שבדיוק בחודש הראשון באחד לחודש עלה נח לגיל 601, אז או שנגיד שנח נולד באחד בניסן וכך יצאה חפיפה בין יום הולדתו לתחילת החודשים, או שמסתבר יותר לומר שהחודש הראשון כאן מדבר לפי שנתו של נח, כלומר בחודש הראשון ליום הולדתו, ואם כן גם שאר התאריכים בפרשתנו, החודשים נמנים להולדת נח ולא לניסן או לתשרי.
"בשבעהעשר יום לחודש"- כפי שהסברנו כבר, בתאריכים החודשיים של המבול שב וחוזר המספר שבע שמייצג את הנהגת אלוקים, וכיוון שקטע זה עוסק בעיקר בהנהגת אלוקים, לכן המספר חוזר שוב ושוב, ואם בשבעה עשר לחודש השני התחיל המבול, סימן שדיבור שם הוויה עם נח שנעשה עם נח שבעה ימים קודם לכן, היה בעשור לחודש השני, ואכן עשר זה המספר שמייצג את שם הוויה בעולם כפי שנאמר-"והעשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כ"ז).
וכן תחילת המצוות של עם ישראל במצרים בתור עם ה' היה לקיחת קרבן הפסח-"בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" (שמות י"ב), וכן היום הכי מקודש בשנה לעם ישראל, זה יום הכיפורים שבו כהן גדול נכנס לקודש הקודשים להקטיר קטורת, וקודש הקודשים הוא המקום הכי מקודש בעולם ועשירי בקדושות של ארץ ישראל, ויום הכיפורים חל-"בחודש השביעי בעשור לחודש" (ויקרא כ"ה), "ובעשור לחודש הראשון" (יהושע ד') נכנסו ישראל לארץ ישראל שזו תכלית רצונו של שם הוויה בבריאה, עם ישראל בארץ ישראל שמקדש את הארץ על ידי תורת ישראל.
ולכן דוד המלך בתהילים קורא "בנבל עשור זמרו לו" (תהילים ל"ג), "בנבל עשור אזמרה לך" (תהילים קמ"ד). וכן נח שהיה דור עשירי לאדם הראשון מצא חן בעיני ה' ואברהם אבינו דור עשירי לנח, ובו בחר ה' כאבי העם הנבחר ושלחו לארץ ישראל להתחיל להכשירה לצאצאיו והבטיח לו אותה ירושה מעשרה עממים שעליה-"לזרעך נתתי את הארץ הזאת... את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" (בראשית ט"ו).
ולכן בפירוט שנות יחידי הסגולה בפרשת "בראשית" נוהגת השיטה העשרונית דווקא, ורובם נפטרו במאה העשירית לחייהם, כי הם מהווים את תכלית רצונו של שם הוויה בבריאה, וגם נח נפטר במאה העשירית לחייו, בגיל 950.
ואכן במספר שבעה עשר המופיע בפסוק כתאריך תחילת המבול מיוצגות שתי ההנהגות של שם אלוקים ושל שם הוויה.
ולכן מובן המשך הפסוק-"ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמיים נפתחו", כי מדוע צריך לחזור הביטוי "ביום הזה", הרי כבר כתוב שמדובר ביום השבעה עשר? אלא הכוונה ביום הזה שיש בו צירוף של שתי ההנהגות שבעה ועשר, פעלו שתי ההנהגות במקביל- מצד השבעה (אלוקים) נבקעו כל מעיינות תהום רבה, ומצד שם הוויה (עשר)-"ארובות השמיים נפתחו", כי כמו שאמר ה' לנח-"אנכי ממטיר על הארץ" ולא הזכיר אנכי בוקע מעיינות תהום רבה, משמע שהנהגת שם הוויה שאחראית על השמיים פתחה את ארובות השמיים, והנהגת שם אלוקים שאחראית על הארץ בקעה את מעיינות תהום רבה.
ואכן הפסוק הבא מדגיש את עניין ארובות השמיים נפתחו-"ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" בדיוק כפי ששם הוויה אמר לנח-"אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה", וכפי שהסברנו שהמספר 40 שייך להנהגת שם הוויה בעולם.
וכפי שבעניין ההשמדה פעלו במקביל שתי ההנהגות, כך גם בעניין ההצלה פעלו שתי ההנהגות, ולכן חוזר הפסוק הבא:
"בעצם היום הזה בא נח שם חם ויפת", התורה חוזרת שוב על "היום הזה" (השבעה עשר) כדי להדגיש שגם בהצלה פעלו שתי ההנהגות. לגבי נח, בכובעו כיחיד סגולה אשר מצא חן בעיני ה' וממנו ישתלשל עם ישראל, פעלה הנהגת שם הוויה, ולגבי בניו שיפוצו על הארץ ומהם תתפתח האנושות ושבעים אומות העולם, פעלה הנהגת אלוקים, ולכן מוזכרים כאן בשמותיהם בניגוד לקטע הראשון שלא הוזכרו כי היו טפלים לנח.
והמילים "בעצם היום הזה" מופיעות מספר פעמים בתורה, ותמיד בהקשר של רצון שם הוויה בבריאה- אצל אברהם בברית המילה (בראשית י"ז), ביציאת מצרים של העם הנבחר (שמות י"ב), בקרבן העומר שצריכים בני ישראל להקריב בכניסתם לארץ, ועד אז אסורים בתבואה החדשה, בחג השבועות שחל 50 יום לאחר הקרבת העומר וביום הכיפורים (ויקרא כ"ג), וכן ביום מותו של משה רבינו- פסגת רצון שם הוויה, שלא קם נביא כמותו אשר דיבר איתו ה' פנים אל פנים (דברים ל"ד).
ולכן, כיוון שנח ובניו ביחד ונשותיהם, ניצלים על מנת להמשיך את האנושות, ובקטע זה המבול והנהגת אלוקים הם המרכז, לכן כאן בניו לא טפלים אליו ונזכרים בשמותיהם ולא נאמר "איתו" אלא "אתם".
ויש לשים לב שבפסוק זה מופיעה המילה "נח" שלוש פעמים בדיוק כפי שקרה בפסוק הראשון של פרשתנו, וכן בנשי בניו מוספת המילה "ושלושת נשי בניו", מה שלא הוזכרה בקטע הראשון, וכן שלושת בניו מוזכרים בשמותיהם כפי שבתחילת הפרשה, ודבר זה בא ללמדנו, ראשית, כמו שבתחילת הפרשה הכל בזכות נח ניצלה גם משפחתו, ולמרות שכאן קיבלו מעמד כמעט מקביל לנח, עדיין אין לשכוח שרק בזכותו, ושנית יש פה הקבלה לאדם הראשון לאחר שגורש מגן עדן שגם לו היו שלושה בנים ידועים- קין, הבל ושת, שאחד סרח כפי שאחד מבניו של נח סרח- חם, ואחד נבחר כיחיד הסגולה- שת, כפי שכאן שם ייבחר להיות הממשיך.
אך עדיין גם בקטע הראשון וגם בקטע השני הנהגת שם הוויה מסתתרת וסבילה ורק נרמזת בכל מיני מילות מפתח כפי שהזכרנו לגבי "בעצם היום הזה", כי עדיין כל עניין המבול ותיבת נח הם בעיקרם תחת הנהגת שם אלוקים בגלל-"ותשחת הארץ לפני האלוקים", והנהגת ה' בכל הפרשה רק זורעת את הזרעים העתידיים שחיוניים להיווצרותו בעתיד של עם ישראל שהוא תכלית רצונו של שם הוויה, בדיוק כפי שלאחר הגירוש מגן עדן ניסתה לעודד את קין לבחור בטוב ולקדש את האדמה שעבד עד שנכשל.
"המה וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וכל הרמש הרומש על הארץ למינהו וכל העוף למינהו כל ציפור כל כנף"- פה נח ומשפחתו נכללים באותו פסוק עם שאר בעלי החיים במילה "המה", בניגוד לקטע הראשון שהיו בנפרד, כי כמו שהסברנו, כאן המוקד זה העולם כולו ואז בני האדם הם אמנם בראש סולם בעלי החיים אך עדיין חלק מכלל הבריאה, ולכן כאן מוזכרים ראשית- החיות, כי בנוגע לכלל העולם הם בראש סולם המזון- טורפים ולא נטרפים ואחר כך הבהמות שאמנם נטרפות אך גדולות דיין להיות מעל הרמש הרומש על הארץ (ופה אין את החלוקה בין הבהמה הטהורה לשאינה טהורה כפי שהיה בקטע הראשון, כי פה העולם הכללי במרכז ולא נח ונבחרותו) ופה כל העוף למינהו מוזכר בסוף, כי בניגוד לקודמיו שנוצרו ביום השישי מן האדמה, העוף נוצר ביום החמישי בחלקו מן המים ובחלקו מן האדמה (כפי שהסברנו בפרשת "בראשית") ולכן חומריותם פחותה מכל הקודמים בפסוק (לכן רוב העופות טהורים לאכילה לבני ישראל) וכיוון שהמבול הובא במטרה לטהר את חומריות האדמה ולעדנה, לכן דווקא העופות הכי פחות נזקקים לכך ולכן מוזכרים באחרונה בפסוקנו שעוסק במרכזיותו של המבול.
"וכל ציפור כל כנף"
שלכאורה מיותר כי כבר הוזכר העוף? אלא שכל ציפור זה הציפורים הרגילות, וכל כנף בא לכלול את שרץ העוף, כגון היתושים והזבובים והדבורים וכל אשר לו כנפיים, שהם מוזכרים ביום החמישי לבריאה ונוצרו מהמים ובכל זאת הובאו לתיבה, כי מתרבים ביבשה ולכן ספגו גם הם את חומריות הארץ וצריכים להיכנס לתיבה על מנת להינצל.
אך נשאר לברר מדוע בקטע השני מופיעה ארבע פעמים המילה "למינה", מה שלא נאמר בקטע הראשון, וכן האם לא היה מספיק לומר על כל סוגי בעלי החיים "למיניהם", ובכלל מדוע צריך להגיד למינהו אם ממילא בפסוק הבא מוזכר שבאו שניים שניים מכל בשר- זכר ונקבה, אז ברור שכל סוגי חיה או בהמה או עוף באו זכר ונקבה מאותו מין ולא זכר אריה ונקבה פרה?
ויש לומר, שהרי ידוע גם בזמנינו כל מין חיה מתפצלת להרבה תתי מינים שכולם שייכים לאותו המין עם אותן תכונות, למשל כלבים- יש עשרות סוגי כלבים, למרות שכולם שייכים למין הכלבי, וכן פילים- יש פיל אפריקני ויש פיל אסיאתי ויש שועלים וזאבים ועוד הרבה חיות שבמקום אחד יש להם פרווה לבנה (למשל בצפון) ואותו מין במקום אחר יש לו פרווה חומה או ללא פרווה, הכל כתוצאה מצרכי האקלים בו הוא נמצא, והשינויים האלה נקבעו כבר בזמן בריאתם ב-DNA של כל יצור שכאשר יגיע לסביבה מסויימת יחולו שינויים בגופו ובנפשו לצורך התאמתו לסביבתו, וכיום גם המדע מגיע למסקנה שבניגוד לתורת דרווין, המוטציות בDNA - אינן מקריות אלא מוכוונות לצורך הסתגלות החיה לסביבה המשתנה, ולכן השועל בקוטב הצפוני מגדל פרווה לבנה בחורף לצורך הסוואתו בסביבה הלבנה השלגית ובקיץ משיר את הפרווה הלבנה ועוטה פרווה חומה להתאמה לסביבה ולשלג שהפשיר, והכל כבר נקבע ב- DNA של כל חיה עוד בשבעת ימי הבריאה בחכמה מופלאה מאת הבורא (גישה זו החדשה נקראת כיום ניאו למארקיזם ומוכחת ממחקרים על חיידקים שמפתחים עמידות לאנטיביוטיקה על ידי מוטציות ב- DNA , וכן בתאי דם בגוף שנלחמים בחיידקים וכל הזמן מפתחים מוטציות כדי להתאים עצמם לחיידקים, וברגע שנמצאה התאמה כזו אז רק סוג זה של תאי דם, מתרבה כדי להתמודד עם החיידק, וכן לאחרונה במחקר על תולעים התברר שתכונות שנרכשו במהלך חייהם מועברות לצאצאיהם).
ולכן בימי הבריאה נבראו הדגים, החיות והבהמות והעופות והרמשים ואף הצמחים עם הפוטנציאל הזה לשינויים ונבראו אב הטיפוס של כל מין, אם זה פיל אריה נשר לוויתן, ולאחר מכן במהלך השנים כל חיה התפצלה לתתי מינים בהתאם לסביבה האקלימית שאליה הגיעה, כך שכאשר הגיע זמן המבול, כל מין חיה כבר התפצל לסוגים שונים של אותו מין, וכיוון שבתיבה יש מקום מוגבל, לכן צוווה נח להכניס לתיבה מכל מין של חיה או בהמה רק את האב טיפוס, ולא את כל ההסתעפויות של אותו מין, ולכן נאמר כאן החיה למינה והבהמה למינה, להדגיש שמכל מין נכנס רק זוג אחד של זכר ונקבה ולא מכל סוגי אותו מין, ולאחר היציאה מהתיבה במשך אלפי שנים שהחיות למיניהם התפזרו לכל קצוות תבל, התפתחו הסוגים השונים מחדש של כל מין על פי אקלים הסביבה אליה נקלעו, דבר המסביר כיום את הסוגים השונים של כל מין החיה או הבהמה שעל פי ריבויים כיום (על פי ספרי המחקר והמדע כיום בעלי חיים מתחלקים בצורה זו: בהמות טהורות- 10, בהמות וחיות טמאות- 5300, זוחלים- 8000, ציפורים-9000, חרקים-990,000 מינים, ובממדים של תיבה של 150 מטר על 25 מטר רוחב, בגובה של 15 מטר, קשה להבין איך כמות כזו נכנסה לתיבה) בלתי אפשרי להיכנס לתיבת נח אלא אם כן על ידי נס, דבר שלא משתמע מהפסוקים, לכן צריך לומר שנבחרו רק אבות הטיפוס של כל חיה ובהמה ועוף, וגם הם בצורת גורים קטנים ולא בגיל בוגר.
ולכן נאמר כאן על כל סוגי חיה- "למינה", להדגיש שנלקח לתיבה רק האב טיפוס של המין, אם זה פיל אחד, אריה אחד, ולא כל סוגי הפילים והאריות והכלבים. נשאר לברר מדוע נאמר על כל סוג למינה ולא מספיק לכתוב על כולם למיניהם?
וניתן לומר שיש כאן הוראה לנח על הסידור בתוך התיבה שלא לשים אחד ליד השני, מינים שיכולים להתרבות עם מין אחר וכך יווצר מצב של חיות כלאיים, ולכן את כל החיה למינה, שבתוך מין החיה, כיוון שיש אפשרות לזיווג בין מינים שונים של כל חיה צריך להפרידם כל מין לעצמו ושלא תהיה גישה ביניהם, וכן לגבי בהמה ועופות, אך בין חיה לבהמה ובין עוף לבהמה וחיה לא צריך להפריד, כי לא שייך זיווג ביניהם, וממילא אין חשש לשומם אחד ליד השני, ולכן בתוך החיה צריך הפרדה בין המינים, ובתוך הבהמה צריך הפרדה בין מיני הבהמה, ובתוך העופות צריך הפרדה בין המינים, וכן בתוך הרמש צריך הפרדה בין המינים, אך בין הבהמה לחיה ולעוף אין מניעה לשים מין בהמה ליד מין חיה וליד מין עוף ומין רמש, כי לא שייך זיווג ביניהם.
דבר זה מסביר מדוע כאן הבהמות לא מובדלות בין טהורה לטמאה, כי כן שייך זיווג בין בהמה טהורה לטמאה ולכן כולם נכללים במילים בהמה למינה, לעומת זאת לגבי העוף למינהו נאמר אחר כך "כל ציפור כל כנף", כי כמו שהסברנו "כל כנף" הכוונה לשרץ העוף- זבובים, דבורים וכו', ושם לא שייך זיווג בין ציפורים לבין שרץ העוף ואותם ניתן לשים ביחד ציפור עם זבוב.
נשאר לברר את שני הפסוקים האחרונים של הקטע השני, שכפי שהזכרנו עוסק בעולם החי ובמבול כמרכז ולא בנח וייעודו כפי רצון שם הוויה-"ויבואו אל נח אל התיבה שניים שניים מכל הבשר אשר בו רוח חיים".
"והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר ציווה אותו אלוקים. ויסגור ה' בעדו"- לכאורה יש פה כפילות בשני הפסוקים וגם בפסוק השני יש כפילות-"והבאים... באו...", וכן בפסוק הראשון נאמר-"מכל הבשר אשר בו רוח חיים", ובפסוק השני-"מכל בשר", בלי ה"א הידיעה ובלי "רוח חיים", ובפסוק הראשון-"שניים שניים", ובפסוק השני-"זכר ונקבה".
כמו כן כתוב שהחיות באו אל התיבה-"כאשר ציווה אותו אלוקים", הלא אם באו מעצמן, מה שייך לומר כאשר ציווה אותו אלוקים, היה צריך לומר כאשר אמר לו אלוקים שיקרה או כאשר ציווה אותם אלוקים (את החיות) ומה ציווי יש כאן לנח על ביאת החיות, הרי באות מעצמן?
וניתן לומר שבאמת "ויבואו אל נח אל התיבה... מכל הבשר" כלומר צבאו על התיבה מכל סוגי החיות והבהמות ומכל המינים ותתי המינים שיש בעולם, ולכן נאמר "מכל הבשר אשר בו רוח חיים", שכפי שהסברנו בתחילת הפרשה בשר כולל את כל היצורים החיים כולל דגים, ולכן צריך למעט-"אשר בו רוח חיים"- כלומר שנושמים אוויר, ולא דגים בעלי זימים שלא נושמים אוויר ישירות, ואם כן, אם באו מכל בעלי החיים שניים שניים, נדרש נח לסנן מתוכם כפי שהצטווה על ידי אלוקים בפרק הקודם-"ומכל החי מכל בשר שניים מכל תביא אל התיבה להחיות איתך זכר ונקבה יהיו מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה..." ששם כתוב "מכל בשר" ולא "מכל הבשר" וכן נאמר לו להביא רק "כל בשר" ורק "למינו", כלומר רק את האב טיפוס, מכל מין, ולא את תתי המינים, למשל פיל אחד ולא כל סוגי הפילים מאקלימים שונים, ששונים אחד מהשני בצבע או בגודל לפי תנאי הסביבה, וזה מה שנאמר בפסוק השני-"והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו", כלומר מי שבאמת בא אל התיבה זה לא "כל הבשר", אלא "כל בשר" כאשר ציווה אותו אלוקים, כלומר נח בחר רק את מה שנצטווה מכל הבשר ולקח רק אב טיפוס מכל מין, ורק גורים קטנים זכר ונקבה מכל מין כדי שלא יתרבו בתיבה וגם שיתפסו פחות מקום, וכיוון שבחר את הגורים הקטנים כנראה שהוריהם נלוו אליהם עד הרגע האחרון והוא נאלץ להפרידם מהוריהם ובכך יש פעילות של נח, ולכן נאמר-"כאשר ציווה אותו אלוקים".
ולכן גם נאמר-"ויסגור ה' בעדו"- יש כאן פעולה ניסית מאת שם הוויה, כי הלא פתח התיבה היה בצידה כפי שאמרנו, וככל הנראה בצידה התחתון של התיבה כדי שיוכלו להיכנס בנוחות, ואם כן הלא מפתח זה גם אם נח סוגר מבפנים, הלא פתח זה היה שקוע במים והמים יחדרו דרך הסדקים של הפתח, כי הלא לאחר שסגר את הפתח לא יכול לאטמו מבחוץ באמצעות הכופר ואז יחדרו המים, ולכן היתה פה פעולה ניסית על ידי ה' שסגר את הפתח הרמטית מבחוץ בנס ואטם את הפתח שלא ייכנסו המים, ואכן ביציאה מהתיבה, לא מוזכר שיצאו מהפתח בצד, אלא כתוב "ויסר נח את מכסה התיבה", ומשמע שמשם יצאו, כי הרי הפתח הצדי נאטם על ידי ה'.
כמו כן, ה' סוגר בעדו של נח מלחץ החיות שרצו להיכנס אחר גוריהן, ואולי גם מלחץ בני האדם שרצו להינצל. ולכן אמנם עד עכשיו לא צוינה בקטע השני והראשון פעולת ה' במפורש ובצורה פעילה, אך כעת שנדרשת פעולה ניסית מעל הטבע מוזכר דווקא שם ה' בצורה פעילה "ויסגור", בניגוד לכל הפעלים הקודמים שהיו סבילים-"נבקעו", "נפתחו", "ויהי הגשם"...
ועדיין נשמר העיקרון של הקטע השני שנח לא במרכז אלא המבול והעולם הכללי, ולכן לא נאמר-"כאשר ציווה אלוקים את נח" ולא נאמר-"ויסגור ה' בעד נח", כפי שבקטע הראשון מוזכר נח בכל שלב בשמו, אלא כאן כתוב "אותו", "בעדו", כי איננו העיקר כאן.
דבר נוסף שיש לציין שכפי שהסברנו, הקטע השני מקביל לזמן של גירוש אדם מגן עדן, שאז התפצלה הנהגת ה' מהנהגת אלוקים (כי בגן עדן הצירוף היה ה' אלוקים כל הזמן, ואילו לאחר הגירוש מוזכרים בנפרד), ואם כן כמו שלאחר הגירוש יש התערבות פעילה של ה' בעניין קין (על רקע הנהגת אלוקים הכללית לגבי אדם ושאר צאצאיו) ובסופו של דבר היה נס מצד שם הוויה-"וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו", כך גם כאן בסוף הקטע השני שברובו הנהגת שם אלוקים, מופיעה פעולה ניסית מקבילה "ויסגור ה' בעדו" שזו גם פעולת הצלה על טבעית מאת שם הוויה ליחיד הסגולה.
עד כאן יישבנו את שני הקטעים שהובאו לעיל, כעת ממשיכה הפרשה בתיאור המבול עצמו.

וַֽיְהִ֧י הַמַּבּ֛וּל אַרְבָּעִ֥ים י֖וֹם עַל־הָאָ֑רֶץ וַיִּרְבּ֣וּ הַמַּ֗יִם וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־הַתֵּבָ֔הוַתָּ֖רׇם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֛יִם וַיִּרְבּ֥וּ מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַתֵּ֥לֶךְ הַתֵּבָ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃ https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%96_%D7%99%D7%98וְהַמַּ֗יִם גָּ֥בְר֛וּ מְאֹ֥ד מְאֹ֖דעַל־הָאָ֑רֶץ וַיְכֻסּ֗וּ כׇּל־הֶֽהָרִים֙ הַגְּבֹהִ֔ים אֲשֶׁר־תַּ֖חַתכׇּל־הַשָּׁמָֽיִם׃ חֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֤ה אַמָּה֙ מִלְמַ֔עְלָה גָּבְר֖וּ הַמָּ֑יִם וַיְכֻסּ֖וּ הֶהָרִֽים׃ וַיִּגְוַ֞עכׇּל־בָּשָׂ֣ר ׀ הָרֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ בָּע֤וֹף וּבַבְּהֵמָה֙ וּבַ֣חַיָּ֔ה וּבְכׇל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ וְכֹ֖ל הָאָדָֽם׃ כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּחָֽרָבָ֖ה מֵֽתוּ׃ וַיִּ֜מַחאֶֽת־כׇּל־הַיְק֣וּם ׀ אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץוַיִּשָּׁ֧אֶראַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה׃ וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֖יִם עַל־הָאָ֑רֶץחֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ וַיִּזְכֹּ֤ראֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כׇּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כׇּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץוַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃ וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃

בקטע שלפנינו שוב מתואר המבול מנקודת מבט של הנהגת אלוקים הכללית ולכן הפעולות מתוארות כנעשות באופן טבעי מעצמן-"ויהי המבול", "וירבו המים", "וישאו את התיבה", "ויגברו המים", "ויגווע כל בשר", וכן המילה "ארץ" חוזרת מספר פעמים שכפי שהסברנו מאפיין את הנהגת אלוקים, אך באמצע משתרבב פסוק אקטיבי שמבטא פעולה של שם הוויה-"וימח את כל היקום אשר על פני האדמה", וכן המילה "אדמה" שכפי שהסברנו לעיל מאפיינת את הנהגת שם הוויה שרצונו קידוש יסוד העפר ובמבול עידונו על ידי יסוד המים.
ולאחר פסוק זה שוב חוזרת הנהגת אלוקים-"ויגברו המים על הארץ"- שוב פעולה לכאורה טבעית, ושוב המילה "הארץ" ולא "האדמה", המראה שכאן מדובר בהנהגת שם אלוקים.
ונתחיל לבאר פסוק פסוק:
"ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ", לעיל כתוב "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה", ופה לא כתוב גשם אלא מבול, ולא כתוב-"ארבעים לילה", אלא רק "ארבעים יום", וניתן לומר שכאן מוזכר שהמבול היה ארבעים יום וניתן לומר שהמילה מבול כולל את כל סוגי הצפות המים הן מצד הגשם והן מצד בקיעת מעיינות תהום רבה ופריצת הגייזרים שהרתיחו את המים, וכן גלי צונאמי מהאוקיינוסים מסביב, כי כמו שהזכרנו לעיל את המדרש לעניין שני כוכבים שנטל ה' מכימה, ועל ידם הביא את המבול, ניתן לומר שעל ידי פגיעה של שני מטאורים גדולים שפגעו בכדור הארץ (ויש סימנים לכך היום במשולש ברמודה, שיש טוענים שגרמו לשקיעת יבשת אטלנטיס האבודה) ופגיעה זו גרמה לשינוי כל הטופוגרפיה של כדור הארץ ובקיעת קליפת כדור הארץ ורעידות אדמה והתפרצות הרי געש, כך שפרצו ממעמקי האדמה מי תהום רבים ולבה מעורבת בהם שגרמה לרתיחת המים, וכן לשינוי פני כדור הארץ על ידי היווצרות הרים חדשים וימים חדשים, וכן הפגיעה הזו גרמה לנטיית כדור הארץ על צידו, דבר שיוצר מצב של היתכנות חורף וקיץ, מה שלא היה לפני המבול, (על פי המדרש שנביאו לקמן שלפני המבול היה סוג של אביב נצחי) ולכן רק לאחר המבול ה' אומר-"עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח'), משמע שלכל הפחות בשנת המבול הם כן שבתו, כלומר: לא היו חילופי עונות ולא חילופי יום ולילה (דבר שיתכן רק אם כדור הארץ הפסיק לסבוב סביב צירו כתוצאה מהמכה שקיבלו) ואולי זה מסביר את שנאמר "ויהי המבול ארבעים יום" ולא מוזכר לילה, כי היה יום נצחי בכל שנת המבול (ולא לילה, כי אם היה לילה נצחי איך נראו ראשי ההרים? ואיך בראשון לחודש הראשון כשהסיר נח את מכסה התיבה ראה והנה חרבו פני האדמה? וכן למה הועיל הצוהר בתיבה אם חושך בחוץ?)
ומה שמוזכר לפני כן שהגשם היה ארבעים יום וארבעים לילה, הכוונה מבחינת הזמן, ולא שבאמת היה לילה, אלא הכוונה ארבעים יממות רצוף, ירד גשם ללא הפסקה.
"וירבו המים וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ"- הרי אם נשאו את התיבה, ודאי שהתרוממה מעל הארץ?! וניתן לומר שהתורה רוצה להדגיש, שלא נחשוב שבא גל של מים והדף את התיבה ממקומה, דבר שיכול לגרום לאנדרלמוסיה בתוך התיבה ולהתהפכות התיבה בתוך המים הגועשים ולנזקים בגוף ובנפש לכל היצורים החיים שבתוכה, אלא שבחסד אלוקים התיבה התרוממה לאט לאט, ככל שהמים גבהו עד שהתחילה לשוט על פני המים בנחת, כך שנשמרה השלווה בתוך התיבה.
ודבר זה מומחש בפסוק הבא: "ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ ותלך התיבה על פני המים"- התיבה הולכת על פני המים, לא שוקעת ברובה במים ולא מטלטלת בזרמים השונים ולא מתגלגלת במדרון אלא הולכת על פני המים, צפה למעלה בנחת ללא זעזועים, כמו פקק על פני המים, למרות כובדה הרב, וצורתה הבכלל לא ספינתית, ללא חרטום, ללא ירכתיים, ללא זוויות מעוגלות כמו ספינה רגילה, אלא תיבה מלבנית, ועם כל זאת משייטת על פני המים כמו רחפת הכי משוכללת.
"והמים גברו מאוד מאוד על הארץ ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמיים, חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכוסו ההרים"- בפסוקים אלה יש הדרגתיות: א. "וירבו המים". ב. "ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ". ג. "והמים גברו מאוד מאוד על הארץ". ד. "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים", ובהמשך-ה. "ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום"- יש פה רמז לה"א גבורות, יש לנו כאן חמש עשרה אמה, 150 יום, 15 אמה הם חצי מגובה התיבה (30 אמה), 150-חצי מאורך התיבה (300 אמה), 150 זה פי עשר מ-15, 150 יום הם חמישה חודשים- עשירית מרוחב התיבה (50 אמה).
המספרים 5,3,10, וכפולותיהם חוזרים שוב ושוב בפרשת המבול והתיבה, במקביל למשכן שהקים משה במדבר לאחר ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני ששם הצטווה על המשכן, כפי שכאן לאחר ארבעים יום וארבעים לילה שירד הגשם נותרה התיבה במרכז מדבר של מים ושממה מסביב, וגם המשכן מידותיו- 30 אמה אורך, 10 אמה רוחב ו-10 אמה קומתו, 40 אדני המשכן לאורך המשכן, וחצר המשכן 100 אמה אורך על 50 אמה רוחב ו-15 אמה קלעים לכתף במזרח החצר ו-15 אמה קלעים לכתף השנית וקומת החצר סביב חמש אמות.
רק שמידות התיבה ניתנו על ידי שם אלוקים ומידות המשכן ניתנו על ידי שם הוויה, כי שם נשלם רצונו של שם הוויה בבריאת העולם להשרות שכינתו בקרב העם הנבחר על פני האדמה, אך גם המשכן במדבר היה שלב מעבר של ארבעים שנה עד הכניסה לארץ שזאת תכלית רצונו של שם הוויה, בדיוק כפי שהתיבה במבול היתה שלב מעבר הכרחי לשלב חדש בבריאה, שיתחיל לאחר המבול.
בפסוק זה מוכח שהמבול התרחש בכל כדור הארץ ולא רק באזור המיושב על ידי בני האדם, דהיינו איזור הים התיכון וארץ הנהרות (הפרת והחידקל). מכך שכתוב-"ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמיים", ופה השמיים במשמעות הרקיע שנקרא גם שמיים, ולא השמיים העליונים שמעל הכוכבים, וכפי שהסברנו בפרשת "בראשית"- הרקיע היינו האטמוספירה שמקיפה את כדור הארץ.

וכיוון שאף ההרים הכי גבוהים כוסו במים, אז מחוק כלים שלובים כל כדור הארץ היה מכוסה מים באותו גובה של חמש עשרה אמה מעל גובה ההרים הכי גבוהים, כולל האוקיינוסים, כי אם היה מקום אחד נמוך יותר, אז ממילא כל המים היו יורדים לשם ומפלס המים היה יורד בהתאם (בהמשך נסביר איך זה מסתדר עם כך שבארץ ישראל, לפי דעת ריש לקיש בגמרא בזבחים, לא היה מבול) יש לברר רק האם ההרים הגבוהים שמוזכרים במבול הם אותם הרים גבוהים בימינו, כגון: הרי ההימלאיה ובראשם האוורסט, ואז יש בעיה, כי הרי אררט (5165 מטר מעל פני הים) נמוכים מהם בהרבה, ולא יתכן שהתיבה היתה נחה עליהם, בסוף 150 יום כשהתחילו המים לרדת, ומוכרחים לומר שבזמן המבול הרי אררט נחשבו הכי גבוהים והרי ההימלאיה (+8000), והאנדים (+6000) באמריקה הדרומית ושאר ההרים, (הגבוהים בימינו מרכס הרי אררט), נוצרו לאחר המבול, אולי עקב המבול שהלוחות הטקטוניים של כדור הארץ התנגשו זה בזה וגרמו לעליית פני הקרקע באיזורי המפגש, כי הרי הסברנו שהמבול התחיל בפגיעת שני מטאורים גדולים בכדור הארץ, דבר שגרר תגובת שרשרת בכל רחבי כדור הארץ שנמשכה זמן רב, וייתכן שבסוף ההליך נוצרו שרשרות ההרים הגבוהים של ימינו שגבוהים בהרבה מהרי אררט, ושבזמן המאה חמישים ימים הראשונים עדיין לא נוצרו ולכן אז עדיין ההרים הגבוהים היו הרי אררט, שגובה המים הגיע 15 אמה מעליהם, ולכן תיתכן מנוחת התיבה עליהם מיד בסוף המאה וחמישים יום, שאז רק התחילו המים לרדת, וכיוון שהתיבה בגובה 30 אמות ושקועה מחציתה במים, סביר מאוד שבתחילת ירידת המפלס נחתה על הרי אררט.

"ויגווע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכל האדם. כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו".
יש לברר את סדר בעלי החיים בפסוקים אלה, שהלא בכל הפעמים בפרשתנו, האדם תמיד מוזכר ראשון ואחר כך שאר בעלי החיים, ומדוע כאן מוזכר אחרון, וכן מדוע כאן העוף מוזכר ראשון, והלא הוא איננו הכי חשוב בכל הרומש על האדמה?
וניתן לומר, שבפסוק מוזכרים בעלי חיים דרך גוויעתם, והמוקדם למות מוזכר ראשון, ולכן העוף מת ראשון, כי המטר הרטיב את כנפיהם, כך שלא יכלו לעוף, ועל הארץ הם הכי חלשים, כי לא יכולים לרוץ ברגליהם הדקות ולא רגילים לשרוד על גבי האדמה ולכן מתו ראשונים, ואחריהם הבהמות שמטבען כנועות ורגילות שהאדם מטפל בהן ודואג להן, וכעת כשהאדם נמלט על נפשו להרים הגבוהים מפחד המים נעזבו לנפשן ומתו בטביעה, ואחריהן החיות שיותר מסוגלות לשרידות בטבע וחלק מהן ברחו להרים וחלק טיפסו על העצים הגבוהים וחלק הסתתרו במערות, עד שגם הם טבעו ולאחריהם שרץ האדמה ששרידותם גבוהה יותר, כי מסתתרים במחילות ועל עצים ובנקיקי סלעים ורגילים לשטפונות מים מעצם גודלם הקטן, וגם הם מתו בסוף מטביעה או מרתיחת המים, ולאחר מכן האדם שבגלל שכלו יכול לבנות כל מיני סירות וכלים שונים ואמצעים ותחבולות ולדעת לבחור את ההר הכי גבוה לטפס עליו, ולכן הוא השורד האחרון בטבע עד שגם אליו הגיעו המים והוציאוהו מכל מחבואיו עד שמת אחרון האדם.
מעניין הביטוי "ובכל השרץ השורץ על הארץ" שעד כה גם בפרשת "בראשית"- בבריאת העולם וגם בכל פרשתנו עד כה וכן עד סוף הפרשה, הביטוי הוא "רמש האדמה", ודווקא כאן לגבי גוויעת כל היצורים יש להם שם שונה-"השרץ השורץ על הארץ"?
וכפי שהסברנו גם בפרשת "בראשית", יש בפרשת "שמיני" שלושה מיני שרצים- שרץ המים, שרץ העוף ושרץ האדמה.
שרץ המים אלה כל היצורים הזעירים במים, שרץ העוף-כל היצורים הזעירים בעלי הכנפיים כדוגמת דבורים יתושים, חגבים וזבובים, ולגבי שרץ האדמה מוזכרים שם שמונת השרצים המטמאים במותם-"החולד והעכבר והצב... והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת", ובהמשך ניתנת הגדרה לכל שרץ האדמה-"כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגליים לכל שרץ השורץ על הארץ" (ויקרא י"א).
והמאפיין שרצים אלו זו מהירות ריצתם, ומכאן המילה שרץ מלשון שרץ ומתרוצץ בכל מקום (הצב שמוזכר בפרשת "שמיני" איננו הצב של ימינו, אלא על פי תרגום ירושלמי- חרדונא-סוג של לטאה שנקראת היום חרדון) וכיוון שפסוקנו מדבר על סדר מיתת בעלי החיים במבול, שהאחרונים לפני האדם היו רמש האדמה, לכן נזכרים במילה שרצים, כדי להסביר לנו את סיבת הישרדותם מרוב היצורים- מהירות ריצתם, ושריצתם בכל מקום מסתור אפשרי, וכן יש דמיון בין השורש ש.ר.צ לשורש ש.ר.ד, ולכן רק בפסוק זה שעוסק בגויעת היצורים ובסדר מיתתם, מוזכרים בשם זה. (גם כשאנייה טובעת, הראשונים שמרגישים בסכנה אלה העכברים).
והפסוק הבא-"כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו"- ניתן לייחסו למילים-"וכל האדם" שבפסוק הקודם, כי המושג נשמה נאמר רק לגבי האדם-"ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב') ואילו לגבי שאר החיות המילה היא נפש חיה.
אך מצד שני, כאן כתוב "נשמת רוח חיים", שלא מופיע כמוהו בתנ"ך, רק כאן, וכפי שהסברנו בתחילת הפרשה, יותר מסתבר כאן המשמעות של נשימת רוח חיים ולא נשמה במובן נשמת אדם (כפי שבתהילים י"ח- "מגערתך ה' מנשמתרוח אפיך" שהכוונה לנשיבת רוח אפך), כי אם כאן מדובר על האדם, מה שייך לומר "מכל אשר בחרבה מתו", משמע שבני אדם ששוכנים במים לא מתו והרי אין בני אדם ששוכנים במים?!
אלא מוכרחים לומר שפה מדובר על כל היצורים החיים שחיים על אוויר ונושמים כדי לחיות, בניגוד לדגים שלא נושמים רוח רגילה, אלא על ידי זימיהם מסננים מהמים את החמצן הדרוש להם, ואם כן פסוק זה מיותר לכאורה, כי הלא כבר בפסוק הקודם הזכירה התורה שכל בשר הרומש על הארץ גווע, אז מה צריך לחזור על כך שוב במילים אחרות? ויש לומר שהפסוק בא למעט את יצורי הים הנושמים בצורה רגילה כמו חיות היבשה, כדוגמת הלוויתן שעולה כל כמה זמן אל פני המים כדי לנשום, ובאה התורה לומר שדווקא הנושמים ביבשה מתו אך אלו שנושמים בים למרות שנשימתם רוח חיים ונבדלים מן הדגים האחרים, בכל זאת לא מתו, כי אינם נמצאים בחרבה- יבשה, וכן ניתן להוסיף לכך את מה שאמרנו בסוף פרשת "בראשית" שתוצאת הזיווג של בני האלוהים עם בנות האדם שמכך נוצרו הנפילים-"המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם", שנאמר לגביהם "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן" (בראשית ו') (כלומר גם לאחר המבול כפי שמספרים המרגלים שראו בארץ את "הנפילים בני ענק מן הנפילים" (במדבר י"ג) שהכוונה לבני ענק מן הנפילים הקדמוניים) וכיוון שהם נוצרו מזיווג של מלאכים ובנות אדם, כנראה שההגדרה של נשימת רוח חיים באפיו לא תפסה בדיוק לגביהם, וזה מה שנרמז בפסוק שהם כנראה לא מתו (ולגבי אופן הישרדותם, אם זה בארץ ישראל, לפי ריש לקיש, שלא היה שם מבול או בדרך אחרת מכח טבעם הייחודי של חצי מלאך חצי אדם הסברנו בפרשת "בראשית").
הביטוי "בחרבה" לא מובן כאן, כי עד כה הוזכרו המילים- יבשה, אדמה, ארץ, לציין את יצורי היבשה, ופה נאמר חרבה פעם ראשונה בתורה כסימן ליבשה, והלא חרבה מציינת יבשה לאחר שהיו שם מים כמו בהמשך הפרשה שנח מסיר את מכסה התיבה בסוף המבול-"והנה חרבו פני האדמה", וכן בקריעת ים סוף-"וישם את הים לחרבה" (שמות י"ד) וכן בחציית הירדן בימי יהושע-"וכל ישראל עוברים בחרבה" (יהושע ג') משמע שחרבה זה מקום שלפני כן היה מוצף מים והתייבש, וזה לא שייך כאן שמדובר על תחילת המבול, והתורה מציינת ש"כל אשר בחרבה מתו", הלא עוד לא התייבשו המים וצריך לומר מכל אשר ביבשה מתו- כלומר כל מי שהיה נמצא על היבשה לפני המבול, מת בגלל המבול?! והיבשה נקראת חרבה רק לאחר המבול.
וניתן לתרץ (ובכך תתורץ גם השאלה על ייתורו של פסוק זה) שאמנם כל בעלי החיים שעל פני האדמה מתו, אך מה בנוגע לביצים שהוטמנו באדמה לפני בוא המבול שמתוכן עתידים לבקוע ציפורים וצבים ושאר בעלי חיים שמטילים ביצים, והרי ביצים אלו לא נכללות בכל אשר רוח חיים באפיו לפני המבול? ואולי בגמר המבול יבקעו ביצים אלו ויהיו יצורים חיים שניצולו מהמבול שלא מאלה שבתיבה? ולכן נאמר שגם אלה אשר נשמת רוח חיים באפיהם אשר בחרבה (כלומר לאחר המבול שהיבשה תיקרא חרבה) גם אלה מתו בעודם בביצה מחום המים ולא בקעו כלל לאחר המבול.
"וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים וימחו מן הארץ וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה", "ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום".
כפי שכבר הסברנו כאן חוזרת הנהגת שם הוויה והפעולה היא אקטיבית-"וימח", בניגוד לפסוקים הקודמים שהפעולות סבילות-"ויהי המבול", "ויגברו המים", "ויגוע כל בשר", כאן יש פעולה אקטיבית מה'-"וימח את כל היקום..." ופסוק זה מקביל בדיוק לסוף פרשת "בראשית"-"ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים" וכן בפרשתנו כשה' מדבר אל נח-"ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה".
וגם בפסוקנו חוזרות אותן המילים-"מחייה", "יקום", "פני האדמה", "מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים"- ולא מוזכרות החיות. כמו כן באמצע הפסוק יש מעבר שוב להנהגת אלוקים-"וימחו מן הארץ", גם פעולה סבילה וגם הארץ ולא האדמה, כמו כן משמע שאחרי שכל היצורים החיים (היקום) גוועו ומתו במבול, ה' מוסיף למחות אותם ולהפוך את בליל הגופות למחית אחת גדולה, אם באמצעות המים הרותחים שהמסו את הגופות לנוזל (באמצעות מינרלים שונים כגון גופרית שנמצאת בגייזרים) וכל זה נמחה מן הארץ, והשאלה לאן? ולשם מה? וניתן לומר שכל הנוזל הזה שקע מתחת לפני האדמה (ולכן נאמר-"אשר על פני האדמה") והוא מה שנקרא בימינו נפט שמוצאים כשקודחים באזורים מסויימיםבאדמה והוא אכן חומר אורגני של גופות שנרקבו, ואכן בעיקר נמצא במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי ששם התרכזה האנושות לפני המבול ונאגרה שם לצורך עתידי, כפי שנעשה בו שימוש נרחב בימינו.
ואכן בישעיה פרק כ"ה, מופיע הביטוי-"שמנים ממוחיים שמרים מזוקקים", וגם הנפט בימינו מכונה בשפות זרות- oil - שמן. וכבר הסברנו שמטרת ה' במבול היתה לתקן את חומריות האדמה שהשפיעה על נפש החיה שיצאה ממנה ביום השישי לבריאה וגרמה לבעלי החיים ובראשם האדם להיכשל בתאוות הקשות שנבעו מחומריות האדמה, וכעת במבול חוזרות כל הנפשות החיות אל האדמה בצורה של שומן מחוי שמדשן את האדמה, והמים שמעדנים את האדמה ומפחיתים מחומריותה, כך שלאחר המבול החומריות והיצריות של כל היצורים החיים תיפחת למידה שתאפשר קיום היקום בצורה נסבלת ולא כפי שהיה בדור המבול שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ.
לכן לגבי תיקון החומריות נאמר-"וימח את כל היקום אשר על פני האדמה"-"מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים" שיש פה הדרגתיות ברמת ההשחתה שמתחילה מהאדם שהוא הכי השחית דרכו וגרם בכך לבהמות שבשירותו ומושפעות ממנו עד רמש ועד עוף השמיים, כי עוף השמיים הכי פחות חומרי, כי נוצר מיסוד המים ביום החמישי, ורק שהותו על פני האדמה ופרנסתו ממנה גרמה לו לקבל קצת חומריות מיסוד האדמה (לכן רוב העופות כשרים לאכילת בני ישראל) והמשך הפסוק חוזר להנהגת שם אלוקים ובאה לומר שתוצאת לוואי של המחייה זה-"וימחו מן הארץ" שכל החומר האורגני נמחה ונהפך לשמן שנספג באדמה והצטבר כשכבות של נפט מתחת לאדמה לצורך האנושות הכללית בעתיד, שזה שייך להנהגת אלוקים האחראית על כלל העולם והתנהלותו בדרך הטבע וחוקיו שנקבעו בששת ימי הבריאה על ידי הנהגת שם אלוקים.
"וישאר אך נח ואשר איתו בתיבה"- כיוון שהוזכרה כאן הנהגת שם הוויה במחיית היקום, חזר נח להיות עיקר האנושות שנשארה, והשאר טפלים אליו, ולכן נאמר "וישאראך נח", ולכאורה לא רק נח נשאר?
ולכן ממשיך הפסוק-"ואשר איתו בתיבה"- כל השאר טפלים אליו ונכללים במילים "אשר איתו" וזה כולל את כל בניו ומשפחתו וכל היצורים החיים בתיבה שבזכותו נצלו, ולכן בטלים אליו. בדיוק כפי שאדם הראשון בגן עדן היה עיקר האנושות ושם נהג הצירוף ה' אלוקים, כך נח בתיבה היה עיקר האנושות, ולכן גם מבחינת שם הוויה וגם מבחינת שם אלוקים יש פה התכנסות של שתי ההנהגות בתיבה אחת כפי שהיה בגן עדן טרם החטא. וכפי שיהיה במשכן בתוך בני ישראל במדבר שהתכנסו ביחד שתי ההנהגות כי "ה' הוא האלוקים" (דברים ד'), ו"ואנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ').
"ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום"- בפסוקים הבאים ניווכח שהגשמים והמעיינות נסכרו לאחר ארבעים יום ולילה, אז איך קורה שהמים ממשיכים להתגבר על הארץ במשך מאה ועשר ימים נוספים? ובכלל מתי נגמרה מחיית היקום מן הארץ, בסוף הארבעים יום הראשונים או לאחר מכן? כי לאחר ארבעים יום שנסכרו המעיינות תהום רבה, פסק למעשה חום המים שבוקע מקליפת כדור הארץ והמים החלו להתקרר, סימן שכל מחיית היקום אירעה עד סוף ארבעים היום, והרי מחיית היקום הוזכרה לאחר הפסוק שמתאר את שיא גובה המים- 15 אמה מעל ראשי ההרים הגבוהים, סימן ששיא זה הגיע בתום ארבעים הימים ולא לאחר מכן, אם כן איך מוזכר כאן שהמים התגברו על הארץ 150 ימים- משמע שהוסיפו להתגבר מעל הגובה שהוזכר וזה לא ייתכן, כפי שנראה, שתיבת נח נחה על הרי אררט מיד בתום 150 הימים, סימן שהגובה מעל הרי אררט לא עלה על 15 אמה, כלומר שלאחר 40 הימים לא הוסיפו המים לעלות בגובה, אז מה פירוש "ויגברו המים על הארץ מאה חמישים יום"?
שאלה נוספת מתעוררת מפסוק זה- מהיכן באו כל המים הללו ולאן הלכו בתום המבול? הלא מדובר כאן בכמות מים הגדולה עשרת מונים מכל כמות המים הנמצאת כיום בכדור הארץ, כי מפלס מים בגובה 5165 מטר מעל גובה פני הים של היום (גובה הרי אררט כיום) שמקיף את כל כדור הארץ (מכח חוק כלים שלובים), מעיד על כמות מים עצומה שמאין באה ולאן הלכה, כי חוק שימור החומר, אומר ששום חומר לא נעלם אלא רק מחליף צורה וכל טיפת מים שיורדת בגשם באה לפני כן מן הים בצורת אידוי וחוזרת לשם בצורת גשם או נחלים, ככתוב: "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת... מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א'), ולכן חייב להיות שהיה כאן מקור מים חיצוני מהמים שעל פני כדור הארץ, וזאת ניתן לומר ששני הכוכבים שפגעו על פי המדרש בכדור הארץ, נשאו עליהם כמויות מים קפואים, כפי שגם כיום יש ממצאים על מים קפואים בקטבים של כוכבי לכת במערכת השמש, או שכפי שראינו ביום השני לבריאה שאלוקים עשה את הרקיע שהבדיל בין המים שמתחת הרקיע למים שמעל לרקיע (כי לפני כן כדור הארץ היה מוצף כולו במים ולא נראתה היבשה כלל) ומים אלו שמעל לרקיע כנראה הצטברו בצורה כלשהיא בקצה האטמוספירה (שכפי שהסברנו בפרשת "בראשית" היא היא הרקיע) כנאמר "המקרה במים עליותיו" (תהילים ק"ד) ובזמן המבול, בעצם נפתח פתח שדרכו ירדו המים העליונים הללו בצורת גשם על כדור הארץ, ולכן הביטוי –"ארובות השמים נפתחו" שלכאורה לא היה מובן, האם זה מושג מושאל או שבאמת נפתחו צינורות בשמים שדרכם ירדה על הארץ כמות מים כה עצומה שלא היתה קודם לכן על כדור הארץ, ואם כן זו פעולה ניסית שדורשת התערבות של הנהגת שם הוויה ולא הנהגת שם אלוקים שפועלת דרך חוקי הטבע.
ואכן לגבי גשם משמיים, נאמר במפורש על ידי שם הוויה לנח-"אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" בניגוד למעיינות תהום רבה שלא נאמר לגביהם הנהגת שם הוויה, ולכן המים העליונים שעל ידי פעולה ניסית נפתח להם פתחים ברקיע ודרכם ירדו בצורת גשם על הארץ, והציפו את כדור הארץ.
אך שתי אפשרויות אלו עדיין לא מסבירות את מקום לכתם של המים העודפים האלה, כי לא מוזכר שארובות השמיים שאבו מחדש את המים, וכן לא מוזכר שהכוכבים שפגעו בכדור הארץ חזרו למקומם עם המים.
וכן נותרה על כנה השאלה איך התגברו המים לאחר ארבעים היום, הרי כבר נסכרו מעיינות תהום רבה וארובות השמיים, כפי שמוזכר בפסוקים הבאים?
אז זאת ניתן לתרץ שבעקבות רעידות האדמה שפקדו את כדור הארץ כתוצאה מפגיעת הכוכבים, עלו גלי צונאמי ענקיים מהאוקיינוסים והציפו את כל היבשות, גם לאחר ארבעים היום, ולכן המים הוסיפו להתגבר על הארץ עד 150 היום, שאז נרגעו רעידות האדמה והמים החלו לשוב לאוקיינוסים מסביב, ובכך ירד מפלס המים לאט לאט.
וזה מסביר את הפסוק שנאמר לאחר סכירת הגשם והמעיינות-"וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו מים מקצה חמישים ומאת יום" שהלוך ושוב פירושו גלי צונאמי שבאים מהאוקיינוסים ושבים אליהם בסופם של 150 היום.
הסבר נוסף להתגברות המים לאחר ארבעים היום, ניתן לתלות בכח המשיכה של הירח על כדור הארץ בזמן ירח מלא שאז הוא מירבי, ובזמן שהוא מכוסה, שאז משיכתו קטנה יותר, וגם בימינו זה גורם לגאות ולשפל באוקיינוסים, כי מכח משיכת הירח , צד אחד של המים בכדור הארץ נמשך כלפי מעלה לכיוון הירח שנמצא אז בצד זה של כדור הארץ, וממילא בצד השני של כדור הארץ הנגדי יש ירידה גדולה במפלס המים , כך שמפלס המים בכל כדור הארץ לא אחיד למרות חוק כלים שלובים, וכן יש לזכור שגם השמש יש לה כח משיכה על הארץ והוא 2/5מכח המשיכה של הירח , כי היא רחוקה הרבה יותר מכדור הארץ, אך עדיין יש לה משיכה וגם אליה נמשכים מי הים, וכן תנועת כדור הארץ סביב צירו יוצרת אפקט צנטריפוגלי, כמו כדור קשור בחוט שמסובב במהירות ויש עליו כח דוחה לעוף הרחק מהמסובב אותו בגלל הכח הצנטריפוגלי, כך גם המים בכדור הארץ, מכח סיבובו נוטים להתרחק ממנו ולהימשך כלפי מעלה, דבר שגורם לעליית מפלס המים בצד אחד של כדור הארץ, ואם כך כיום, קל וחומר בזמן המבול שכדור הארץ היה מכוסה לחלוטין בשכבה עצומה של מים שכוחות המשיכה של הירח והשמש והכח הצנטריפוגלי, גרמו שבצד אחד של כדור הארץ גובה המים היה רב ביותר וכיסה את ההרים הגבוהים בזמן שבצד השני היה נמוך בהרבה, ואם כן גם ללא ירידת גשם נוסף לאחר ארבעים היום תיתכן התגברות המים בצד אחד של כדור הארץ בגלל כוחות אלו על חשבון הצד השני, וכן להיפך כשהירח נמצא בצד השני אז תנועת המטוטלת של המים חוזרת ופה המפלס יורד ושם עולה, וגם תופעה זו מסבירה את המילים-"וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב" (למרות שלעיל הסברנו שכדור הארץ נעצר כתוצאה מהמכה ולכן היה מצב של יום תמידי בחצי הכדור המזרחי, עדיין ייתכן שיהיה יום תמידי למרות שכדור הארץ מסתובב, כי יתכן שהמכה גרמה לו במקום להסתובב ממזרח למערב להסתובב מצפון לדרום, כך שבצד המזרחי נשאר יום תמידי).
אך הסבר נוסף ניתן לומר, שהמילים "ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום" כוללים את כל המאה חמישים יום, כולל הארבעים יום הראשונים, שאז ירד הגשם ומעיינות התהום נפתחו, ואם כן הביטוי –"ויגברו" לא אומר שלאחר ארבעים היום המים התגברו יותר משהיו לפני כן, אלא לא חסרו מרמת המפלס שהגיעו בסוף ארבעים היום והמשיכו להיות באותה רמה עד סוף 150 היום, ואז התחילו לחסור ולרדת במפלס, והמילה "ויגברו" פירושה שלטו ללא עוררין על הארץ במשך 150 יום, ורק לאחר 150 יום התחילו לאבד מכוחם על הארץ ולהתחיל להתאדות ולחסר ולרדת מהמפלס המירבי שאליו הגיעו לאחר ארבעים היום, שזהו 15 אמה מעל ההרים הכי גבוהים, שבזמנו היו הרי אררט.
ואם כן המילים-"ויגברו המים על הארץ מאה חמישים יום" מהווים סיכום של כל שלב א' של המבול, שהוא שלטון המים על הארץ עד תחילת שלב ב', שאז המים מתחילים לחסור והתיבה נחה על הרי אררט, שאז מתחיל השלב השני של המבול- שלב ההמתנה לירידת המפלס.
והסבר זה נראה היותר נכון, כי אם המים התגברו יותר לאחר ארבעים היום, היה צריך לומר ויגברו המים על הארץ עוד מאה ועשר ימים, ומכך שסיכמו הכל ב-150 יום , משמע שיש פה סיכום השלב הראשון ולא שינוי מארבעים היום הראשונים.

וַיִּזְכֹּ֤ראֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כׇּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כׇּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץוַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃ וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ וַתָּ֤נַחהַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃ וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃

"ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר איתו בתיבה ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישוכו המים"
ראשית, מתי זוכר אלוקים את נח, האם בתום ארבעים היום, או לפי סדר הפסוקים, מקץ 150 היום?
שנית, מדוע מוזכר כאן שם אלוקים ולא שם הוויה, וכן מדוע מוזכרת החיה ואחר כך הבהמה ולא להיפך כפי שהיה בפסוקים הקודמים, וכן מה עם רמש האדמה ועוף השמיים? מדוע אותם לא זוכר אלוקים, וכן היכן בני נח ונשותיהם, מדוע אותם לא זוכר אלוקים, כי אפילו לא נאמר-"את נח ואשר אתו" אלא רק "את נח"?
כמו כן הביטוי "ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישכוהמים" מזכיר מאוד את היום הראשון לבריאת העולם שהארץ היתה מכוסה מים-"ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". ושם מתרגם אונקלוס-"ורוחא מן קדם אלוקים מנשבא על אפי מיא" כלומר רוח מאת אלוקים מנשבת על פני המים.
בפסוק יש פעולה אקטיבית של הנהגת שם אלוקים-"ויעבר אלוקים רוח על הארץ"- מה שלא הוזכר עד כה בעניין המבול, ואילו בפסוק הבא שוב חוזרת הסבילות-"וייסכרו מעיינות תהום וארובות השמיים וייכלא הגשם מן השמיים" כאילו מעצמם נסגרו כל פתחי יציאת המים.
כמו כן מדוע צריך אלוקים לזכור את נח בשביל להפסיק את הגשם, הלא כבר כשה' מדבר עם נח הוא אומר לו-"אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" אז כבר מראש נקצב המבול לארבעים יום ולא יותר, אז מדוע כדי להפסיקו צריך זכירה מיוחדת?
המילה "וישוכו" באה מהשרשש.כ.כ שמופיעה ארבע פעמים בתנ"ך, ובכל הפעמים משמעה רגיעה-"כשך חמת המלך אחשוורוש" (אסתר ב'), "וחמת המלך שככה" (אסתר ו'), "והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל" (במדבר י"ז), וכן כאן הרוח מרגיעה את רתיחת המים ואת התגברותם, למרות שבדרך כלל רוח בים גורמת לגלים ולים רוגש, כאן זו רוח מרגיעה ומשקיטה את רגישת המים.
ולשם כך צריך התערבות אלוקית, כי רוח שנתונה לחוקי הטבע ולהפרשים בין לחץ נמוך ללחץ גבוה, איננה יציבה ומרגעת אלא להיפך, אך מצד שני אין כאן משהו שנוגד את חוקי הטבע, כי גם רוח מרגיעה קורית לפעמים בצורה טבעית, ולכן מוזכר כאן שם אלוקים ולא שם הוויה.
"וייסכרו מעיינות תהום וארובות השמיים, וייכלא הגשם מן השמיים"- מדוע בתחילת המבול נאמר-"נבקעו כל מעיינות תהום רבה" וכאן לא נאמר כל מעיינות, ולא נאמר "רבה", אלא רק "מעיינות תהום"? משמע שלא כל המעיינות נסכרו וגם אלה שנסכרו זה רק מעיינות תהום ולא תהום רבה, ומה ההבדל בין "מעיינות תהום" ל"מעיינות תהום רבה"?
כמו כן, בתחילת המבול נאמר "נבקעו מעיינות תהום רבה" ולא נאמר נפתחו, כי "נבקעו" מבטא לשון שבירה וקריעה ולא פתיחה רגועה וטבעית, ומילה זו מבטאת יותר רעידות אדמה כמו שנאמר לגבי עדת קורח-"ותבקע האדמה אשר תחתיהם" (במדבר ט"ז) וכן בקריעת ים סוף-"והים בקעת לפניהם" (נחמיה ט') וכן בבקיעת חומות ירושלים-"בתשעה בחודש הובקעה העיר" (ירמיה ל"ט) ולשון זו מחזקת את ההנחה שהבאנו לגבי תחילת המבול שנגרמה בעקבות פגיעת שני כוכבים מכימה בכדור הארץ, דבר שגרם לסדקים רבים בקליפת כדור הארץ ולהתרוממות רכסי ההרים, ומאידך בקיעת תהומות עמוקים (תהום רבה) והתפרצות געשית של לבה ומים מעורבבים, וכן תזוזה של הלוחות הטקטוניים שמרכיבים את קליפת כדור הארץ ולהתנגשות ביניהם, דבר שיצר שרשרת של רעידות אדמה חזקות וגלי צונאמי אדירים מהאוקיינוסים.
וכל ההתרחשויות הללו נמשכו ארבעים יום ולילה, וכעת נסכרו מעיינות תהום, אך לא כולם, וכן מעיינות תהום רבה נשארו פתוחים על מנת לקבל את כל כמות המים העודפת שהזכרנו, ורק תהומות אלו שנוצרו בקליפת כדור הארץ יכולים להסביר את העלמותם של כמויות המים העצומות שהקיפו את כל כדור הארץ, ודוגמא אחת לתהום כזו היא תהום מריאנה ותהום ויטיה שליד הפיליפינים שמגיעה למעלה מאחד עשר קילומטרים עומק, ובכלל ניתן לומר שהרבה שטחי אדמה ויבשות שלפני המבול היו מעל פני הים, לאחר המבול נהפכו לאוקיינוס, כדוגמת האוקיינוס השקט ושאר האוקיינוסים המהווים שני שליש משטח כדור הארץ, ולשם הגיעו כל עודפי המים לאחר המבול. אך כעת לאחר ארבעים יום נסכרו רק מעיינות התהום של מי התהום הרגילים שמתחת לפני הקרקע, והם נסכרו כדי שלא יחזרו המים המזוהמים מכל הלכלוך שנמצא במי המבול משרידי הגופות ועצמות של בעלי החיים שלא נמחו לגמרי וכדי שלא יזוהמו מי התהום לנצח, נסכרו פתחי המעיינות, אך התהומות העמוקים שנוצרו בתחילת המבול נשארו פתוחים לקלוט את כל עודפי המים המזוהמים שיהפכו חלק ממי הים והאוקיינוסים החדשים שנוצרו. וכן נשארו פתוחים מספר מעיינות מי תהום לצורך האדם כגון חמת גדר וחמי טבריה, ושאר מקומות בעולם שיש שם מעיינות מרפא.
וכעת נוכל לענות על השאלות שהצגנו בתחילת העניין: אלוקים זוכר את נח מיד בסוף הארבעים יום, אך לא כדי להפסיק את הגשם, כי זאת כבר מראש אמר ה', יימשך רק ארבעים יום, וזו פעולה ששייכת לשם הוויה- המטרת הגשם מן השמיים.
אך כאן מדובר ברווחתם של השוהים בתיבה, שהרי במשך ארבעים יום היו מוקפים במים רותחים, דבר שהשפיע וודאי על המצב בתוך התיבה מבחינת החום והסבל של השוהים בתוכה.
ולכן אלוקים שאחראי על כל העולם, דואג לרווחת כולם, כולל החיה והבהמה שהם הכי סובלים מהחום מסביב, מה שאין כן רמש האדמה ועוף השמיים (שיכול לנפנף בכנפיו לצורך קירור) שפחות מסורבלים בבשר ושומן, ולכן אלוקים מעביר רוח על פני המים להשקיט את רתיחתם, וזו בעצם רוח שמקררת את חום המים ומאפשרת קיום נסבל בתוך התיבה למשך שאר הימים של השהייה בתיבה, ולכן מוזכר כאן רק נח שמייצג את המין האנושי בתיבה (שאמור לטפל בתזונה ובצרכי בעלי החיים ואם יחלה יכול לקרות אסון), וכל החיה שהיא בכמות הרבה יותר מהבהמות (וגם הרבה יותר אלימה ומסוכנת משאר בעלי החיים) ולכן קודמת להם בדאגת אלוקים לרווחתם, ולבסוף הבהמות שגם סובלות מאוד מהחום מסביב ומהטלטולים שסופגת התיבה מגלי המים שמסביב.
לכן מוזכר אלוקים רק לגבי העברת הרוח על פני המים, ולא לגבי סכירת מעיינות התהום וארובות השמיים, וכליאת הגשם מן השמיים, שזה מוזכר כנעשה מאליו בסוף ארבעים היום, כפי שהבטיח שם הוויה לנח מראש.
אמנם במשך ארבעים היום הראשונים חום המים מסביב לתיבה עלה בהדרגה, כי יש לזכור שהגשם משמיים צינן את מי התהום הרותחים והלבה המפעפעת, אך בהדרגה עלה חום המים וכל היצורים שמתו מטביעה נמחו על ידי חום המים והחומציות הגפריתית שהמסה את הבשר והעצמות כפי שתיארנו לעיל, ובסוף ארבעים היום החום סביב התיבה (שהיתה במרומי המים כי צפה עליהם) הגיע גם אל סביבות התיבה, ואז אלוקים זכר את מצוקתם והעביר רוח על פני המים לשכך את חומם, ולכן נאמרה לשון זו, מלשון-"חמת המלך שככה".
כי יש פה צורך של כלל עולם החי לאחר המבול, כי סבל גדול מדי בתוך התיבה יכול לגרום לחיות להרוג אחת את השנייה בנסיון לפרוץ החוצה, ולכן זה שייך להנהגת אלוקים שאחראית על קיום העולם הכללי לאחר המבול.
"וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמישים ומאת יום. ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט".
לאחר ארבעים הימים הראשונים נסכרו המעיינות וארובות השמיים ופסק הגשם, ואז במשך 110 ימים, המים עומדים על אותו מפלס של 15 אמה מעל ההרים הגבוהים שזה הרי אררט (5165 מטר מעל גובה פני הים של היום) ורק המים הולכים הלוך ושוב, ועניין זה פירשנו לעיל במספר אופנים, מה פירוש הלוך ושוב, האם זה גלי צונאמי, או בגלל כוחות המשיכה של השמש והירח והכח הצנטריפוגלי.
וביום ה-151 מתחיל המפלס לרדת, ובאותו יום (17/7/600)נחה התיבה על הרי אררט, וכיוון שגובה התיבה 30 אמה ומחציתה שקועה במים, וגובה המים מעל הרי אררט 15 אמה, אז או שהתיבה נתקלה בשיוטה בהר אררט ונעצרה, או שהיתה מעליו וברגע שקצת חסרו מים נחתה עליו, ובכל מקרה יוצא שמ-17/2עד 17/7זה חמישה חודשים ששווים 150 יום, יוצא שחודשי השנה של נח כולם 30 יום ולא כפי שבזמנינו, הירח מקיף את כדור הארץ ב-29 יום וחצי ו-44 דקות, כך שחודש אחד חסר וחודש אחד מלא-29, 30, 29, 30 וכן הלאה.
עובדה זו מחזקת את הסברא שלפני המבול מסלול הירח וכדור הארץ היו קצת שונים, וכנראה אז הירח הקיף את כדור הארץ ב-30 יום, ורק לאחר המבול כתוצאה מהמכה שקיבל כדור הארץ שהיטתו על צידו, חל שינוי הן באקלים על פני כדור הארץ והן בכח המשיכה שלו על הירח שגרם לו להסתובב קצת יותר מהר, במקום 30 יום- 29.5 יום.
עובדה זו מחזקת את הסברא שהחודשים בפרשתנו לא נמנו על פי שנות העולם בזמן משה רבנו, שחודש ראשון זה חודש ניסן אלא על פי יום הולדתו של נח.
כי אם הזמנים המצויינים בפרשתנו היו על פי זמנו של משה רבנו, אז היו צריכים לציין את התאריכים החודשיים שנהגו בזמן משה ו-150 יום לא היו חמישה חודשים בדיוק אלא חמישה חודשים ויומיים.
המילים "ותנחהתיבה בחודשהשביעי בשבעה עשר יום לחודש" גם מזכירות את שמו של נח ועניין המספר שבע, כפי שפירטנו, הן בפרשת "בראשית" והן בתחילת פרשתנו, וכן את עשרת הדברות-"כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ... וינחביום השביעי..." (שמות כ') ולאור מה שהזכרנו לפני מספר פסוקים, שהמילים-"ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישוכוהמים" מזכירות את היום הראשון לבריאה ש-"הארץ היתה תוהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", אז יש כאן שוב הקבלה לשבעת ימי הבריאה שהמבול בעצם החזיר את העולם למצב של תהו ובהו ובריאה חדשה, ונח מסמל את אדם הראשון שמקבל הזדמנות שנייה.
וכמו אדם שכלפיו נהג הצירוף "ה' אלוקים" בגן עדן, כי כלפי הנהגת אלוקים ייצג את כל האנושות וכלפי שם הוויה ייצג את תכלית הבריאה של קידוש החומר ויחיד הסגולה, כך נח משמש בשני הכובעים, לכן גם המספר שבע שמייצג את הנהגת אלוקים וגם המספר עשר שמייצג את הנהגת שם הוויה משמשים בו לחלופין (כי נח דור עשירי לאדם הראשון ובמאה השביעית לחייו התחיל המבול).
ואכן בפסוק הבא משחק דווקא המספר עשר-"והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי. בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים".
לכאורה מה חשוב לנו לדעת שנראו ראשי ההרים, הרי ממילא אף אחד לא יכול לראות זאת, כי רק בעוד ארבעים יום יפתח נח את חלון התיבה כפי שנראה בפסוק הבא, אז לשם מה מספרת לנו התורה שבראשון לעשירי נראו ראשי ההרים?
אז ראשית לפי מה שהסברנו לגבי המספר שבע, כאן מצויין המספר עשר שמציין את הנהגת שם הוויה-"העשירי יהיה קודשלה'" (ויקרא כ"ג) כי אמנם כל עולם החי מצא מנוחה בחודש השביעי, אך תכלית הבריאה, שזה רצון שם הוויה, מתבטאת דווקא באדמה שצריך לקדשה, וזו נראתה לראשונה בראשון לחודש העשירי כשנראו ראשי ההרים, כי עד אז שום אדמה לא נחשפה מתוך המים ורק כעת שנראו ראשי ההרים יכולה להתחיל מחדש העבודה של האדם לקידוש יסוד העפר.
ואכן מרגע שמוזכר המספר עשר ששייך לשם הוויה, מיד מוזכר גם המספר 40 ששייך לשם הוויה כפי שפירטנו לעיל-"ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה". שזה מזכיר את מעמד עשרת הדברות, שמיד לאחריו עלה משה אל הר סיני לארבעים יום וארבעים לילה לקבל את הלוחות.
בעיון בתאריכים יוצא שמשבעה עשר לחודש השביעי עד הראשון לעשירי, שאז נראו ראשי ההרים- ירד מפלס המים בלפחות 15 אמה (אם מתייחסים לראשי ההרים הכי גבוהים), כלומר במשך חודשיים ו-14 יום ירד המפלס ב-15 אמות, כלומר במשך 74 יום ירדו 15 אמות בלבד. כי מסתבר שראשי ההרים המדוברים הם בסביבות התיבה בהרי אררט, שזה מה שמעניין את נח ויושבי התיבה ולא ראשי ההרים בדרום אמריקה.
אם כך בהתחשב בגובה הרי אררט, זה בסביבות למעלה מ-5000 מטר מגובה פני הים בימינו, אז נותר עדיין למפלס המים לרדת מעל 5000 מטר. אם נקח בחשבון שבראשון לחודש הראשון לשנת 601 לחיי נח-"חרבו המים על הארץ"-יוצא שבמשך שלושה חודשים, שמהראשון לעשירי עד הראשון לראשון, ירד המפלס ב-5000 מטר, כלומר במשך 90 יום ירד 5000 מטר, בעוד שכפי שראינו שבמשך 74 יום ירד רק ב-15 אמות שזה 7.5 מטר והדבר אומר דרשני.
כי 7.5 מטר במשך 74 יום ניתן לתלות באידוי טבעי על ידי חום השמש למרות שגם זה באקלים של ימינו בלתי סביר, שזה בדרך כלל מטר בשנה , כפי שרואים בכנרת (למרות שאין מה להשוות את כמות המים בכנרת לכמות שהקיפה אז את כדור הארץ) אך ייתכן שאז בזמן המבול עוצמת הקרינה של השמש ותנאי האקלים ששררו בעקבות המבול אפשרו כמות כזו של התאיידות מהירה יחד עם חלחול איטי באדמה. אך 5000 המטר שנעלמו תוך 90 יום, חייב להיות שהתנקזו בבת אחת לתהומות רבה שהזכרנו שנוצרו בעקבות היבקעות קליפת כדור הארץ ויצרו אוקיינוסים חדשים שלא היו קודם וכנראה כובד המים העצום לחץ על שכבות קרקע שהתמוטטו לפתע ופתחו פתח אל אותן תהומות, דבר שאיפשר ניקוז מהיר של כמויות המים העצומות.
המילים-"נראו ראשי ההרים" ניתנים להתפרש כ"נראו" באופן אמיתי, כלומר נחשפו מתוך המים וניתן להתפרש כי נראו על ידי יושבי התיבה דרך החלון שבגג התיבה בתנאי שנחה באופן משופע על צלע ההר, ואז יוצא שהתיבה לא נחה על ראש ההר הכי גבוה, אלא על אחת משלוחות הרי אררט, ואם כן המפלס ירד עד החודש העשירי בהרבה יותר מ-15 אמות, כך שיושבי התיבה יכלו לראות את ראשי ההרים שמסביבם מתוך התיבה.
המילים-"והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי" משמע שרק עד החודש העשירי היו הלוך וחסור וזהו, אחר כך לא היו הלוך וחסור?! ואכן לאחר מכן לא מופיע הביטוי-"המים היו הלוך וחסור" עד הראשון לחודש הראשון שאז "חרבו המים מעל הארץ", אלא רק-"בראשון באחד לחודש חרבו המים מעל הארץ".
דבר זה מחזק את הסברא שעד החודש העשירי המים היו הלוך וחסור באיטיות מרובה כפי שראינו 15 אמה ב-74 יום, אך לאחר מכן כבר לא היו-"הלוך וחסור", אלא בבת אחת נפתח איזשהו מחסום קרקעי, והמים החלו לרדת בעוצמה מהירה, ולא הלוך וחסור הדרגתי כזה כמו שמקודם.
התאריך "בעשירי באחד לחודש" מעורר שאלה מדוע יש צורך להדגיש שבאחד לחודש העשירי נראו ראשי ההרים, מה המיוחד באחד לחודש דווקא? כי עד כה במבול התאריך בחודש היה 17. בתחילת המבול- 17 לחודש השני, ובמנוחת התיבה 17 לחודש השביעי, ופה פתאום אחד לחודש?
וכן שוב מופיע באחד לחודש לקמן בזמן שחרבו המים מעל הארץ בראשון באחד לחודש, ואז הסיר נח את מכסה התיבה. תאריך נוסף חשוב זה 27 לחודש השני בשנת 601 לחיי נח, שאז יבשה הארץ, ונאמר לנח לצאת מהתיבה, אז יוצא כך: ב-17/02/600התחיל המבול ונכנסו כולם לתיבה, ב-17/7נחה התיבה על הרי אררט (באה גם מנוחה ליושבים בה) וב-27/2/601 יצאו מן התיבה, יוצא שלעניין התיבה והאנשים בתוכה ובעלי החיים יש עניין במספר שבע בעיקר- 17, 27, ולגבי היגלות פני האדמה בלי קשר לתיבה, משחק המספר 1 ובריבוי 10, וב-1/10 נגלו ראשי ההרים, וב-1/1/601-"חרבו המים מעל הארץ", כלומר נגלתה לחלוטין האדמה (גם אם עדיין הייתה רטובה עד 27/2 שאז היתה יבשה לחלוטין).
וזה מחזק את העניין שהנהגת אלוקים שאחראית על קיום החיים הכללי על פני כדור הארץ, המספר שבע השייך לה חוזר שוב ושוב וקשור לתיבה ולנמצאים בה. והנהגת שם הוויה שעידון האדמה וקידושה על ידי האדם הוא תכלית רצונה, מספרה 10 ו-1, שנאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד), כן "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (שמות ו').
כמו כן האחד לחודש זה הזמן שבו מתכסה הלבנה ובו נולדת מחדש, ולכן נקרא החודש- חודש, על שם חידושה של הלבנה כל 30 יום, בזמן זה הירח והשמש נמצאים על אותו קו כלפי כדור הארץ, ולכן מצטרף כח המשיכה של הירח לכח המשיכה של השמש (2/5מכח המשיכה של הירח) ומשפיע על גאות מרבית של הים על פני כדור הארץ (פער מירבי בגובה פני הים בין        גאות לשפל) קל וחומר בזמן המבול שמעטה המים שהקיף את כדור הארץ היה עצום וכמובן שהושפע בהתאם על ידי כוחות משיכה אלו, דבר המסביר את נקודות הזמן האלו להשפעה על ירידת מפלס באופן חד, או עלייתו באופן חד.
לכן דווקא באחד לחודש מוזכרים חשיפת ראשי ההרים והתגלות פני האדמה.

וַֽיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שׇׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃ וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖המִן־הַתֵּבָֽה׃ וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃ וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔הוְלֹֽא־יָסְפָ֥השׁוּב־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃ וַֽ֠יְהִ֠י בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ההַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%97_%D7%99%D7%93וּבַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃

"ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה"
מקץ ארבעים יום, ממתי? האם מזמן מנוחת התיבה, ב-17/7 , ואז יוצא שפתח את חלון התיבה ב-27/8שזה ארבעים יום לאחר מנוחת התיבה, או שארבעים היום מתחילים ב-1/10 (גילוי ראשי ההרים) ונגמרים ב-10/11 כלומר שפתח את חלון התיבה בעשירי לחודש ה-11?
בשני המקרים, מדוע חיכה נח ארבעים יום לפני שפתח את חלון התיבה, למה לא לפני ולמה לא אחרי, מדוע דווקא ארבעים יום?
חלון התיבה זה יכול להיות רק הצהר המוזכר בבניית התיבה-"צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה"- ששם הסברנו שהצהר נעשה בגג התיבה בגודל אמה על אמה, וכנראה היה עשוי מדלת עץ או דלת יהלום (כדי שיחדור אור לתיבה), כי לא מוזכר עוד פתח בבניין התיבה , למעט פתח התיבה שדרכו נכנסו והיה בצד התיבה ונסגר על ידי ה' בתחילת המבול וזה פתח גדול ולא חלון קטן כמו שמוזכר כאן, אז האפשרות היחידה שזה הצהר שנמצא בגג התיבה, ואם כאן כתוב שנח פותח את החלון, סימן שעד עכשיו החלון היה סגור ולא נפתח כל זמן המבול עד כה, ומדוע לא פתחו נח מיד בנח התיבה על הרי אררט, והרי עד אז התיבה היתה צפה על פני המים ויושבי התיבה הרגישו היטב את הטלטלה וכנראה סבלו ממחלת ים כתוצאה מהטלטולים, דבר שמלווה בסבל נורא, גם לבני אדם וגם לחיות, של בחילות והקאות, והעול שמוטל על נח ובניו בטיפול בחיות ובתזונתן ובהוצאת הצרכים ונקיון התיבה מהפרשות ולכלוך, כדי שלא יתפשטו מחלות ומגפות, וודאי דרש עבודה קשה סביב השעון, כי יש יצורי לילה ויש יצורי יום, והיו צריכים לעשות משמרות בין שמונה האנשים שבתיבה במשך עשרים וארבע שעות ביממה לטפל בכל מקרה חרום שמתעורר בתיבה, וכשנחה סוף סוף התיבה על הרי אררט ב-17/7באה רגיעה גדולה ליושבי התיבה, אך עדיין לא פתח נח את חלון התיבה, כי עדיין התיבה היתה מוקפת במים עד מחציתה והרגישו את הגלים מכים בתיבה מסביב.
ורק כאשר נראו ראשי ההרים ב-1/10, התיבה שהיתה בראש ההר התגלתה לחלוטין ולא הוסיפו גלי מים להכות בה, וברגע הראשון שהרגישו זאת יושבי התיבה הבינו שייקח זמן עד שיירד המפלס בצורה כזאת שניתן יהיה לצאת מהתיבה, ולכן ספר נח ארבעים יום מרגע זה, כלומר מ-1/10ולא מ-17/7 ! כי אז ב-27/8 עדיין לא נגלו ראשי ההרים ועדיין חשו את גלי המים מכים בתיבה ולא שייך אז לנסות לבדוק מה קורה מסביב, ורק לאחר שנגלו ראשי ההרים והרגישו הפסקה בגלים המכים בתיבה, אז היה שייך להתחיל לצפות לפתיחת החלון, וזה יצא ב-10/11, ארבעים יום לאחר גילוי ראשי ההרים, אך אם כן, מדוע חיכה נח דווקא ארבעים יום ולא פחות או יותר, כדי לפתוח את החלון ולבדוק מה קורה בחוץ.
וניתן לומר שהלא נח נצטווה פעמיים לגבי המבול, פעם אחת על ידי שם אלוקים ושם לא פורט בכלל משך המבול בכללו, כך שנח לא יכל לדעת כמה זמן ישהה בתיבה ומתי יסתיים המבול, למעט רמז קטן שאלוקים אומר לנח לקחת "מכל מאכל אשר ייאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאוכלה" (בראשית ו'), ולפי כמות האוכל ניתן לדעת לכמה זמן ישהו בתיבה, למרות שאלוקים לא אומר במפורש, כמה אוכל לאסוף, אך ניתן לאמוד בערך לפי המקום בתיבה שנועד לצורך האוכל- שטח שפנוי מבעלי חיים- כך שיש הגבלה לכמות האוכל שניתן לאגור, וכך שאפשר לשער בערך כמה זמן תימשך השהות בתיבה עד שייאזל המזון, וזה כנראה זמן המבול.
בפעם השניה שנח הצטווה על המבול, זה על ידי שם הוויה, ששם נאמר לו במפורש זמן של ארבעים יום וארבעים לילה ה' ממטיר על הארץ, אך לא נאמר עד מתי ישהו בתיבה לאחר סיום הגשם.
ולכן כיוון שהמספר היחיד שנאמר לנח בהקשר למבול זה 40, ממילא כאשר נחה התיבה ולאחר 74 יום נראו ראשי ההרים ופסקו המים להכות בתיבה. מכאן והלאה סופר נח 40 יום שלדעתו ייקח למים לסגת מעל הארץ כפי ש-40 יום לקח להם להציף את פני האדמה.
כמו כן, מרגע מנוחת התיבה עד שנגלו ראשי ההרים המים הלכו הלוך וחסור באטיות כפי שהסברנו 15 אמה ב-74 יום, וברגע שנגלו ראשי ההרים ב-1/10, פתאום חלה נסיגה מהירה במפלס המים, כפי שהסברנו לעיל, וודאי שרעש המים הנסוגים בעוצמה נשמע היטב מתוך התיבה, דבר שהזכיר את תחילת המבול שהתחיל בעוצמה ונמשך ארבעים יום, אז גם כאן ספר נח ארבעים יום מרגע נסיגת המים המהירה עד שנפסק הרעש ואז פתח את חלון התיבה לבדוק את המצב .
לגבי המילים-"ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה" לכאורה המילים "אשר עשה" מיותרות, ברור שעשה אותו ביחד עם כל בניית התיבה, וכן מדוע לא נאמר את הצהר אשר עשה, הרי מדובר על הצהר שהצטווה לעשות, אז למה השינוי מצהר לחלון? וכן אם זו הפעם הראשונה שפותח את חלון התיבה, מהיכן נכנס אוויר לתיבה בכל 264 הימים שעברו מאז תחילת המבול עד יום זה שפתח את החלון, וכן מה עשו עם כל האשפה והזבל שהצטברו בתיבה בימים אלו, ומה עם פינוי הצרכים של בני האדם וכל החיות, שהיה הכרח לפנותם כל יום כדי שאפשר יהיה לשרוד בפרט בזמן הטלטולים שגרמו הקאות ובחילות ושאר מחלות לכל החיות ולבני האדם?
ובפרט אם הצהר היה סוג של אבן טובה שקופה שנועדה לאור (מלשון צהריים) כפי אחת האפשרויות שהסברנו לעיל, אז מה שייך לפתוח אותו, הרי הוא קבוע ולא ניתן לפתיחה?
וניתן לומר שהחלון המדובר פה איננו הצהר שהצטווה על ידי אלוקים, שהוא באמת נועד רק לאורה, ולכן צווה לעשות בגג התיבה שמשם נכנס האור ("ואל אמה תכלנה מלמעלה"), אך ייתכן שבזמן המבול, לאור הצורך בחלון לאוורור ולהוצאת הצרכים, עשה נח חלון בדופן התיבה בצד הקרוב לסוף גובה התיבה (כדי שלא ייכנסו המים), לכן נאמר כאן-"את חלון התיבה אשר עשה", כלומר שעשה מעבר למה שנצטווה, ועשה מעצמו לצורך אוורור , ודרך שם, במשך כל זמן המבול היה מוציא את הזבל והאשפה שהצטברו. וכעת פתח את החלון הזה לצורך בדיקת מצב המים בחוץ, ואין זו הפעם הראשונה שפתח את החלון , רק שבפעמים הקודמות עשה זאת לצורך אוורור ופינוי האשפה, וכעת עשה זאת לצורך שליחת העורב והיונה, ולכן נאמר כאן לראשונה-"ויפתח נח את חלון התיבה" כי זה קשור לפסוק הבא של "וישלח את העורב", ולצורך כך נאמרה הפתיחה הזו ולא שזו הפעם הראשונה שפתח את החלון כפי שהסברנו.
"וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. וישלח את היונה מאיתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה"
ראשית, מדוע בשליחת העורב לא נאמרה הסיבה לשליחתו, ובשילוח היונה נאמרה הסיבה-"לראות הקלו המים"?
שנית, מדוע ביונה נאמרה המילה "מאתו", ובשילוח העורב לא נאמרה מילה זו? ועוד מה פירוש שהעורב יצא "יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ", הרי המים התייבשו רק ב-27/2, כלומר רק בעוד 97 יום , אז האם במשך 97 יום יצא העורב יצוא ושוב? ומתי שלח נח את היונה? כמו כן מה פירוש הביטוי-"הקלו המים מעל הארץ", האם פירושו שנראתה היבשה או שעדיין יש קצת מים אך אפשר לצאת כבר מהתיבה?
ובכלל הרי נח יוצא מהתיבה רק לאחר ציווי אלוקים לצאת, אז מה זה משנה לו אם קלו המים או לא, ממילא לא יוכל לצאת עד שיצטווה?
כמו כן, מדוע שולח קודם את העורב שזה עוף טמא ויש מסוגו רק זוג אחד זכר ונקבה ויש סכנה שימות וייכחד המין הזה, ולא שולח ישר את היונה שהיא עוף טהור ויש מסוגה שבעה זוגות, כך שאין סכנה שייכחד המין?
וכן מדוע דווקא יונה שהיא היחידה מכל העופות שראויה לקרבן לבני ישראל?
כמו כן, לגבי העורב נאמר לשון זכר ולגבי היונה נאמרה לשון נקבה, האם זה בגלל שאצל העורב שלח את הזכר ואצל היונה שלח את הנקבה, ואז נשאלת השאלה מדוע השינוי, או שמין היונה בכללו זה לשון נקבה- בין זכר ובין נקבה, ומין העורב בכללו זה שם זכר- בין זכר ובין נקבה, ואין מושג של עורבת כמו שאין מושג של יון?
כמו כן, אצל היונה נאמר-כאשר לא מוצאת מנוח לכף רגלה-"וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיבה" ואילו אצל העורב לא נאמר לשון זו, ונדמה שהעורב יוצא יצוא ושוב ללא שום עזרה מצד נח?
כמו כן, מדוע לא יצא נח בעצמו מחוץ לתיבה על מנת לבדוק את השטח מסביב, הרי במקום שעמדה התיבה כבר היה יבש, כי כבר ארבעים יום לפני כן נראו ראשי ההרים והתיבה הרי נחה על ראש הר, אז יכל נח לצאת בעצמו ולרדת בהר עד מקום שמפלס המים ירד ולראות כמה נשאר אם בכלל, והרי גם העורב וגם היונה מעופם קצר ולא יכולים לעוף למרחקים ארוכים בלי לנוח באמצע, סימן שרצונו של נח היה לדעת אם יבשו המים באזור מסביב לתיבה ולא בארץ מרחקים, כי לשם כך היה שולח את הנשר שמסוגל לעוף מרחקים ארוכים בלי מנוחה.
ואם כן גוברת השאלה מדוע לא יצא נח בעצמו מן התיבה וממרומי ההר יכל לראות למרחק די גדול אם קלו המים מעל הארץ, הרבה יותר ממעוף יונה או עורב?
או יכל לשלוח אחד מבניו שיעשה סיור באזור סביב התיבה לראות את מצב המים, ומדוע כל הטירחה עם העופות?
לגבי העורב, הביטוי הוא-"עד יבושת המים מעל הארץ", ואילו אצל היונה הביטוי הוא-"הקלו המים מעל פני האדמה", מדוע השינוי בין "הארץ" ל-"פני האדמה"? וכן מה פירוש הביטוי-"הקלו המים"? לא מובן, כאילו המים הכבידו עד כה על האדמה, והיונה צריכה לבדוק אם הם קלים עכשיו על פני האדמה, מדוע לא לומר "היבשה האדמה" או "החרבו פני האדמה"? ומה עוזר לנח אם המים רק קלו אם עדיין האדמה מוצפת במים?
"ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התיבה כי מים על פני כל הארץ, וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיבה".
היה צריך לומר אחרת-"ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כי מים על פני כל הארץ ותשב אליו אל התיבה" כי הרי הסיבה שלא מצאה מנוח זה בגלל המים של פני כל הארץ ולכן שבה אל התיבה.
ועוד, למה צריך נח לשלוח ידו ולקחת אותה ולהביא אותה אליו אל התיבה, וכי לא יכלה לעשות זאת בעצמה- להכנס לתיבה דרך החלון כמו שעשה העורב ללא עזרת נח שנאמר –"ויצא יצוא ושוב" ולא מוזכר שנח עזר לו לחזור לתיבה? ומדוע בפעם השניה ששלח את היונה וחזרה עם עלה זית בפיה, שם לא נאמר-"וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיבה", אלא בקיצור-"ותבוא אליו היונה", ומה השתנה מהפעם הראשונה?
כמו כן, מדוע יש חזרה על המילים "אל התיבה", הלא ברור שאם מביאה אליו זה לתוך התיבה?
ועוד, מה החידוש ש"מים על פני כל הארץ", הלא נח ידע זאת ורק רצה לבדוק אם קלו המים ולא אם נעלמו המים, וגם אם יש שכבה קטנה של מים, עדיין לא יכולה היונה לתת מנוח לכף רגלה! כמו כן, הלא הוא שלח אותה לראות-"הקלו המים מעל פני האדמה", ומדוע נאמר בפסוקינו "כי מים על פני כל הארץ", היה צריך לומר-"כי מים על פני כל האדמה", בהתאם לשליחות?
כמו כן, מדוע לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, הרי ראשי ההרים מסביב כבר נראו, זאת אומרת שיש יבשה ומדוע לא יכלה לנוח על ראשי ההרים, וגם אם נאמר שראשי ההרים היו רחוקים בשבילה, מדוע לא יכלה לנוח על גג התיבה עצמה, שוודאי היה יבש ממים כבר הרבה זמן מאז נוח התיבה על הר אררט שלושה חודשים קודם?
כמו כן, מה קורה עם העורב בזמן הזה, האם הוא ממשיך לצאת ולשוב? ומה הוא אוכל אם הוא לא חוזר לתיבה? והמילה-"וישלח ידו ויקחה"- מדוע נאמר וישלח ולא ויושט ידו שיותר מתאים כאן, והסגנון קצת מזכיר את בת פרעה כשמוצאת את משה ביאור-"ותשלח את אמתה ותקחה"- שלפי המדרש אמתה זה ידה, אך לפי הפשט זו המשרתת שלה, וזה מובן כי שולחים את מישהו ולא את היד שלנו? אך זאת ניתן לתרץ, שסגנון זה נמצא מספר פעמים בתורה, כגון בעקידה-"וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו" (בראשית כ"ב), וכן-"וישלח דויד את ידו אל הכלי" (ש"א י"ז), וכן אצל אלישע הנביא בנס הגרזן שצף על המים-"וישלח ידו ויקחהו" (מלכים ב'-ו').
אך עם כל זאת קשה לא לשים לב לחזרת המילה "וישלח" בכל הקטע הנוכחי-"וישלח את העורב", "וישלח את היונה", "וישלח ידו", "ויוסף שלח את היונה", "וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד", אז מרוב שנח התרגל לשלוח כל מיני דברים, אז גם פעולה פשוטה של הושטת יד, נאמרה בלשון שליחות. אולי בגלל תחושת השליחות של נח שעל כתפיו מוטל כל המשך הקיום האנושי והעולמי.
ואגב מילים חוזרות- המילה "מנוח" שהיונה לא מצאה לכף רגלה מזכירה לנו את-"ותנח התיבה... על הרי אררט", וכמובן שאת נח עצמו, ומלמדנו שהתיבה נחה על הרי אררט בצורה הכי רגועה שאפשר ולא נתקלה בראש ההר ונעצרה בזעזוע גדול שהיה יכול לרסק את התיבה על יושביה, אלא עם תחילת רדת המים ירדה במנוחה על מקום שהתאים להפליא לבסיס התיבה ולא גרם לפירוקה וזה חסד משמיים.
"ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויוסף שלח את היונה מן התיבה"
המילה "ויחל" היא משורש י.ח.ל ולא משורש ה.ח.ל (שפירושה התחיל) והשורש י.ח.ל מתפרש בתנ"ך לפעמים כקיווה, ציפה ופעמים כחיכה-"כלו עיניי מייחל לאלוקי" (תהילים ס"ט)- ששם פירושו ציפייה ותקווה, ואילו לגבי שאול שחיכה לשמואל כתוב: "ויוחל שבעת ימים למועד" (שמואל א' י"ג)- ששם זה במובן של לחכות.
אך בפרשתנו כנראה ששתי המשמעויות נכונות, כי נח חיכה עוד שבעה ימים בטרם שלח את היונה שוב (האם זאת אותה יונה?) וגם בתוך זמן זה ייחל לה' שיורה לו מה לעשות וקיווה אולי ייחסך ממנו כל הבדיקות ויקבל הנחיה משמיים לצאת מן התיבה, אך כאשר נכזבה תוחלתו, שלח את היונה, והשאלה היא למה דווקא חיכה שבעה ימים ולא ארבעים יום כמו שנאמר למעלה, שמקץ ארבעים יום פתח את חלון התיבה? וכן מה פירוש המילה "אחרים"? הרי בין זמן שליחת העורב לשליחת היונה לא מוזכר שחיכה בכלל, ולכאורה באותו יום שלח את היונה, אז מה שייך לומר "שבעת ימים אחרים"? וכן המילה "ויוסף" מיותרת. ויכל לכתוב "וישלח את היונה שנית"?
"ויוסף" משמע כאילו בשמיים לא מרוצים מכך- כמו לגבי יוסף ואחיו, שכל פעם שסיפר להם את חלומותיו נאמר-"ויוסיפו עוד שנוא אותו" (בראשית ל"ז) וגם יוסף עצמו, לאחר שסיפר חלום ראשון וראה את תגובתם של אחיו מוסיף שוב לספר להם את החלום השני, למרות שברורה התוצאה (שיוסיפו עוד לשנוא אותו).
אז גם כאן משמע שמשמיים כועסים על נח שלא בוטח בה' ולא מחכה בסבלנות לציווי לצאת, ועושה בדיקות משלו, וכשהן נכשלות, מוסיף שוב על איוולתו ושולח שוב את היונה, והמעניין הוא שבפעם השלישית ששולח את היונה כתוב-"ולא יספה שוב אליו עוד" כאילו מחזירים לנח- אתה מוסיף לשלוח ואנחנו לא מוסיפים לשוב אליך, ולא מאפשרים לך יותר בדיקות, ואכן לאחר מכן נח כבר לא שולח שום ציפור לבדוק, ומחכה בסבלנות יותר מחודש.
כלומר בפסוקנו יש מצד אחד, נסיון של נח להתאפק ולייחל לה' (לאחר שנסיון היונה נכשל), אך לאחר שבעה ימים הוא כאילו נשבר ושוב חוזר על הטעות ושולח את היונה, ולכן נאמר "ויוסף שלח את היונה", כאילו אומרים לו משמיים- לא למדת מהפעם הראשונה, ועכשיו אתה מוסיף?
ובאמת מדוע נח שולח את היונה שוב, הרי יש פה סכנה לחייה, אם מקור ואם מטביעה במים כתוצאה מאפיסת כוחות, ואם מזיהומים ומחלות שנמצאים באוויר ובמים.
ואמנם מהעוף הטהור היו שבעה זוגות, אך כל אחד חשוב בשביל ההמשך, ולא סתם ה' ציווה על לקיחת שבעה זוגות, ובכלל מדוע מותר לנח לשלוח בעלי חיים מן התיבה ללא אישור משמיים, הרי כל עוד ה' לא אמר לו לצאת, נשאר הציווי-"בא אתה וכל ביתך אל התיבה", וכן-"מהעוף למינהו... יבואו אליך להחיות", אז כל עוד אין ציווי לצאת, גם בעלי חיים אסורים לצאת?
כמו כן, מדוע צריך לומר שוב "מן התיבה", הרי ברור שהיונה איתו בתיבה, מהפסוק הקודם, אז מדוע שוב לחזור על כך ששולח אותה מן התיבה? גם המילה "עוד" מיותרת-"ויחל עוד שבעת ימים אחרים", היה מספיק לומר-"ויחל שבעת ימים וישלח את היונה שנית", כמו כן, האם מדובר באותה יונה, ואם כן מדוע? הרי יש לו שבעה זוגות יונים בתיבה ומדוע לא להחליף? וכן האם מדובר ביונה מסוג זכר או נקבה?
אמנם לשון הכתוב בלשון נקבה-"ולא מצאה היונה", "ותבוא אליו היונה", אך יתכן שזה בגלל שכל המין מכונה בשם נקבה ולא בגלל שהיונה שנשלחה היתה נקבה? כמו כן, מה קורה עם שאר בעלי החיים בתיבה, האם לא מאבדים את הסבלנות, מילא כל זמן שהתיבה היתה מטלטלת במים מובן שלא התחשק לאף אחד לצאת, אך מרגע שנחה התיבה בחודש השביעי, כבר עברו שלושה חודשים, בלי תזוזה, וודאי שגם לחיות נמאס מהציפייה לשום דבר בעיניהם, והאם לא ניסו חלק מהחיות להתמרד ולנסות לצאת, בפרט כשרואים שהעורב והיונה יוצאים וחוזרים? וכן מה קורה בעניין המזון והמים בתיבה, האם לא החלו להרגיש מחסור במזון ובמים?
כמו כן, כיצד נח מחשב את הימים (בתחילה ארבעים יום ועכשיו שבע), אם אין יום ולילה, אלא רק יום תמידי (כפי שהסברנו לעיל שכדור הארץ הפסיק להסתובב סביב צירו כתוצאה מהמכה שקיבל מהכוכבים מכימה, או שמסתובב מצפון לדרום במקום ממזרח למערב, דבר שמוכח מלאחר המבול, שה' אומר שמעכשיו והלאה-"יום ולילה לא ישבותו" סימן שבזמן המבול כן שבתו), הרי לא היו אז שעונים כמו בימינו, ושעון שמש לא שייך בתוך התיבה? ואולי היה לו שעון חול ועל פיו חישב את הימים.
"ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ"
יש לשים לב, שבשליחות זו השנייה, לא נאמרו המילים-"לראות הקלו המים מעל פני האדמה" כפי שנאמרו בשליחות הראשונה, אלא סתם-"ויוסף שלח את היונה" ואולי בגלל שזו אותה יונה ששלח בראשונה, לא הוצרך לומר זאת שוב.
פה נאמר שהיונה באה לתיבה "לעת ערב", אז ראשית לא נאמר מתי שולחה היונה, אם בבוקר ואם בצהריים, כך שנדע כמה זמן שהתה מחוץ לתיבה, אך מסתבר שזה היה באותו יום ששולחה, כך ששהתה בחוץ לא יותר מ-12 שעות, והמושג "לעת ערב" לא ברור, הרי הסברנו שבזמן התיבה לא היה לילה, רק יום, אם כן מה פירוש "לעת ערב"? ואולי לכן כתוב "לעת ערב" ולא כתוב "בערב"- כי חזרה לתיבה לעת שאמור להיות ערב, אם היה ערב, והכוונה לתת לנו מושג של זמן ששהתה בחוץ, ומסתבר ששילחה לעת בוקר וחזרה לעת ערב, כלומר 12 שעות, וכיוון שפה לא מוזכר שלא מצאה מנוח לכף רגלה, אז כנראה שכן מצאה מנוח על עץ הזית שממנו הביאה את עלה הזית, וזה מוכיח שהצמחים לא נמחו לגמרי במבול, רק היקום (בעלי החיים), כפי שהסברנו לעיל.
"וידע נח כי קלו המים מעל הארץ"- מדוע לא "מעל פני האדמה" כפי שהיתה השליחות מלכתחילה?
לגבי המילה "טרף" מתחבטים כל המפרשים. כי לא כתוב טרף, ואז היה משמע מזון, כמו-"ותתן טרף לביתה" (משלי ל"א), אלא כתוב טרף עם שני קמצים. והמקום היחיד שדומה לכך זה ביחזקאל, לגבי משל הגפן והנשר-"וכל טרפי צימחה תיבש" (יחזקאל י"ז), ששם זה במשמעות עלי הגפן שיתייבשו מחוסר חיבור לקרקע, וכן כאן ניתן לומר שטרף זה עלה קטוף, שלא נחשוב שהיונה מצאה את העלה צף במים (ואם כן אין כאן הוכחה כלל לגבי מפלס המים אם ירד או לא) אלא צורת העלה העידה עליו שהוא נקטף על ידי היונה מן העץ, כך שיש הוכחה שמפלס המים ירד מתחת לגובה העצים, כך שיכלה היונה לקטוף עלה זית ולנוח על העץ.
אז כאן טרף במשמעות עלה זית שנטרף על ידי היונה מן העץ יחד עם הענף, כך שניתן לראות שלא מצאתו צף במים. לכן נאמר-"וידע נח כי קלו המים", כלומר ידע בוודאות מצורת העלה וצורת קטיפתו שהיה מחובר לעץ. ואם כן, יש הוכחה שמפלס המים ירד משמעותית. אך נותר לברר, מה זה משנה לנח מצב המים, הרי ממילא זה לא גורם לו לצאת מהתיבה עד שיקבל הוראה על כך משמיים כפי שהסברנו?
פה לא מוזכר שנח שולח ידו ולוקח את היונה אליו לתיבה, ומדוע לא, הרי בפעם הראשונה זה כן נאמר?
וניתן לומר ולתרץ בכך גם את הפעם הראשונה, שבפעם הראשונה היונה לא מצאה מנוח לכף רגלה וחזרה אל התיבה וכבר היתה באפיסת כוחות, ואלמלא נח שלח מהר את ידו ותפס אותה, היתה נופלת מטה למים ומתה, ולכן נח שלח ידו ויקחה ויביאה אליו אל התיבה על מנת שתתאושש. כי גם כשהכניסה לתיבה, לא היה לה הכח לעוף למקומה הקודם בתיבה מרוב תשישות, ולכן נאמר-"ויבא אותה אליו אל התיבה"- כלומר לקח אותה בידו לתוך התיבה ושם דאג לה שתתאושש.
אך פה כיוון שמצאה מנוח לכף רגלה ולא היתה תשושה, יכלה להיכנס בעצמה לתיבה, ולכן לא מוזכר שנח שולח ידו ומביאה אל התיבה.
יש לברר מדוע הביאה היונה עמה עלה זית ולא אכלה אותו שם על העץ, האם הבינה את השליחות והביאה את עלה הזית אל נח כדי שיבין שקלו המים? אך קשה להאמין לכזו הבנה מצד יונה פותה שתבין שאם תביא עלה זית יבין נח שירדו המים ונחשפו ראשי העצים, וגם נח בעצמו, איך סמך על היונה שתוכל להוכיח לו שקלו המים, הרי לא יכולה לדבר וכן לא מבינה את דבריו ואת שליחותה?
וניתן לומר שבאמת נח, כששלח את היונה, לא ציפה שתבין את שליחותה, אלא מצד האינסטינקט שלה להביא אוכל לבן זוגה היונה, כפי שיונים עושות, תמיד תחזור עם משהו לאכילה, ולפי זה יסיק אם קלו המים- אם הצמח שתביא רטוב, סימן שמצאתו במים ואין הוכחה, אך אם תבוא עם צמח יבש, סימן שקלו המים, ולכן שלח דווקא יונה שמאכלה צמחים ועלים (ולא איזה שלדג שיביא לו דג שלא מהווה הוכחה שקלו המים אלא להיפך).
וברגע שהיונה אכן פעלה על פי טיבעה, וחפשה דבר מאכל לבן זוגה ומצאה את עץ הזית והביאה עלה זית קטוף בפיה, שכנראה גם היה יבש, אז זה היה הוכחה לנח שקלו המים, גם מצד ששהתה בחוץ הרבה יותר מדי זמן ליונה, אלא אם כן מצאה מקום מנוחה שמוכיח שקלו המים, כי אם היה שולח נשר שיכול לחוג הרבה זמן בשמיים, אין הוכחה שקלו המים, אך יונה שעל פי הגמרא בבבאבתראכג.-"רבי יהודה אומר בית ארבעה כורין מלא שגר היונה", ורש"י מסביר שגר היונה- מרוצת פריחתה פעם אחת. כלומר מרחק תעופה של יונה ללא מנוחה זה מקסימום 4 כורין- שזה 273 מטר על 273 מטר ובאלכסון 386 מטר. כלומר שיונה יכולה לעוף ללא מנוחה מרחק של 386 מטר ולא יותר, ולכן אם שוהה מחוץ לתיבה יותר ממספר דקות ולא חוזרת, זה הוכחה לנח שמצאה מנוח לכף רגלה או שמתה וטבעה, ואם חוזרת לעת ערב סימן שלא מתה אלא מצאה מנוח באזור שבקרבת התיבה- סימן שקלו המים, בפרט אם הביאה עלה זית טרף בפיה, שניתן להסיק שנחה על עץ זית.
וזו הסיבה שנח שלח מלכתחילה דווקא יונה ולא עוף אחר, כי בניגוד לכל העופות האחרים, רק היונה היתה מבויתת באותה תקופה והאדם גידל אותה בשובכים לצרכי ביצים ושליחויות של מכתבים כמו בימינו, ואם כן הכיר היטיב את תכונותיה וסגולותיה, ויכל לדעת בדיוק לאיזה מרחק יכולה להגיע ובכמה זמן, ושתלך להביא אוכל לבן זוגה, ולכן שלח דווקא יונה, אך עופות אחרים שלא מבויתים לא הכיר נח את תכונותיהן ולא יכל להסיק ממעופן דבר ולכן לא שלחן אלא רק את היונה (לגבי העורב ושליחותו נסביר בהמשך).
ויש לבדוק האם יתכן שהיונה השאירה גוזל בתיבה ולכן ידע נח שתחזור כמו יונות הדואר בימינו שגומאות מרחקים עצומים ויודעות לשוב לאותה הנקודה ממנה יצאו כדי לחזור לגוזל שהשאירו ויודעות לנווט את דרכן בצורה מופלאה, ואולי בגלל זה השתמש נח דווקא ביונה שיש לה יכולת ניווט לחזור לתיבה ולא לאבד את דרכה?
ודווקא הניגוד בעופות ליונה, זהו העורב, שנאמר בתהילים קמ"ז-"נותן לבהמה לחמה לבניעורב אשר יקראו"- ומסביר שם המצודת דוד על פי הגמרא בכתובות מ"ט: "נותן מזון לבני עורב הקטנים אשר יצעקו בעבור חסרון המזון וזהו על כי המה לבנים בקטנותם חוששים אבותיהם שאינם בניהם בעבור שינוי מראות הנוצות ואינם חוששים לזונם והקב"ה מזמין להם יתושים מתוך צואתם ואוכלים אותם" וכן אומר רש"י: "פירשו רבותינו שהוא אכזרי על בניו..."
אז רואים מכאן שיש פה שני הפכים, מצד אחד היונה שתבוא מקצה העולם לזון את גוזלה לעומת העורב שנוטש את בניו והקב"ה נדרש להאכילם.
ומצאנו בישעיה שמדמה את שיבת ישראל לארצם באחרית הימים ליונים שחוזרות לגוזליהן במהרה-"מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס') ואומר הרד"ק במקום "כי יותר יעופו מהרה בשובם אל קיניהם מפני שממהרות לשוב אל גוזליהם שהניחו, כדי להאכילם מאשר בפיהם", כלומר רואים שהיונים דואגות לאוכל גוזליהן יותר מלעצמן, ולכן בטח נח שהיונה תשוב במהרה לצורך גוזלה.
מעניין שלגבי העורבים מצאנו תיקון דווקא בזמן אליהו הנביא שנאלץ לברוח מאחאב ולהסתתר בנחל כרית אשר על פני הירדן ואומר לו ה'-"והיה מהנחל תשתה ואת העורבים ציוויתי לכלכלך שם... והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב ומן הנחל ישתה" (מלכים א' י"ז), ונשאלת השאלה למה דווקא עורבים שהם עוף טמא הם השליחים לפרנס את אליהו?
"מצודת דוד" אומר: "בכדי להעיר את רוחו לבל יתאכזר על ישראל בראותו כי העורבים האכזרים יחמלו עליו לכלכלו ואיך לא יחמול הוא על ישראל"- רואים מכאן שדווקא העורבים האכזרים על בניהם נשלחו לכלכל את אליהו התשבי, כדי לגרום לו לחמול על ישראל ולבטל את שבועתו שלא יהיה טל ומטר בגלל חטאי אחאב וישראל.
ומעניין שבפרשתנו על הפסוק "וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים" אומר רש"י: "מדרש אגדה, מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו..." ואומר בעל הטורים במקום: "יבשת-אותיות תשבי".
"וייחלעוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד"
בפעם הקודמת נאמר "ויחל עוד שבעת ימים" שפירשנו כהמתין וייחל וציפה שבעה ימים לציווי משמיים לצאת, וכשלא הגיע, שלח את היונה, וכעת כתוב אחרת- וייחל עם דגש חזק ביו"ד השניה שמצביע על בניין נפעל, ובעתיד יפעל ומשמעו ייפעל ע"י אחרים, וגם כאן, וייחל משמעו שאחרים ייחלו לו וגרמו לו שוב לשלוח את היונה. מי הם אחרים אלו? ייתכן בניו ונשותיהם ואשתו שייחלו כבר לצאת מהתיבה ולחצו עליו לשלוח שנית את היונה, למרות שנח עצמו הבין שצריך לחכות בבטחון לציווי ה' לצאת, ולא רצה לסכן שוב את היונה לחינם (ולכן כאן לא נאמר "ויוסף" כי זה לא מרצונו) או שלחץ בעלי החיים בתיבה שהתחילו לגלות סימני עצבנות ומרי, או שניהם ביחד- גם בעלי החיים וגם משפחתו ייחלו אליו לעשות פעולה כדי שייגמר חוסר הוודאות של ציפייה ממושכת לאחר נוח התיבה על הרי אררט, שאנחנו נמצאים כעת ב-17/11 , כלומר כבר ארבעה חודשים בדיוק התיבה נחה ללא תזוזה ובמחנק ובסרחון והאוכל והמים כבר לא מספיקים, והצפיפות של כל החיות והטיפול המתיש בהאכלתן ובנקיונן כבר בלתי נסבל, כך שהלחץ על נח לצאת מהתיבה גובר, ולכן נח מחזיק מעמד שבעה ימים ושוב שולח את היונה ב-24/11 , וכאן שוב לא נאמרות המילים "לראות הקלו המים מעל האדמה", כי כבר יודע נח שקלו המים מעל הארץ מהפעם הקודמת, אז למה שולח את היונה?
ואכן היונה לא חוזרת, האם טבעה ומתה או שמתה מאפיסת כוחות או שנמאסה עליה השהות בתיבה והשליחויות החוזרות ונשנות ופשוט התעופפה לה לעולם הגדול ונטשה את בן זוגה ואולי אף גוזליה.
וכפי שהזכרנו לעיל, יש פה לשון נופל על לשון "ולא יספה" כנגד "ויוסף שלח את היונה" כלומר, אתה מוסיף לשלוח אותי ואני לא מוסיפה לשוב יותר לתיבה, אתה ייחלת עוד שבעה ימים ואני לא אוסיף לשוב אליך עוד.
מכך שכתוב-"ולא יספה שוב אליו עוד"- משמע שהיונה לא מתה, אלא רק לא שבה אליו אל התיבה וכנראה הלכה לקנן על אותו עץ זית שמצאה בתחילה כי עדיין לא יבשה הארץ, וכנראה שגם מצאה לה גרגירים לאכול שצפו על המים כך שלא רעבה.
יש לנו פה שוב את המספר שלוש, שהתעכבנו עליו בתחילת הפרשה בהקשר של נח, כי שלוש פעמים נשלחה היונה בהפרשים של שבעה ימים בין פעם לפעם, כך שיש לנו את המספר שלוש ושבע שיוצרים עשר- כנגד שלוש אמות ושבע כפולות המוזכרות בספר יצירה וכנגד שלוש הספירות השכליות (כתר חכמה בינה), ושבע מידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות).
ושליחת היונה בפעם האחרונה היתה ב-24/11 , ולמרות שלא שבה היונה, אין נח יוצא מן התיבה, אז למה שלח אותה בכלל?! הרי עצם זה שלא שבה סימן שקלו המים או יבשו המים, אז מדוע לא יוצא מן התיבה, ואם מחכה לציווי ה' לצאת, אז מדוע שילחה בכלל?
"ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחודש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה, ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ".
ראשית, מדוע לא מוזכר כאן-"באחת ושש מאות שנה לחיי נח" כפי שמוזכר בתחילת המבול- "בשנת שש מאות שנה לחיינח" והתורה נוקטת סתם באחת ושש מאות שנה כאילו מדובר בתאריך של הבריאה ולא בשנות חייו של אדם פרטי.
וכן, "בראשון באחד לחודש", האם מדובר ביום הולדתו של נח, או בראשון לחודש ניסן, כפי שאומר ה' אל משה ואהרן-"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב)? או שייתכן שבאורח פלא יום הולדתו של נח חל בדיוק בראשון לחודש ניסן, ואז מתיישב הפסוק, הן לחיי נח והן לחודשי השנה הרגילים.
ויש לומר, כפי שכבר הכרענו לעיל, שבאמת החודשים בכל הפרשה, נמנים לשנתו של נח ולא לשנת העולם, והחודש הראשון המוזכר כאן איננו ניסן, אלא החודש הראשון להולדתו של נח והחודשים שלנו כיום התחילו להימנות כך רק ביציאת מצרים, בפסוק שהזכרנו לעיל-"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב), וכך גם משמע שם שזה היה חידוש ולא דבר שהיה נהוג בישראל למנות כך את החודשים, וזו הסיבה שעד יציאת מצרים, בכל ספר "בראשית", לא מוזכרים תאריכים שנתיים או חודשיים כלל בכל תקופת האבות, ורק כאן בשנת המבול מוזכרים תאריכים, אך הם לשנתו של נח, ולחיזוק הדבר אומר כאן הפסוק-"באחת ושש מאות שנה בחודש הראשון" ולא מזכיר "לחיי נח", כדי להדגיש שלגבי המבול נח היה כאדם הראשון, כי ממנו תתחיל שוב האנושות, ולכן חייו ושנותיו הם כעת קנה המידה לתיארוך, הן השנים והן החודשים, ולכן לא מוזכר "לחיי נח", אלא סתם שש מאות ואחת שנה, כאילו זה גילו של העולם, וכמו שהשנים סתם זה לחיי נח גם החודשים שנאמרים כאן סתם הם לחיי נח ולא חודשי השנה, כפי שנמנים מיציאת מצרים.
דבר זה מסביר גם מדוע דווקא ביום הזה החליט נח להסיר את מכסה התיבה (מבצע לא פשוט בכלל לשמונה אנשים בלבד) והלא כבר חלפו 36 יום מאז שולחה היונה בפעם האחרונה, ולא חזרה, אז מדוע דווקא ביום זה החליט להסיר את מכסה התיבה, ולא קודם ולא לאחר מכן?
אך אם כפי שהסברנו מדובר ביום הולדתו, אז אין ספק שמדובר בתאריך סמלי שיכול לקבל מתנה מלמעלה, כי הלא גם תחילת המבול מיוחסת לגילו ("ונח בן שש מאות שנה והמבול היה על הארץ") אז וודאי שגם סוף המבול יותאם לשנתו החדשה- 601.
אך באמת באותו יום נאמר-"חרבו המים מעל הארץ", ואז-"ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פניהאדמה". ולכאורה, מדוע השינוי-"הארץ", "האדמה", וכן מדוע בתחילה כתוב "חרבו המים" ובסוף "חרבו פני האדמה", משמע שזה לא אותו דבר, כי פה "חרבו" מתייחס על המים ופה על האדמה?
וכן, מה ההבדל בין "חרבו" ל-"יבשה הארץ" שכתוב בפסוק הבא- דבר שקרה רק חודשיים לאחר שחרבו המים, ומדוע לא יצא נח מהתיבה, כבר לאחר שהסיר את מכסה התיבה? ולשם מה הסיר את מכסה התיבה, הלא יכל לראות זאת מהחלון? כמו כן, איך הסיר את מכסה התיבה, הלא מדובר בלוח באורך 150 מטר על 25 מטר, דבר ששוקל הרבה יותר ממה ששמונה אנשים יכולים לשאת, ומסתבר שהסיר הכל במקשה אחת ולא פירק קרש קרש מגג התיבה, כי המילים "ויסר את מכסה", משמע שהסיר את הגג כמו שמסירים מכסה, ולא כתוב שפרץ את גג התיבה, אלא הסיר אותו בבת אחת. ומדוע לא פתח את פתח התיבה שדרכה נכנסו כולם בתחילת המבול ושהיה בצד התיבה ומיועד גם ליציאה?
וכן אם הסיר את מכסה התיבה, איך לא התעופפו החוצה כל העופות וכל שרצי העוף? ולא משמע שיצאו, כי בפסוקים הבאים אלוקים מצווה את נח לצאת ומזכיר גם את העוף, סימן שאף עוף לא יצא מעצמו, והאם זה היה נס, או שהעופות היו במדור התחתון או האמצעי שהיו מקורים גם לאחר הסרת מכסה התיבה ולכן לא יכלו לעוף החוצה, ואם כן, אז במדור העליון היו בני האדם (ולכן נח פותח את החלון שחייב להיות בקיר המדור העליון כדי שלא ייכנסו המים ומשם שולח את היונה והעורב) ואולי גם החיות הגדולות או הבהמות, ויותר מסתבר שהבהמות המבוייתות והכנועות היו עם בני האדם, שאין חשש שיתמרדו, וכמו כן, כפי שנסביר בהמשך, עזרו הבהמות להסרת מכסה התיבה על ידי רתימתם לחבלים אל תקרת התיבה ומשיכתם עד הסרת המכסה.
כמו כן, הבהמות והחיות הגדולות מייצרות הכי הרבה זבל וגם אוכלות הכי הרבה, אז מסתבר שהיו במדור העליון עם נח ומשפחתו, כך שפינוי הזבל וזריקתו דרך החלון שבמדור העליון, וכן האכלת הבהמות והחיות, היתה יותר נוחה מאילו היו במדור האמצעי והתחתון.
נותר לברר איך היה המעבר בין המדורים בתיבה, ואיך הגיעו החיות הגדולות למדור העליון?
מדרגות לא שייך, כי חיות ובהמות לא יכולות לעלות במדרגות או לרדת, מה שנשאר אפשרי זה סוג של כבש שעולה בשיפוע לקומה מעל, ודרכו היה המעבר של חיות ובני אדם לצורך האכלת החיות ופינוי הזבל. ואם נצא מנקודת הנחה שהכבש היה מונח לרוחב התיבה בקצה או באמצע (היכן שנמצא פתח התיבה שבצידה), יוצא שכבש באורך 32 אמות בגובה עשר אמות (גובה כל קומה בתיבה) הוא בשיפוע של 18 מעלות (בדיוק כמו השיפוע של כבש המזבח בבית המקדש) שיפוע מתון לחלוטין לכל בהמה חיה או אדם לעלות בו ללא כל קושי וללא סכנת החלקה (אמנם בבניית התיבה לא מוזכר ציווי על עשיית כבש בין קומה לקומה, אך זה מוכרח, אחרת לא היה אפשרי להאכיל את בעלי החיים במדורים התחתונים). כמו כן הכבש בין כל קומה איפשר כניסת אוויר צח מהחלון בקומה העליונה למדורים התחתונים.
המזון לכל קומה היה כנראה בתא סגור ליד הכבש, כך שבהאכלת החיות, בכל מדור לא היו צריכים נח ובניו לסחוב את האוכל במורד הכבש, אלא יכלו לקחתו בקלות בכל קומה ולחלקו לבעלי החיים.
עניין הכבש מוכיח גם את הנחתנו שנח עשה חלון לתיבה בקומה העליונה בדופן התיבה בסמוך לגג, כדי לפתחו לתחלופת אוויר ולזריקת הזבל מחוץ לתיבה, וזאת בנוסף לצהר שבגג התיבה שנועד להאיר, ועליו נצטווה בפירוש, אך את החלון עשה בלי שנצטווה, כי הוא מוכרח כמו הכבש שלא נאמר לו עליו כלום, אך מוכרח שהיה, ומה שברור מאליו לא הוצרך אלוקים לצוות את נח עליו, כפי שלא ציווהו על מקום כל חיה בתיבה ומקום המזון והשתייה.
ואכן גם מתרגום אונקלוס משמע שהצהר והחלון הם שני דברים שונים, כי בציווי הצהר מתרגם אונקלוס: "נהור תעביד לתיבותא" משמע שהצהר נועד רק לאורה, כי המילה "נהור" זה אור בעברית, משמע שהיתה שם אבן יהלום שקופה בגודל אמה על אמה לצורך כניסת אור מבחוץ והיא היתה בגג התיבה.
ולגבי החלון, מתרגם אונקלוס: "ופתח נח ית כוות תיבותא די עבד", כלומר כוות בארמית זה חלון, ולא מתרגם כפי שתירגם את המילה צהר-נהור, סימן שמדובר בשני דברים שונים כפי שהסברנו, וחלון זה משורש ח.ל.ל, כלומר חלל בקיר שדרכו נכנס אוויר ולא משורש מאור, כפי שמשתמע מהמילה צהר- מלשון צהריים ויצהר שמשמעותם אור.
כמו כן, מוכרח להיות שבכל קומה היה סוג של פרוזדור שמשני צידיו נמצאו תאים סגורים ("קנים תעשה את התיבה") עם פתח בכל תא להאכלת החיות ולהוצאת ההפרשות, כי בלי פרוזדור לא היה מתאפשר מעבר לנח ובניו לצורך האכלת החיות ופינוי האשפה.
כמו כן, מוכרח להיות שלפחות החיות והבהמות נכנסו לתיבה, כשהיו גורים קטנים זמן קצר לאחר שנגמלו מאמותיהן ולא היו זקוקים להן יותר, אך עדיין הם מספיק קטנים כדי לתפוס כמה שפחות מקום בתיבה, וכן על מנת שלא יגיעו לבגרות ויווצר מצב של הולדת צאצאים בתיבה, דבר שיגביר את הצפיפות וגם המזון הקצוב לא יספיק לכולם.
אך לגבי העופות והרמשים זה לא מחויב, כי כל עוד שהעוף קטן ממדים הוא זקוק לאמו להאכלתו וללימוד התעופה ולכן לא יכל להיכנס לתיבה בתור גוזל, וגם גודלם לא כל כך תופס מקום, קל וחומר הרמשים והחרקים.
אמנם יש הרבה חרקים שלא חיים מעבר למספר ימים כמו פרפרים וכדומה, אז אצלם מוכרח להיות שכן התרבו בתיבה, אחרת בסוף שנת המבול לא היו נשארים חרקים מאותו המין על מנת לצאת לעולם.
כעת נותר ליישב את כל השאלות שהעלינו בעניין העורב והיונה, ושאר השאלות, החל מפתיחת החלון ועד יבושת הארץ.
ראשית יש לזכור, שכשאלוקים אמר לנח שעתיד להביא מבול על הארץ, לא נאמר לו כמה זמן זה יימשך, וגם כשאמר לו לקחת מכל מאכל אשר ייאכל ולאגור בתיבה, לא נאמר לו איזה כמות אוכל ושתיה עליו לאגור ולכמה זמן, וכאשר שם הוויה אמר לנח שעוד שבעה ימים-"אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" וזהו, עדיין לא יכל נח לדעת כמה זמן לאחר ארבעים היום ייאלץ להישאר בתיבה עד שירדו המים ותיבש הארץ, וגם אם יוכל לצאת מהתיבה על פי שיקול דעתו או שצריך לחכות לציווי ה' לצאת, ונח גם לא שאל, כי בטח בה' והתהלך בתמימות עם אלוקים.
וכנראה אגר בתיבה כמות מזון ומים ככל שנותר מקום לאחר שחישב את מקום החיות ובני האדם ולא חשך שום מקום פנוי בתיבה והכל מילא במזון ומים, אך יש גבול בכזאת תיבה, לכמות המזון שיכול לאגור, ולכן סמך על ה' שנתן את מידות התיבה שזה יספיק לשהותם בתיבה.
וכמובן שהמזון שנאגר היה צמחוני לחלוטין לכל בעלי החיים, כפי שהראינו בפרשת "בראשית" שגם החיות הכי פראיות, עד המבול אכלו רק ירק עשב ולא בשר חיות אחרות כמו שנאמר ביום השישי לבריאה-"ולכל חית הארץ ולכל עוף השמיים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאוכלה ויהי כן" (בראשית א'), לכן לא היה חשש בתיבה שהחיות יטרפו את הבהמות או את העופות (לדגים לא נאסר לאכול דגים אחרים כי הם מיסוד המים המעודן ורק לחיות הארץ ועופות השמיים שהם מיסוד העפר נאסר כל בשר שהוא עד המבול).
ולכן ניתן היה לפזר את הרמשים והעופות בין החיות והבהמות ללא חשש שיטרפו, וכך לנצל כל מקום פנוי בתיבה, שתפסו בעיקר בעלי חיים גדולים. שלהם יוחדו הקינים בתיבה ובכל קן היה מספר מיני חיות (שלא יכולים להזדווג ולהביא צאצאי כלאיים) וביניהם רמשים ועופות.
למעט בקומה העליונה ששם לא פוזרו עופות בין החיות והבהמות, כפי שהסברנו, כדי שכשיסיר נח את מכסה התיבה לא יתעופפו להם העופות והחרקים החוצה לפני הזמן, וכנראה שהחיות והבהמות היו בכל שלוש הקומות כדי לנצל כל מקום פנוי.
לגבי העופות כדי שלא יזדווגו ויביאו צאצאים, ניתן לשער שהופרדו הזכר והנקבה מכל מין והושמו כל אחד בתא אחר עם בהמות וחיות (כי לגבי החיות והבהמות כפי שהסברנו, הוכנסו כשהם גורים כך שעוד לא הגיעו לבגרות וייחום במשך שנת המבול, וכן לגבי רמשים וחרקים לא היתה מניעה שיזדווגו, הן בגלל שתוחלת החיים שלהם קצרה לעיתים משנה, וכדי שיישאר המין הם צריכים להביא צאצאים בתיבה והן בגלל קטנם זה לא הפריע שיתרבו קצת בתיבה).
וכנראה שכל תא היה ניתן לסגירה על ידי דלת כדי שבזמן טלטלות המבול לא תיווצר מנוסת בהלה בתוך התיבה של החיות שירמסו בדרכם חיות הקטנות מהן, ובהאכלת החיות, נח ובניו היו פותחים כל תא ומספקים מזון ושתיה כל יום, ולאחר מכן היו סוגרים את דלת התא לאחר שפינו את הזבל שהצטבר, וכמובן שבכל תא למעלה היה פתח לכניסת אוויר מעל לדלת התא.
ברגע שהתחיל המבול ספר נח ארבעים יום כפי שהובטח לו שיימשך המבול (וודאי היה לו שעון חול שבאמצעותו ספר את הימים, כי שעון שמש או הסתכלות מבעד לצהר לגבי חילופי יום ולילה לא התאפשר, הן בגלל מזג האוויר הסוער והן בגלל שלא היו יום ולילה אלא יום תמידי כפי שהסברנו לעיל) וכשנפסקו הגשמים התחיל לחכות לסימן משמיים שיורה לו על סיום המבול, וכשנמשך טלטול התיבה במים עוד מאה ועשר ימים הבין נח שזה עתיד להימשך זמן רב והתחיל החשש למחסור במזון ובמים, וכאשר נחה התיבה על הר אררט ב-17/7 התחיל נח לצפות בחלון שעשה, לראות מה קורה מחוץ לתיבה וראה מסביבו ים של מים (כנראה עשה שני חלונות כל אחד בקצה השני של התיבה כדי שיהיה מעבר אוויר בתיבה כשפותחים את שני החלונות במקביל, כך שייכנס אוויר צח ויצא האוויר המעופש, אחרת היו נחנקים מחוסר חמצן)
וכיוון שהר אררט הוא כיום בגובה של 5165 מטר מעל גובה פני הים, והוא היחיד בסביבתו בגובה זה, ושאר ההרים בסביבתו, הגבוהים שביניהם, הם בגובה 3000-4000 מטר (אמנם במרחק 440 קילומטר צפונית מזרחית ממנו יש הר גבוה ממנו ב-500 מטר הנקרא אלברוס, ומזרחית דרומית ממנו, במרחק 800 קילומטר מהר אררט יש הר גבוה ממנו ב-500 מטר הנקרא דמונד, אך בגלל המרחק לא ניתן לראותם מפסגת הר אררט), אז לקח זמן עד שירד מפלס המים ונראו פסגות ההרים מסביב דרך חלון התיבה, דבר שקרה 74 יום לאחר נוח התיבה- בראשון לעשירי-"נראו ראשי ההרים" (מכך שכתוב "נראו" ולא כתוב "נגלו" משמע שמדובר על ההרים שניתן לראות מחלון התיבה ולא על כל ההרים בעולם, כי הלא הם כבר נגלו לפני כן, כמו שהר אררט עצמו וודאי נגלה הרבה לפני הראשון לעשירי, כי הלא חה עליו התיבה כבר 74 יום לפני כן, והוא גבוה מההרים שסביבו בלפחות 1000 מטר, אז וודאי שנגלה לפניהם, אלא כאן מדובר דווקא על ההרים שמסביב לתיבה שנראו בראשון לעשירי על ידי נח מחלון התיבה, ועד אז לא היה לנח מושג על איזה הר נמצא ובאיזה גובה מפלס המים מעל פני האדמה, ורק כשנראו ראשי ההרים מסביב, יכל קצת לאמוד את גובה המים וכמה זמן נשאר עד יבושת הארץ, כך שיוכל לתכנן את הקצבת המזון שתספיק עד אז).
נשאר לברר מי אמר שהר אררט כיום הוא אותו הר אררט של ימי נח? אז קודם כל, השם "אררט" שנשתמר כל הדורות מאז ועבר במסורת בעמי הסביבה מהווה סוג של הוכחה, אך בנוסף לכך כבר לפני 2700 שנה, בזמן סנחריב מלך אשור שעירו נינווה מצויה כ-375 קילומטר דרומית להר אררט. ונאמר בספר מלכים בפרק י"ט-"ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה ויהי הוא משתחווה בית נסרוך אלוהיו ואדרמלךושראצר בניו היכוהו בחרב, והמה נמלטו ארץ אררט", משמע שעדיין נשאר שם זה עד ימי סנחריב, וזה מרחק סביר לשני בניו של סנחריב לברוח אליו (כמו כן, המדרש אומר לגבי המילים "נסרוך אלוהיו" שהמילה נסרוך באה מהמילה נסר שמצאו את שרידי תיבת נח ולקחו נסר אחד מהתיבה ועשוהו אלוה עליהם וזה עוד ראיה שהר אררט נמצא לא רחוק מנינוה).
כמו כן, בהמשך הפרשה נאמר-"ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם" כלומר, שלאחר המבול עזבו בני נח את אזור התיבה ומצאו בקעה בארץ שנער והתיישבו שם, שזה אזור בבל של היום, ואכן כשיורדים מהר אררט מערבה ואחר כך דרומה לאורך נהר חידקל מגיעים לבקעה של שני הנהרות הגדולים- פרת וחידקל שביניהם נמצאת בבל הקדומה.
ולאחר שנח רואה סביבו את ראשי ההרים, מבין שזה הסימן משמיים לו חיכה, ומתחיל לספור ארבעים יום (בנקטו במספר שה' אמר לו לגבי זמן המבול הפעיל) ולאחר ארבעים היום הוא פותח את חלון התיבה על מנת לשלוח את העורב. אך שליחות העורב, איננה מלשון שליחות, אלא מלשון גירוש, כפי שנאמר בגירוש אדם הראשון מגן עדן-"וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן ויגרש את האדם" (בראשית ג') רואים שהמילה לשלח משמשת בשתי משמעויות, הן מלשון שליחות והן מלשון גירוש. וכיוון שבעורב לא נאמרה מטרה כלשהיא, כפי שנאמר ביונה ("לראות הקלו המים"), סימן שלגבי העורב זה גירוש ולא שליחות, ולכן העורב יוצא ושב, כל הזמן, עד יבושת המים מעל הארץ, כי לא ניתן לו לשוב לתיבה פנימה, לכן מעופף סביב לתיבה וחוזר לנוח על גג התיבה עד יבושת הארץ- שלושה וחצי חודשים לאחר מכן- שאז כולם יוצאים מן התיבה.
נותר לברר את סיבת הגירוש: "האור החיים" הקדוש סובר שהעורב גורש מהתיבה בגלל ששימש עם בת זוגו בתיבה, דבר שנאסר לכל החיות, ורק העורב, הכלב וחם שימשו בתיבה (כפי שנאמר בברייתא במסכת סנהדרין דף ק"ח:), אך לפי הפשט לא מצאנו איסור לבעלי חיים לשמש בתיבה, וכפי שהסברנו מטעמי חסכון באוכל ובמקום, נח הפריד בין העופות הזכרים לנקבות, אך מה שייך לאסור על זוג עופות שנמצאים ביחד לא להזדווג, הרי זה בטבעם ואין להם בחירה, ואם כן הדבר, מדוע לא גורשו, גם הכלב וחם מן התיבה, ולמה רק העורב?
לגבי בני האדם, אפשר לומר ברמז שנאסר עליהם לשמש בתיבה, כי בציווי לנח, אלוקים אומר: "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך איתך", ומכך שמוזכרים הזכרים קודם ואחר כך הנשים, משמע שגם בתיבה צריכים לחיות בנפרד, אך זה לא נאמר לחיות, להיפך, נאמר: "שניים מכל תביא אל התיבה... זכר ונקבה יהיו"- משמע שהם זכר ונקבה ביחד, ולא צווה על הפרדה בין הזכרים לנקבות, ואם כן מדוע גורש העורב?
אז וודאי שלא גורש העורב לגמרי, כי אז ייכחד המין זה מן העולם, כי לא יוכל לשרוד בחוץ, וכפי שרואים, העורב יצא ושב כל הזמן, ולמה הוא שב? כנראה לקבל את מזונו שלא ימות ברעב, אך מדוע הוצא החוצה? ניתן לומר שכיוון שכתוב ערב (ללא ו') זה אותיות רעב (כמו כבש- כשב) שכנראה בגלל האוכל החדגוני בתיבה העורב היה רעב במיוחד ורצה כל הזמן לצאת החוצה, וידוע שגם קולו של העורב לא ערב במיוחד וקרקוריו מרטו את העצבים לשאר החיות, לכן החליט נח לגרשו מן התיבה שיחפש את מזונו בחוץ, או לפחות ישהה רוב הזמן בחוץ ולא ימריד בהתנהגותו את שאר החיות, ולכן שילח את העורב.
והעורב, שלא מצא מזון בחוץ, נאלץ לשוב מדי פעם כדי לקבל את מזונו הקצוב לו ושוב לעוף החוצה במשך כל הזמן שנותר עד יבושת המים מעל הארץ. ורמז לעניין העורב הרעב מצאנו בעניין אליהו הנביא ששם דווקא העורבים הרעבים סיפקו לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב בלי לאכול מזה בעצמם, דבר שמראה את גודל הנס.
לעומת זאת, שילוח היונה זה לא מלשון גירוש אלא להיפך, מלשון שליחות, ויש להבין מדוע היה צריך נח לשלוח יונה דווקא? ויש לומר שכפי שהסברנו שיונה מיועדת לבצע שליחויות, כי יודעת לחזור בדיוק למקום שממנו באה כמו יונות הדואר, אך לשם כך דאג נח לזיווגה (בארבעים הימים לפני פתיחת החלון) כדי שתוליד צאצאים, דבר שיעיר בה את היסוד האימהי, שגורם לה לחזור ממרחקים לגוזלה על מנת לזונו, ולכן כתוב-"וישלח את היונה מאתו", כי בניגוד לשאר העופות שהפריד את הזכר מהנקבה (כפי שהסברנו לעיל) את היונה ובן זוגה, זיווג בתאו בתיבה כדי שלא יראו זאת שאר העופות והדבר יגרום לקנאה, וברגע שיצאו הביצים, דגרה עליהם עד שבקעו, דבר שלוקח חודש בערך, ובסוף הארבעים יום פתח את החלון ואת העורב גירש ואת היונה שלח באותו יום-"לראות הקלו המים מעל פני האדמה" ויש הבדל בין אדמה לארץ בעיני נח ("איש האדמה") כי נח היה מומחה בחקלאות, כפי שנראה בהמשך בנטיעת הכרם, וידע שאדמה זה מקום שיש בו עפר ("עפר מן האדמה" (בראשית ב')) שמתאים לגידול עצים וירקות, בניגוד לארץ, שזה מקום סלעי שרק עצים מעטים יכולים להיאחז בה (כמו עץ זית) וכיוון שנח יודע שעדיין האדמה לא יבשה, הוא מקווה שלפחות קלו המים מעל פני האדמה, כך שראשי העצים שזקוקים לאדמה דווקא נגלו מעל המים, דבר שיאפשר (במקרה שאלוקים לא יאמר לו לצאת) לשחרר החוצה מן התיבה לפחות את העופות שיכולים לקנן על צמרות העצים ולאכול את העלים, וכך לחסוך במזון לשאר החיות במקרה שיראה שמגיעים לפיקוח נפש, שאז לכל הדעות רשאי נח להציל את חיי החיות למרות שלא נצטווה עדיין לצאת, כי נח לא ידע אם כדי לצאת מהתיבה יצטרך ציווי משמיים או לא, כי זה לא נאמר לו בציווי על הכניסה לתיבה, ולכן נח החליט לחכות בתיבה עד הרגע האחרון שייאזל המזון, ואז לא תהיה ברירה, כי זה פיקוח נפש, וכדי להתכונן לאפשרות זאת הוא שולח את היונה לראות הקלו המים-"מעל פני האדמה" דווקא, כי "מעל הארץ" זה עדיין לא יעזור, כי רק עצים מועטים גדלים על ארץ סלעית. ואיך יידע נח אם קלו המים או לא, הרי היונה לא יודעת לדבר? כיוון שנח מכיר את תכונות היונה כפי שהסברנו לעיל, כי היא עוף מבוית ויודע את יכולת התעופה שלה ללא מנוחה שזה זמן קצר ביותר, אז לפי זמן השהיה בחוץ, יוכל לדעת אם מצאה מנוחה על ענף עץ או לא, כי יונה לא נחה על סלע חשוף שוודאי היה לרוב בקרבת התיבה, כי ניגלו ראשי ההרים, וקל וחומר שנגלה ראש הר אררט שהיה גבוה בכל האזור ויכלה היונה לנוח על סלע, או אפילו על התיבה, אך כיוון שהיונה נשלחה למצוא מזון לגוזלה, מטבע הדברים, שברגע שיצאה מהתיבה יכלה לסקור מלמעלה את כל השטח סביב ההר, אם היתה מבחינה בעץ בולט מהמים מיד היתה עפה אליו, אך בפעם הראשונה לא הבחינה בשום עץ בולט מעל המים, ולכן שבה אליו אל התיבה, וכיוון שכל זמן מעופה בחיפוש אחר עץ לא נחה, אז בשובה היתה מותשת וכמעט צנחה באפיסת כוחות ונח מיהר לשלוח ידו ולתפוס בה לפני שתיפול ולקחת אותה אליו אל התיבה אל תאו כדי לטפל בה עד שתתאושש.
ובשליחות הראשונה נאמר-"כי מים על פני כל הארץ" ולא נאמר "על פני כל האדמה" כי אדמה מטבע הדברים נמצאת במקום יותר נמוך, ובבקעה ששם נסחף כל העפר מההרים וכשראתה היונה שאפילו על פני כל הארץ יש מים, כלומר שאין שום צמח מבצבץ מעל המים, אפילו במקומות גבוהים סלעיים יותר, קל וחומר שאין למצוא שום הקלה במים על פני האדמה, ולכן שבה אליו אל התיבה, כי אין טעם לחפש יותר בסביבה, ולכן נאמר ששבה אליו אל התיבה, "כי מים על פני כל הארץ", ולא בגלל שלא מצאה מנוח לכף רגלה, כי ראתה שאין טעם לחפש יותר ולכן שבה אליו אל התיבה.
ואז-"ויחל עוד שבעת ימים אחרים", הסברנו ש"ויחל" זה גם לשון ציפייה-ויחול לה' שיורה לו את הדרך אם לצאת מהתיבה ומתי, אך המילה "שבעת ימים אחרים" לא מובנת, הלא זו פעם ראשונה שמוזכר שמחכה שבעה ימים מהשליחות הראשונה, אז מה פירוש "אחרים" משמע שהיו כבר קודמים? וניתן לומר שהפעם הקודמת שמצאנו שחיכה שבעה ימים היתה לפני המבול-"כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ..." ואז חיכה נח שבעה ימים למבול, וכעת מחכה עוד שבעה ימים אחרים בנוסף למה שחיכה לפני המבול. כי כמו שאז חיכה להתגשמות דבר ה', כך כאן מייחל לדבר ה' שיורהו את הדרך, וכשלא נענה שולח שוב את היונה, אך הפעם לא נאמר לשם מה כי מבין שאין סיכוי שתוך שבעה ימים יקלו המים מעל פני האדמה, אם אפילו מעל פני הארץ לא קלו שבעה ימים קודם לכן. ולכן כעת שולח את היונה בסתם כדי לראות מה יעלה בחכתה. ולא מוזכר כמו מקודם-"לראות הקלו המים..." ולכן כאן כתוב-" שבעת ימים אחרים" כי שבעת הימים לפני המבול היו אחרים בציפייה, כי שם ציפה למבול וכאן מצפה לסיום המבול.
בשליחות הראשונה נאמר-"מאתו" וכאן נאמר-"מן התיבה", וזה מחזק את שאמרנו, שבפעם הראשונה שולח את היונה רק מאתו בתור שליחות ולא מן התיבה, כי עתידה לשוב, אך כאן בשליחות השנייה ששילחה סתם, מבחינתו זה שילוח מן התיבה ויכולה לעוף לדרכה בלי לשוב אל התיבה.
אך היונה כן חוזרת ונאמר-"ותבוא אליו אל התיבה" בניגוד לפעם הראשונה שנאמר-"ותשוב" פה כתוב "ותבוא" מרצונה, למרות שיכלה להישאר בחוץ בכל זאת באה אליו דווקא, ולא רק אל התיבה, כדי שיידע שקלו המים מעל הארץ אך לא מעל האדמה.
"ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה. ויידע נח כי קלו המים מעל הארץ"
יש לזכור שהר אררט הגבוה (5165 מטר מעל גובה פני הים כיום) פסגתו כיום מכוסה שלג נצחי כל ימות השנה, מגובה 3000 מטר ומעלה. כמובן שבזמן המבול הפשירה פסגתו כתוצאה מהמים הרותחים שיצאו מהאדמה, אך עדיין מגובה 3000 ומעלה זהו הר תלול וסלעי לחלוטין שלא צומח שם שום דבר, כך שהיונה נאלצה לצלול למטה כאלפיים מטר כדי למצוא צמחיה, בפרט עץ זית שמצוי רק עד גובה של 1000 מטר. ומכך שהביאה היונה דווקא עלה של זית הבין נח שרק מעל הארץ קלו המים, ונחשפו ראשי עצי זית, ולא פני האדמה הנמוכים יותר ששם יש עצים עם פירות מתוקים, וודאי אם היו נחשפים היתה היונה מביאה מעליהם ולא עלה זית שהוא מר.
וכיוון שעץ זית נאחז גם בסלעים, כמעט חשופים מאדמה, הוא נחשף לראשונה, כי קלו המים רק מעל הארץ (הסלעית) ולא מעל פני האדמה- שנמצאת נמוך יותר בעמק שמקיף את הרי אררט.
והיונה שבה רק לעת ערב כי הצלילה למטה קלה, אך החזרה לפסגת ההר כנראה לקחה הרבה יותר זמן, תוך עצירה למנוחה על סלע מדי פעם. ומכך שהיונה שבה, סימן שעדיין גוזלה היה זקוק לה, ועוד לא גדל מספיק, אחרת לא היתה חוזרת את כל העלייה המפרכת. או בגלל שעץ זית לא הספיק לה להשקטת רעבונה, לכן חזרה אל התיבה לקבל מזון יותר מזין.
וכבר הסברנו לעיל איך הסיק נח מעלה הזית שהוא נקטף מעץ ולא מצאה אותו צף על פני המים (מהמילים "טרף בפיה"), אך עדיין מצב זה לא מאפשר לנח לשחרר מהתיבה אפילו את העופות, כי אין זה מספק להם אפשרות לחיות בחוץ וליזון מהצמחייה שבחוץ כי לשם כך צריך עצים שבולטים מעל פני האדמה דווקא, שעליהם יכולים לספק מזון לעופות ולא מספיק עץ זית שעליו מרים.
"וייחל עוד שבעת ימים אחרים"- כפי שהסברנו, מבחינה דקדוקית המילה "וייחל", היא בנפעל, כלומר ציפו ממנו לפתרון כל יושבי התיבה והיה עליו לחץ מצד משפחתו ואולי גם מצד בעלי החיים לצאת מההסגר בתיבה.
ולכן שבעת ימים אלו אחרים מהקודמים, כי שם הוא יחל וכאן הייחול הוא ממנו, ולבסוף הוא שולח את היונה בלי שום ציפיות-"וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד" אז יש שתי אפשרויות: או שמצאה עצים טובים למאכל על פני האדמה, שאמנם המים עדיין מציפים את פני האדמה, אך העצים וענפיהם מבצבצים החוצה, כך שיכולה היונה לקנן עליהם ולאכול מעליהם (בניגוד לעץ הזית המר).
או שהיונה לא מצאה עץ למאכל ומתה בטביעה מרוב תשישות, כך שנח לא יכול לדעת אם קלו המים גם מעל פני האדמה וניתן לשחרר את העופות, או שעדיין לא קלו המים והיונה מתה.
לכן כאן לא נאמר כמו מקודם-"וידע נח כי קלו המים מעל פני האדמה".
וכיוון שעדיין נותר מזון בתיבה, והתאריך כעת הוא 24/11ונשארו עד ים הולדתו 36 יום ואלוקים עוד לא אמר דבר, אז נח מחכה או לגמר המזון או לדבר אלוקים, או ליום הולדתו.
"ויהי באחת ושש מאות שנה, בראשון באחת לחודש חרבו המים מעל הארץ. ויסר נח את מכסה התיבה, וירא והנה חרבו פני האדמה. ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש, יבשה הארץ"
באותו יום חרבו המים מעל הארץ, כלומר יבשו המים מעל הארץ (הסלעית הגבוהה) אך הארץ עדיין היתה רטובה כי רק המים חרבו ולא הארץ שתיבש רק בעוד 57 יום- ב-27/2 . אך נח מסיר באותו יום את מכסה התיבה (בתחילה חתך את התקרה בקצוות ואז משך עם הבהמות הרתומות לחבלים והסית את המכסה עד שהסירו מעל התיבה) כי מהחלון לא ניתן לראות את העמק שלמרגלות ההר. ולשם כך צריך לעלות על גג התיבה ולהסתכל למטה. ומשם ראה את העמק והנה חרבו פני האדמה. פה החורבן לא מתייחס למים כמו בתחילת הפסוק אלא לפני האדמה. והרי עדיין לא יבשה הארץ וקל וחומר שלא יבשה האדמה.
אז איך רואה שחרבו פני האדמה שמשמע שיבשו פני האדמה?
מוכרחים לומר, שפה המילה חרבו זה מלשון חורבן ולא מלשון יובש, לכן נאמר "פני האדמה", ולא נאמר חרבה האדמה. כי פני האדמה חרבו ונראה חורבן בכל העמק מסביב של אבנים ועצים ואנדרלמוסיה. ועדיין נח לא יכול לצאת, גם בגלל שהארץ עדיין רטובה, וגם מצד שהמזון עדיין לא אזל ולכן יכול לחכות לדבר אלוקים.
וכאשר ב-27/2, יבשה הארץ, למרות שהאדמה עדיין רטובה, אך אפשר כבר לצאת מהתיבה, גם החיות ולא רק העופות. אך עדיין נח מחכה לדבר אלוקים, כי עדיין יש מזון גם אם בקושי. וזו גם הסיבה שנח הסיר את מכסה התיבה ולא פתח את פתח התיבה שבצד, שדרכו נכנסו. כי אז כל החיות היו יוצאות החוצה ללא רשות אלוקים. ואילו בהסרת מכסה התיבה, לא יכלו לצאת. רק העופות, אך הן כפי שהסברנו, היו במפלס האמצעי שעדיין היה מקורה ולא יכלו לעוף החוצה.
בניגוד למילה אדמה, המילה הארץ, כוללת לעיתים את כל סוגי הקרקע שביבשה, ולעתים גם את כל כדור הארץ כולל הימים. למשל: "קונה שמיים וארץ" (בראשית י"ד) ואם כן נוכל לומר שכאן שכתוב, שב-27/2- יבשה הארץ, הכוונה לכל היבשות על פני כדור הארץ שיבשו וחזרו לתפקד כיבשות ראויות לאכלוס בעלי חיים.

וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖יםאֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃ https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%97_%D7%98%D7%96צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ כׇּל־הַחַיָּ֨האֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכׇּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכׇל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הוצא הַיְצֵ֣א אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃ https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%97_%D7%99%D7%98כׇּל־הַֽחַיָּ֗הכׇּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכׇל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץלְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃

ארבע פעמים בתורה מופיע הביטוי "וידבר אלוקים": פה עם נח, בפרשת "לך לך" עם אברהם, בפרשת "וארא" עם משה, ובפרשת "יתרו" עם כל בני ישראל במעמד הר סיני.
עד כה התורה משמשת בלשון ויאמר, לעיתים "ויאמר אלוקים" ולעיתים "ויאמר ה'". אך פה זה הפעם הראשונה שמופיע הפועל- "וידבר". וכן פעם אחת עם אברהם נאמר "וידבר אלוקים", אך בשאר ספר "בראשית" בדיבור ה' תמיד נאמר "ויאמר" ולא "וידבר".
עם משה רבנו בספר "שמות" מופיע הצירוף-"וידבר ה'" הרבה פעמים, וכן עם אהרן מופיע פעמיים, ועם יהושע מופיע פעם אחת וזהו, יותר לא נאמר-"וידבר ה' אל..." עם שום נביא מהנביאים האחרים.
מכל זה רואים שהמילה "וידבר" היא דרגת נבואה הגבוהה ביותר, הרבה יותר מ-"ויאמר". והביטוי "וידבר אלוקים" זו דרגת נבואה יותר גבוהה אפילו מ-"ויאמר ה'", אך לא מ-"וידבר ה'", שהיא הדרגה הכי גבוהה בנבואה. כפי שנאמר בפרשת "בהעלותך"- "אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בוומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" (במדבר י"ב)
וכן נאמר במשה-"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד), מכל זה רואים שדרגת "וידבר ה'" היא הכי גבוהה בנבואה, ורק משה רבנו זכה לה בקביעות, ואפילו האבות הקדושים לא זכו לה. כמו שנאמר-"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו')
ואילו דרגת "וידבר אלוקים", היא אחריה במעלה, וגם בה נאמר-"השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה ויחי" (דברים ד') וכן-"היום הזה ראינו, כי ידבר אלוקים את האדם וחי" (שם ה'), וזה מדובר על מעמד הר סיני! אז יוצא, שאל שלושה אנשים בתולדות העולם מדבר שם אלוקים וכולם מהווים נקודת מפנה בתולדות העולם.
ולכן כאן היציאה מהתיבה מסמלת את תחילת העולם החדש של אחר המבול, שנח נציגו והשינוי הזה מתבטא בהרבה דברים: ראשית, באקלים חדש של העולם, שבע מצוות בני נח, בתזונה חדשה של העולם (אכילת בשר), בקיצור שנות האדם מאלף עד שמתייצב סביב מאה ועשרים שנה, בעידון חומריות האדמה (למעט ארץ כנען), בפיצול האנושות לשבעים אומות ושפות.
וכיוון ששם אלוקים מנהיג את כלל היקום, לכן כשיש שינוי ביקום הכללי, מדבר שם אלוקים.
הפעמים הבאות יהיו, עם אברהם, כשמתבשר שיהיה אב המון גויים וגם זה שינוי בתולדות העולם, כי בו מתבשר אברהם שאלוקים בוחר בו ובזרעו להיות להם לאלוהים, ולתת להם את ארץ כנען לאחוזת עולם, ובכך להיבדל משבעים אומות העולם. ואז מצטווה על ברית המילה, לו ולזרעו, שמהווה ברית בין אלוקים לעם הנבחר שייצא מזרעו של אברהם.
ולאחר מכן עם משה, בו מתבשר משה על כוונתו של אלוקים להוציא את עם ישראל ממצרים באותות ובמופתים, מציאות חדשה בתולדות העולם של ניסים גלויים מעל הטבע הנעשים לעם שלם לעיני המעצמה המצרית, וכן לקיחת עם ישראל לעם אלוקים והבאתם לארץ כנען ונתינתה להם למורשה.
לאחר מכן במעמד הר סיני, שבו ניתנת התורה לעם הנבחר שזאת תכלית בריאת כל העולם. ושוב, זו נקודת מפנה בתולדות העולם שאפשר לומר הכי משמעותית שהיתה, וכל מה שהיה לפניה לא דומה בכלל למה שאחריה.
ולכן, בארבע הפעמים של דיבוראלוקים, הוא חד פעמי לכל אחד מהאירועים ולא נשנה לאותו אדם שוב, בניגוד לפועל "ויאמר", שנישנה הרבה פעמים, וכן "וידבר ה'" נישנה הרבה פעמים למשה רבנו, פעמיים לאהרן ופעם אחת ליהושע בן נון.
המילה "לאמר", שחוזרת אין ספור פעמים בתורה, מציינת התחלת ציטוט של הדיבור, כאילו נאמר-וכך נאמר בדיוק: - בניגוד למתי שלא נאמר "לאמר", שאז לא חייב להיות ציטוט מדוייק אלא רוח הדברים שנאמרו. כפי שאומר הגר"א: "לאמר: כל לאמר שבמקרא הוא התחלת המאמר. פירוש: עד לאמר הודיע הכתוב שדיבר ה' עם יהושע, וממילת לאמר- התחלת מאמר שאחריו" (יהושע א' א')
"צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך. כל החיה אשר איתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ הייצא איתך. ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ. ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו איתו. כל החיה כל הרמש, וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התיבה"
יש כאן ציווי וביצוע, ויש הבדלים בין הציווי לביצוע:
בציווי נאמר לנח- הוא ואשתו ואחר כך בניו ונשיהם- "ייצאו מן התיבה". ובביצוע: יוצא נח ובניו ורק אחר כך אשתו ונשי בניו. ומדוע לא עשה כפי שהצטווה?
בציווי מוזכרת הבהמה בפירוש במקום טוב באמצע- בין החיה והעוף לבין הרמש הרומש על הארץ ובביצוע, אינה מוזכרת במפורש וכנראה נכללת בביטוי-"כל רומש על הארץ". ואם כן נמצאת בסוף בעלי החיים ביציאה מן התיבה.
וכן בציווי, הרמש נמצא בסוף, ובביצוע נמצא די בהתחלה-לאחר החיה ולפני העוף וכל רומש על הארץ (שזו כנראה הבהמה)
ובציווי נאמר שהרמש- "רומש על הארץ", ובביצוע- "רומש על הארץ" נפרד מהרמש ונמצא לאחר העוף.
בציווי נאמר לנח-"הייצא איתך" כלומר שעליו להוציא בעצמו את כל בעלי החיים. ובביצוע מוזכר שיצאו בעצמם ללא עזרת נח. וכן נוספת מילה "למשפחותיהם" שלא נאמרה בציווי.
וניתן לומר, שכאשר אלוקים אומר לנח-"ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" ומבין נח שכיון שזה נאמר רק על בעלי החיים ואילו לגבי בני האדם זה לא נאמר, כי אחרת היה צריך להיות-"ושרצתם בארץ..." שכולל את כולם- בני האדם ובעלי החיים. ולכן מבין נח שעדיין לא הותר להם לפרות ולרבות עד שהגיע ציווי מפורש מאת ה' לבני האדם.
ולכן ממשיך נח את ההפרדה בין גברים לנשים שהתקיימה בתיבה, ויוצא הוא ובניו ורק אחר כך אשתו ונשי בניו, למרות שבציווי לא נאמרה לו ההפרדה, כמו שנאמרה בכניסה לתיבה- "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך איתך" (בראשית ו') בכל זאת נח ממשיך את ההפרדה עד לציווי מפורש של "פרו ורבו".
ולגבי בעלי החיים, בציווי- אלוקים אומר לנח להוציא את החיות בראשונה ואת הרמש בסוף, כדי שהחיות והבהמות לא ידרסו על הרמש הנמוך אם ייצא לפניהם, ובכך ישמידו מיני רמשים רבים ללא תקנה, כי הם הרי יחידים במינם. ולכן נח צריך להשגיח על כך שיצאו לפי הסדר האמור ולא בערבוביא.
ואכן, נח מתכוון לעשות כך, אך לא נצרך לכך, כי בעלי החיים יוצאים מעצמם לפי הסדר: החיות ראשונות ועליהם הרמשים והחרקים שמקננים על גב החיות למיניהם לדוגמת הכינים והקרציות וחיפושיות שמקננים בפרווה של חיות שונות, ולכן אין סכנת רמישה. ולכן כתוב "כל החיה כל הרמש"- שזו הכוונה לרמשים הקטנים על גבי החיות. ולאחר מכן העופות, ואז- "כל רומש על הארץ" שכולל את שאר הרמשים הגדולים יותר שהולכים על הארץ ויש סכנה לבטחונם מרגלי החיות ולכן יוצאים אחרונים.
ו-"כל רומש על הארץ", לא כולל את הבהמות שמשרתות את האדם ונשארו בתיבה, ובכך הבין נח שיש להם תכלית מיוחדת, וכפי שנראה בהמשך לקח מהבהמות הטהורות להקרבת עולות במזבח שבנה. ואת הבהמות הלא טהורות כסוס חמור וגמל שחיכו בנאמנות לנח על מנת לשרתו בבניית ביתו החדש וחיכו שנח יוציאם לאחר שבחר את הבהמות לקרבן.
התורה מציינת, שכל בעלי החיים יצאו למשפחותיהם, כלומר זכר ונקבה יחד בסדר מופתי ללא בהלה ואנדרלמוסיה, כי השהות בתיבה במשך שנה היתה סוג של אילוף גם לחיות הפראיות ביותר.
הביטוי-"ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" לכאורה יש כאן כפילות, אך למעשה המילה "ושרצו" כאן פרושה למלא את הארץ כלומר שיתפזרו על פני כל הארץ ולא יתרכזו במקום אחד (ואחר כך יפרו וירבו במקומות שהתפזרו שם) ולא במובן של פרו ורבו של התרבות והולדת צאצאים.
HYPERLINK "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%97_%D7%9B"

וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃ https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%97_%D7%9B%D7%91עֹ֖ד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃ וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כׇּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכׇל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃ כׇּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאׇכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃ אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤םלְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל־חַיָּ֖האֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃ שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃ וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃
　　　
"ויבן נח מזבח לה'ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוףהטהור ויעל עולות במזבח"
נח הוא הראשון בתורה, שמוזכר במפורש שבנה מזבח והקריב קורבנות מהבהמה והעוף (לגבי קין והבל מוזכרת המילה מנחה ולא מוזכר מזבח ולא קורבנות) והפעם הבאה שמוזכר במפורש העלאת עולה על גבי המזבח, זה בנסיון העקידה אצל אברהם אבינו עשרה דורות לאחר נח-"וייקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו" (בראשית כ"ב) אך שם היה ציווי ה' על כך, וכאן זו יוזמה עצמאית של נח ללא שנצטווה, ועדיין לא הותר בשר חיות לאכילה, ולכן מקריב עולות ולא שלמים (ששם רוב הבשר נאכל על ידי הבעלים המקריב) כי בעולה הכל עולה באש לה'.
ומדוע בונה נח מזבח לשם הוויה ולא לשם אלוקים, שהרגע דיבר עמו? ניתן לומר, שהלא עניין ההכנסה לתיבה של שבעה שבעה מכל בהמה טהורה נאמר לנח על ידי שם הוויה בלבד ולכן מקריב נח לשם הוויה דווקא, שהוא זה שציווה על עניין הבהמות הטהורות שיביא שבעה שבעה מכל מין, וממילא יש בהמות עודפות על קיום המין וניתן להקריבן לשם הוויה, וכן בעופות.
והנה בעניין זה נאמר במסכת מנחות דף ק"י עמוד א': "אמר שמעון בן עזאי: בא וראה: מה כתוב בפרשת הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלוקיך ולא אלוקים ולא שדי ולא צבאות, אלא י-ה שם המיוחד? שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק..."
וכן דן בכך בהרחבה הרמב"ן בפרשת "ויקרא" פרק א' פסוק ט' על המילים-"אשה ריח ניחוח לה'" קחהו משם.
אך על פי מה שהסברנו בפרשת "בראשית" על החילוק בין הנהגת שם אלוקים (שם התואר) לבין הנהגת שם הוויה (שם העצם) שהנהגת שם הוויה מחפשת בבריאה את קידוש החומר על ידי נזר הבריאה- האדם, וזו תכלית בריאת העולם שהונהגה על ידי שם אלוקים. אם כן החומר באדם שאותו יש לקדש זו הנפש הבהמית שבאדם שבניגוד לנשמה האלוקית (ששאיפתה נתינה) הנפש הבהמית כל חפצה הוא לקבל לעצמה לצורך קיום הגוף החומרי, אם זה תאוות האכילה והשתיה והשינה וההזדווגות. והנפש הבהמית מקורה בעפר החומרי- "תוצא הארץנפש חיה למינה" (בראשית א') ומטרת האדם בעולם לקדש את הנפש הבהמית ולהפוך את הרצון לקבל לעצמו לרצון לקבל על מנת לתת (כפי שהסברנו בפירוט בפרשת "בראשית"- קחהו משם)
לכן הקורבן החי שמקריב נח לשם הוויה, בעצם לוקח את הנפש הבהמית של הבהמה או העוף, ומעלה עולה לה', כנתינה מוחלטת ובכך לוקח את הרצון לקבל הגדול (הנפש הבהמית) והופכה לנתינה כולה כליל לה'.
ולכן כל מושג הקרבן שייך דווקא לשם הוויה, שתכלית רצונו בעולם בבריאה זה בדיוק זה- הפיכת הרצון לקבל לנתינה, ובכך מקדשים את החומר.
ולכן דווקא זריקת הדם של הבהמה על המזבח לאחר שחיטתה,   היא העבודה החשובה שמכפרת, כי-"הדם הוא הנפש" ובדם הבהמה נמצאת נפשה הבהמית.
ונח לוקח מכל הבהמה הטהורה (שור כבש ועז) שיש בהם שבעה זוגות, ולא לוקח את כל השבעה אלא זכר אחד מכל מין בהמה (כי לעולה מקריבים רק זכר ולא נקבה), מכל העוף הטהור (ששם יש אינספור סוגים טהורים, ורק עשרים ואחת מינים טמאים) מכל מין או זכר או נקבה (כי בעוף אפשר להקריב גם נקבה לעולה (ראה בפרשת "ויקרא")), למרות שבני ישראל הצטוו רק על תור או בן יונה לקרבן, ולא שאר עופות טהורים, אך נח הקריב מכל מיני העוף הטהור, כי הבין מציווי ה' להכניס לתיבה שבעה זוגות מכל עוף טהור, שמכולם ניתן להקריב לה'.
"וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי"
ריח זה משורש רוח. וכבר אמר שלמה בחוכמתו-"כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל...הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, מייודערוח בני האדם העולה היא למעלה ורוחהבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג')- פה רוח במובן נפש החיים שמקיימת את הגוף, שבכך האדם והבהמה שווים ורוח זו באה מן העפר, בניגוד לנשמת האדם שהיא מעל הגוף החומרי שבאה מלמעלה וחוזרת במות האדם למעלה לתת את הדין.
וכשנח מקריב את הבהמות והעופות, רוח הבהמה עולה כליל לה', זה פירוש המילים- ריח הניחוח- רוח שעושה נחת רוח לה' ולא במובן הגשמי של חוש הריח הגשמי חלילה, אלא במשל המשבר את האוזן האנושית, לתת לנו מושג שנבין, כפי שריח טוב עושה לנו נחת רוח כך הנפש הבהמית המוקרבת לה'- הרצון לקבל לעצמו שהופך לנתינה, גורם נחת רוח לפני שוכן מרומים, כי נעשה רצונו.
המילה "ניחוח" היא גם מהשורש של נח, כי נח הניח דעתו של ה', ובכך העביר את האנושות לשלב הבא, שבו ה' מפחית את חומריות האדמה, ובכך מופחתת הקללה שנתקללה האדמה בעבור אדם הראשון שאכל מעץ הדעת (וכן אצל קין- "ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה...") ובכך השליט את חומריות יסוד העפר על נשמתו, ומכך באו כל חטאי דור המבול. וכעת לאחר המבול (יסוד המים שעידן את יסוד העפר) הצטמצמה חומריות הנפש הבהמית ורק בארץ ישראל נשארה החומריות הקשה לצורך עם ישראל שתפקידו לקדש אותה על ידי תרי"ג מצוות התורה. אך שאר העולם, חומריותו התעדנה, ואם לפני המבול נאמר-"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (בראשית ו') כעת נאמר-"כי יצר לב האדם רע מנעוריו", כלומר רק מגיל הנעורים, כשנכנסת באדם תאוות הזנות, אז מתחילה המלחמה על המידות בין היצר הטוב- כוחה של הנשמה, ובין יצר הרע- כוחה של הנפש הבהמית.
ומתחיל המאבק בין הרצון לקבל לעצמי לרצון לקבל על מנת לתת.
ובניגוד לדור המבול, שנאמר-"כל יצר מחשבות ליבו רק רע כלהיום", כעת לאחר המבול לא נאמר שהוא רקרע כל היום ולא נאמר כל יצר מחשבות ליבו אלא הרבה פחות החלטי- כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא כל מחשבות לבו רעות ולא כל היום.
וממילא, כיוון שהופחתה החומריות, גם השחתת המידות שהיתה לפני המבול לא תחזור על עצמה בכאלה ממדים. ולכן לא תהיה סיבה להכות את כל חי (שכולל את כל בעלי החיים ולא רק האדם) כי גם בעלי החיים יושפעו פחות ממעשי בני האדם ולא ישחיתו את דרכם, כפי שעשו לפני המבול. ולכן לא יהיה צורך במבול שני. ועדיין, אמנם את כל חי לא יוסיף ה' להכות, אך חלק מצומצם כן יכה, כמו שנראה בהפיכת סדום ועמורה ובמכות מצרים ובהטבעת המצרים בים סוף. אך זה נקודתי ולא כולל את כל החי.
וכל הדברים הללו אומר ה' אל ליבו- כלומר לא לנח. ורק בזמן משה רבנו בכתיבת התורה, יתגלה הדבר לבני האדם על החלטת ה' לאחר המבול בעניין שינוי חומריות האדמה.
בפסוק זה מופיע שוב הקשר, בין האדמה לחיים עליה, כפי שאצל אדם הראשון התקללה האדמה ובמקביל נענש האדם, וכן אצל קין התקללה האדמה וגם קין נענש, וכן במבול הושחתה האדמה מפני המבול ונשחת כל חי אשר עליה, בהתאם לחטא של דור המבול שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ וגם הארץ נשחתה-"וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו'), כך גם בפסוק זה מופיע הקשר-"לאאוסיףלקלל עוד את האדמה... ולא אוסיף עוד להכות את כל חי"
שוב קללת האדמה בהכרח מקבילה להכאת כל חי. וכפי שהסברנו הדבר נובע מכך שנפש כל חי יצאה מן האדמה, והיא המניע לחטאים, בניגוד לנשמה שבאה מלמעלה.
אמנם בפסוקינו השורש הוא י.ס.פ מלשון להוסיף עוד, אך קשה להתעלם מהשורש א.ס.פ שמשמעותו היא גם לכנוס וגם להשמיד, דבר שקרה במבול- חלק נבחר נאסף אל התיבה וניצל כמו אצל רחב הזונה שנאמר לה לאסוף אל ביתה את כל משפחתה וכך תינצל נפשם מגורל שאר העיר יריחו שהושמדה-"תאספי אלייך הביתה" (יהושע ב').
מצד שני, אסף זה במשמעות של השמדה, כפי שקרה לשאר היקום שמחוץ לתיבת נח-"אסוףאסיפם נאום ה'" (ירמיה ח'), "אסוףאסף כל מעל פני האדמה" (צפניה א').
הקשר בין קללה להכאה, מופיע שוב בתורה לגבי אביו ואמו-"מקלל אביו ואמו מות יומת... מכה אביו ואמומותיומת" (שמות כ"א), ושם קללה חמורה מהכאה, כי מקלל אביו ואמו בסקילה, ומכה אביו ואמו בחנק (שיותר קל מסקילה), כך גם כאן, הקללה חמורה מההכאה, כי הקללה מובילה להכאה. ובקללה נאמר-"לקלל עוד", ובהכאה נאמר-"עוד להכות".
והעניין הוא שקללה זה דבר רוחני, וכשאדם מקלל את אביו ואמו זו מכה לנשמתם ולנשמתו, אך כשמכה ממש זה הכאה לגוף החומרי ולכן פחות חמור.
"עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לאישבותו"
בפסוק זה יש שתי דעות עיקריות- דעת רש"י: שהמילים "לא ישבותו", מתייחסות לכל האמור בפסוק, כלומר: שבזמן המבול פסקו החורף והקיץ זרע וקציר וקור וחום ויום ולילה, אך לפני המבול נהגו כסדרן, וכן לאחר המבול ה' אומר שלא ישבתו שוב כל ימי הארץ עד סופה (ועיין ב"שפתי חכמים" שמסביר אם כן איך ידע נח את הזמנים, ואיך שלח את היונה החוצה אם הכל חשוך? ועל כך תירץ, כפי שהסברנו שכדור הארץ עצר ולא הסתובב, כך שבצד אחד היה שמש ובחצי הכדור הזה היה אור, ובחצי השני היה חושך.
ומדד את הזמן על ידי שעון חול או על ידי התנהגות החיות, כמו שנאמר בברכות דף ג' עמוד א'-"משמרת ראשונה חמור נוער..." או על ידי עורבים ותרנגולים שקוראים בעלות השחר וכו')
כך שרש"י מפרש את המילים-"לא ישבותו" במובן שלא יפסיקו עוד, כמו שהפסיקו במבול להתנהג כסדרן.
לעומת זאת, דעת ה"ספורנו" שונה לחלוטין ואביאה כלשונה כי היא חשובה: "לא ישבותו מלהתמיד על אותו אופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחרי המבול. וזה שילך השמש על גלגל, נוטה מקו משווה היום, ובנטייתו תהיה סיבת השתנות כל אלה הזמנים. כי קודם המבול, היה מהלך השמש תמיד בקו משווה היום, ובזה היה תמיד עת האביב, ובו היה תיקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי החיים ולאורך ימיהם. ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ, עד אשר יתקן האל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול, כאומרו: הארץ החדשה אשר אני עושה, כי אז ישוב מהלך השמש אל קו משווה היום כמאז, ויהיה תיקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי החיים ולאורך חייהם, כמו שהיה קודם המבול. כאומרו-"הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל", וזה רצה באומרו: 'מוצאי בוקר וערב תרנין'".
כלומר, דעת ה"ספורנו" כפי שאמרנו לעיל, שהמבול נגרם כתוצאה מפגיעה של שני כוכבים מכימה בכדור הארץ שעצרו את סיבובו סביב צירו, ובכך נוצר מצב של יום בחצי כדור ולילה בחצי הכדור השני באופן קבוע (או כפי שהסברנו לעיל, הכדור התחיל להסתובב במקום ממערב למזרח מצפון לדרום) וכן היטו את כדור הארץ על צידו כך שאיננו בזווית לשמש ורק באביב ובסתיו נמצא בזנית לשמש בקו המשווה ואז משתוות שעות היום ללילה- שתים עשרה שעות.
אך בחורף, החצי הצפוני של כדור הארץ, מרוחק יותר מהשמש, כי כדור הארץ נוטה על צידו, ולכן שעות היום קצרות משעות הלילה, ובקיץ להיפך.
ודבר זה לא היה לפני המבול, אלא היה אביב נצחי, ודבר זה השפיע על גידול הצמחים, שקיבלו יותר שמש, וממילא על בעלי החיים שניזונו מצמחים בלבד, ולכן היו גדולים יותר וחיים שנים ארוכות יותר כפי שרואים את חיי האדם לפני המבול שהגיעו עד אלף שנה.
אך מעכשיו והלאה, בעקבות המכה בכדור הארץ ונטייתו על צידו, יתחילו עונות השנה- אביב, קיץ, סתיו וחורף, ולאחר המבול ישוב כדור הארץ להסתובב סביב צירו ויחזרו להיות יום ולילה כפי שהיו לפני המבול.
ולפי זה, המילים-"לא ישבותו" מתייחסות רק ליום ולילה, שכפי שהיו לפני המבול יחזרו להיות לאחר המבול, ולא יפסיקו כפי שקרה בשנת המבול. אך לגבי עונות השנה לא היתה הפסקה, אלא מעכשיו יש התחלה חדשה שלא היתה לפני המבול, והחל מעכשיו משתנים הטבעים ותוחלת החיים של בעלי החיים מתקצרת, ותזונתן משתנה- שזקוקים לבשר, כי הצמחים כבר לא מזינים מספיק, לכן מותרת אכילת בשר לאדם, לחיות ולעופות (למעט הבהמות).
ולדעת ה"ספורנו", מצב זה יימשך עד ימות המשיח שאז יחזור כדור הארץ לקדמותו של אביב נצחי ושל צמחונות, של אורך חיי אדם כפי שהיה לפני המבול, לכן יגור זאב עם כבש ואריה עם גדי ירבץ ומי שימות בן מאה שנה ייחשב נער.
פירוש זה מקבל חיזוק מדברי המדרש- בראשית רבה פרשה ל"ד י"א: "מי גרם להם שימרדו בי? לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין, יולדין ולא קוברין? מכאן ואילך זרע וקציר יולדיןוקוברין, קור וחום! ואמר רבי יצחק: אחת לארבעים שנה היו זורעיןומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה, ומתלישין ארזי לבנון בהליכתם, והיו אריות ונמרים חשובין בעיניהם כנימה בבשרו. הא כיצד? היה להם אוויר יפה כמן הפסח ועד עצרת"
ובימינו, מדברי חוקרים שונים (פבר, הנס שינדלר, בלאמי) עולה כי סיפור המבול מוזכר בעוד 217 מסורות ותרבויות קדומות בעולם, ויש אומרים ב-500 תרבויות, ואחת מהן היא של האצטקים במקסיקו, שלפי אמונתם: לאחר עידן השמש טבעו כל בני האדם ורק משפחה אחת ניצלה אחרי שהאל הזהיר אדם בשם נוטה מן המבול והכניס אותם למקום בטוח עד שהמבול פסק"
ולפי שבט הקאדו בדרום מזרח ארצות הברית היתהאמונה לגבי המבול, שלגירסתם כיסה את כל העולם כולל המפלצות האדירות (אולי הכוונה לדינוזאורים שעצמותיהם מתגלות היום, ו"עידן השמש" מסביר את הימצאותן של חיות ענקיות לפני המבול והיעלמותן לאחר המבול).
גם מניתוח לשון הפסוק מתעוררת תמיהה, כי בפסוק הקודם המילה עוד היתה צמודה לפועל-"לא אוסיף לקללעוד... ולא אוסיף עודלהכות" וכמו כן, גם בפסוקינו היה צריך להצמיד את המילה "עוד" לפועל-"לא ישבתו עוד" ואז היה פשוט כפירוש רש"י, שכל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף לא ישבתו עוד, כלומר לא ישבתו שוב כמו ששבתו בימי המבול, ואז משמע שלפני המבול לא שבתו והיה חורף וקיץ.
אך אין הדבר כך והמילה "עוד" נמצאת בתחילת הפסוק, והמילים "לא ישבותו" נמצאות בסוף הפסוק, ומדוע?
וכן בפסוקנו, המילה "עוד" מופיעה בלי ו', ואפשר לקוראה עד, ובפסוק הקודם המילה עוד שמופיעה פעמיים, היא עם ו' במובן של עוד. ולכן ניתן לקרוא את הפסוק כך: "עד כל ימי הארץ (משמע שזמן הארץ קצוב וייגמר אי פעם) זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף". כלומר, מעכשיו והלאה כל ימי הארץ יכללו זרע וקציר קור וחום וקיץ וחורף, (מה שלא היה קודם) "ויום ולילה לא ישבותו", כלומר: אך יום ולילה לא ישבותו כפי ששבתו במבול אלא ימשיכו להתקיים כפי שהיה טרם המבול.
כי הם בניגוד לעונות השנה, לא תלויים בסיבוב סביב השמש, אלא בסיבוב כדור הארץ סביב עצמו שהפסיק בזמן המבול, ומתחדש לאחר המבול.
(יש לציין, המילים זרע וקציר בפסוקנו הם במשמעות עונת הזריעה ועונת הקציר, וכן קור וחום הכוונה לעונת הקור ועונת החום שהם בהתאמה יותר קרים וחמים מקור החורף וחום הקיץ, במובן של שלהי החורף ושלהי הקיץ)
"ויברך אלוקים את נח ואת בניו, ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ"
כאן לראשונה אלוקים מדבר גם אל בני נח (ולא אל נשותיהם ואל אשת נח) ומברך אותם בפריה ורביה (ובכך גם מתיר להם להזדווג לנשותיהם מה שלא עשו כל זמן המבול, כי חיכו לציווי מפורש על כך, כפי שהסברנו לעיל) וכאן זה ברכה ולא ציווי. אך לגבי מילוי הארץ זה כן ציווי (כי לא שייך ברכה במילוי הארץ, כי תלוי ברצונם להתפזר בכל קצוות תבל, לעומת פריה ורביה שלא תלויה רק ברצונם, אלא גם בברכה לאיברי הרבייה שיתפקדו היטב ולא יהיו עקרים ועקרות) וזה בעצם היה חטא דור הפלגה שבניגוד לציווי ה' למלא את הארץ העדיפו להתרכז במקם אחד ולא לפוץ על פני כל הארץ-"פן נפוץ על פני כל הארץ" (בראשית י"א).
ולכן יש גם אמירה של שם אלוקים כי יש כאן ציווי לכל האנושות (ולכן פונה אלוקים גם אל בני נח) לצורך קיום היקום כולו, כי מילוי הארץ כולה על ידי בני האדם, הוא קיום גם של כל עולם החי והצומח, ולכן מיד לאחר ציווי זה נאמר:
"מוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמיים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו"
למרות חולשת האדם לעומת חיות הפרא והטרף מבחינת כוח פיזי, אלוקים מבטיח לקבוע בלב כל החיות יראה מפני האדם וחיתת- שזה במשמעות של בהלה ושבירה-"חתתה קשתותם" (ירמיה נ"א) במובן של שבירת הקשתות, וכן-"וחיתתני בחלומות ומחזיונות תבעתני" (איוב ז'), שכאן זה במשמעות של בהלה, כך אלוקים מבטיח להטמיע, בחיות אפילו הכי מפחידות, את המורא והחיתת מפני בני האדם.
בפרט כעת נצרך הדבר, כי כעת משתנה טבע חיות הטרף ועופות דורסים שמתחילים לאכול בשר חיות אחרות (כי עד המבול אכלו רק ירק עשב, כפי שמוזכר ביום השישי לבריאה), ויש חשש שיטרפו גם בני אדם, לכן צריך להטמיע בחיות ובעופות פחד ובהלה, לא מוסברים לרואים מבחוץ, מפני בני האדם. לכן לא מוזכרים בפסוק זה הבהמות, כי הן בשליטת האדם גם ככה ומבויתות ואוכלות בעיקר עשב, לכן לא צריך להטמיע בהן מורא וחיתת מפני בני האדם, כי אם יפחדו ממנו לא ישרתוהו ויברחו מפניו כמו שאר החיות. לכן בני האדם יכולים למלא את הארץ ללא חשש חיות רעות.
והמילים-"בכל אשר תרמוש האדמה" מתייחסות לסוף הפסוק ולא לתחילתו-"ובכל דגי הים בידכם ניתנו" כי רמש האדמה לא צריך להטמיע בו מורא וחיתת, כי לא מאיים על האדם בגלל קוטנו אך נצרך לומר "שבידכם ניתנו", כמו דגי הים שברשותכם לצודם ולאוכלם, כך גם רמש האדמה, כפי שיוברר בפסוק הבא.
"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה, כירק עשב נתתי להם את כל"
פה לא מוזכר רמש האדמה, ולא מדובר דווקא על רמשים קטנים, אלא במובן של כל רומש, כלומר כל הנמצא על כדור הארץ, בין בים ובין ביבשה מותר לכם לאכול.
ולכאורה, המילים-"כירק עשב נתתי לכם את כל" לא מובנות, הלא ביום השישי לבריאה הותר לאדם לאכול-"ויאמר אלוקים: הנה נתתי לכם את כל עשבזורעזרע אשר על פני כלהארץ ואת כל העץ אשר בו פריעץ זורע זרע, לכם יהיה לאוכלה" ודווקא לשאר החיות נאמר ירק עשב-"ובכל חיית הארץ ולכל עוף השמיים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה, את כל ירקעשב לאוכלה. ויהי כן"?
אז כאן היה צריך לומר-"כעשב זורע זרע וכפרי עץ נתתי לכם את כל", כי פה מדבר אל בני האדם ולא אל החיות.
אך ניתן לומר שכאן המילים "ירק עשב" כוללות את כל הצומח שכמו שהצומח מותר לאכול כך גם כל בשר מותר, ומדוע נאמר "ירק עשב"? כדי לגלות לבני האדם שגם החיות יכולות כעת לאכול חיות אחרות, כפי שהיו יכולות לאכול עד עכשיו-"ירק עשב", אך הן אינן צריכות ציווי, אלא יכולת בטבע מערכת העיכול לאכול בשר, ולכן אומר אלוקים זאת לנח ולבניו, שיידעו שכעת ישתנו הטבעים וגם שאר חיות הבר יכולות לאכול בשר חיות אחרות, ולכן צריכים להיזהר במגעם עם חיות הטרף כפי שיוברר בפסוקים הבאים.
ומדוע נאמר-"כל רמש אשר הוא חי", משמע לכאורה שאם הוא מת אסור לאכול?
אלא המילה "חי" כאן לא במשמעות של לא מת, אלא במשמעות של בעל חיים, כלומר לא רק צומח, אלא גם בעל נפש חיים מותר לאכול, בין אם הוא חי ובין אם הוא מת. ולכן נאמר בסוף הפסוק-"נתתי לכם את כל", שלא תטעה שחיות מתות אסור לאכול אלא את הכל אפשר לאכול בין צומח ובין חי וכמובן שגם דומם.
"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו"
אמנם הכל מותר באכילה, אך כל עוד נפש החיים נמצאת בדמו של בעל החי אסור לאכלו, אלא צריך להמיתו, ורק לאחר מכן לאכלו, ולא בשר מן החי או אבר מן החי, כי נפש החיים שייכת לאדמה, ורק לאחר שיוצאת מגוף החיה מותר לאכול את הבשר. ולמעשה צריך לקרוא את הפסוק כך: "אך בשר כשנפשו בדמו לא תאכלו", כי הנפש נמצאת בדם בעל החיים- "כי הדם הוא הנפש" (דברים י"ב).
בעצם, מאז האיסור לאדם הראשון לאכול מעץ הדעת וגירושו מגן עדן זו הפעם הראשונה שיש איסור מפורש מפי אלוקים לבני האדם לעשות משהו. כלומר האיסור לאכול בשר או אבר מן החי היא מצוות הלא תעשה היחידה המפורשת בתורה לבני נח (מצוות לא תעשה הבאות נאמרות לבניישראל במצרים בעניין קרבן הפסח-"אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים... ולא תותירו ממנו עד בוקר... כל מלאכה לא ייעשה בהם... שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם... כל מחמצת לא תאכלו" (שמות י"ב). לגבי איסור גיד הנשה שנאמר בפרשת "וישלח" אין הוא ציווי מפורש מפי ה' לכן הוא מופנה רק לבני ישראל-"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" ולא נאמר שם-"ויאמר ה': לא יאכלו בני ישראל...")
אמנם נאמרו פה ושם איסורים זמניים פרטיים לאנשים פרטיים, כמו ללבן- לא לדבר עם יעקב מטוב ועד רע, וללוט לא להביט אחורה על סדום, וליצחק- לא לרדת למצרים, אך אין הם איסורים לכל האנושות לתמיד ולא נחשבים במצוות לא תעשה.
אמנם מדור המבול ועונשם, ניתן להסיק איסור על החמס, כי עובדה שנענשו. וכן מהפסוקים הבאים ניתן להסיק על איסור הרצח, מכך שנאמרת ענישה על הרוצח, וכן מקין והבל- מעונשו של קין ניתן להסיק איסור על רציחה. אך אלו איסורים שכליים שגם ללא ציווי מפורש אדם מבין שאסור לעשות חמס או לרצוח כי אחרת אין קיום לעולם, ולמעשה לא נאמר ציווי מפורש על כך לבני נח, אלא רק לבני ישראל בעשרת הדברות נאמר במפורש איסור על רציחה ועל גניבה וניאוף.
אך לבני נח, האיסור היחיד שנאמר במפורש בציווי אלוקי זה אכילת בשר מן החי או אבר מן החי בלבד. כי זה דבר שבאמת לא ניתן להשיג בשכל, כי מה ההבדל בין אם הבהמה מתה או חיה לגבי היתר אכילתה? לכן צריך ציווי מפורש שאסור לאכול בהמה חיה.
ובני ישראל שכן הצטוו במפורש על המצוות השכליות, זה כדי לזכות את ישראל ולהרבות להם מצוות ושיעשו מצוות אלו לא בגלל שהשכל מחייב אלא בגלל ציווי ה' ועל ידי זה יקדשו גם את השכל ויהפכוהו לנתינה לה'. כי ביטול השכל והכפפת המח לציווי ה' בלבד קשה יותר מביטול תאוות הגוף והכפפתן לרצון ה'.
כלומר הרבה יותר קשה לא לגנוב מצד ציווי ה' בלבד ולא מצד שכלך, מאשר לא לאכול חזיר מצד ציווי ה' בלבד.
מכיוון שרק עם ישראל נבחר לקדש את החומר ולא בני נח, לכן לא הצטוו בני נח במפורש על המצוות השכליות וישראל כן.
"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם, מיד אישאחיו אדרוש את נפש האדם"
המילה "ואך" בפסוק זה לא מתייחסת לפסוק הקודם של איסור אכילת בשר או אבר מן החי אלא לפסוק שלפני כן, שמתיר לאדם לאכול בשר כל חי, ובמרומז (כפי שהסברנו לעיל) מתיר לחיות לאכול חיות אחרות, ועל כך באה המילה "ואך", למעט שדווקא חיות אחרות מותר להם לאכול אך לא את האדם. וחיה שאוכלת אדם או ממיתה אותו אלוקים ידרוש זאת מידה וכן מיד אדם שהרג אדם אחר ה' ידרוש את נפשו כפי שדרש מקין את דמי הבל אחיו שנרצח על ידו. ולכן יש כאן בפסוק את המילים-"מיד איש אחיו", שמזכירות לנו את הרצח הראשון שנעשה על ידי אח ודמו נדרש על ידי אלוקים.
ולכן פסוק זה בא למעט גם לאדם וגם לחיה, שהמציאות החדשה לאחר המבול מאפשרת אכילת בשר ויש חשש שיתירו לעצמם גם בשר אדם, ועל זה בא הפסוק למעט, שדווקא חיות אחרות מותר, אך לא אדם שהוא נזר הבריאה, וכל אשר יפגע באדם אחר וימיתהו בין אדם ובין חיה יידרשו לתת חשבון על ידי בורא עולם, אם בצורת עונש משמיים ואם מצד האדם שיידרש להרוג את החיה או האדם שרצחו אדם.
אם כן, אין כאן ציווי מפורש של לא תרצח אלא ענישה על מי שרוצח וממילא מובן שאסור לרצוח, ואין ציווי על כך במפורש, כפי שהסברנו, כי זה ציווי שכלי שאדם מבין בעצמו, ובלעדיו אין קיום לעולם. ומבני נח לא נדרש לבטל את השכל ולעשות מצד ציווי ה', אלא מספיק שיפעלו על פי השכל כדי שיהיה קיום לעולם. ולא נדרשים לקדש את החומר כי זה מיוחד לאנשי הסגולה ולאחריהם עם הסגולה- עם ישראל (ובמסכת סנהדרין דף נ"ו ונ"ז מובאות דעות שונות בין התנאים לגבי מה הן שבע מצוות בני נח ומהיכן דורשים אותן מהפסוקים, עיין שם)
וניתן גם לחלק פסוק זה לשלושה חלקים: א. "ואך את דימכם לנפשותיכם אדרוש"- אם תקחו את נפשותיכם בידכם ותשפכו את דמכם שלכם- התאבדות, אדרוש זאת מידכם, כלומר לאחר המוות תיענשו ותצטרכו לתת דין וחשבון וממילא מובן מכך שאסור להתאבד. ב. "מיד כל חיה אדרשנו"- אם חיה הורגת אדם, אדרוש את דמו ממנה ואעניש אותה על כך. ג. "ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם"- גם מיד אדם שרוצח אדם אחר אדרוש את נפש האדם ואענישו.
"שופך דם האדם, באדםדמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם"
כאן יש דרישה מבני האדם שלא יחכו לעונש משמיים לאדם שרוצח את חברו או לחיה שהורגת אדם, אלא-"באדם דמו יישפך" כלומר בני האדם אחראים להרוג את הרוצח (בין אדם בין חיה- שנאמר-"השור יסקל" (שמות כ"א)) על ידי אדם, ולא לחכות לעונש משמיים, כי-"בצלם אלוקים עשה את האדם" כלומר הנשמה של האדם היא מלמעלה ושולטת על הגוף, כמו שאלוקים שולט על העולם, וכמו שאלוקים מעניש את הרוצח, כך האדם לעניין זה נחשב לאלוהים שצריך להעניש בני אדם שרוצחים וניתנת ומואצלת לאדם למטה הסמכות להרוג את הרוצח על ידי אדם בלי לחכות לעונש מלמעלה.
ולכן בתי דין בעולם הזה נקראים אלוהים ("ונקרב בעל הבית אל האלוהים" (שמות כ"ב)) כי אלוקים מאציל להם את סמכותו להעניש, בגלל צלם האלוקים שבהם.
ומכאן ניתן ללמוד על אחת משבע מצוות בני נח- להקים בתי דין לשפוט בן איש לרעהו כדי שיהיה קיום לעולם, אחרת-"איש את רעהו חיים בלעו" (פרקי אבות) (אמנם הגמרא בסנהדרין נ"ו נ"ז, דורשת זאת מפסוקים אחרים)
ומזה שכתוב כאן-"בצלם אלוקים עשה את האדם" והלא ביום השישי לבריאה נאמר-"בצלם אלוקים ברא אותו" אז למה נאמר כאן עשה ולא ברא?
וכפי שהסברנו בפרשת "בראשית", שברא הכוונה יש מאין, ועשה- זה תיקון ועיצוב של היש. והלא בריאה בצלם אלוקים נאמרה באדם הראשון בלבד, ואחר כך מצלעו נתקנה ונעשתה האשה בצלם אלוקים, ולכן, אם היה כתוב כאן-"בצלם אלוקים ברא את האדם" היינו חושבים שמדובר רק על הזכר, ועל נקבה לא חל דין זה חלילה ואין עונש על רציחתה, לכן כתוב כאן-"עשה את האדם" שזה כולל גם את האשה שנתקנה אחר כך גם כן בצלם אלוקים. ולכן גם אשה חייבת בדינים אלו ואין הבדל בדיני רצח בין איש לאשה. כי המילה "אדם" כוללת זכר ונקבה- כפי שנאמר-"זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם" (בראשית ה')
אך כמובן, אם האדם לא יוציא להורג את הרוצח, חוזרים לפסוק הקודם שאלוקים בעצמו ידרוש את דמו של הנרצח מיד הרוצח בין חיה ובין אדם.
מפסוק זה גם לומדים עניין של מידה כנגד מידה בענישה-"שופך דם האדם"-"באדם דמו יישפך", כלומר מי ששפך דם חברו גם דמו ישפך, ולא תגיד-ייקנס כספית או עונש מלקות, ולכן אותה לשון נאמרה ברצח-"שופך דם" וגם בהוצאה להורג של הרוצח-"דמו יישפך".
ואילו בפסוק הקודם בענישה משמיים נאמרה רק לשון דרישה בתור ענישה משמיים, כי בורא העולם רואה ללב הרוצח, וכל מניעיו גלויים לפניו, וכל תוצאות מעשהו נשקלים במאזניים, ולכן הענישה מותאמת לכל אחד בצורה מיוחדת ומדוייקת לא יותר ולא פחות. מה שבית דין של למטה לא יכול לראות, ולכן יש לו עונש קבוע. אך בשמיים יש דרישה וחקירה מדוייקת ומקבל את העונש הכי מדוייק לפשע שעשה. כי יש הבדל בין אדם עני שהושפל על ידי איש עשיר והרגו מכעס (ואין לעשיר ילדים שיסבלו מהרצח ויש לעני הרוצח ילדים שיסבלו מהריגת אביהם) לעומת אדם אכזר שרוצח עני מסכן כדי לגזול את כספו. ששניהם בדיני אדם מקבלים את אותו עונש- הריגה, אך בדיני שמיים יש דרישה, וכל אחד מהם מקבל עונש אחר מדוייק לאישיותם ולתוצאות מעשיהם. כי המילה "דרישה" פירושה גם תביעה- "עד דרוש אחיך אותו" (דברים כ"ב) וגם חקירה-"ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים י"ג).
"ואתם פרו ורבו שירצו בארץ ורבו בה"
לעיל זה נאמר בתור ברכה, שאלוקים מברך את נח ואת בניו שיפרו וירבו, כלומר שלא יהיו עקרים הם ונשותיהם, ויפרו בקלות ובמהירות (למרות שלגבי נח עצמו לא התקיימה הברכה, כי 350 שנה שחי לאחר המבול לא ילד שום בנים ובנות, ואולי זה קשור למדרש- שסורס על ידי בנו).
ולכן שם נאמר-"ויברך אלוקים..." אך כאן זה ציווי ומצות עשה לקיים זיווג עם נשותיהם ולא להימנע מכך, ולעשות את כל ההשתדלות להביא כמה שיותר ילדים לעולם, וזה ציווי לדורי דורות לכל בני נח ואחריהם בעיקר לבני ישראל של מצוות פרו ורבו.
"פרו"- מלשון לעשות פירות- פרי בטן, וממילא התוצאה-"ורבו", התרבות של בני האדם משניים לעשר ויותר, לא רק פרי אחד אלא הרבה פירות ולכן הכפילות "פרו ורבו" כלומר תעשו פירות והרבה.
וכאן בניגוד למקודם כתובה המילה "ואתם" והלא מדבר עם נח ובניו אז מדוע צריך לומר "ואתם פרו ורבו"?
אלא שכאן בא לכלול את נשותיהן, ולכן אומר "ואתם"- כולכם, ולא רק מי שאני מדבר איתו כעת, צריכים לעשות השתדלות לפרות ולרבות כי כאן זה ציווי ולמעלה זו ברכה אז וודאי שמברך גם את נשותיהם אך בציווי צריך להדגיש מי מצווה דווקא.
"שרצו בארץ ורבו בה"- לגבי בעלי החיים נאמר למעלה-"ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" וכאן כתוב הפוך לגבי בני האדם, "פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה"- כלומר קודם לפרות ולרבות ואחר כך לשרוץ בארץ ולרבות בה ומדוע ההבדל?
וכבר הסברנו לעיל לגבי החיות, שהמילים "ושרצו בה" פירושם להתפזר בכל רחבי תבל (מלשון לרוץ, כמו המילה שרץ שכוונתה שרץ מהר) ואחר כך לפרות ולרבות, כי שם מדובר בכל מיני בעלי החיים שאסור שיהיה ערבוב בין המינים ולכן כל זכר ונקבה מכל מין פונה בתחילה למקום אחר בכדור הארץ ובכך נפרד מהמינים האחרים (גם כדי שלא יהיה כלאיים וגם כדי שלא ייטרף על ידי חיות הטרף, שכעת יכולות לאכול בשר חיות) ובמקום משלו יתרבה בשקט, וכך גם שומר על המין וגם ממלא את הארץ השוממה.
אך כעת מדבר אלוקים רק אל בני האדם, ולכן אצלם לא שייך כלאיים ביניהם, ולא שייך להיאכל איש על ידי רעהו ולכן צריכים קודם כל לפרות ולרבות במקומם (ליד הר אררט ששם יצאו מן התיבה) ולא לצאת למסעות ולהתפזר על פני תבל כשהם מעטים כל כך שמא ימותו בדרך מפני קשיי המסע, וגם הדרך ממעטת פריה ורביה והתינוקות יכולים למות בתנאי הדרך הקשים ולכן קודם כל צריכים לפרות ולרבות במקומם ולאחר שיהיו רבים- אז "שרצו בארץ"- תתפזרו בכל חלקי תבל, ושם כל משפחה תתרבה שוב לאחר שמצאה מקום משלה. ואז יתקיים הציווי שלמעלה-"ומלאו את הארץ" כי יש ציווי על בני נח (ולא על נשותיהם, כי הן תחת שליטת בעליהן) למלא את הארץ ולא להתרכז במקום אחד, כי תיקון העולם השומם ותיקון עולם החי דורש את פיזור בני האדם על פני כל תבל שיישבו את שטחי הארץ החרבים ויבנו אותם ויצמיחו את יבולה ובכך יתנו חיים גם לארץ וגם לחיות שעליה ובכך מרדו דור הפלגה, שלא רצו לקיים ציווי זה של "ומלאו את הארץ" ורצו להתרכז במקום אחד בארץ שנער ולא לפוץ על פני כל הארץ, ולכן נענשו בפיזור ופירוד בכל חלקי תבל בעל כורחם לאחר שיבוש לשונם על ידי ה', כך שנאלצו לעשות בכח מה שיכלו לעשות בטוב בקיום רצון ה'.

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃ ְאֵ֨ת כׇּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכׇל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧תכׇּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃ אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃ וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃ וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכׇל־בָּשָׂ֑רוְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כׇּל־בָּשָֽׂר׃ וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כׇּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכׇל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖יםאֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כׇּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃

"ויאמר אלוקים אל נח ואל בניו איתולאמר"
כעת, משנגמרו הברכות והציוויים יש אמירה חדשה אל נח ואל בניו ודרכם אל כל עולם החי של הקמת ברית בין אלוקים (מנהיג היקום) לבין היקום כולו שלא יהיה עוד מבול של מים והשמדה של עולם החי כפי שקרה במבול.
וכאן בניגוד לקודם, נאמר-"אל נח ואל בניו אתו" והמילה "אתו" נוספת כאן, כי מאז האמירה הקודמת, עלה מעמדם של בני נח והם כעת בדרגה אחת איתו, כי כבר דיבר איתם אלוקים וזו מדרגה בפני עצמה. אך בפעם הראשונה- הקודמת, שדיבר איתם אלוקים, היו בני נח בדרגה נמוכה מנח, כי להם זו היתה הפעם הראשונה של גילוי אלוקי ולנח כבר היו מספר גילויים לפני כן.

אך כעת שגם להם כבר ניגלה אלוקים, עלו למדרגת נח ונחשבים איתו בדרגה של הדיבור האלוקי, ואכן, לאחר דיבור אלוקים זה בעניין הברית לא תהיה עוד אמירה של אלוקים לא אל נח ולא אל בניו, וזו אמירה אחרונה לעשרה דורות עד אברהם אבינו.
"ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ואת כל נפש החיה אשר איתכם בעוף, בבהמה, ובכל חית הארץ איתכם, מכל יוצאי התיבה לכל חיית הארץ"
המילים-"ואני הנני" מזכירות את תחילת הפרשה- "ואני הנני מביא את המבול והקימותי את בריתי איתך" (בראשית ו') ושם הסברנו באריכות, כי ביטוי זה- "ואני הנני" מופיע בתורה שלוש פעמים: בפרשתנו פעמיים, וביציאת מצרים פעם אחת-"ואניהנני מחזק את לב מצרים" (שמות י"ד), שגם שם דומה לעניין המבול, כי ה' חיזק את לב מצרים שייכנסו לים אחרי ישראל ובכך טבעו בים סוף -שוב השמדה המונית על ידי מים.
וכמו שבתחילת הפרשה, אלוקים מוכן ומזומן במיידי להביא מבול ולהשמיד את כל היקום, באותה נכונות אלוקים כעת מבטיח שלא להביא עוד מבול. וכמו ששם הבטיח להקם את בריתו איתו, כך כאן לאחר המבול מבטיח לנח ולבניו להקים את בריתו איתם ועם כל היקום (עולם החי) ועם זרעם אחריהם לדורי דורות.
ובדרך כלל בברית נאמר-"לכרות ברית" ולא להקים-"ויכרות את הברית לפני ה'" (דברי הימים ב' פרק ל"ד) וכן-"אנכי כורת את הברית הזאת" (דברים כ"ט) ומדוע כאן בתחילת הפרשה נאמר להקים?
וניתן לומר שלכרות זו ברית חדשה, ולהקים זה הקמת ברית קודמת במובן הקמתה מעפר וניעורה מחדש. וכפי שהסברנו בתחילת הפרשה, הברית האמורה כאן היא הקמה של הברית שנכרתה עם אדם הראשון ואשתו ביום השישי לבריאת העולם ואשר הופרה על ידי דור המבול, ולכן כעת מוקמת מחדש עם נח ועם בניו.
ואכן, כל הסממנים שהיו קיימים בברית עם אדם וחווה קמים מחדש גם כעת עם נח ובניו. כמו ששם אדם וחווה בורכו ונצטוו-"פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א') כך גם כאן נאמר לנח ולבניו-"פרו ורבו ומלאו את הארץ" וגם בורכו בכך- "ויברך אלוקים את נח ואת בניו".
וכמו ששם נאמר לאדם ולאשתו-"ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (ולא הוזכרו הבהמות כי הן גם ככה תחת ידי האדם ומבויתות) כך גם כאן נאמר לנח ולבניו-"ומוראכםוחיתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כלעוףהשמייםבכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו"
וכמו ששם ניתנו להם ולחיות הוראות מה מותר לאכול, כך גם כאן נאמר לנח ולבניו ולחיית הארץ מה מותר לאכול (בשינוי המתבקש משינוי הטבעים לאחר המבול והאקלימים החדשים שמצריכים תזונה חדשה- כי לאדם ולאשתו ולחיות הותר רק צומח, וכעת מותר כל בשר למעט בשר אדם) (ואולי ניתן לפתור מכאן את השאלה הידועה בין הפוסקים, האם בשר אדם אסור באכילה, הרי לא מצינו בשום מקום איסור על כך? והתשובה היא, שמעולם לא הותר!)
ולפני המבול ההקמה של הברית היתה רק עם נח כי רק הוא היה ראוי, אך לאחר נסיון התיבה שעמדו בו גם בניו של נח וגם החיות בתיבה, מוקמת הברית גם עם בניו וגם עם חיות התיבה. וחיות התיבה עומדות במקום שעמדו חיות בראשית, כפי שנח ובניו עומדים במקום שעמדו אדם וחוה.

וכעת יובן הקושי שבפסוק, שלאחר שנאמר שאלוקים הקים ברית עם נח ובניו וזרעם אחריהם, נאמר-"ואת כל נפש החיה אשר איתכם בעוף בבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יוצאי התיבה לכל חית הארץ"- שמשפט אחרון זה לא מובן, הרי כבר נאמר חית הארץ, ומדוע חוזרים שוב לכל חית הארץ?
כמו כן, מדוע מתחיל בעוף ואחר כך בהמה ואחר כך חית הארץ בסוף ולא להיפך?
וניתן לומר שההדרגתיות נובעת מרמת החומריות, כי עוף הכי מעודן (כפי שהסברנו בפרשת "בראשית" שנוצר ביום החמישי בבריאה ונפש החיה שבו ביסודה מהמים המעודנים בעירוב עם חומריות האדמה ששם מקנן העוף) ואחר כך הבהמה אוכלת העשב המבויתת והכנועה, לבסוף חית הארץ הפראית והטורפת בשר חיות שהכי פחות מעודנת, ולכן בברית שאלוקים כורת עם עולם החי היא אחרונה (ורמש האדמה לא מוזכר כי לא לכבוד אלוקים להזכירו בעניין ברית עם אלוקים מחמת פחיתותו)
בסוף הפסוק התמוה "מכל יוצאי התיבה לכל חית הארץ" בעצם מקביל למה שנאמר בעניין בני האדם, שאלוקים כורת ברית עם נח ובניו-"ואת זרעכם אחריכם" כך לגבי עולם החי אלוקים כורת ברית עם כל החי היוצא מן התיבה כעת- "ולכל חית הארץ", שלא היו בתיבה, אלא יצאו מזרעם של אלה שהיו בתיבה, כלומר עם כל צאצאי חיות התיבה לדורי דורות.
לכן בתחילת הפסוק נאמר המילה "איתכם"- "ואת כל נפש החיה אשר איתכם... ובכל חית הארץ איתכם" (כלומר שאיתכם כעת והיו איתכם בתיבה) בניגוד-"לכל חית הארץ" של סוף הפסוק שלא נאמר בה איתכם, כי היא עדיין לא איתכם כעת אלא תהיה בדורות הבאים- צאצאי החיות שאיתכם כעת. גם איתם כורת אלוקים ברית שלא יבוא מבול כמו עם זרעכם שלכם בדורות הבאים- צאצאי האדם שיצאו מן התיבה. ומדוע נזכרות רק חיות הארץ ולא שאר בעלי החיים שעם צאצאיהם גם נכרתת ברית? וכפי שהסברנו שחית הארץ היא אחרונה בברית בגלל חומריותה הקשה, אז אם איתה וזרעה נכרתת ברית, אז וודאי שעם החיות המעודנות יותר- העוף והבהמה, נכרתת ברית עם צאצאיהם, ולא צריך לפרטם גם כן.
"והקימותי את בריתי אתכם ולא ייכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ"
לכאורה הרי כבר נאמר, שאלוקים מקים ברית, אז למה חוזר שוב "והקימותי את בריתי אתכם"?
כמו כן, מדוע הכפילות-"לא ייכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ"?
אז יש לשים לב להבדל בין מקים ל-"והקימותי". מקים זה בהווה, והקימותי זה בעתיד (ו' ההיפוך) כי בפסוקים הקודמים נאמר שאלוקים מקים את הברית שהיתה כבר בין אלוקים לאדם וחווה וכל יצורי בראשית- של השגחה אלוקית על הבריאה וקיום חוקי הטבע לקיום העולם על מכונו (ואותה ברית הבטיח לפני המבול לנח להקים איתו לאחר המבול, דבר שמקיים כעת גם עם נח וגם עם בניו וכל יוצאי התיבה וזרעם אחריהם שלא היו בתיבה)
ובפסוקינו מדובר בברית לעתיד- שיקים בעתיד, בכך שמבטיח שלא יהיה יותר מבול (ועדיין זו אותה הברית במהות ולא ברית חדשה, כי חלק מהשגחה זו הבטחת הקיום של היקום, ולכן מבטיח שלא יהיה עוד מבול)
והכפילות לכאורה בפסוק אינה כפילות אלא כפי שהזכרנו לעיל את החלוקה בין האדמה לבעלי החיים עליה, שה' אמר בליבו שלא יוסיף לקלל את האדמה וגם לא יוסיף להכות את כל חי, כך גם כאן יש הבטחה לשני הנענשים במבול- הארץ ובעלי החיים. ולכן נאמר לגבי בעלי החיים-"לא ייכרת כל בשר עוד ממי המבול", ולגבי האדמה-"ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ "
והמילה "עוד" בשני המשפטים מתפרשת בשני אופנים שונים. לגבי כל בשר הכוונה של עוד זה במובן של יותר לא ייכרת כל בשר יותר מימי המבול. ולגבי הארץ המילה עוד מפורשת במובן שוב- לא יהיה שוב מבול לשחת הארץ.
כלומר, ייתכן שיהיה עוד מבול אך לא ייכרת עוד בשר בגללו ויתכן שיהיה שוב מבול, אך לא לשחת הארץ. כפי שיהיה בקריעת ים סוף שמצרים יטבעו אך לא כל בשר ייכרת, וכן הארץ לא נשחתה כי זה היה במקום שהיה גם ככה ים. ודבר זה מסביר גם תופעות בימינו של צונאמי ששוטף חלקי ארץ גדולים אך לא כורת כל בשר ולא משחית את הארץ, כי לאחר ההצפה הים חוזר למקומו הקודם והארץ נגלית ולא מושחתת. כי כדי להישחת הארץ צריכה להיות מוצפת זמן רב כדוגמת המבול, שהארץ היתה שקועה במים למעלה משנה וכל צורתה השתנתה.
"ויאמר אלוקים: זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם, ובין כל נפש חיה אשר איתכם לדורות עולם. את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ, והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן".
עד עכשיו דובר על הברית שקמה בין אלוקים ובין עולם החי, כעת אלוקים נותן אות (סימן) על הברית כסימן מוסכם לזכור ברית לדורות עולם. וסימן זה הוא הקשת בענן. (והיא שמסמלת את ה', על פי הנאמר בספר "יחזקאל"-"כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנוגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה'" (יחזקאל א'))
וכמובן כל המפרשים שואלים, הלא קשת בענן זו תופעה טבעית, שהיתה מאז ומעולם, של השתברות קרני השמש בטיפות מים המפצלות את קרן האור למרכיביה הבסיסיים, כמו שעושה מנסרה. והלא דבר זה היה מאז ומעולם גם לפני המבול, אז מה החידוש כעת הלא בכל מפל מים אפשר לראות תופעה זו ביום שמש, ולא רק בעננים, אז מה השתנה?
כי פה משמע שכעת אלוקים נותן את אות הברית-"והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן" כאילו רק מעכשיו תחל תופעה זו, והיא חדשה ולא היתה קודם ולכן תזכיר לכולם את הברית לאחר המבול?
וצריך לומר, שזה מאושש את מה שהסברנו על שינוי המצב האקלימי בין קודם המבול לאחר המבול, כתוצאה מהמכה שספג כדור הארץ והחל לנטות על צידו, דבר ששינה את זווית קרני השמש בפגיעתן באטמוספירה של כדור הארץ וכנראה שינה גם את עוצמת הקרינה (דבר שמסביר גם את הפערים על פי בדיקות פחמן 14, שמראות גיל עולם שונה מזה של התנ"ך. כיוון שפחמן 14 הנוצר באטמוספירה בגובה רב על ידי קרינה על סגולית של השמש ויוצר שינוי בפחמן 12 והופכו לפחמן 14, ועל פי זה בודקים את גיל העצמות והחומרים האורגניים שנמצאים בחפירות ארכיאולוגיות, אך אם מצב הקרינה לפני המבול באטמוספירה היה שונה לחלוטין כפי שהסברנו, אז כל הבדיקות והתוצאות של עצמים מלפני המבול לא רלוונטים, כי איננו יודעים מה היה המצב באטמוספירה לפני המבול. כי הבדיקות נעשות על פי ההנחה שמצב הקרינה כיום היה קיים כך מאז ומעולם)
אכן התופעה של שבירת קרן אור על ידי טיפות מים היתה קימת תמיד (כי זו תופעה פיזיקלית קבועה וחוקי הטבע לא משתנים) אך צורת הקשת בענן כיום תלויה בזווית קרני השמש שבאות באלכסון, וכל שינוי בזווית משנה את הצורה, לכן פה הדגש על הקשת בענן, כלומר צורה של קשת, זה החידוש לאחר המבול שלא היה קודם, כי גם קודם היה מספר צבעים במפגש של קרני השמש בטיפות הענן, אך לא יצרו צורה של קשת, אלא צורה אחרת שהיתה ידועה לדור המבול.
לכן יש פה חזרה על המילים ענן וקשת-"את קשתי נתתי בענן, והיה בענני ענן ונראתה הקשת בענן" כי הדגש הוא על קשת דווקא ובענן דווקא, ולא במפלי מים או במזרקה של מים שגם שם רואים את צבעי הקשת ביום שמשי, וזה היה תמיד גם לפני המבול והחידוש הוא צורת הקשת ובענן דווקא.
ועבור יוצאי התיבה שהכירו את מצב העולם קודם המבול, זה היה סימן משמעותי חדש, כי יש פה גם קשר סיבתי ולא סימן בעלמא (כמו האות שנתן ה' לגדעון בגיזת הצמר והטל שלא קשור לעניין נצחונו במלחמה אלא סימן בעלמא לחיזוק אמונתו)
אלא כאן כתוצאה מהמכה שקיבל כדור הארץ נוצרה התופעה החדשה הזו של קשת בענן ולכן כל פעם שרואים יוצאי התיבה את הקשת נזכרים במבול ותוצאותיו ובברית שנכרתה לאחר המבול, ומעבירים זאת לדורות הבאים, כך שכולם יזכרו את המבול כשרואים את השמש בענן. למרות שלדורות הבאים זו כבר תופעה טבעית מאז ומעולם כי לא היו קודם המבול.
לכן כתוב כאן-"אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר איתכם לדורות עולם", כי לכאורה יש כאן סתירה- אלוקים מדבר בלשון הווה- "אני נותן (כעת) ביני וביניכם... אשר איתכם לדורות עולם"- לכם אני נותן שאתם יוצאים מהתיבה ומבינים את הסימן. אך איך מסתדר לדורות עולם? אלא הכוונה אני נותן לכם, ובעקבותיכם ידעו גם דורות העולם בעתיד כי תעבירו זאת מאב לבן לדורי דורות. ולכן נאמר-"איתכם לדורות עולם" כלומר מכם זה יגיע לדורות עולם.
והמילים-"ביני ובין הארץ" משמעותן גם ממשית- ביני (היושב בשמיים) ובין הארץ (כדור הארץ) כי הקשת נראית כנוגעת בשמיים ויורדת לארץ ויוצרת חיבור בין שמיים לארץ.

המילים "אות ברית" המופיעות כאן שלוש פעמים, מופיעות עוד פעם אחת בתורה- בברית המילה שמצטווה אברהם אבינו-"ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית י"ז), ומעניין שכמו שכאן ה' אלוקים מקים את הברית עם נח ובניו וזרעם אחריהם, כך גם אצל אברהם לאחר מספר פעמים שדיבר איתו שם הוויה פתאום מופיע שם אלוקים ומדבר עם אברהם לגבי ברית המילה, וגם הסגנון דומה מאוד- "והקימותיאת בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם" (שם שם) וכל המילים המודגשות בפסוק מופיעות גם כאן בברית עם נח ובניו, והאם יש קשר בין הבריתות, ומהו?
וכפי שהסברנו כבר לעיל, כאשר נאמרות המילים-"וידבר אלוקים" זה מהווה שלב חדש בהנהגת העולם. וכאן כאשר נגמר המבול נאמר-"וידבראלוקים אל נח: צא מן התיבה..." כי זה שלב חדש בתולדות העולם של שינוי גדול ממה שהיה קודם, כי האדמה עודנה ומשתנה תוחלת החיים והתזונה משתנה מצמחונית לאכילת בשר ושינוי האקלים ועונות השנה, שמגיע לביטוי בקשת בענן, שהיא אות הברית בין אלוקים לבין העולם, כי לא יהיה עוד מבול להכרית כל בשר ולשחת האדמה. וכן שבע מצוות בני נח, כי השתנתה חומריות האדמה (למעט ארץ ישראל) ובעקבותיה חומריות האדם.
ואות הברית ניתנת על ידי אלוקים, בלי שבני האדם עושים דבר, כי כבר אין ציפיות מהם, ואלוקים מחכה ליחיד הסגולה שימשיך לקדש את החומר, וכשמגיע אברהם ועומד בנסיונות, אלוקים מחליט לבחור בו ובזרעו אחריו להגשים את רצונו בעולם. ואכן בברית המילה גם נאמר-"וידבראיתואלוקים"- וכפי שאמרנו, זה סימן לשלב חדש בתולדות העולם. ואכן שם אלוקים מודיע לאברהם שמקים איתו ברית עולם-"להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך ונתתי לך... את כל ארץ כנען" כלומר נוצר מצב חדש של עם מיוחד שאלוקים בוחר בו להגשים את תכלית הבריאה- קידוש החומר בארץ כנען, שבה נשארה החומריות הקשה, ובניגוד לפאסיביות של יוצאי התיבה, שאלוקים נותן את אות הברית בקשת בענן, אברהם וזרעו אחריו הם האקטיביים ונדרשים לעשות פעולות לקדש את החומר, ובראשן ברית המילה בבשרם-כריתת העורלה המיותרת באיבר הכי חומרי ויצרי, ובכך קידושו לנתינה ולא רק לקבלה לעצמו. וכאן אברהם וזרעו הם שנותנים את אות הברית בבשרם לברית עולם. ובניגוד ליוצאי התיבה שהברית אמרה-"ולא ייכרת כל בשר עוד ממי המבול" אצל אברהם זה הפוך, מי שלא מל וכורת את עורלתו-"ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה את בריתי הפר" (שם שם) כלומר, בניגוד לברית עם בני נח- אומות העולם, שנועדה לקיום טבעי של החיים בעולם, ללא זעזועים מיותרים, אצל אברהם הנבחר ובניו, נדרשת פעילות יוצרת מתמדת מצידם- של קידוש החומריות ומלחמה ביצר ונתינה לאלוקים של אות ברית בבשרם, דווקא בארץ כנען- הארץ הקשה והחומרית, אך המקודשת מכולם אם יצליחו במלחמת היצר.
ובעצם אות הברית שאלוקים נותן ליוצאי התיבה היא תשלום על החשבון, שנועד לקיים את העולם עד אברהם וזרעו, שהם אלה שיפרעו את החשבון ויצדיקו את השקעתו של אלוקים עשרה דורות עד אליהם, וישיבו באות ברית מצידם- של ברית המילה, על אות הברית שנתן אלוקים-הקשת.
"וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלוקים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ"
מדוע צריך אלוקים לזכור את הברית, בשביל לא להביא עוד מבול לשחת כל בשר, ומשמע שאם לא יזכור את הברית יביא מבול ומדוע? כמו כן, יש כאן הדרגתיות: בתחילה מוזכר-"וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם" ואחר כך-"ובין כל נפש חיה בכל בשר", ובפסוק הבא (החוזר על עצמו לכאורה) כבר אין הבדל בין אדם לחיה ונאמר פשוט- "לזכור ברית עולם בין אלוקים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ", ומה השתנה מהפסוק הקודם שהיתה הבחנה בין "ביניכם" לבין "כל נפש חיה בכל בשר" ופסוק לאחר מכן כבר אין הבדל וכולכם אותו הדבר, אדם ובהמה נכללים במילים-"נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ"?
כמו כן, למה בפסוק הראשון נאמר-"וזכרתי את בריתי" ובפסוק השני-"לזכור ברית עולם"? וכן, מדוע בפסוק הראשון נאמר "וזכרתי" ובפסוק השני נאמר-"לזכור ברית עולם בין אלוקים ובין נפש חיה בכל בשר" מדוע מדבר על עצמו בלשון נסתר ולא בלשון מדבר כמו בפסוק הקודם?
וכן מדוע בפסוק הראשון המתייחס לפסוק הקודם-"ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי..." הקשת נראית באופן סביל על ידי אלוקים, ובפסוק השני נאמר-"וראיתיה לזכור ברית עולם...", כלומר יש כאן פעולה אקטיבית מצד אלוקים לראות את הקשת.
ויש לומר, שכפי שהסברנו בעניין הברית שיש שני שלבים: א. הברית עם דור יוצאי התיבה. ב. המשך הברית עם הדורות אחריהם עד עולם שלא היו בזמן המבול.
כך גם לגבי אות הברית, יש הבדל בין הדור שיוצא מן התיבה לבין הדורות הבאים אחריהם עד עולם.
ויש לזכור שעד המבול חומריות האדמה היתה קשה וצופה מבני האדם להתמודד עם חומריותה ולקדשה וזו היתה תכלית הבריאה ותכלית רצונו של שם הוויה. וכאשר נכשל דור המבול ונכנע לחומר הקשה והשחית את דרכו על הארץ, ונדרש המבול כדי למחות את כל היקום, החליט ה' לעדן את חומריות האדמה על ידי יסוד המים ולהשאיר מקום אחד- ארץ כנען שהחומריות תישאר בתוקפה בשביל העם הנבחר שימשיך את הגשמת רצון ה' בעולם. אז יוצא שעד שיתברר אותו יחיד סגולה שממנו ייצא עם ישראל, אין הצדקה לקיום כל האנושות, ורק כשיגיע עם ישראל תהיה סיבה לקיום העולם, כפי שנאמר-"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי" (ירמיה ל"ג), כלומר ללא התורה שניתנה לישראל (שבאמצעותה מקדשים את חומריות ארץ כנען) אין זכות קיום לעולם.
ולכן בעצם שאר אומות העולם, קיימים בחסד אלוקי, ולא בזכות מעשיהם. ומה שמונע מאלוקים להביא מבול שיכלה כל בשר זו הברית עם נח ויוצאי התיבה בזכות הנסיון של שנת המבול, ובזכות הקרבנות שהקריב נח כשיצא מן התיבה. אך עדיין, כיוון שלא עוסקים בקידוש החומר, כי פחתה החומריות של האדמה ואין ציפיות מהם עד שיגיע אברהם אבינו. אם כן כל רגע ורגע שהעולם קיים זה רק בזכות הברית וההבטחה.
לכן צריך תזכורת תמידית על ידי אות הברית- הקשת בענן, כדי לא להחריב את העולם (לא שחלילה אלוקים צריך תזכורת, אלא זה יותר לשבר את אוזן בני האדם שיבינו שהם לא ראויים לכך מצד עצמם וחיים בחסד)
ועדיין יש הבדל בין דור המבול לדורות אחריו, כי דור המבול שיצא מן התיבה נולד לפני המבול, ויש בו עדיין את החומריות הקשה בבשרו, ויש לו עדיין קצת מאבק עם החומריות (למרות שהתזונה החדשה מתחילה להשפיע ולרכך את החומריות) לכן יש עדיין הבדל בינו ובין בעלי החיים. ולכן אלוקים עדיין לא צריך "להתאמץ" כדי לזכור את הברית, ומספיק שהקשת נראית בענן ולא צריך ראייה אקטיבית מצד אלוקים. והיחס בין אלוקים לבני האדם הוא אישי-"וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם" ויש הפרדה בין בני האדם לחיות.
אך בדורות שלאחר דור יוצאי התיבה, שכבר חיים לחלוטין בחסד אלוקי, ואין למעשה זכות קיום מצד מעשיהם וגם חומריותם כבר מעודנת (וכבר תוחלת החיים יורדת משמעותית) אז אין כבר הבדל בין האדם לחיות, אלו וגם אלו לא מקדשים את החומר. ולכן בפסוק השני נכללים באותה מילה-"ובין כל נפש חיה בכל בשר" וצריך "מאמץ" מצד אלוקים לראות את הקשת-"וראיתיה... לזכור ברית עולם"- זו כבר לא הברית המוחשית עם נח ויוצאי התיבה, אלא ברית לעולם, שמתמשכת מכח הברית ההיא ולא בזכות הדורות עצמם. ולכן כבר היחס לא אישי כמו מקודם-"ביני וביניכם" אלא- "בין אלוקים ובין כל נפש חיה", וגם כשיבוא אברהם וזרעו- העם הנבחר, עדיין שאר העולם מתקיים רק בזכות הברית עם נח ולא בזכות עצמם ולכן צריך תזכורת תמידית לברית.
"ויאמר אלוקים אל נח: זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ"
עד כה דיבר אלוקים עם נח ובניו, וכעת מדבר רק אל נח, ואלה בעצם מילות הפרידה, כי לא ידבר איתו יותר, ובכלל עם אף אחד, עד אברהם אבינו עשרה דורות לאחר מכן.
ודברים אלו נראים תמוהים, כי לכאורה יש כאן חזרה שוב על כל מה שאמר קודם, ומדוע מדבר אל נח בנפרד את אותם דברים שאמר לנח ולבניו, ולא מוסיף שום דבר חדש?
אך כשמדקדקים רואים הבדלים: לעיל נאמר-"זאת אות הברית אשר אני נותן וכאן נאמר-"אשר הקימותי", לעיל נאמר-"ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר איתכם לדורות עולם" וכאן נאמר-"ביני ובין כל בשר אשר על הארץ" ולא נאמר "ביני וביניכם".
ויש לומר, שכאן בעצם אלוקים, בא לבדל בין נח לשאר בני האדם- בניו ונשותיהם ואשתו. כי עד כה דיבר אל נח ובניו בגלל הצורך בהקמת הברית, והציוויים לדורות הבאים, כי הם הממשיכים.
אך למעשה, נח שונה מהם, כי הוא בזכות עצמו שרד את המבול ואילו בניו שרדו מכוחו ולא מכח עצמם. לכן אות הברית לא נועדה לנח אלא לבניו ולכן כשמדבר אלוקים אל נח לבד, לא אומר ביני וביניכם, אלא-"אשר הקימותי ביני ובין כל בשר", כי אתה לא שייך להם ולא קיים בחסד אלא בזכות, ואינני צריך את הקשת כדי לזכור אותך. עובדה, שבזמן המבול עצמו נאמר-"ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר איתו בתיבה" ולא היה זקוק לקשת כדי לזכור את נח (ושם לא מוזכרים בניו בפירוש, אלא לאחר כל החיות ברמז-"אשר איתו בתיבה") ויחסית אליך גם בניך ונשותיהם בעיני הם כמו-"כל בשר", ורק בגללך מקודם כשדברתי עם כולכם, הבדלתי ביניכם לבין שאר החיות, אך כעת כשאני מדבר איתך לבד, תדע שאתה לא זקוק לחסד אלא רק הם ושאר החיות.
ולכן כאן נאמר-"הקימותי", ולא-"אשר אני נותן", כמו מקודם, כי כבר נתן להם את אות הברית, וכעת אות הברית עומדת בינו ובין כל בשר, כלומר מפרידה כמו חומה שמקימים בין אחד לשני.
כי לגבי הברית לעיל נאמר-"ואני הנני מקים את בריתי איתכם" ופה נאמר-"אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר" לא איתכם, אלא בינינו עומדת הברית, ומבדילה ומפרידה כמו חומה, כי אות הברית היא היחידה שמגינה על כל בשר מזעם אלוקים. כי אן להם זכות קיום מצד עצמם. אך אתה נח אין אות ברית בינינו, ואתה חי בזכות ולא צריך תזכורות ואותות.
ואכן נח חי עד גיל 950, כמו כל יחידי הסגולה שלפני המבול, המבול לא שינה אצלו כלום, ורק מבניו מתחילה הירידה הגדולה בשנים- שם חי עד גיל 600 בלבד. ואם תשאל, אם כן מדוע בתחילת הקמת הברית נאמר-"ויאמר אלוקים אל נח ואל בניו איתולאמר" משמע שבניו טפלים אליו, ולכן נאמר איתו, והוא עיקר להקמת הברית ולא רק בניו כפי שהסברנו כרגע?
אכן לגבי הברית הוא העיקר, כי עוד לפני המבול, כשאלוקים מדבר אל נח בלבד, אומר לו-"והקימותי את בריתי איתך"- בעתיד לאחר המבול. אך לגבי "אות הברית" בניו הם העיקר. ולכן יש דיבור אלוקי חדש לגבי אות הברית ששם לא מוזכר נח בפירוש-"ויאמר אלוקים: זאת אותהברית אשר אני נותן ביני וביניכם" כי לכאורה הרי אלוקים באמצע דיבור עם נח ובניו לגבי הברית, אז מדוע יש פתיחה חדשה-"ויאמר אלוקים", לגבי אות הברית?
אלא היא הנותנת, לגבי אות הברית יש בידול בין נח לבניו ולשאר יוצאי התיבה ונח לא זקוק לאות הברית, ואלוקים לא שם את אות הברית בינו לבין נח, אלא רק בינו לבין שאר היצורים חוץ מנח. ולכן חוזר אלוקים בנפרד ומדבר אל נח-"ויאמר אלוקים אל נח: זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ"- אך לא ביני ובינך!

וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃ https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%98_%D7%99%D7%98שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כׇל־הָאָֽרֶץ׃ וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃ https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%98_%D7%9B%D7%90וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִןוַיִּשְׁכָּ֑רוַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אׇהֳלֹֽה׃ וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥דלִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃ וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃ https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%98_%D7%9B%D7%93וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָֽשָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃ וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃ וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאׇֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ וַֽיְחִי־נֹ֖חַ אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה׃ וַיִּֽהְיוּ֙‏כׇּל־יְמֵי־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃

"ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם חם ויפת, וחם הוא אבי כנען. שלושה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ"
פה, לראשונה מאז יצאו מהתיבה מוזכרים בני נח בשמותם. כי עד כאן, נזכרו בכינוים-"נח ובניו", פה הם עומדים בפני עצמם, בתור שלושת אבות האנושות החדשה.
והתורה מזכירה את המספר-"שלושה אלה"- כלומר: שזה מקביל שוב לבריאת העולם, כפי ששם היה אדם, כאן זה נח, וכפי ששם היו שלושה בנים ידועים-קין, הבל, שת (כי הבנים והבנות שילד אדם לאחר מכן לא נזכרו בשמות) כך גם כאן יש שלושה בנים, ויש גם התאמה ביניהם, כפי שנראה בהמשך- קין מקביל לחם, הבל מקביל ליפת, שת מקביל לשם.
לכאורה המילים-"היוצאים מן התיבה" מיותרות! והלא לא היו לנח עוד ילדים, אז מה שייך לומר-"בני נח היוצאים מן התיבה", הלא כל ילדיו היו בתיבה ויצאו ממנה ומה בא למעט? אולי זה מסביר את סוף הפסוק-"וחם הוא אבי כנען" שלא נחשוב שגם כנען נולד בתיבה, אלא חם הוא אבי כנען העתידי (כי הוא בנו הרביעי והאחרון של חם), ומדוע מוזכר בפסוק זה דווקא כנען ולא מוזכר-"שם הוא אבי..." או "יפת הוא אבי...", וכן מדוע לא מוזכר בנו הגדול של חם לפני שמזכירים את הקטן?
אם תאמר שזה קשור להמשך- בעניין מעשהו של חם אבי כנען לנח אביו כשהשתכר באוהל, הלא שם מוזכר שוב-"חם אבי כנען", אז מדוע פה לפני השתכרותו של נח צריך להזכיר זאת?
ועוד, מדוע בפסוק הבא נאמר ש-"שלושה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ" הלא הוזכר כאן גם כנען אז יש פה ארבעה שמהם נפצה כל הארץ ולא רק שלושה? כמו כן, העניין שמאלה נפצה כל הארץ מוזכר בפרק הבא-"אלה משפחות בני נח... ומהם נפרדו הגויים בארץ אחר המבול" וכן לאחר חטא דור הפלגה-"ויפץ ה' אותם על פני כל הארץ... ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ", ושם זה יותר שייך מאשר כאן, כי לא משם חם ויפת נפצה כל הארץ, כי עדיין התגוררו יחד עד דור הפלגה, רק לאחר דור הפלגה, מצאצאיהם, נפצה כל הארץ, ולא מהם, אז מדוע כאן זה נאמר?
כמו כן, המילה "ויהיו" לא כל כך מובנת כאן, כי מה שייך לומר שבני נח היוצאים מהתיבה היו שם חם ויפת, משמע שהיו עוד בני נח, ורק אלה יצאו, והלא רק אלה נכנסו? ואולי ניתן לומר, שהרי בציווי אלוקים לנח לצאת מן התיבה, נאמר רק: "צא אתה... ובניך ונשי בניך איתך", ואחר כך-"ויצא נח ובניו..." ואחר כך-"ויברך אלוקים את נח ואת בניו", ואחר כך-"ויאמר אלוקים אל נח ואל בניו אתו לאמר".
ובכל המקומות האלה לא נזכר כמה בנים ובאלו בנים מדובר, והלא ייתכן שנולד לנח בתיבה עוד בן או תאומים, כי היו שם למעלה משנה, ואולי נכנס לתיבה כשאשתו מעוברת ונולד בתיבה עוד בן או שניים- תאומים. ולכן צריך כאן לומר, כשרוצים לפרט את כל אבות האנושות היוצאים מן התיבה- שבני נח היוצאים מן התיבה היו רק שלושת אלה שנכנסו אליה- שם, חם ויפת ולא נולד עוד אחד בתיבה, או אם נולד לא יצא מן התיבה, כי מת בתיבה. והיוצאים הם רק אלה שנכנסו כי המספר שלוש כאן הוא חשוב, כפי שהסברנו בתחילת הפרשה.
ואכן הארץ נפוצה מצאצאיהם של אלה שהיו 71 ומהם התפזרו 70 אומות לאחר דור הפלגה ומאחד יצא עם ישראל (פלג). אך 70 אלה מתחלקים לשלושה אפיונים מרכזיים לפי אבותיהם: שם, חם ויפת.
האומות שיצאו משם, שמות דגש על הנשמה שמעל הגוף ועל כל חכמות האלוקות בתורות הנסתר ושואפות להתרומם מעל הגוף החומרי ויצריו.
האומות שיצאו מיפת שמות את היופי והרגש במרכז ומקדשות האת האומנויות היפות ותרבות הגוף.
והאומות שיצאו מחם שמות דגש על סיפוק יצרים הכי חומריים והתאוות הכי בסיסיות ונותנות דרור לכל גחמה של הגוף ולתאוות החושים.
לכן מודגש כאן-"חם אבי כנען", כי כנען בתוך בני חם, יצר לו מקום בפני עצמו, נבדל משאר האומות, בכך שבחר לו את ארץ כנען כמקומו בעולם-דווקא הארץ שלא עודנה על ידי המבול ונשארה בחומריותה הקשה דווקא בה בחרו עמי כנען להתיישב, כי הם הקשים בבני חם מבחינת התאוות והרצון לקבל, ולכן בחרו ארץ זו שתעצים את תאוותיהם ואת הרצון לקבל שלהם.
לכן, כשהתורה מציינת את שלושת אבות הטיפוס של האנושות לאחר המבול, היא דואגת להחריג את כנען מתוך גזע חם ולציין את חריגותו, כדי שנבין מדוע בעתיד נצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ להשמידו ולא לחיות כל נשמה מבני כנען, כי אין להם תקנה.
בניגוד לשאר האומות שלא נצטוונו להשמידם גם אם שוהים בארץ כנען במקרה- כמו הפלישתים, ולכן נאמר- שלושה אלה... ומאלה נפצה כל הארץ"- שנטהרה במי המבול, אך הארץ שלא נטהרה- ארץ כנען, נשארה לזרעו של כנען ובהמשך לעם ישראל. לכן מיד אחרי זה נאמר:
"ויחל נח איש האדמהויטע כרם. וישת מן היין וישכרויתגל בתוך אהלה"
נח- "איש האדמה" בניגוד לקין שבו נאמר-"עובד אדמה" כי נתן לחומריות האדמה להשתלט עליו, נח היה איש האדמה- מלשון "איש נעמי" (רות א') במובן של בעלות על האדמה- כי שלט ביסוד האדמתי שבו. בניגוד לכל דור המבול שנכחד, הוא היחיד שנותר מיסוד האדמה הקשה שלפני המבול (כי רוב שנותיו- 600 שנה, חי לפני המבול, מה שאין כן בניו שרוב שנותיהם חיו לאחר המבול, והיסוד האדמתי בגופם כבר התעדן לאחר המבול) ועד גיל 500 התהלך את האלוקים והתנתק מיסוד העפר ועסק ברוחניות.
מגיל 500 והלאה התחבר אל יסוד האדמה והחל לתקנו ולכן נהיה-"איש האדמה" (עיין בהרחבה בעניין זה בסוף פרשת "בראשית")
והמילה "ויחל" כאן, לא מובנת: האם זה במובן הקודם של-"ויחל"- חיכה, ציפה, כמו בזמן המבול-"ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויוסף שלח את היונה מן התיבה" ואם כן כאן זה לא מובן- למה חיכה נח לפני שנטע כרם?
או ש-"ויחל", כאן זה במובן של התחיל-"ויחל שלמה לבנות את בית ה'" (דברי הימים ב' פרק ג'), וגם זה לא מובן- מה הוא התחיל? הרי כתוב לאחר מכן- "ויטע כרם" אז נכתוב בפשטות-"ויטע נח איש האדמה כרם" ומה שייך כאן "ויחל", משמע שרק התחיל ולא סיים, הלא מדובר שנטע כרם ושתה יין, סימן שלא רק התחיל, כי אחרת היה צריך להיות כתוב-"ויחל לטוע כרם", אך כשאומרים-"ויחל... ויטע..." זה שתי פעולות שונות שלא קשורות אחת בשנייה?
ואולי צריך לומר: שכוונת הפסוק, שעד כה היה נח- איש המבול, מציל האנושות, איש האלוקים, איש צדיק ותמים. וכעת מתחיל שלב של נח- "איש האדמה", ולכן נאמר-"ויחל נח איש האדמה" כלומר התחיל השלב החדש של נח של איש האדמה, כי מפה והלאה אין שום דיבור אלוקים איתו עד יום מותו, וכן מעתה הוא מתחיל להיות איש האדמה, שתפקידו לקדש את האדמה שבתוכו ומחוצה לו, ולהפכה לנתינה.
ואם כן, אפשר גם לפרש "ויחל", במשמעות של ציפייה- שנח ייחל שאלוקים ידבר איתו שוב, ולכן נטע כרם כדי לייצר יין ולשתותו, כי-"יין ישמח לבב אנוש" (תהילים ק"ד), כי לצורך השראת הנבואה צריך שמחה- כפי שרואים אצל אלישע הנביא שכדי שתחול עליו רוח נבואה עשה הכנות לשמחה-"והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' פרק ג').
אך כשראה נח שלא נחה עליו רוח ה' למרות שתיית היין, שתה עוד כדי לשמוח יותר עד שהשתכר-"ויתגל בתוך אהלה" וזאת אפשר לפרש מלשון גילוי, או מלשון גלגול, או מלשון גילה (שמחה) שתגרום את ההתגלות אליו מאת ה', דבר שגם מביא את ההתגלגלות ממש בתוך האוהל וההתערטלות שגרמה לחשיפת ערוותו- כמו שמוצאים בשאול המלך בהתנבאו שפשט את בגדיו ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה-"וילך שם אל ניות ברמה, ותהי עליו גם הוא רוח אלוקים וילך הלוך ויתנבא... ויפשט גם הוא את בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה. על כן יאמרו: הגם שאול בנביאים" (שמואל א' פרק י"ט). כי גם המילה ערווה, פירושה גילוי-"ואיש אשר ישכב את אשהדוהוגילה את ערוותה, את מקורה הערה והיא גילתה את מקור דמיה" (ויקרא כ'), ושם המילה הערה פירושה גילה וחשף.
"וירא חם אביכנען את ערוות אביו ויגד לשני אחיו"
בפשטות משמע שחם רק ראה את ערוות אביו וסיפר לשני אחיו בחוץ, אך אם כן, מה חטאו הגדול, שלא כיסה את אביו?
אך בהמשך נאמר-"ויקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן"- משמע שלא רק ראה אלא גם עשה, ואם רק לא כיסה, אין כאן עשייה אלא מחדל- חוסר עשייה?
כי "עשה" משמע פעולה אקטיבית ואילו ראייה לבד לא נחשבת עשיה. וכן מה פירוש "בנו הקטן", הלא חם הוא בנו האמצעי ולא הקטן?
וכן מדוע נאמר כאן-"חם אבי כנען" מה קשור כנען לעניין, ומדוע כל הקללה של נח היא רק את כנען ולא את חם עצמו, ולא שאר בניו של חם, כי הלא כנען הוא בנו הרביעי והקטן של חם?
כמו כן, המילה "ויידע" לא שייכת כאן, כי אם חם רק ראה את ערוות אביו איך שייך שאביו יידע מכך, והלא היה בעלפון.
ואם סיפרו לו שם ויפת, הלא זה לשון הרע ולא מוזכר שסיפרו לו וגם המילה ויידע, היא יותר תחושתית, ומעצמו, כמו-"ואדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד'), כפי שהסברנו באריכות בפרשת "בראשית" את הפועל לדעת בתורה, שזה עניין של חיבור רוח וגוף. ואפשר ללמוד זאת מסיפור לוט ובנותיו שגם שם יש עניין של השתכרות- שבנותיו של לוט משקות אותו יין והבכירה שוכבת עם אביה כדי להחיות ממנו זרע-"ולא ידע בשוכבה ובקומה" (שם י"ט)- כלומר: לא חש שום דבר כשהתעורר מיינו ואילו אצלנו כן ידע נח את אשר עשה לו בנו הקטן, משמע שזה משהו מוחשי שהרגיש אותו לאחר שהקיץ מיינו ולא תוצאה של סיפור בניו.
ואכן במדרש יש שתי דעות: אחת, שסרסו, והשניה שרבעו. והמילה "ידע" יותר מתקשרת לרבעו. כפי שמוצאים בסדום-"הוציאם אלינו ונדעה אותם" ושם הכוונה למשכב זכר עם אורחי לוט. אך אם כן מדוע בפסוקנו לא מוזכר דבר מכל זה, אלא רק כתוב-"וירא חם אבי כנען את ערוות אביו"? משמע שרק ראה?
וניתן לומר, שאמנם חם רק ראה, אך בנו הקטן-כנען, הוא שרבע את נח. ולכן נאמר-"וידע נח את אשר עשה לו בנו הקטן" שאין הכוונה לחם, שהרי הוא בנו האמצעי ולא הקטן, אלא הכוונה לבנו הרביעי והקטן ביותר של חם, שהוא זה שעשה בו את מעשה הרביעה. ולכן נאמר "וידע נח", לכן מתקלל דווקא כנען ולא חם ושאר בניו, ולכן גם נאמר-"אשר עשה לו בנו הקטן" כי נעשה בו מעשה ולא רק ראייה גרידא.
לכן נאמר-"וירא חם אבי כנען", כדי לרמוז לנו שכנען הוא זה שעשה את המעשה שהתורה לא רצתה לפרטו בפירוש מפאת כבודו של נח ולכן רק רמזה זאת במילים-"אבי כנען". אך גם חם עצמו לא יוצא נקי מהסיפור, כי רואה את ערוות אביו ובמקום לכסות אותו הולך לספר לאחיו, ומדוע? האם לבזות את אביו, או אולי לכסות על מעשה בנו, ולהטיל את האחריות על כך על נח עצמו, שלא נזהר ביינו ובכך גרם לכנען להתפתות לרבעו.
"ויקחשם ויפת את השמלה, וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערוות אביהם ופניהםאחורנית וערוות אביהם לא ראו"
ויקח שם, ויפת הצטרף- לכן כתוב בלשון יחיד, כי שם היה היוזם ולכן התברך יותר מיפת. אך לשים על שכם שניהם, שניהם עשו ביחד, לכן כתוב בלשון רבים-"וישימו על שכם שניהם".
אך מדוע כתוב פעמיים- אחורנית, הלא אם הולכים אחורנית וודאי שפניהם גם אחורנית אז מדוע צריך לשוב ולומר-"ופניהם אחורנית"? אלא צריך לומר שאמנם הלכו אחורנית, אך כדי לכסות את אביהם צריכים היו להסתובב כשהגיעו אליו, ולכן בזמן שכיסו את ערוות אביהם סובבו רק את ראשם אחורנית בזמן שידיהם כיסו את אביהם, כי לא יכלו לכסותו כשגבם אליו, ולכן הוצרכו להסתובב אליו בגופם וכדי לא לראות את ערוות אביהם סובבו רק את פניהם אחורנית. ואכן הצליחו במעשם זה והתורה מעידה-"וערוות אביהם לא ראו" כלומר אפילו במקרה בזווית העין תוך כדי כיסויו, לא ראו, מרוב שנזהרו בכבודו ועשו הכל כדי להימנע מכך.
"וייקץ נח מיינו ויידע את אשר עשה לו בנו הקטן. ויאמר: ארור כנען עבדעבדים יהיה לאחיו. ויאמר: ברוך ה' אלוקי שם ויהי כנען עבדלמו. יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבדלמו"
את המילה "וייקץ" אפשר לפרש בשני מובנים: או שהתעורר משכרונו, כמו שמקיצים משינה-"וייקץ פרעה והנה חלום" (בראשית מ"א) אך שם זה בפתח-"וייקץ" ופה זה בסגול "וייקץ".
אפשרות שניה זה מלשון מיאוס ובחילה-"ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כ"א), אך אז היה צריך להיות מנוקד בקמץ-"ויקץ מואב מפני בני ישראל" (במדבר כ"ב).
ולכן נראה שכאן זה שתי המשמעויות גם יחד- גם מתעורר משכרונו וגם קץ ביינו ומאס במצב שהגיע אליו, כי באותו רגע גם ידע מה עשה בו בנו הקטן, וכפי שהסברנו בנו הקטן זה בעצם בן בנו הקטן, הבן הקטן של בנו חם-כנען. כי-"בני בנים הרי הם כבנים" כפי שאומר לבן ליעקב-"הבנות בנותיי והבנים בניי" (בראשית ל"א) ושם הרי מדובר על נכדיו, בני בנותיו-אחד עשר ילדי יעקב, ובכל זאת קורא להם בניי.
וכפי שהסברנו, כנען רבעו וכתוצאה מכך גם סרסו, כי נח חי לאחר המבול 350 שנה ולא מוזכר שילד עוד בנים ובנות כפי שמוזכר בכל יחידי הסגולה שלאחר הבן הממשיך הולידו בנים ובנות. וזאת בניגוד לצו ה' המפורש ולברכתו לנח ובניו-"פרו ורבו ומלאו את הארץ... ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" ואין ספק שנח רצה לקיים מצווה זו ולהמשיך ברבייה, אך כנראה שמעשה כנען בן בנו הקטן מנע זאת ממנו. לכן נח מקלל את כנען דווקא ולא את חם-"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". אך מדוע אם כן יש פה קללה שלוש פעמים אותו דבר-"עבד עבדים יהיה לאחיו", "ויהי כנען עבד למו", "ויהי כנען עבד למו", הלא מספיק פעם אחת?
ויש לומר, שעבד עבדים יהיה לאחיו, אין הכוונה לשם ויפת, כי הרי הם דודיו ולא אחיו, אלא הכוונה לאחיו ממש- כוש, מצרים ופוט, אחיו הגדולים של כנען, ואחר כך-"ברוך ה' אלוקי שם ויהי כנען עבד למו"- לזרע שם יהיה עבד, ואחר כך-"יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו"- כאן מקולל כנען שיהיה עבד גם לזרע יפת.
כך יוצא, שלאחיו בני חם, כנען יהיה עבד עבדים, כלומר יש כאן קללה מרומזת גם לאחיו בני חם, שגם הם יהיו עבדים ולכן כנען יהיה עבד עבדים. ולשם ויפת הוא רק עבד ולא עבד עבדים, כי זרע שם וזרע יפת לא יהיו עבדים לאף אחד, אך כנען יהיה עבד לעבדים (אחיו- מצרים כוש ופוט שגם הם יהיו עבדים בגלל ראיית אביהם חם את ערוות אביו) ועבד לשם ויפת. שמו של כנען מעיד על מהותו-עבד כנוע.
ולעומת הארור כנען יש לנו- "ברוך ה' אלוהי שם"- לכאורה אין כאן ברכה לשם עצמו אלא לה' אלוקי שם, ומדוע לשם אין ברכה, וליפת שפחות ממנו במעשיו יש ברכה מפורשת יפת אלוקים ליפת" ומדוע אצל שם מוזכר שם הוויה ואצל יפת שם אלוקים?
ועל מי מתייחסות המילים-"וישכון באהלי שם" האם על יפת או על אלוקים?
המילים "יפת אלוקים ליפת"- ירחיב אלוקים ליפת, כי יפתי בארמית זה ירחיב. אך בעברית שבה התורה מדברת, השורש י.פ.ת בא מהמילה פיתוי שנח מבקש שאלוקים יפתה את יפת לשכון באהלי שם, ואם כן המילים "וישכון באוהלי שם" מתייחסות ליפת ולא לאלוקים, כי אלוקים שוכן באהלי שם כבר מהפסוק הקודם, וזו בעצם הברכה לשם, שה' יהיה אלוקי שם. כלומר ששם הוויה יחול על זרע שם, שממנו ייצא אברהם ואחר כך עם ישראל- עם ה', כמו שנאמר "והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם אני ה' אלוקיכם..." (ויקרא כ"ו).
ולכן שם הוויה נאמר על שם, ושם אלוקים נאמר על יפת. כפי שהסברנו, שם הוויה זה הרצון הפרטי בבריאה של רצון ה' של עם ה' שמקדש את חומריותה של ארץ ישראל, ושם אלוקים זו הנהגה כללית של כל האומות ושל חוקי הטבע, ולכן לגבי יפת ששייך לשאר האומות נאמר שם אלוקים, ונח מבקש שאלוקים יפתה את יפת לשכון באהלי שם וללמוד מעם ישראל את מוסר ה', ולפחות לשמור שבע מצוות בני נח ולא לעבוד עבודה זרה. והמילים "באהלי שם" בהיפוך קל יוצא "באלהי שם".
והמילים "ויהי כנען עבד למו" שנאמרו בפסוק הראשון מתייחסות לכך שכנען יהיה עבד להם-לה' ולשם.
כמו שמצאנו בגבעונים (שהם מזרע כנען) שיהושע שם אותם להיות "חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'" (יהושע ט') משמע שהיו עבדים גם לעדה- זרע שם וגם לה'- מזבח ה'.
ובפסוק השני, המילים "ויהי כנען עבד למו" מתייחסות ליפת ושם, כאשר יפת ישכון באהלי שם, אז כנען יהיה עבד למו-לשניהם. ויוצא כאן שכנען יהיה עבד לשם בשני מצבים: אחת- כששם יהיה- "עם לבדד ישכון", שתיים- באחרית הימים כשיפת ישכון באהלי שם ואז כנען יהיה עבד לשניהם.

"ויחי נח אחר המבול שלוש מאות שנה וחמישים שנה. ויהי כל ימי נח תשע מאות שנה וחמישים שנה וימות"
בכל שמונת יחידי הסגולה לפני נח, נאמרה המילה "ויחי", לאחר הולדת הבן הממשיך, יחיד הסגולה (אצל אדם הראשון נאמר "ויהיו", ושם הסברנו מדוע השינוי מכל האחרים, עיין שם) כסימן של תחייה מחודשת, ואילו אצל נח לא נאמרה מילה זו לאחר הולדת בניו בגיל 500, אלא לאחר המבול, בהיותו בן 601. כי כשנולדו ילדיו כל הדור מסביב היה דור רשעים, דור המבול שעתיד להיכחד, ולא היתה לנח שום תחייה מחודשת בהולדת בניו, ורק לאחר המבול כשניצל עם בניו וכל דור המבול הרשעים נכחדו, רק אז היתה לו תחיה מחודשת ולכן אצל נח נאמר-"ויחי נח לאחר המבול" ולא נאמר "ויחי נח אחרי הולידו את..." כפי שנאמר בכל הקודמים לו.
נשאלת השאלה, מה כוונת המילים-"אחר המבול" האם זה לאחר צאתו מהתיבה שחי עוד שלוש מאות חמישים שנה, אם כן צריך להיות שחי 951 שנה, כי מגיל 601 יצא מהתיבה, ועוד 350 שנה זה 951, ולא 950 כפי שכתוב בפסוק הבא, אמנם המדרש בבראשית רבה פרק ל"ב פסקה ו', וכן הירושלמי במסכת ראש השנה בתחילתה אומרים: "שנת המבול אינה מן המניין" (של 950 שנה של נח), בגלל שאלה זו ששאלנו.
אך על פי הפשט משמע שכן עולה מן המניין, כי סך הכל חי נח 950 שנה כולל הכל. לכן נראה לומר, שאחר המבול, לא מתייחס ליציאה מהתיבה אלא לסיום ארבעים היום שבהם ירד למעשה המבול, ואז כבר נכחד כל דור המבול, נח ובניו נשארו לבד בעולם, וזה עדיין היה בתחילת שנת ה-600 ולכן אם סופרים מאז 350 שנה יוצא שחי 950 שנה.
ואכן למעשה, ברגע שנכחד דור המבול, אז היתה לו תחייה מחודשת, כי חטאי דור המבול הם שעיכבו את תחייתו המחודשת של נח לאחר הולדת בניו.
אך מדוע נאמר "ויהי כל ימי נח..." ולא נאמר "ויהיו", כי הרי בכל יחידי הסגולה הקודמים נאמר-"ויהיו כל ימי..." למעט חנוך ולמך שבהם נאמר-"ויהי", כי לא מילאו את שנותיהם. חנוך חי 365 שנה-"ואיננו כי לקח אותו אלוקים" (בראשית ה') ולמך חי 777 שנה, בזמן שכל האחרים חיו בסביבות 900 שנה. אך מדוע נח שחי 950 שנה, לא נאמר בו-"ויהיו כל ימי נח"? אמנם בספרי אשכנז ותימן כתוב כאן "ויהיו" ולא "ויהי", אך בספרי תורה ספרדים כתוב "ויהי" (ועיין ב"מנחת שי" על פסוק זה שמביא הוכחות לכאן ולכאן איזו גרסא נכונה).
וגם לגרסת ספרי ספרד, שנאמר כאן "ויהי" ניתן לומר, שבזמן שכל האחרים ילדו בנים ובנות במניין שנותיהם השני, לכן נאמר בהם ויהיו, אך נח ב-350 השנים לאחר המבול, לא נאמר בו-"ויולד בנים ובנות", כפי שנאמר בכל הקודמים לו, ולכן נכתב "ויהי" ולא ויהיו", כי היה חסר בדבר זה, בדוק כפי שחנוך ולמך לפניו היו חסרים במניין שנותיהם ולכן גם בהם נאמר "ויהי" ולא "ויהיו".

וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת בְּנֵי־נֹ֔חַ שֵׁ֖ם חָ֣ם וָיָ֑פֶת וַיִּוָּלְד֥וּ לָהֶ֛ם בָּנִ֖ים אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃ בְּנֵ֣י יֶ֔פֶת גֹּ֣מֶר וּמָג֔וֹג וּמָדַ֖י וְיָוָ֣ן וְתֻבָ֑ל וּמֶ֖שֶׁךְ וְתִירָֽס׃ וּבְנֵ֖י גֹּ֑מֶר אַשְׁכְּנַ֥ז וְרִיפַ֖ת וְתֹגַרְמָֽה׃ וּבְנֵ֥י יָוָ֖ן אֱלִישָׁ֣ה וְתַרְשִׁ֑ישׁ כִּתִּ֖יםוְדֹדָנִֽים׃ מֵ֠אֵ֠לֶּה נִפְרְד֞וּ אִיֵּ֤י הַגּוֹיִם֙ בְּאַרְצֹתָ֔ם אִ֖ישׁ לִלְשֹׁנ֑וֹ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶֽם׃ וּבְנֵ֖י חָ֑ם כּ֥וּשׁ וּמִצְרַ֖יִם וּפ֥וּט וּכְנָֽעַן׃ וּבְנֵ֣י כ֔וּשׁ סְבָא֙ וַֽחֲוִילָ֔ה וְסַבְתָּ֥ה וְרַעְמָ֖ה וְסַבְתְּכָ֑א וּבְנֵ֥י רַעְמָ֖ה שְׁבָ֥א וּדְדָֽן׃ וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת־נִמְרֹ֑ד ה֣וּא הֵחֵ֔ל לִֽהְי֥וֹת גִּבֹּ֖ר בָּאָֽרֶץ׃ הֽוּא־הָיָ֥הגִבֹּֽר־צַ֖יִד לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛דגִּבּ֥וֹר צַ֖יִד לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ HYPERLINK "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%99_%D7%99"יוַתְּהִ֨י רֵאשִׁ֤ית מַמְלַכְתּוֹ֙ בָּבֶ֔ל וְאֶ֖רֶךְ וְאַכַּ֣ד וְכַלְנֵ֑ה בְּאֶ֖רֶץ שִׁנְעָֽר׃ מִן־הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא יָצָ֣א אַשּׁ֑וּר וַיִּ֙בֶן֙ אֶת־נִ֣ינְוֵ֔הוְאֶת־רְחֹבֹ֥ת עִ֖יר וְאֶת־כָּֽלַח׃ וְֽאֶת־רֶ֔סֶן בֵּ֥ין נִֽינְוֵ֖ה וּבֵ֣ין כָּ֑לַח הִ֖וא הָעִ֥יר הַגְּדֹלָֽה׃ וּמִצְרַ֡יִם יָלַ֞ד אֶת־לוּדִ֧יםוְאֶת־עֲנָמִ֛יםוְאֶת־לְהָבִ֖יםוְאֶת־נַפְתֻּחִֽים׃ וְֽאֶת־פַּתְרֻסִ֞יםוְאֶת־כַּסְלֻחִ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָצְא֥וּ מִשָּׁ֛ם פְּלִשְׁתִּ֖ים וְאֶת־כַּפְתֹּרִֽים׃
"ואלה תולדות בני נח: שם חם ויפת, ויוולדו להם בנים אחר המבול"
בכל הפעמים הקודמות נאמר-"אלה תולדות" ללא ו' החיבור ("אלה תולדות השמיים והארץ" (בראשית ב'), "אלה תולדות נח" (שם ו')) וכן בהמשך ("אלה תולדות שם"). מדוע כאן נאמר "ואלה"?
כי בכל המקרים האחרים שנאמר "ואלה תולדות" זה בגלל שהפרשה קודם עסקה בתולדות של אחרים, לכן באה ו' לומר ש"ואלה תולדות" של מישהו אחר. כגון: "ואלה תולדות תרח" (שם י"א) שלפני כן פורטו תולדות נחור אביו, וכן "ואלה תולדות ישמעאל" (שם כ"ה) כי לפני כן פורטו תולדות אברהם מקטורה ומהפילגשים. וכן-"ואלה תולדות יצחק" (שם שם) כי לפני כן פורטו תולדות ישמעאל, וכן-"ואלה תולדות עשיו" (שם ל"ו), כי לפני כן פורטו תולדות יעקב-שנים עשר בניו. וכן-"ואלה תולדות אהרן ומשה" (במדבר ג'), כי לפני כן נספרו שנים עשר השבטים האחרים וחולקו לדגלים, וכעת עוסקים בתפקידו של שבט לוי. וכן-"ואלה תולדות פרץ" (רות ד') כי לפני כן סופר על הולדת עובד אבי ישי אבי דוד.
אך אצלנו, מדוע נאמר "ואלה", הרי לא נמנו שום תולדות קודם, ולהיפך, נאמר בנח שבמשך 350 שנה לא הוליד בנים ובנות?
ולשם כך צריך להבין את סוף הפסוק-"ויוולדו להם בנים אחר המבול", הרי ברור שלאחר המבול נולדו להם בנים ולא קודם, כי ראינו מי נכנס לתיבה, רק נח ושלושת בניו ונשותיהם, לא מוזכר ילדים כלשהם, אז למה צריך להדגיש-"אחר המבול"?
וגם אין צורך לומר שהכוונה מיד לאחר המבול, כדי שנבין שהפרשה הקודמת שעוסקת בנח ובשכרונו, מאוחרת לפרשת התולדות, כי הרי זאת אנו יודעים מהזכרת כנען בנו הקטן של חם, ווודאי שפרשת "נח" ושכרונו ארעה לאחר הולדת כנען וגדילתו, עד כדי שיוכל לעשות את מעשהו בנח, אם כן מדוע נאמר כאן-"אחר המבול"?
אלא משום כך נאמר כאן-"אחר המבול", כדי לציין שלא במקרה הוליד נח לפני המבול ולא לאחר המבול, ובניו להיפך, הולידו רק לאחר המבול ולא לפני המבול (למרות שהיו בערך בסביבות גיל מאה לפני המבול, וכולם נהגו ללדת אז בגיל 60, כפי שרואים מהדורות הקודמים להם, למעט נח שילד בגיל 500, ושם הסברנו מדוע) ולכן נאמר "ואלה תולדות", עם ו' החיבור, לחבר אותנו למה שנאמר בנח-"ויחי נח אחר המבול שלוש מאות שנה וחמישים שנה" שלמרות -350 השנה לא הוליד, כי זה "אחר המבול", מה שאין כן בניו דווקא לאחר המבול לא לפני, ואין ספק שניסו לפני המבול, כי הלא היו להם נשים שאיתם נכנסו לתיבה, אז מדוע גילגל ה' שלפני המבול לא ילדו ושנח לאחר המבול לא יילד?

וכפי שהסברנו בתחילת הפרשה, את משמעות המספר 3, כך גם הולדת 70 אומות עולם צריכה להישען על שלושה יסודות ושלושה אלה מוכרחים היו לעבור את הנסיון הקשה בתיבה בתור אנשים בוגרים ולא ילדים. ואם נח היה יולד עוד ילד לאחר המבול, אז גם ממנו היתה מתפתחת האנושות והיתה נחלקת לארבעה שורשים ולא שלושה, וגם כיוון שלא עבר את נסיון התיבה, לא היה ראוי שייצאו ממנו 70 אומות העולם, ויירשו את תכונותיו שלא התעצבו בנסיון המבול.
ולכן גם בני נח לא ילדו לפני המבול, כי אז ילדיהם היו עדיין צעירים מדי בתיבה ולא היה נחשב נסיון עבורם, וכן אז היה מופר עקרון השלוש שכפי שהסברנו לעיל מחלק את האנושות לשלושה חלקים: שם= נשמה, יפת= רוח, חם=נפש בהמית.
כאשר נשמה מסמלת את העמים הנמשכים לרוחניות ולנצחי. ורוח מסמלת את העמים הנמשכים ליופי, רגש, והאומנויות היפות, בקיצור לצורה ולא לתוכן, והנפש הבהמית מסמלת את העמים הנמשכים לתאוות הגוף וליצרים החייתיים.
ולכולם נובעות תכונות אלה מהתנהגותם בשכרונו של נח.
הביטוי-"ויוולדו להם בנים" לא ברור? מדוע לא נאמר-"ויולידו בנים לאחר המבול", כמו שכתוב בכל הדורות הקודמים- "ויולד את...", כי המילה "ויוולדו" היא סבילה, כאילו נולדו מעצמם או בעל כורחם של אבותיהם, ומדוע כך?
ויש לדעת, שמכאן ועד דור הפלגה, נמנים 71 צאצאים של שם חם ויפת (לא כולל אותם עצמם), ומהם ייפרדו 70 אומות העולם עם 70 לשונותיהן החדשות לאחר חטא דור הפלגה (שחל בערך 130 שנה לאחר המבול בימיו של פלג) לאחר שנבל ה' את שפתם. והאחד הנותר שהוא פלג (שלא חטא בחטא דור הפלגה) ממנו ייצאו עם ישראל שהוא השה בין שבעים זאבים.
לכן שמות כל הנמנים כאן אינם בלשון הקודש, והיחיד שכן הוא פלג-"כי בימיו נפלגה הארץ", כי הוא היחיד שנשאר עם שפת הקודש בה נברא העולם, כי התנגד לבניין המגדל. וכל האחרים, שמותיהם הם תרגום בשפתם של שמם העברי המקורי. כי עד דור הפלגה כולם דברו עברית, וכנראה שכל השבעים צאצאים קבלו שמות עבריים, כמו אבותיהם- שם חם ויפת, והשמות המוזכרים כאן הם תרגום של השם העברי המקורי לשפה שנוצרה לאחר התפלגות הלשונות, וכל אומה נקראה על שם אביה שתורגם לשפה החדשה, למשל- ארפכשד הוא התרגום הארפכשדי לשמו המקורי בעברית. והיחיד ששמר על שמו המקורי הוא פלג, כי צאצאיו דברו בלשון הקודש.
ולכן נאמר כאן "ויוולדו", כאילו בעל כורחם, כי כך נגזר בשמיים שהעולם יתבסס על שבעים אומות שעל כל אומה יש שר ממונה בשמיים, ובסך הכל שבעים שרים ממונים ("ויאמר: הידעת למה באתי אליך, ועתה אשוב להילחם עם שרפרס. ואני יוצא והנה שריון בא" (דניאל י'))
וכנגדם עם ישראל שלא נמצא תחת שר ממונה, אלא מושגח ישירות על ידי ה' אלוקים בכבודו ובעצמו, לכן לאחר דור הפלגה שמציינים באופן נפרד את תולדות שם שמהם משתלשל עם ישראל, נאמר כל הזמן-"ויולד את..." ולא "ויוולדו לו", כי השתלשלות עם ישראל היא לרצון ולא מהכרח.
"בני יפת: גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס"
מדוע מתחילים בבני יפת דווקא, הלא לפי שהסברנו בפרשת "בראשית", יפת הוא הקטן ("שם חם ויפת") אז מדוע בפירוט התולדות הסדר הפוך- קודם יפת ואחר כך חם ורק בסוף שם?

ואין לומר שיפת הוליד לפני אחיו, כי הלא שם הוליד את בנו השלישי ארפכשד שנתיים לאחר המבול ("ויולד את ארפכשד שנתיים לאחר המבול" (בראשית י"א)) ואם כן בשנתיים הוליד שלושה ילדים וחייב להיות שמיד כשיצא מהתיבה כבר התחיל לעבוד על הולדת בנו הראשון- עילם, אז וודאי שיפת לא הקדים את שם בהולדת תולדותיו.
גם מצד החשיבות שם קודם לכולם, ולא רק מצד היותו הבכור אז מדוע כאן הוא אחרון?
ואולי יש כאן סדר עולה מהקטן לגדול, שהחשוב נמנים תולדותיו בסוף, על פי הביטוי "אחרון אחרון חביב". אך אם כן, מדוע חם באמצע, הרי הוא הכי פחות מכולם והיה צריך להתחיל בחם ואחר כך ביפת ולבסוף שם?
ונראה לומר שאכן מתחילים מהקל לכבד, אך חם, למרות היותו הפחות באחים מבחינת חשיבותו, אך יחד עם זאת בצאצאיו נמצא כנען, שכפי שנראה בהמשך הוא ובניו התיישבו בארץ כנען לגבולותיה- ארץ חפץ, ושומרים אותה כפקדון עבור עם ישראל בעתיד, ולכן תפקיד זה מקנה לבני חם חשיבות ומציב אותם דרגה אחת לפני יפת, בפרט שבפירוט התולדות של בני נח מצויינים גם מקומות התיישבותם (לאחר דור הפלגה כשנפוצו מבבל לכל קצוות הארץ) ולכן כיוון שלא מדובר רק בצאצאים של בני נח שאז חם היה הכי פחות ונמצא בתחילה, אלא גם במקומות התיישבותם, לכן בני חם שהתיישבו בארץ כנען כהכנה לבני שם בעתיד, לכן נמנים באמצע לפני שם.
סיבה נוספת אפשרית לפתיחה בבני יפת דווקא, היא, בנו השני של יפת- מגוג, וכיוון שכעת נמנים בעיקר שבעים האומות (ופלג מוזכר רק בדרך אגב) ולאחר מכן יפורטו תולדות עם ישראל בנפרד, אז מתחילים בחשוב מבין שבעים האומות שהוא מגוג, שבאחרית הימים יהיה המאבק הסופי בינו לבין עם ישראל, שלאחריו תבוא הגאולה-"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ולכן דווקא יפת מוזכר בתחילה וגם בבניו מוזכרים משך ותובל שגוג הוא נשיאם-"הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותובל... והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך על הרי ישראל, על הרי ישראל תיפול אתה וכל אגפיך ועמים אשר איתך... ושלחתי אש במגוגוביושבי האיים לבטח וידעו כי אני ה' ואת שם קודשי אודיע בתוך עמי ישראל, ולא אחל את שם קודשי עוד וידעו הגויים כי אני ה' קדוש בישראל" יחזקאל ל"ט) וכן-"שים פניך אל גוג מלך המגוג" (שם ל"ח).
ולאחר יפת מפורטים בני חם, שבנו כנען יתפוס את ארץ כנען, וגם הוא יהיה יריב מרכזי של עם ישראל בהיכנסם לארץ, ולכן חשיבותו בשבעים האומות גדולה עד כדי כך שמצווים ישראל על מחיית שבעה אומות כנען, בניגוד לשאר העמים. וכן בבני חם יש את מצרים שמשם נגאלו בני ישראל ביציאת מצרים, וכן את הפלישתים שהיו יריב מר של ישראל במשך מאות שנים.
ורק בסוף מפורטים בני שם, שמתוכם האויבים לישראל היו אשור וארם, ויחסית לקודמים הרבה פחות הזיקו לישראל.
בבני יפת הידועים לנו בוודאות הם מדי ויון, והשאר יש השערות שונות מי הם כיום. וכפי שהסברנו לעיל שמות אלה אינם עבריים ולמרות שכשיפת ילד אותם, עדיין כולם דברו בלשון הקודש, אך כפי שהסברנו, ייתכן שאין אלו השמות המקוריים שנתן יפת לבניו, אלא תרגום של המשמעות בעברית, למשל: ייתכן שלגומר קראו בהתחלה חנוך, ולאחר דור הפלגה כשגומר קיבל שפה חדשה אז בגומרית- גומר זה תרגום של חנוך, והשמות המצויינים כאן הם השמות שהתקבעו בשפות השונות לאחר חטא דור הפלגה.
"ובני גומר: אשכנז וריפתותוגרמה"
נשאלת השאלה, אם שלושת אלה הם בני גומר, והם נהיו לאחר דור הפלגה שלושה אומות נפרדות אז איך גומר עצמו נהיה אומה בפני עצמה, הרי כל ילדיו הן אומות נפרדות ממנו אז איך התפתחה ממנו האומה הגומרית, מי המשיך אותו? וצריך לומר שהילדים המנויים כאן נולדו לפני דור הפלגה ולכן התפתחו לאומות נפרדות, כי השתתפו בחטא דור הפלגה. אך לאחר דור הפלגה המשיך גומר ללדת בנים ובנות, והם היוו את האומה הגומרית, כפי שלגבי ארפכשד בנו של שם נאמר כאן שהוליד את שלח, ולאחר מכן בפירוט תולדות שם, לאחר סיפור דור הפלגה, מוזכר שאותו ארפכשד לאחר הולידו את שלח-"ויולד בנים ובנות" והם נהיו האומה הארפכשדית בנבדל מהאומה השילחית שמיוחסת לשלח כי הוא נולד לפני דור הפלגה.
אמנם דור הפלגה היה 130 שנה בערך לאחר המבול ואיך ייתכן שגומר ילד עוד בנים ובנות לאחר גיל 130, זאת יש ליישב בכך, שבתולדות שם המפורטות לאחר דור הפלגה יש חלוקה בתוחלת החיים, רוב אלה שנולדו לפני דור הפלגה חיו בסביבות ארבע מאות שנה (למעט שם שחי 600 שנה, ולמעט פלג שירד ל- 239 שנה) ולכן ייתכן מאוד שגם בני יפת חיו כך, ולכן שייך שגומר יוליד בנים ובנות לאחר דור הפלגה והם יהוו את האומה הגומרית.
בכלל הבאים על ישראל באחרית הימים, בנוסף לעמים שהזכרנו לעיל (מגוג, משך ותובל) בהנהגת גוג, מצטרף גם העם הגומרי ובית תוגרמה המוזכרים כאן-"גומר וכל אגפיה בית תוגרמה ירכתי צפון, ואת כל אגפים, עמים רבים איתך" (יחזקאל ל"ח).
מכאן משמע שגומר ותוגרמה נמצאים בירכתי צפון לארץ ישראל. וכן ביחזקאל מוזכר שבית תוגרמה סחרו עם צור (בצפון ארץ ישראל) בסוסים ופרשים, משמע שהיה גבול יבשתי בין תוגרמה לצור, וזה כנראה תורכיה של היום-"מביתתוגרמה סוסים ופרשים" (שם כ"ז).
לגבי אשכנז, מצאנו איזכור שלה פעם אחת בתנ"ך בנבואת ירמיה על חורבן בבל-"קדשו עליה גויים השמיעו עליה ממלכות אררט מיני ואשכנז..." (ירמיה נ"א) משמע שאשכנז נמצאת באזור הרי אררט (ארמניה של היום).
לגבי ריפת (או דיפת, כפי ששמו בדברי הימים א' א') אין עוד אזכור שלו בתנ"ך, כך שקשה לדעת היכן התיישב לאחר חטא דור הפלגה.
"ובני יון: אלישה ותרשיש, כיתים ודודנים, מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם, איש ללשונו למשפחותם בגוייהם"
על מי מתייחס הפסוק האחרון לגבי איי הגויים, האם על כל בני יפת המוזכרים לפני כן, או רק על בני יון המוזכרים פסוק קודם?
אז לגבי מדי שמוזכר בתורה תמיד יחד עם פרס, היא וודאי לא אי (כי נמצאת בדרום איראן כיום) וכן תירס שעל פי הגמרא ביומא דף י' עמוד א'-"תני רב יוסף תירס זו פרס" גם היא וודאי לא אי (נמצאת בצפון איראן כיום)
לגבי גומר, הגמרא ביומא אומרת-"גומר זו גרממיא" והגהות הגר"א במקום מתקן-"גרמניא" אז היא וודאי לא אי.
וכן אשכנז ובית תוגרמה, הראינו לעיל שאשכנז נמצאת באזור ארמניה ובית תוגרמה באזור תורכיה של ימינו והם וודאי לא איים.
לכן נראה שפסוק זה מתייחס לפסוק הקודם בלבד-"בני יון: אלישה ותרשיש כיתים ודודנים" ואכן יון היא קבוצת איים בים האיגאי. אלישה מוזכר בפירוש בתורה שזה אי-"תכלת וארגמן מאיי אלישה" (יחזקאל כ"ז) (ויש דעות שזהו האי קפריסין).
לגבי תרשיש יש מספר מקומות שמעידים שזה אי-"מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו" (תהילים ע"ב) וכן-"עברו תרשישה הילילו יושבי אי" (ישעיה כ"ג) וכן-"כי אניות למלך הולכות תרשיש" (דברי הימים ב' פרק ט').
לגבי כיתים, גם נמצאו ראיות שמדובר באיים- "כי עברו איי כיתיים וראו" (ירמיה ב'), "בת אשורים מאיי כיתיים" (יחזקאל כ"ז).
לגבי דודנים (או רודנים, על פי דברי הימים א' פרק א') לא נמצא עוד אזכור בתנ"ך, כך שקשה להוכיח, אך מסתבר שכמו שאר האמורים בפסוק גם הם מתגוררים באיים.
מכל האמור נראה בבירור, שהפסוק בעניין איי הגויים מתייחס רק לבני יון ולא לשאר בני יפת ובני גומר, ורק לגבי בני יון נאמר לשון זה של איי הגויים, כי לגבי בני חם ושם לא נאמר איי הגויים אלא-"בארצותם לגוייהם".
כמובן שפסוק זה מדבר לעתיד לאחר דור הפלגה, שאז נפרדו 71 צאצאי בני נח, וכל אחד קיבל שפה אחרת מהשאר ולכן פה נאמר-"איש ללשונו", אך יש לשים לב שכאן כתוב-"מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם, איש ללשונו למשפחותם בגוייהם", ואילו בבני חם ובבני שם נאמר-"למשפחותםללשונותםבארצותם בגוייהם" ולא נאמר לשון-"נפרדו", מדוע השינוי?
ואולי בגלל העניין של איים, שגורמים הפרדה בין עמים גדולה יותר מעמים שחיים זה לצד זה ביבשת גדולה, כי הים מפריד בין אי לאי, לכן כאן נאמר-"איש ללשונו" כי כל אב של עם הלך לאי אחר ושם התפתח למשפחה ואחר כך לגוי, לכן נאמר קודם "בארצותם" ואחר כך "למשפחותם". ואילו בבני חם ושם שלא נפרדו על ידי איים, נאמר למשפחותםללשונותם, ולא איש ללשונו, כי בתחילה התפתחה משפחה עם לשון נפרדת, ואחר כך בחרה לה ארץ ואחר כך הפכה לגוי שזה עם עם לשון משלו באותה ארץ.
ונשאר לברר מדוע מכל בני יפת (שבעה במספר) רק גומר ויון ילדו ילדים (ביחד שבעה) ואילו שאר בני יפת לא מוזכר כאן שילדו ילדים, הרי מדובר בחמישה מבני יפת ולא יתכן שלא ילדו בכלל ילדים כי אחרת איך התפתחו לגויים נפרדים? ניתן לומר שפה מוזכרים רק אלה שנולדו לפני דור הפלגה, ואכן חמש האחים האחרים ילדו רק לאחר דור הפלגה, שנפרדו שבעים האומות, וכל ילדיהם שנולדו לאחר דור הפלגה הפכו לגוי על שם אביהם ולא התפצלו לגויים חדשים.
ולכן מדי שילד לאחר דור הפלגה כל ילדיו נשארו במסגרת העם המדי. ואילו יון שילד ארבעה ילדים לפני דור הפלגה נוצרו ארבעה עמים נפרדים ממנו, וכל ילדיו שלאחר דור הפלגה התייחסו אליו כעם היווני.
"ובני חם: כוש ומצרים ופוט וכנען"
כוש ומצרים ופוט, מוזכרים הרבה פעמים בתנ"ך ביחד, וכנראה היה להם גבול משותף ביבשת אפריקה, כפי שמתואר בידי הנביא יחזקאל בנבואתו על חורבן מצרים בידי נבוכדנצאר-"ונתתי את ארץ מצרים לחורבות, חורב שממה, ממגדול סוונה עד גבול כוש" (יחזקאל כ"ט), ומגדול סוונה זוהי עיר במצרים העליונה מול האי ייב (שבנילוס) וגבול כוש זה בדרום מצרים, היכן שסודן היום.
ופוט, נמצא באזור לוב כיום-"ובאה החרב במצרים והיתה חלחלה בכוש... כוש ופוט ולוד וכל הערב וכוב ובני ארץ הברית איתם בחרב יפולו" (שם ל').
כוש גם מוזכרת כארץ נהרות מים-"אשר מעבר לנהריכוש" (ישעיה י"ח) וכן בנהרות היוצאים מגן עדן ונפרדים לארבעה ראשים-"ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש" (בראשית ב') וכמובן ששם זה נזכר על שם העתיד (בתקופת משה שבה נכתבה התורה)
כמו כן, פוט מוזכר הרבה פעמים יחד עם עם הנקרא לובים וכן עם הכושים-"כוש עצמה ומצרים ואין קצה, פוטולובים היו בעזרתך" (נחום ג') דבר שמחזק את הסברא שפוט התגורר היכן שלוב היום בסמוך למצרים וכוש, והיה להם גבול משותף יבשתי.
וכנען כפי שנראה בהמשך, מקום מושבו בארץ כנען. דווקא בגלל שהתקלל בארור בחר בארץ הכי קדושה כי היא גם הכי חומרית.
"ובני כוש: סבא וחווילה וסבתה ורעמה וסבתכא. ובני רעמה: שבא ודדן".
סבא בתור עם, מופיע גם הוא בסמיכות למצרים וכוש, כנראה גם הוא היה עם אפריקאי בסמיכות לסודן של היום-"נתתי כופרך מצריםכושוסבא תחתיך" (ישעיה מ"ג) וכנראה שהיו אנשים גבוהים וחזקים-"וסחר כושוסבאיםאנשימידה" (שם מ"ה).
חווילה מופיע פעמיים באומות: כאן בתור בנו של כוש מזרע חם ובהמשך בזרע שם- חווילה בנו של יקטן. אז בעצם יש שני עמים בשבעים האומות ששמם זהה- חווילה.
בתנ"ך לא מופיע שמו של חווילה בתור עם, אך בתור חבל ארץ (שבו כנראה התגורר עם זה) מופיע שלוש פעמים.
בשני מקומות אפשר לשער קרוב לוודאי את מיקומו של עם זה-"ואלה שמות בני ישמעאל... וישכנו מחווילה עד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה" (בראשית כ"ה) "ויך שאול את עמלק מחווילה בואך שור אשר על פני מצרים" (שמואל א' פרק ט"ו), וכיוון שידוע שעמלק שכן בדרום ארץ ישראל בנגב הדרומי ושור זה מדבר שור שאליו נכנסו בני ישראל לאחר קריעת ים סוף ("ויצאו אל מדבר שור" (שמות ט"ו)) שזה בצפון סיני של היום, אז ניתן לשער שארץ חווילה זה באזור הנגב של היום, כנראה ששם שכן עם חווילה בנו של כוש.
כי חווילה בנו של יקטן מזרע שם כנראה התגורר בארץ החווילה-"שם האחד פישון, הוא הסובב את כל ארץ החווילה אשר שם הזהב וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח ואבן השהם" (בראשית ב') וודאי שלא מדובר בחווילה שהזכרנו קודם שנמצאת בנגב, כי שם אין זהב, ולא אבני בדולח ושוהם, וכן אין שום נהר שסובב במקום זה. לכן מוכרח להיות שפסוק זה מדבר על ארצו של העם השני, המכונה בשם חווילה ומסתבר שזה חווילה בנו של יקטן, כי הוא מוזכר יחד עם אופיר-"ואת אופיר ואת חווילה ואת יובב כל אלה בני יקטן" וכנראה גם גר בקרבתו ולגבי אופיר עניין הזהב מוזכר מספר פעמים בתנ"ך-"אני חירם אשר נשא זהבמאופיר" (מלכים א' י'), "ללכת אופירה לזהב" (שם כ"ב) לכן מסתבר שהנהר שסובב את ארץ החווילה אשר שם הזהב זו ארץ החווילה של בנו של יקטן, אחי אופיר. ולא חווילה בנו של כוש, ששכן בנגב בקרבת דודו- כנען.
וארץ אופיר וחווילה של בני יקטן כנראה שוכנות באזור הדרומי ביותר של ים סוף, כי שלמה המלך ששלח אוניות לאופיר להביא את הזהב, שלח אותם מאזור אילת של היום לכיוון דרום-"ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום... ויבואו אופירהויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים כיכר ויביאו אל המלך שלמה" (מלכים א' פרק ט')
לסיכום: עם חווילה המוזכר כאן כבנו של כוש נכדו של חם, שכן כנראה באזור הנגב של ארץ כנען. וחווילה, העם מזרע שם בנו של יקטן שכן בדרום ים סוף (או בחצי האי ערב באזור תימן, או במזרח אפריקה) ליד ארץ אופיר אחיו, ששם הזהב והבדולח ואבן השהם.
לגבי סבתה, רעמה וסבתכא, אלו עמים שאין להם עוד אזכור בתנ"ך (למעט רעמה שמוזכר ביחזקאל כ"ז-"רוכלי שבא ורעמה המה רוכלייך בראש כל בושם ובכל אבן יקרה וזהב נתנו עזבונייך"- כעם שסחר עם צור בבשמים ואבן יקרה וזהב יחד עם עם שבא-בנו של רעמה) ולכן קשה לדעת את מיקומם, למרות שמסתבר מהיותם בני כוש ששכנו לידו באפריקה המזרחית.

ובני רעמה: שבא ודדן.
גם לגבי שבא יש כפילות בשם זה. שבא מזרע חם ושבא מזרע שם, מבני יקטן ואחיהם של אופיר וחווילה. כמו כן, יש עוד שבא, נכדו של אברהם מקטורה-"ויקשן ילד את שבא ואת דדן" (בראשית כ"ה)
לגבי מלכת שבא שבאה עם חיל כבד לשמוע את חכמת שלמה עם-"גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאוד ואבן יקרה" (מלכים א' פרק י') ואם באה עם גמלים, סימן שלא באה באוניות, ועם כן הגיעה דרך היבשה מדרום ערב הסעודית (אזור תימן ועומן כיום) כי שם נהגו ונוהגים לרכב על גבי גמלים ושם גם יש גידול בשמים ויש מכרות זהב-"למה זה לי לבונה משבא תבוא" (ירמיה ו') וידוע שהלבונה צומחת בעיקר בעומן, בדרום ערב הסעודית, ואם כן מסתבר שמלכת שבא שייכת לשבא שמזרע שם, אחיו של אופיר וחווילה, ושל חצרמוות (ואכן בדרום ערב באזור תימן, ישנו חבל ארץ שנקרא בערבית חדרמות שפרושו בעברית- חצר מוות ומסתבר ששם שכן עם זה, ובקרבתו שבא, אחיו שמזרע שם).
מצד שני, כפי שהזכרנו לגבי רעמה מקודם את הפסוק מיחזקאל כ"ז-"רוכלי שבא ורעמה המה רוכלייך בראש כל בושם ובכל אבן יקרה וזהב נתנו עזבונייך" זה מתאים למה שהביאה מלכת שבא למלך שלמה, אז ייתכן שהיא משבא (בנה של רעמה) מזרע חם ולא מזרע שם ואולי היא בכלל מזרעו של אברהם מקטורה וצריך עיון.
גם לגבי דדן, ישנה כפילות, כפי שראינו, שיש עוד דדן מנכדי אברהם מקטורה. אך כאן בשבעים עמים יש רק דדן מבני רעמה מזרע חם, וכנראה גם הוא התגורר בקרבת אחיו שבא, כי ביחזקאל פרק ל"ח בעניין גוג ומגוג מוזכרים שבא ודדן ביחד עם סוחרי תרשיש, בניגוד לדדן נכד אברהם שמוזכר בירמיה ששוכן לצד אדום בדרום ארץ כנען-"נוסו הפנו... יושבי דדן" (ירמיה מ"ט).
וכפי שאמרנו לגבי בני יפת, גם כאן כוש ורעמה היו עמים בפני עצמם למרות ילדיהם המוזכרים כאן (שגם הם היו עמים בפני עצמם) וכנראה שלאחר דור הפלגה ילדו כוש ורעמה עוד ילדים המתייחסים אליהם ככושים ורעמים ולא נחשבים כעמים בפני עצמם.
"וכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גיבור בארץ. הוא היה גיבור צייד לפני ה', על כן ייאמר: כנמרוד גיבור צייד לפני ה'"
כוש ילד את נמרוד לאחר חמשת הבנים המוזכרים, וגם נמרוד הקים עם בפני עצמו ("ואת ארץנמרוד בפתחיה" (מיכה ה)) אך בגלל יחודיותו מוזכר בנפרד מאחיו ולא נכלל איתם, כי אצלם כתוב-"ובני כוש: סבא..." ואילו כאן לראשונה בצאצאי נח נאמר המילה "ילד"-"וכוש ילד את נמרוד" והסיבה לכך היא המשך הפסוק-"הוא החל להיות גיבור בארץ"- המילה גיבור כבר נזכרה לפני המבול לגבי הנפילים שנולדו מזיווג בין בני האלוהים לבנות האדם, וכפי שכבר הסברנו שם הם שרדו את המבול בארץ ישראל (כפי שרואים בדברי המרגלים למשה) ושם נאמר לגביהם-"המה הגיבורים אשר מעולם אנשי ה'" וכעת יש סוג של גיבור חדש (לא מעולם אנשי ה') אלא כתוצאה מהמצב שלאחר המבול הותרה אכילת בשר, ונמרוד הוא הראשון שהחל לצוד חיות לאכילה, ולשם כך צריך מומחיות וגבורה ואומץ רב להתמודד עם חיות גדולות על ידי חץ וקשת וחרב ולנהל מרדפים ארוכים עד התשת החיה הפצועה, ולעיתים אף הכנעתה בידיים, והוא היה הראשון בתחום זה. ולכן נאמר-"הוא היה גיבור ציד לפני ה'", כי הוא ייסד את עולם הצייד וסיפק בשר לאכילה לכל האנשים בתקופתו, וכך הוכר כמנהיג עליהם, והוא ייסד את מוסד המלוכה הראשון ("ראשית ממלכתו בבל") והפך למשל ולדוגמא לכל הדורות הבאים לכל אדם מנהיג וגיבור שאומרים עליו- "כנמרוד גיבור צייד לפניה'" ועצם השימוש בשם ה' המיוחד, מוכיח שעדיין בדורות הראשונים לאחר המבול ואף לאחר דור הפלגה עדיין ידעו צאצאי נח את שם ה' המיוחד- שם הוויה, ולכן אמרו-"כנמרוד גיבור ציד לפני ה'", על כל מנהיג גיבור (כי נמרוד הנהיג את דור הפלגה, כי נאמר-"ראשית ממלכתו בבל", ובבל זו העיר שנוסדה על ידי דור הפלגה, כפי שנראה בהמשך, והתכוון לבנות מגדל וראשו בשמיים ולמרוד בה' ובציוויו לפוץ על פני הארץ ולמלאה. ונמרוד הנהיג את שבעים צאצאי נח למרוד בציווי הזה ולהתרכז במקום אחד ולעשות להם שם ולא לפוץ על פני כל הארץ).
הביטוי "לפני ה'" מבטא את כך שלא חשש מה' ולא ירא למרוד בציוויו, ואולי בשל כך נשמר שמו העברי- נמרוד, מלשון מרד, בניגוד לשאר צאצאי נח לאחר בלילת הלשונות נשמר רק תרגום שמותיהם הלועזים מלשון הקודש, כך שלכל השמות שהוזכרו אין משמעות בעברית אלא רק בשפת כל עם ועם למעט נמרוד (ופלג, כפי שנראה להלן שהוא היחיד שהמשיך את לשון הקודש) כי מרוב פרסומו וגדולתו כמנהיג דור הפלגה כגיבור צייד לפני ה', נשמר שמו העברי בפי כל האומות שלאחר דור הפלגה, והפך למשל ואגדה לדורי דורות.
אך שם ה' המיוחד לאט לאט השתכח מאומות העולם ורק נשאר הכינוי- אלוקים. ורק אברהם אבינו ה' התגלה לו, וכן שאר האבות ושבטי ישראל שמרו על שם ה' המיוחד עד משה שהודיעו לפרעה מלך מצרים. ששאל בתגובה-"מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'..." (שמות ה') עד שמשה אומר לו-"אלוקי העבריים נקרא עלינו..." (שם שם) ובכך מסביר לו שה' הוא אלוקי העבריים, ואז פרעה מבין מי זה ה'. מכך משמע שבתקופת פרעה כבר לא זכרו את שם ה' המיוחד.
וכן גם לפני כן בזמן אברהם, מלכיצדק מלך שלם אומר-"וברוך אל עליון..." (בראשית י"ד), ולא אומר את שם ה' המיוחד ואז אברהם אומר לו-"הרימותי ידי אל ה' אל עליון" (שם שם).
וכן אבימלך מלך פלישתים, כשאלוקים נגלה לו בחלום על דבר שרה אומר לו: "אדני, הגוי גם צדיק תהרוג" גם הוא משתמש בכינוי ולא בשם המיוחד, כי לא יודעו (כי אדני זה כינוי לה' מלשון אדנות)
וגם בני חת כשאברהם רוצה לקבור את שרה, אומרים לו-"נשיא אלוקים אתה בתוכנו" (שם כ"ג) ולא מזכירים את שם ה', כי מכירים רק את הכינוי- אלוקים.
הביטוי-"גיבור בארץ" בא להדגיש, שרק בארץ היה גיבור, אך כשרצה לבנות מגדל וראשו בשמיים כדי להיות גיבור גם שם, הורידו ה' לגודלו הטבעי שיישאר רק גיבור בארץ ולא בשמיים, כי רק ה' הוא גיבור בשמיים ובארץ-"ה' כגיבור ייצא כאיש מלחמות" (ישעיה מ"ב).
"ותהי ראשית ממלכתו בבל, וארך ואכד וכלנה בארץ שנער"
ארץ שנער מוזכרת בתחילת הפרק הבא-"ויהי בנוסעם מקדם, וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם" ושם הוקמה בבל עם המגדל של דור הפלגה וזו העיר הראשונה שנבנתה לאחר המבול, ומיקומה דרום עירק של ימינו, בין הנהרות פרת וחידקל.
וכיוון שראשית ממלכתו של נמרוד היתה בבל, משמע שהוא גם הנהיג את דור הפלגה במרדם בה' והוא הראשון בעולם שמוזכר כמלך עם ממלכה משלו. ומלך גם על הערים הבאות שנבנו לאחר בבל- ארך, אכד, וכלנה הנמצאות באזור העיר בבל (על שם אכד, נקראה התרבות האכדית, שהונהגה על ידי סרגון הראשון, שבשורה של מסעות מלחמה הקים את האימפריה האכדית שהיתה ראשונה בהסטוריה ושלטה מהמפרץ הפרסי עד הים התיכון, שפתה האכדית החליפה את השומרית שקדמה לה, והפכה לשפה הבין לאומית למשך 1500 שנה, עד שלטון האימפריה האשורית, ששפתה היתה ארמית, והיא הפכה לשפה הבינלאומית של המזרח התיכון עד הגעת התרבות היוונית).
מכאן משמע, גם שלאחר דור הפלגה שכל העמים נפוצו על פני כל הארץ, דווקא נמרוד שהחל את המרד, נשאר באזור בבל והמשך לשלוט באזור, עד כדי הקמת ערים חדשות- ארך, אכד וכלנה ושליטה בהם, וכנראה העם הנמרודי שיצא ממנו המשיך להתגורר באזור בבל.
"מן הארץ ההיא יצא אשור, וייבן את נינוהואת רחובות עיר ואת כלח. ואת רסן בין נינוה ובין כלח היא העיר הגדולה"
אשור הוא בנו השני של שם ומדוע מוזכר כאן בין צאצאי חם?
כמו כן, האם מדובר באשור עצמו-האיש שיצא מבבל לבנות את ארבע הערים המוזכרות בפסוק, או שמדובר בצאצאיו- העם האשורי שלאחר כמה דורות יבנו ערים אלו, כך שבתקופת כתיבת התורה על ידי משה רבנו במדבר סיני, כבר יהיו ערים אלה קיימות ותושביהם- העם האשורי?
וכן, מיהי "העיר הגדולה"? האם כלח או רסן?
אמנם רש"י אומר שנינוה היא העיר הגדולה, ומביא ראיה מספר יונה ששם נאמר שנינוה היתה עיר גדולה לאלוקים, אך סיפור יונה היה כ-600 שנה לאחר כתיבת משה פסוקים אלה, ורק אז נהייתה גדולה, כשסנחריב מלך אשור קבע אותה כעיר בירתו והגדילה והרחיבה מאוד, אז מי אמר שבתקופת משה היתה נינווה העיר הגדולה.
ומתחילת הפסוק משמע שרסן היא העיר הגדולה בתקופת משה, כי נכתבת בנפרד משאר הערים שבנה אשור ומצויין מקומה בין נינוהלכלח, מה שלא נאמר לגבי הערים הקודמות שלא צויין מיקומן, ועל ציון מקום זה נוספו המילים-"היא העיר הגדולה".
ומכאן נוכל ליישב את השאלות לגבי אשור בנו של שם, ומדוע מוזכר כאן, כי היות שנמרוד בנו של כוש החל למלוך בארץ שנער ואזור ממלכת אשור הוא צפונית לבבל באותו עמק שבין הנהרות פרת לחידקל, לכן הוזכר אשור בדרך אגב, למרות שאין זה כאן מקומו, בין צאצאי חם, אלא רק בהמשך בין בני שם. כי כמו נמרוד שנפרד משאר בני חם לאחר דור הפלגה ונשאר באזור בבל והסביבה בקרב בני שם, כאשר שאר בני חם עברו מערבה לארץ כנען ודרומה למצרים ואפריקה, כך מזכירה כאן התורה את שכנו מצפון- אשור, מזרע שם, שגם הוא נפרד משאר בני שם, שהלכו דרומה ומזרחה וחלק הלכו מערבה (ארם) והוא פנה צפונה.
וכן כנגד ארבע ערים שבנה נמרוד- בבל, ארך, אכד, כלנה. בנה אשור גם הוא ארבע ערים- נינוה, רחובות עיר, כלח, רסן.
כמו כן, כיוון שהזכירו בלעם בדברו על זרע יתרו- הקיני, על שיקרהו מידו בעתיד- "כי אם יהיה לבער קין עד מה אשור תשבך... וצים מיד כיתים, ועינו אשור ועינו עבר..." (במדבר כ"ד) משמע שכבר בימי משה העם האשורי היה נודע בעוצמתו באזור ולכן מפרטת התורה את ראשיתו.
"ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתוחים ואת פתרוסים ואת כסלוחים, אשר יצאו משם פלישתים ואת כפתורים"
מעניין שבניגוד לכל שאר צאצאי שם חם ויפת שהוזכרו בלשון יחיד (גומר, מגוג, יון... סבא, חוילה... עילם, אשור, ארפכשד... למעט שניים מבני יון שמוזכרים בלשון רבים-כיתים ודודנים, וגם הם ייתכן שכיתים זה שם פרטי יחיד (כי מצאנו לשון כיתים רבים- כיתיים-"כי עיברו איי כיתיים וראו" (ירמיה ב')) וכן דודנים)
לעומתם, בני מצרים כולם מוזכרים בלשון רבים (כשמו הוא שנשמע בלשון רבים- מצרים) ולא בשמם הפרטי היחיד- לודיםענמים...
ואי אפשר לומר שזה שמם הפרטי, כמו שמצרים אביהם נשמע כלשון רבים, אך למעשה הוא שם יחיד פרטי, כי מצאנו את השם פתרוס, בהקשר של מצרים בלשון יחיד- "היושבים בארץ מצריםבפתרוס" (ירמיה מ"ד) משמע שפתרוסים הם ריבוי של פתרוס ולא שם פרטי יחיד. וכן כפתורים, מצאנו שכפתור זה בן מצרים וכפתורים זה ריבוי-"כפתורים היוצאים מכפתור" (דברים ב') והאי כפתור מזוהה היום עם האי כרתים ובו שכנו גם הפלישתים בתחילה לצד כפתורים-"את פלישתים שארית אי כפתור" (ירמיה מ"ז) ולכן מכונים לעיתים בשם כפתורים-"והעווים היושבים בחצרים עד עזה, כפתורים היוצאים מכפתור השמידום ישבותחתם" (דברים ב') ושם וודאי מדובר בפלישתים ולא בכפתורים, כי הרי בעזה ישבו הפלישתים ולא הכפתורים שנשארו באי כפתור.
מהביטוי-"אשר יצאו משם פלישתים" משמע שפלישתים לא נולדו על ידי מצרים, אלא יצאו מהחיבור של פתרוסים וכסלוחים או מכסלוחים בלבד השתלשלו הפלישתים, ולעומת זאת כפתורים נולדו ישירות ממצרים, ולכן נאמר-"ואת כפתורים", כמו שנאמר-"ואת" לגבי כל ילדי מצרים. כי אם גם הם יצאו מכסלוחים היה צריך להיכתב-"אשר יצאו משם פלישתים וכפתורים" בלי המילה "ואת".
וכאן גם משמע, הוכחה נוספת שמדובר בלשון רבים לגבי בני מצרים ולא בלשון יחיד. כי על פלישתים נאמר בלשון רבים-"אשר יצאו משם פלישתים", משמע שפלישתים זה פלישתים רבים ולא שם פרטי של אדם שנקרא פלישתים. ומכאן גם שאר השמות המוזכרים בבני מצרים הם בלשון רבים ולא בלשון יחיד.
ומדוע נבדל מצרים משאר צאצאי שם חם ויפת בכינוי בניו בלשון רבים?
זאת נסביר בהמשך, בפירוט בני כנען, שגם הם נבדלים בכינוים מהשאר, בצורה אחרת, ובכך מתייחדים מצרים וכנען משאר המוזכרים כאן וכן סמוכים זה לזה גם בפירוט תולדותיהם וגם במקומות ישיבתם בארץ כנען ומצרים. ובסופו של דבר דומים גם במעשיהם ובתועבותיהם, ובלטו לשימצה מכל שבעים אומות העולם-"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו... כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ" (ויקרא י"ח).

וּכְנַ֗עַן יָלַ֛ד אֶת־צִידֹ֥ן בְּכֹר֖וֹ וְאֶת־חֵֽת׃ וְאֶת־הַיְבוּסִי֙ וְאֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י וְאֵ֖ת הַגִּרְגָּשִֽׁי׃ וְאֶת־הַֽחִוִּ֥יוְאֶת־הַֽעַרְקִ֖יוְאֶת־הַסִּינִֽי׃ https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%99_%D7%99%D7%97וְאֶת־הָֽאַרְוָדִ֥יוְאֶת־הַצְּמָרִ֖יוְאֶת־הַֽחֲמָתִ֑י וְאַחַ֣ר נָפֹ֔צוּ מִשְׁפְּח֖וֹת הַֽכְּנַעֲנִֽי׃ וַֽיְהִ֞י גְּב֤וּל הַֽכְּנַעֲנִי֙ מִצִּידֹ֔ן בֹּאֲכָ֥ה גְרָ֖רָה עַד־עַזָּ֑הבֹּאֲכָ֞הסְדֹ֧מָהוַעֲמֹרָ֛ה וְאַדְמָ֥ה וּצְבֹיִ֖ם עַד־לָֽשַׁע׃ אֵ֣לֶּה בְנֵי־חָ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לִלְשֹֽׁנֹתָ֑םבְּאַרְצֹתָ֖םבְּגוֹיֵהֶֽם׃

"וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת. ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי. ואת החיוי ואת הערקי ואת הסיני ואת הארוודי ואת הצמרי, ואת החמתי. ואחר נפוצו משפחות הכנעני".
גם בבני כנען הארור יש שינוי, ורוב בניו מוזכרים כאן לא בשמם הפרטי- יבוס, ארווד, חמת, אלא בהשתייכותם: יבוסי- של יבוס, חמתי- של חמת, כמו כנעני- שייך לעם כנען (ולכן לרובם מוספת ה"א הידיעה, בניגוד לשני הראשונים- צידון וחת, שלא נאמר בהם כמו באחרים- הצידוני והחיתי) ולכן נאמר בהם- "ואחר נפוצו משפחות הכנעני" כי מוזכרים בשם המשפחה ולא בשם הפרטי (כפי שבמפקד של ישראל בפרשת "פנחס" שנעשה לפי משפחות, נאמר-"חנוך משפחת החנוכי, לפלוא משפחת הפלואי" (במדבר כ"ו) רואים שכאשר נוספת ה"א הידיעה בתחילה ויו"ד בסוף זה הופך משם פרטי למשפחה, בדיוק כפי שכאן).
בבני כנען מפורטים כאן אחד עשר בנים, ביחד עם כנען אביהם הם שנים עשר, כנגד שנים עשר שבטי ישראל שיירשו את ארצם בימי יהושע, כפי שנאמר בשירת "האזינו"-"בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים ל"ב).
בני ישראל היו שנים עשר, ויירשו את שנים עשר בני כנען בגבולם. וכן כלל שבעים האומות המוזכרות כאן שהופרדו בדור הפלגה, והונחלו על ידי האל העליון את גבולות ארצותיהם, הם כנגד מספר בני ישראל שירדו מצרימה, יעקב ובניו-"כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (בראשית מ"ו).
אמנם למעשה נחלו ישראל רק שבעה מעמי כנען המוזכרים כאן, (למעט הפריזי שלא מוזכר כאן, אך הוא כנראה עם שנוצר לאחר מכן משילוב של העמים המוזכרים כאן, ולא מופיעים ברשימת השבעה. כגון: הערקי, הסיני, הארוודי, הצמרי והחמתי, שבתחילה התיישבו בגבולות ארץ כנען כפי שמוזכר כאן בהמשך, אך לאחר מכן או שעזבו למקומות אחרים או שהושמדו על ידי אויבים מבחוץ, או שהתמזגו לעם אחד- הפריזי)-"כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ... ונשל גויים רבים מפניך- החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך" (דברים ז').
אך ייתכן שהקיני הקדמוני והקניזי המוזכרים בהבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים מעבר לשבעת עמי כנען (למעט החוי שלא מוזכר שם ובמקומו מוזכרים הרפאים שהם כנראה גירסא מאוחרת של החוי) הם הסתעפות של הערקי הסיני הארוודי הצמרי והחמתי המוזכרים כאן.
כי החמתי כנראה שכן באזור העיר חמה שבסוריה כיום-"וזה יהיה לכם גבול צפון: מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר, מהר ההר תתאו לבוא חמת והיו תוצאות הגבול צדדה" (במדבר ל"ג) וכן הארוודי שכן באזור העיר טרטוס של היום בסוריה על אי שנקרא כיום אירווד, ושם היתה עיר נמל פיניקית-"יושבי צידון וארווד היו שטים לך חכמייך צור היו בך המה חובליך" (יחזקאל כ"ז).
וגבולות ברית בין הבתרים של עשרה עממים, עודפות על גבולות פרשת "מסעי" של שבעה עמים שכבשו בני ישראל, ורק באחרית הימים יזכו ישראל לרשת את ארץ עשר עממים כולה שכוללת את הקיני הקניזי והקדמוני, כאשר יעבדו את ה' מאהבה.
גם הסיני המוזכר כאן בבני כנען התיישב כנראה בתחילה באזור ארץ כנען כפי שמוזכר בפסוק הבא, אך לאחר מכן נדד דרומית מזרחית והגיע לארץ סין של היום, כפי שנאמר בישעיה על אחרית הימים שה' יקבץ את ישראל מכל הארצות שבהן גלו-"הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים" (ישעיה מ"ט) רואים שיבואו ישראל מצפון וממערב וחלק יבואו מארץ סינים שלא בצפון או במערב אלא כנראה בדרום או במזרח מרחוק- ארץ סין של היום.
"ויהי גבול הכנעני: מצידון בואכה גררה עד עזה, בואכה סדומה ועמורה ואדמה וצבויים עד לשע"
בציון גבולות עמי כנען (שהם הכי מפורטים בגבולות בני נח המתוארים בפרשה) מציינת התורה, שבצפון מתחילים מצידון ובדרום מגיעים עד עזה ועוברים בגרר. ואילו במזרח מסתיימים בים המלח אך במקום להגיד בקיצור ים המלח. (כפי שמופיע בכל פירוט גבולות הארץ בתורה-"והיה לכם גבול נגב מקצה יםהמלח קדמה... והיו תוצאותיו יםהמלח" (במדבר ל"ד)) מצויינות כאן ארבע ערי סדום המשיקות לים המלח ממזרח- סדום ועמורה אדמה וצבויים, אותן ערים חטאות שנהפכו בימי אברהם.
ובכך רומזת לנו התורה, על סיבת בחירת הארץ למגורים על ידי בני כנען. דווקא בגלל חומריותה הקשה שהופכת את תאוות האדם לחזקות יותר מכל ארץ אחרת. כיוון שלא גושמה במבול ולא עודנה במימיו. וכנען הארור, שפגע בסבו נח בכך שרבעו וסירסו, וכן בניו אחריו הנמשכים אחר התאוות, בחרו דווקא בארץ זו שמייצרת ערים כמו סדום ועמורה, כי כנען ארור-"ארורכנען עבד עבדים יהיה לאחיו" וגם האדמה התארארה בחטא אדם הראשון-"ארורההאדמה בעבורך", ולאחר המבול נשארה רק ארץ ישראל בארירתה, כי לא עודנה במי המבול, ולכן ארור נדבק בארור, עד שיבואו שנים עשר שבטי ישראל וישמידו את הכנעני מקרבה ויקדשו את חומריותה באמצעות מצוות התורה ומארורה תיהפך לארץ הקדושה ביותר- ארץ הקודש.
וכאן מצויינים גבולות ארץ כנען, מצידון בצפון ועד עזה בדרום. אך בפרשת "מסעי", בתאור גבולות הארץ, הגבול הצפוני, יותר צפוני מצידון ומגיע עד הר ההר (כנראה ההר בניאס בסוריה) ועד חמת (העיר חמה בסוריה). וכן בדרום מגיע דרומית לעזה- לנחל מצרים (וואדי אל עריש)?
וכן בגבולות ההבטחה לאברהם בברית בין הבתרים, שבה מובטחים ארץ עשר עממים, הגבול הצפוני, צפוני אף יותר ומגיע עד נהר הפרת, והגבול הדרומי מגיע דרומית יותר- עד הנילוס-"לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהרמצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו) (כפי שנבאר בספרי "גאולת הלוי" פרשת "שופטים"- גבולות עשרה עממים הם על תנאי של עבודת ה' מאהבה, מה שאין כן גבולות פרשת "מסעי" של ארץ שבעת עממים הם ניתנים ללא תנאי, מכח שבועת ה' לאבות-"ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך... ונתן לך את כל הארץ אשר דיבר לתת לאבותיך, כי תשמור את כל המצווה הזאת לעשותה, אשר אנכי מצווך היום, לאהבה את ה' אלוהיך וללכת בדרכיו כל הימים..." (דברים י"ט))
ויש לומר, שאכן בתחילה התיישבו עמי כנען בגבולות האמורים כאן, אך לאחר מכן כשהתרבו, התפשטה נחלתם צפונה ודרומה, יותר מכפי שנאמר כאן. כפי שכאן נאמר שהתיישבו בעזה והלא בזמן כניסת ישראל לארץ כבר שלטו בעזה הפלישתים שכבשוה מידי הכנענים, משמע שמה שנאמר כאן זה בתחילת התיישבותם ולא לכל הזמן, כי כפי שהסברנו, כאן רשומים שתים עשרה משפחות הכנעני ובכניסה לארץ מוזכרות רק שבעה.
ונותר רק לברר, את אשר שאלנו לעיל: כיצד ייתכן שארץ כנען לא הוצפה במי המבול, אם על פי חוק כלים שלובים ברגע שהמים כיסו את ראשי ההרים חמש עשרה אמה מעל, אז כמובן שגם ארץ כנען שנמוכה בהרבה מראשי ההרים הגבוהים, כוסתה במי המבול, גם אם לא גושמה ביום זעם ולא ירד בה מטר, ולא נבקעו בה מעיינות תהום רבה (כדעת ריש לקיש בגמרא בזבחים קי"ג עמוד א', וכן רש"י במסכת נידה פ"ט עמוד א' פירש שעוג מלך הבשן ברח לארץ ישראל בזמן המבול)
בכל זאת היתה צריכה להיות מוצפת מים מהארצות שמסביבה שיגלשו משם המים לתוך ארץ כנען מכח חוק כלים שלובים?
וכפי שהסברנו לעיל, לא חייב להיות שגובה המים היה אחיד בכל כדור הארץ, בגלל כח המשיכה של הירח והשמש, שגורם לעליית פני הים והמים במבול, כך שייתכן שבאזור ההרים הגבוהים, כמו אררט ודומיו, שהיו מופנים אז כלפי השמש והירח, עלה המפלס עד שכיסה את ההרים הגבוהים, בזמן שבצד מרוחק יותר, שלא פונה כלפי השמש והירח היה מפלס המים נמוך. ואולי אז כתוצאה מהזעזוע שחטף כדור הארץ משני כוכבי כימה שפגעו בו, נוצר גם השבר הסורי אפריקאי, שעובר מהר החרמון לאורך בקעת הירדן עד אפריקה ונוצר עמק עמוק שכיום זה המקום הכי נמוך בעולם ולשם זרמו כל המים במורד לים סוף ומשם לאוקיינוס ההודי, במקום להציף את ארץ ישראל, כך שנשארה יבשה ללא מי המבול, וגם אם הוצפה במים בגובה מסויים, עדיין יכלו לשרוד בה הנפילים, בגלל גובהם, כפי שהסברנו בפרשת "בראשית" שהנפילים שרדו את המבול בכך ששהו בארץ ישראל ואם כן לא עודנה אדמתה במי המבול ונשארה בחומריותה הקשה.
"אלה בני חם למשפחותםללשונותםבארצותם בגוייהם"
כבר הסברנו לעיל לשון פסוק זה כשעסקנו בבני יון שנפרדו לאיים שונים. ואילו כאן בני חם ברובם המכריע (למעט פלישתים וכפתורים שגרו באי כפתור) לא התגוררו באיים אלא לחוף הים התיכון ובאפריקה, לכן כל המוזכרים בבני חם, בתחילה פיתחו משפחות משלהם ואחר כך לשון מיוחדת לכל משפחה, בעקבות בלילת הלשונות בדור הפלגה ואז התפזרו כל משפחה לחבל ארץ משלה ושם נהפכו לגוי בפני עצמו שנמנה על שבעים אומות העולם.
HYPERLINK "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%99_%D7%9B%D7%90"

לְשֵׁ֥ם יֻלַּ֖ד גַּם־ה֑וּא אֲבִי֙ כׇּל־בְּנֵי־עֵ֔בֶר אֲחִ֖י יֶ֥פֶת הַגָּדֽוֹל׃ בְּנֵ֥י שֵׁ֖ם עֵילָ֣ם וְאַשּׁ֑וּר וְאַרְפַּכְשַׁ֖ד וְל֥וּד וַֽאֲרָֽם׃ וּבְנֵ֖י אֲרָ֑ם ע֥וּץ וְח֖וּל וְגֶ֥תֶר וָמַֽשׁ׃ וְאַרְפַּכְשַׁ֖ד יָלַ֣ד אֶת־שָׁ֑לַח וְשֶׁ֖לַח יָלַ֥ד אֶת־עֵֽבֶר׃ וּלְעֵ֥בֶר יֻלַּ֖ד שְׁנֵ֣י בָנִ֑ים שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֞ד פֶּ֗לֶג כִּ֤י בְיָמָיו֙ נִפְלְגָ֣ה הָאָ֔רֶץ וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יׇקְטָֽן׃ וְיׇקְטָ֣ן יָלַ֔ד אֶת־אַלְמוֹדָ֖דוְאֶת־שָׁ֑לֶףוְאֶת־חֲצַרְמָ֖וֶתוְאֶת־יָֽרַח׃ וְאֶת־הֲדוֹרָ֥םוְאֶת־אוּזָ֖לוְאֶת־דִּקְלָֽה׃ וְאֶת־עוֹבָ֥לוְאֶת־אֲבִֽימָאֵ֖לוְאֶת־שְׁבָֽא׃ וְאֶת־אוֹפִ֥רוְאֶת־חֲוִילָ֖הוְאֶת־יוֹבָ֑בכׇּל־אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י יׇקְטָֽן׃ וַֽיְהִ֥י מוֹשָׁבָ֖ם מִמֵּשָׁ֑א בֹּאֲכָ֥ה סְפָ֖רָה הַ֥ר הַקֶּֽדֶם׃ אֵ֣לֶּה בְנֵי־שֵׁ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לִלְשֹׁנֹתָ֑םבְּאַרְצֹתָ֖םלְגוֹיֵהֶֽם׃ אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֧ת בְּנֵי־נֹ֛חַ לְתוֹלְדֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶ֑ם וּמֵאֵ֜לֶּה נִפְרְד֧וּ הַגּוֹיִ֛ם בָּאָ֖רֶץ אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃

"ולשם יולדגם הוא..."
דווקא שם הצדיק מבני נח נשאר לסוף- כי אחרון אחרון חביב. ובניגוד לקודמים שנאמרה לשון פעילה-"וכוש ילד את נמרוד... ומצרים ילד את לודים... וכנען ילד את צידון..." בשם נאמר לשון סבילה-"ולשם יולד גם הוא..."
וגם המילים "גם הוא" משמע בלשון מאולצת: גם הוא בסופו של דבר יולדו לו ילדים בעל כורחו ולא מרצונו.
ולעומת זאת כאשר מפורטים תולדות שם של יחידי הסגולה שמהם יוצא אברהם ומפורטים לאחר פרשת חטא דור הפלגה, שם כתוב בלשון פעילה-"אלה תולדות שם, שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתיים אחר המבול"?

וניתן לומר ששם הצדיק, ראה ברוח הקודש שעתידים בניו לחטוא בחטא דור הפלגה ולכן רק בעל כורחו ילד גם הוא (ואולי זו סיבה נוספת שצאצאיו נזכרים בסוף ולא בהתחלה, כי לא התלהב ללדת ילדים אלא רק מכח ציווי ה'-"פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה") אך כאשר הגיע לילדו השלישי וראה ברוח קודשו את זה שממנו יצא אברהם ועם ישראל, אז עשה זאת בהתלהבות ולכן נאמר "ויולד את ארפכשד..."
"ולשם יולד גם הוא, אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול. בני שם: עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם. ובני ארם: עוץ וחול וגתר ומש"
כבר בארנו בסוף פרשת "בראשית" שהמילה גדול מתייחסת למילה אחי , כלומר לשם, שהוא אחיו הגדול של יפת ולא ליפת כי הוא הבן הקטן ביותר.
והביטוי-"אבי כל בני עבר" מתייחס לשם עצמו, שהוא אבי כל בני עבר ולא שנולד לו אבי כל בני עבר. וזה תלוי בפירוש הביטוי, שניתן לפרשו בשני אופנים:
א. אבי כל העמים החיים מעבר לנהר פרת בצידו המזרחי. ואין הכוונה שכל צאצאי שם גרו מעבר לנהר פרת, כי הרי לפחות בני יקטן, נכד נכדו, לא התגוררו מעבר לנהר אלא באזור ערב הסעודית, בתימן של היום (שבא- בדרום תימן, חצר מוות באזור חדרמוות של היום שסמוך לשם וחווילה כבר הסברנו לעיל היכן גר, וכן אופיר שכן בוודאי מדרום לאילת-"ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום, וישלח חירם באני את עבדיו אנשי אניות יודעי הים עם עבדי שלמה ויבואו אופירה וייקחו משם זהב..." (מלכים א' פרק ט') משמע שכדי להגיע לאופיר צריך ליסוע באוניות מאילת דרומה לכיוון אופיר)
אלא צריך לומר שאמנם לא כל צאצאי שם היו בני עבר הנהר, אבל כל בני עבר הנהר היו צאצאי שם, כלומר, כל העמים שחיו בעבר המזרחי של נהר פרת נמנו על צאצאי שם (למעט נמרוד)- עילם- (מזרחית לבבל ליד מדי) אשור (בין הפרת לחידקל בצפון) ארפכשד, לוד, שלח, עבר ופלג, ארם (ארם נהריים בין שני הנהרות-"את ארם אשר מעברהנהר" (שמואל ב' פרק י')) וכנראה גם בני ארם- חול, גתר ומש, התגוררו מעבר לנהר (לגבי עוץ, באיוב נאמר שגר בארץ עוץ, ובמגילת "איכה" משמע שארצו של עוץ היא באזור אדום בדרום ים המלח-"בת אדום יושבת בארץ עוץ" (איכה ד') וכן בירמיה משמע שהיו באותו אזור בערב הסעודית מדרום לאדום- "ואת כל הערב ואת כל מלכי ארץהעוץ ואת כל מלכי ארץ פלישתים ואת אשקלון... את אדום ואת מואב ואת בני עמון..." (ירמיה כ"ה)- משמע שעוץ לא היה בעבר הנהר)
ב. "אבי כל בני עבר"- ייתכן לפרש ששם הוא אבי כל בני עבר-נינו, כי מעבר נולדו פלג ויקטן ומפלג נולד בסופו של דבר אברהם העברי, ובני ישראל המכונים עברים ואולי על שם כך נקרא שם "אבי כל בני עבר", כי כל האחרים לא נחשבים לעומת עם ישראל צאצאיו של שם.
ויותר מסתבר פירוש זה, כי על פי הפירוש הראשון, היה צריך להיאמר-"אבי כל בני עבר הנהר" כפי שנאמר רבות בתנ"ך- "כי הוא רודה בכל עבר הנהר... בכל מלכי עבר הנהר" (מלכים א' פרק ה') וכן-"בעברהנהר ישבו אבותיכם... וייקח את אביכם מעברהנהר" (יהושע כ"ד).
ושם מיוחס בפסוק זה לאחיו יפת, למרות שכבר ידוע שהוא אחיו בפסוקים רבים לעיל, אך בכוונה מפרטים כאן שהוא אחי יפת דווקא, למעט את חם ובניו שהתקללו, לכן נאמר שהוא אחי יפת המבורך ולא אחי חם הארור.
בבני שם מוזכר ארם, ובבני ארם מוזכר עוץ, ויש לברר האם ארם בנו של שם הוא אבי העם הארמי הידוע בתנ"ך, או נכדו של נחור אח אברהם, מאות שנים מאוחר יותר-"ויוגד לאברהם לאמר: הנה ילדה מילכה גם היא בנים לנחור אחיך: את עוץ בכורו ואת בוז אחיו ואת קמואל אבי ארם... ואת בתואל. ובתואל ילד את רבקה" (בראשית כ"ב)?
וצריך לומר, שכנראה ארם בנו של שם הוא אבי העם הארמי, ולא נכדו של נחור, כי הרי בתואל הוא דודו של ארם בן קמואל ובכל זאת נקרא-"בתואל הארמי מפדן ארם" ולא ייתכן שהדוד יהיה מכונה על שם אחיינו כארמי-"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה" (שם כ"ה), מוכרח להיות שכבר זמן רב קודם היה עם ארמי בארץ ארם נהריים, כך שבתואל בהתגוררו שם מכונה ארמי למרות שלמעשה הוא מזרעו של ארפכשד אחיו של ארם, ולא ארמי על פי עמו.
עילם- בכורו של שם, ייסד בעתיד את מדינת עילם, שהיא מדינה עתיקה בין פרס לארם נהריים ובירתה היא שושן הבירה-"ושושן הבירה... בעילם המדינה" (דניאל ח') ובפרשה הבאה נפגוש את כדרלעומר מלך עילם, שהוא ראש ארבעת המלכים ששבו את לוט בסדום ועמם עשה אברהם מלחמה.
ובכל צאצאי שם, השמות אינם עבריים (למעט פלג) כפי שראינו גם בבני יפת וחם. כנראה במקור נקראו בשמות עבריים, אך כאשר חטאו בדור הפלגה ונבללו הלשונות, תורגם שם כל צאצא לשפתו החדשה.
"וארפכשד ילד את שלח ושלח ילד את עבר. ולעבר יולד שני בנים: שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ, ושם אחיו יקטן"
פה מוזכר רק בן אחד של ארפכשד- שלח. ובסוף הפרשה מוזכר שלארפכשד נולדו לאחר מכן עוד בנים ובנות, וכן לשלח נולדו עוד בנים ובנות, חוץ מעבר, וכן עבר הוליד עוד בנים ובנות חוץ מפלג ויקטן המוזכרים כאן. וכל הבנים והבנות האלמוניים האלה לא מוזכרים כאן בשמותם, כי לא היו חלק משבעים הבנים שהתפלגו בדור הפלגה לשבעים עמים כי כנראה נולדו לאחר חטא דור הפלגה ולכן הצטרפו כל אחד לאביו ולעם שהקים.
מסיבה זו לא מוזכרים כאן בניהם של עילם, אשור ולוד ובניהם של עוץ וחול גתר ומש.
אך אם כך, מתעוררת השאלה: מי קרא לבנו של עבר- פלג, ומתי? האם בזמן לידתו קרה חטא דור הפלגה ולכן נקרא פלג על שם הפילוג כפי שנאמר בפסוק- "כי בימיו נפלגה הארץ" אך אז יוצא שיקטן הבן השני של עבר נולד לאחר חטא דור הפלגה, ואם כן כל שלוש עשרה בניו של יקטן המוזכרים כאן נולדו לאחר חטא דור הפלגה, ואם כן מדוע מוזכרים כאן כחלק משבעים האומות הלא לא נבללה לשונם כי עוד לא נולדו?
ואם נאמר שבסוף ימיו של פלג אירע חטא דור הפלגה, ואביו קרא לו כך על שם העתיד, כי ראה בנבואה איך בסוף ימיו תיפלג הארץ, אך אם כן, זה לא- "בימיו נפלגה הארץ", אלא במותו?
וכן בנו רעו, ושאר בניו ובנותיו של פלג שנולדו עד מותו (כפי שמוזכר בהמשך בתולדות שם, שפלג הוליד בנים ובנות לאחר שהוליד את רעו) כל אלה היו צריכים להיכלל באומות שנבללה לשונם בחטא דור הפלגה ולהיכלל כאן בשמם כפי שפורטו בני יקטן אחיו הקטן?
וכן היה צריך להיאמר-"כי בימיו תיפלג הארץ" ולא "בימיו נפלגה הארץ" בלשון עבר?
ואם נגיד שבאמצע ימיו נפלגה הארץ, אז מדוע רק לו קראו בשם פלג, הלא הארץ נפלגה בימי כל השבעים ואחת המוזכרים כאן וכולם היו צריכים להיקרא פלג כי בימיהם נפלגה הארץ, וכן אם באמצע ימיו נפלגה, והרי בגיל שלושים שנה הוליד את רעו בנו הבכור, וחייב להיות שנפלגה הארץ לפני הולדת בנו רעו (כי אחרת גם רעו היה נכלל בשבעים הבנים) אך אז איך ייתכן שבני יקטן אחיו הקטן, השלושה עשר במספר, נולדו כולם לפני שפלג הבכור הוליד את בנו הראשון, ולכן נכללו בשבעים האומות, הרי גם אם נגיד שיקטן קטן מפלג בשנה אחת, עדיין יוצא שכדי להוליד שלוש עשר ילדים לפני שאחיו יוליד את רעו, יצטרך ללדת מגיל שלוש עשרה (שזה הגיל הכי מוקדם שאדם יכול להוליד ילדים), עד גיל 29, את כל שלושה עשר ילדיו, כי אז אחיו פלג יהיה בן 30.
גם אם כן, הרי עדיין היו קטנים בזמן חטא דור הפלגה, ולא ייתכן שחטאו וכתוצאה מכך נבללו לשונותם כשהם בני 5 ו-6?
וכן מדוע דווקא פלג זכה לשמור על לשון הקודש ולא נבללה לשונו, ולכן נקרא פלג בלשון עברית, בזמן שכל שבעים הבנים האחרים איבדו את לשון הקודש?
וצריך לומר, שכאן הרי מוזכרים שבעים ואחת צאצאים לשם חם ויפת. ובבנותם את המגדל, כנראה פלג היה היחיד שהתנגד לעניין ופילג עצמו משאר שבעים הבנים, כי היה נאמן לציווי ה', שצריך למלא את הארץ ולא להישאר במקום אחד. ומאז נקרא שמו פלג, על שם כך שהתפלג מהאחרים. ולא שנולד בשם זה. לכן לא נאמר-"ויקרא שמו פלג" אלא רק-"שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ" משמע ששמו פלג התקבע כתוצאה מפילוגו מאחיו, ולכן רק הוא שמר על שמו העברי ועל שפת הקודש והעבירה לבניו, כי לא חטא.
ובניו (גם אלה שנולדו קודם חטא דור הפלגה) מתייחסים אחריו ולא נהפכו לחלק משבעים האומות, כי היו תחת השפעתו עדיין ולא חטאו ולכן שמרו על לשונם שפת הקודש, וממילא לא התפצלו לעמים שונים ולכן לא מוזכרים כאן.
לעומת זאת, אחיו יקטן, שנולד אחריו, והוליד שלושה עשר בנים, כן הצטרף לבוני המגדל יחד עם בניו, לכן נבללה שפתו ושפת בניו, ולכן כל בניו הקימו עם בפני עצמו כל אחד מהם, ולכן כל שמותיהם אינם בלשון הקודש.
"ויקטן ילד את אלמודד ואת שלף ואת חצרמוות ואת ירח ואת הדורם ואת אוזל ואת דיקלה ואת עובל ואת אבימאל ואת שבא ואת אופיר ואת חווילה ואת יובב. כל אלה בני יקטן"
כל אלה נולדו ליקטן לפני חטא דור הפלגה, אך הבנים שילד לאחר מכן (או שילד לפני כן, אך היו קטנים עדיין מכדי לחטוא יחד עם כולם) נקראו על שמו והיו שייכים לעמו הנפרד- יקטנים.
וכפי שאצל שם נאמרה הלשון- "יולד"- כאילו בעל כורחו, בגלל שראה שצאצאיו יהיו שותפים לחטא דור הפלגה, כך גם בעבר נאמרה הלשון-"יולד שני בנים" כי רוב צאצאיו מיקטן חטאו בדור הפלגה, וגם הוא ראה בנבואה שיחטאו, ולכן נאמר יולד- כביכול בעל כרחו, אך לגבי פלג בנו הצדיק שפילג עצמו מהשאר וממנו יצא בסופו של דבר עם ישראל, נאמר בהמשך בתולדות שם-"ויחי עבר ארבע ושלושים שנה ויולד את פלג ויחי עבר אחרי הולידו את פלג... ויולד בנים ובנות" שם נאמר בלשון פעילה-"ויולד" גם לגבי פלג וגם לגבי שאר הבנים והבנות שנולדו כנראה לאחר דור הפלגה ומתייחסים לעמו של עבר.
ואולי מכך מובן המדרש שקושר תמיד את שם ועבר ביחד-"בית מדרשם של שם ועבר" כי בשניהם נאמרה הלשון "יולד" בעל כורחם לגבי בניהם החוטאים, בניגוד לאחרים מצאצאי נח שנאמרה בהם הלשון ילד.
אך אם כך, נותר לברר מדוע עבר עצמו התפצל לעם נפרד, ולא היה צדיק, וכמו בנו פלג היה צריך לשמור על לשון הקודש, ולא ליצור עם משלו בעל שפה נכרית? (לגבי שם זה לא שייך, כי באמת לא נימנה על שבעים האומות, ולא יצר עם משלו, כמו גם שני אחיו- חם ויפת, שלא נכללים בשבעים האומות ולא יצרו עם משל עצמם, העם היפתי או העם החמי, אלא רק מבניהם נוצרו שבעים האומות)
וצריך לומר, שאמנם עבר לא חטא בדור הפלגה, אך גם לא מצאנו שפילג עצמו מהשאר, כמו בנו פלג, ולא מיחה בהם, ולכן גם הוא נבללה שפתו ויצר עם חדש, ובניו ובנותיו שילד לאחר לידת פלג ויקטן התייחסו על עם זה.
"ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם"
על מי מתייחסות מילים אלה, האם על בני יקטן או על כל בני שם?
לשם כך נברר, היכן נמצאים מקומות אלה- משא, ספרה, הר הקדם, אז משא וספר אלה מקומות במדבר ערב, וכפי שהסברנו חצרמוות ושבא נמצאים באזור תימן של היום וכן אופיר וחווילה שהזכרנו לעיל את מקומם המשוער, אך הר הקדם מקומו ככל הנראה באזור הרי אררט בצפון. כפי שנראה בהמשך-"ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער" שכשבני נח עזבו את הרי אררט, שם נחה התיבה, ירדו לכיוון ארץ שנער לבבל, סימן שבאו מצפון לדרום, וכן בבלעם נאמר-"מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהרריקדם" (במדבר כ"ג) משמע שהרי קדם נמצאים בצפון ארם נהריים שקרובה להרי אררט.
ואם כן חייב להיות שפסוק זה מתייחס לכל בני שם, שמושבם מדרום תימן צפונה עד הרי אררט, והרי עילם ואשור וארם בני שם נמצאים בתחום זה, סימן שלא מדובר רק בבני יקטן אלא בכל בני שם, שמתגוררים בתחום זה.
"אלה בני שם למשפחותםללשונותםבארצותם לגוייהם"
גם בבני שם כמו בבני חם נאמרה אותה לשון: "למשפחותם"- בתחילה כל צאצא גדל למשפחה, ואז הגיע חטא דור הפלגה וקיבלו לשון חדשה כל אחד-"ללשונותם", ואחר כך נפוצו בארץ- "בארצותם", ושם נעשו גוי בפני עצמו-"לגוייהם".

"אלה משפחות בני נח לתולדותם לגוייהם, ומאלה נפרדו הגויים בארץ לאחר המבול"
כעת מסכמת התורה את כל משפחות בני נח שם חם ויפת, שהתחילו במילים-"ואלה תולדות בני נח שם חם ויפת, ויוולדו להם בנים אחר המבול" וכעת לאחר פירוט כל תולדותיהם, כאשר כל אחד המוזכר כאן נעשה למשפחה בפני עצמו, שהיא תהיה הבסיס להיותו גוי לאחר מכן. אך בטרם נעשו גוי בפני עצמו נפרדו משפחות אלה בעקבות חטא דור הפלגה, וכל אחד מצא את ארצו הנפרדת ונעשה לגוי עם לשון משלו וכך נוצרו שבעים אומות העולם. והשבעים ואחת שהוא פלג ששמר על לשון הקודש, ממנו יצמח עם ישראל.
ונותר לברר אם כך, מה קורה עם העמים שנוצרו לאחר חטא דור הפלגה, ממי לקחו את לשונם הנפרדת, ומדוע נשאר המספר שבעים אומות במשך כל הדורות, הלא אדום (שבא מעשיו) ומואב ועמון וישמעאל ועמלק- כל אל עמים ידועים עם שפה משלהם שנוצרו הרבה אחרי דור הפלגה, בזמן האבות, ואם כן איך נשמר המספר שבעים אומות ומהיכן לקחו את לשונם?
וצריך לומר, שהרבה עמים המוזכרים כאן, נעלמו במהלך הדורות כתוצאה מכיבוש והשמדה של עמים אחרים ועמים חדשים כאלה שהזכרנו תפסו את מקומם בשבעים האומות ולקחו את לשונם כפי שמפורט בספר "דברים"-"אל תצר את מואב... האימיםלפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים... ובשעיר ישבו החוריםלפנים, ובני עשיו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם... וקרבת מול בני עמון... ארץ רפאים תיחשב אף היא, רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזומים, עם גדול ורב ורם כענקים וישמידם ה' מפניהם ויירשום וישבו תחתם, כאשר עשה לבני עשיו, היושבים בשעיר, אשר השמיד את החורי מפניהם ויירשום וישבו תחתם עד היום הזה. והעווים היושבים בחצרים עד עזה, כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם" (דברים ב').
ומכך רואים, שיש תחלופה תמידית בשבעים אומות העולם, והרבה גויים המנויים כאן, היו גויים בתחילה ואחר כך נעלמו כמו העם הארפכשדיוהיקטניוהנמרודי ושבעת עמי כנען וכדומה שלא נמצאים יותר, ועמים אחרים החליפום במהלך הדורות, ואף שפות חדשות התפתחו על גב השפות הישנות, בדיוק כפי שמבעלי החיים שיצאו מהתיבה התפתח במהלך הזמן הרבה תת מינים שמרכיבים את עולם החי בימינו.

וַֽיְהִ֥י כׇל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים׃ וַֽיְהִ֖י בְּנׇסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר׃ וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ׃ וַיֵּ֣רֶד יְהֹוָ֔ה לִרְאֹ֥תאֶת־הָעִ֖ירוְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת׃ הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃ וַיָּ֨פֶץ יְהֹוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר׃ עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְהֹוָ֖ה שְׂפַ֣ת כׇּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְהֹוָ֔ה עַל־פְּנֵ֖י כׇּל־הָאָֽרֶץ׃

"ויהי כל הארץ שפהאחת ודברים אחדים"
בתחילה לאחר המבול שהו בני נח ליד הר אררט שם נחה התיבה ועסקו בפריה ורביה כמצוות ה', אך עדיין לא נפוצו על פני כל הארץ ולא מילאוה, כי היו עדיין מעט- 71 צאצאים, "ושפה אחת"- שפת הקודש- עברית. "ודברים אחדים"- במשמעות של השקפת עולם אחידה ללא הבדלים וללא חילוקי דעות ואמונות, כפי שנאמר בהמשך שה' אומר-"הן עםאחד ושפה אחת לכולם..." משמע שדברים אחדים, הכוונה לעם אחד עם אותה מסורת ואותם מנהגים ואותן דעות והשקפות עולם ללא גיוון מחשבתי ורעיוני.
"ויהי בנוסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם"
כפי שהזכרנו קודם, קדם זה "הררי קדם"- הר אררט, לידו התיישבו ביוצאם מן התיבה, ונח ושלושת בניו נשארו שם ליד הר אררט, ושבעים אחד צאצאיהם החליטו החלטה משותפת, שבמקום לפוץ על פני כל הארץ כפי ציווי ה', יחפשו מקום ישיבה אחד לכולם. ואכן ביורדם דרומה מצאו בקעה בארץ שנער בין שני הנהרות הגדולים פרת וחידקל, היוצאים מגן עדן, וישבו שם.
וכיוון שבמקום זה אין כמעט אבנים והכל שם חולי מסחף הנהרות, הדרך היחידה לבניית בניין כלשהוא, היא על ידי צריפת לבנים בכבשן. כלומר, לקחת טיט מגדות הנהר, לצרוף אותו בכבשן האש עד שנעשה ללבנה.
"ויאמרו איש אל רעהו: הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה, ותהי להם הלבנה לאבן והחימר היה להם לחומר. ויאמרו: הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ"
תחילת החטא מתחילה בהסתמכות האדם על שכלו ויצירתיותו. כי עד אז כדי לבנות בניינים היו משתמשים באבנים מהמוכן, שיצר ה' בעולם, וכעת כשנמצאים באיזור ללא אבנים, הם בעצמם יוצרים את האבנים מטיט ובוץ מהנהר שאותם שורפים באש עד שנהפך ללבנה, כך שלראשונה בני האדם יצרו אבן בניין על פי שכלם, וברגע שהצליחו בכך הרגישו כאלוקים הבורא, ואם כך מקומם בשמיים-"הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה לנו שם" יש פה חזרה על המילה "לנו", כי במקום לשים את ה' במרכז, הם מתחילים לשים את האדם במרכז, והכל סובב סביבו.
במקום לעשות שם לה' יוצאים לעשות לעצמם שם, ובכך מקביל חטא זה לחטא עץ הדעת שאומר הנחש לאשה-"והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע"- השאיפה להיות כאלוקים היוצר והבורא ולא להישען על ה' אלא על עצמם, ובמקום להתבטל לרצון ה' רוצים לעשות שם לעצמם. ובניגוד לחטא דור המבול שחטאו במידות ובתאוות הגוף וסגדו לחומר, כאן זה חטא בדעות ובגאווה, כפי שהיה חטא עץ הדעת, ושמו את האדם במרכז במקום את ה', ורצו להסתמך רק על שכל האדם, בלי להזדקק לעזרת ה' (כפי שקורה בימינו שהמדע שהוא תוצר שכל האדם מתיימר להחליף את האמונה בה') ולכן מרדו בה' ואמרו-"פן נפוץ על פני כל הארץ" כי הרי רצון ה' וציוויו להם בצאתם מהתיבה, היה-"פרו ורבו ומלאו את הארץ... שרצו בארץ ורבו בה" כלומר- להתיישב בכל חלקי הארץ ולא במקום אחד בלבד. ואז כשנפוצים זקוקים לעזרת ה' בפרנסה ובבריאות וצריכים לפנות אל ה' בתפילה, וזאת רצו למנוע כעת דור הפלגה, בכך שהתכנסו במקום אחד ובעיר אחת, ועשו מגדל וראשו בשמיים כך שנראה מרחוק, וכל בני האדם התרכזו סביב המגדל וסביב השקפת עולם אחת, שהאדם הוא מרכז היקום ולא נזקק לעזרה משמיים, אלא נשען על עצמו בלבד.
ויש דמיון רב בין האמור כאן לאמור בתחילת פרשת "שמות", בשעבוד ישראל במצרים: כפי שכאן חוזר הביטוי "הבה"-"הבה נלבנה לבנים... הבה נבנה לנו עיר..." ואחר כך ה' אומר-"הבה נרדה ונבלה שם שפתם..." כך גם שם אומר פרעה לעמו-"הבהנתחכמה לו" (שמות א'), וכפי שכאן נאמר-"נלבנה לבנים... ותהי להם הלבנה לאבן והחימר היה להם לחומר" כך גם שם נאמר-"וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שם שם).
וכפי שכאן אומרים- "פןנפוץ על פני כל הארץ" ולבסוף ה' כן מפיצם-"ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ", כך גם שם פרעה חושש- "פןירבה..." ולבסוף קורה-"וכאשר יענו אותו כןירבה וכן יפרוץ".
וכפי שכאן בונים עיר ומגדל וראשו בשמיים, גם שם בונים ערי מסכנות לפרעה, את פיתום ואת רעמסס ואת הפירמידות הגדולות שנועדו לעשות שם עולם לפרעונים מלכי מצרים.
וכפי שכאן ה' יורד לראות את העיר בעצמו, כך גם שם ה' יורד להציל את ישראל מידי מצרים-"וארד להצילו מיד מצרים" (שם ג')

"וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם"
פה מופיע שם הוויה, בניגוד למבול עצמו ששם בעיקר הופיע שם אלוקים, בגלל שהמבול נועד לתקן את כל האנושות ולא רק לצורך הנבחרים המגשימים את רצון שם הוויה, אך כאן, החשש הוא בעיקר לצורך הנבחרים הללו, כי אם תמומש מחשבתם של דור הפלגה, לא תתאפשר הימצאות של אדם כמו אברהם, שהולך נגד הזרם בעל דעה עצמאית, שלא נסחף אחרי העדר שעובדים עבודה זרה, כי אחידות מחשבתית כשכל האנושות מרוכזת במקום אחד, לא תאפשר שום דעה נגדית, כי הרי כולם שפה אחת ודברים אחדים ומי שיעז להתנגד לדעה השולטת, יושמד.
ואז לא תוגשם תכלית הבריאה ורצון שם הוויה בעולם- לאדם ועם שיקדשו את החומר.
והלשון של ירידת ה' לראות את החטא, מופיעה גם בסדום בזמן אברהם-"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה" (בראשית י"ח), וכן מצאנו בחטא עץ הדעת שה' אלוקים התהלך בגן לרוח היום ואדם ואשתו מתחבאים מפניו, וה' מברר את פרטי החטא בשיחה עם אדם ואשתו וכן במצרים כפי שאמרנו שה' יורד להציל את ישראל מיד מצרים.
ובכל המקרים הללו הירידה מתרחשת כאשר יש חטא הגאווה- חטא של הנשמה, כי גם בסדום, החטאים היו יותר במישור של חקיקת חוקים שמיסדו את תאוות האדם כך שיהפכו לאידיאל ולא סתם עבירות לתאבון, והקימו מערכת שלמה של חוקים היפך רצון ה'- "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" (שם י"ג), ולא רק בבין אדם לחברו היו רעים אלא גם לה', בכך שהפכו זאת לאידיאל-"הן זה היה עוון סדום אחותך: גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ותגבהינה ותעשינה תועבה לפניי ואסיר אתהן כאשר ראיתי" (יחזקאל ט"ז), רואים שהחטא העיקרי של סדום היה גבהות הלב וגאון שבעת לחם, שמתוך כך הרשו לעצמם לחוקק חוקים כנגד עזרה לזולת ועשו את האנוכיות לעקרון מנחה, היפך רצון ה' של נתינה לזולת.
וכן במצרים החטא העיקרי של פרעה ושעבוד ישראל היה חטא הגאווה, כי אמר-"לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט) כלומר כביכול הוא ברא את עצמו. וכן אמר-"מיה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה')
ואולי משום כך, נזכרת לשון ירידה של שם הוויה, ללמד את האדם התגאה על אלוקים, קצת ענווה, כי אפילו בורא כל עולם לא רואה פחיתות כבוד לרדת בעצמו לתוך טומאתם של בני האדם כדי לתקנה, קל וחומר אדם ילוד אשה שאין לו שום אפשרות להתגאות על בוראו.
כי אין לומר שה' צריך לרדת כדי לראות את התמונה האמיתית של המצב, הלא הכל גלוי לפניו, קורא הדורות מראש.
"ויאמר ה': הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"
אל מי ה' מדבר? אמנם גם בחטא דור המבול ה' מדבר כאילו לעצמו- "ויאמר ה': לא ידון רוחי באדם... ויאמר ה' אמחה את האדם" (בראשית ה') אך שם נאמר בלשון יחיד, ואילו כאן בפסוק הבא בהמשך דברי ה' נאמר בלשון רבים-"הבה נרדה ונבלה שם שפתם..." משמע שמדבר אל מישהו וביחד איתו מחליט לנבל את שפתם?
(ומעניין שבעניין סדום נאמר בלשון יחיד-"ארדה נא ואראה..." (בראשית י"ח)).
בפסוק הקודם מוזכרות המילים-"אשר בנו בניהאדם" מדוע לא נאמר בני נח? שזה יותר מדוייק?
ואולי זה מתקשר למה שאמרנו שחטא דור הפלגה הוא מעין חטאו של אדם בעץ הדעת, חטא של דעות ולא של מידות, כפי שהיה חטאו של אדם הראשון, לכן מוזכרים דווקא על שמו של אדם- בני האדם.
כי חטא המבול של ימי נח היה חטא במידות, ולא של גאווה אלא של תאוות חזקות, ופה בדור הפלגה לא היתה בעיה של תאוות חזקות אלא רק של גאווה וכפירה, ולכן לא הושמדו (כפי שנבאר בהרחבה בספרי "גאולת הלוי" פרשת "נח") כי חטא דור המבול היה סגידה לחומריות, ולעומתו דור הפלגה ברחו מחומריות ודבקו בנשמה, לכן בחרו לגור בארץ שנער בין שני הנהרות שיוצאים מגן עדן, ששם החומר הרבה יותר מעודן ומרוכך, כדוגמת חטאו של אדם שהיה בגן עדן.
ובפסוקנו יש רעיון חשוב, שאולי בשל כך אומרת התורה את דברי ה' לעצמו- שכאשר העם אחד ומאוחד ברעיון אחד ובשפה אחת, לא ייבצר מהם כל מה שיוזמים לעשות, אפילו אם זה נגד רצונו של ה', כי ה' לא מתערב בבחירת בני האדם- "כי הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים".
ורק כאן ה' מתערב, כי בחירתם כאן היא בעצם לשלול את הבחירה מהאדם היחיד, שלא יוכל לבטא דעה נגדית כי אז יחוסל על ידי החברה המאוחדת, ורעיון הבחירה החופשית של האדם הוא העומד ביסוד כל הבריאה והוא תכליתה, אחרת לא שייך שכר ועונש. וכיוון שהם רוצים כעת לשלול את הבחירה מהאדם היחיד לכן ה' שולל מהם את הבחירה באופן נקודתי, מידה כנגד מידה וזאת על ידי בלילת שפתם, ולכן זה דווקא על ידי שם הוויה, שפועל מעל הטבע בצרכים נקודתיים ולא הנהגת שם אלוקים שפועלת במסגרת חוקי הטבע.
והמילה "ייבצר" כאן היא משורש מבצר- ערים בצורות, כלומר שום מבצר ומכשול לא יעמוד בפניהם כאשר מאוחדים בשפה אחת ודברים אחדים כי כח משותף של הרבה נשמות, זה כח אדיר שיכול לעשות הכל והדרך היחידה לעמוד בפניהם זה להפרידם, וזה מה שה' עושה כאן.
"הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, ויפץה' אותם משם על פני כל הארץ, ויחדלו לבנות העיר"
החטא התחיל ב-"הבה נלבנה לבנים... הבה נבנה לנו עיר... פןנפוץ על פני כל הארץ" וה' השיב ב-"הבה נרדה ונבלה שם שפתם... ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ" והלבנה שהצליחו לייצר וגרמה להם לחטוא נענית ב-"נבלה שם שפתם", נבלה אותיות לבנה. כי כמו שבניין המגדל בנוי מהרבה לבנים, שמצטרפות לבניין אחד גדול, כך השפה מורכבת מאותיות ומילים שהן הלבנים של השפה, ובלבול הלבנים והאותיות יוצר שפות רבות וחדשות. כמו שאותן לבנים יכולות לבנות בניינים שונים בצורתן.
וניבול השפה, פירושו הוצאת החיות ממנה, כמו בהמה מתה שנקראת "נבלה", כי נפש החיים יצאה ממנה, כך שפה ללא משמעות אין לה חיים. כי לכל אחד משבעים הצאצאים, נשמעה שפת חברו חסרת משמעות לחלוטין.
ויש כאן גם משמעות של "נבל" מלשון כפוי טובה-"הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קונך הוא עשך ויכוננך" (דברים ל"ב) כי חטאם היה כפיות טובה, כי כח הדיבור ניתן רק לאדם, כדי להודות לבורא ולעובדו ולעסוק במושכלות, דבר שחיה לא יכולה, כי אין לה נשמה אלוקית, באותו כח ממש השתמשו כעת נגד ה' כדי למרוד בו.
וכל האחדות ביניהם נוצרה על ידי כח הדיבור, ובכך השתמשו נגד מי שנתנו להם.
ולכן מידה כנגד מידה ה' ניבל את שפתם ובכך ממילא נפוצו על פני כל הארץ, כי כל המאחד ביניהם התפורר. ולבסוף יוצא שהם מילאו את רצון ה' למלא את הארץ אך לא מרצונם לעשות רצונו אלא בעל כורחם, כך שגם שכר מצווה אין להם.
מצד אחד נאמר-"הבה נרדה" במשמעות של רבים, כביכול ה' והמלאכים, אך למעשה כתוב-"ויפץ ה' אותם... כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ"- משמע שרק ה' בלל והפיצם ללא שותפות המלאכים, אז מדוע נאמר בתחילה לשון רבים? כמו כן, מדוע נאמר "הבה נרדה", הלא שני פסוקים קודם נאמר-"וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל" אז כבר ה' ירד וכשהוא למטה אומר- "הבה נרדה"?
ויש לומר, שהרי חטא זה של דור הפלגה, הוא מקביל לחטא אדם הראשון בעץ הדעת שגם הוא לא הסתפק בצלם אלוקים שבו נברא ורצה להיות כאלוקים יודע טוב ורע, וכך גם בוני המגדל רצו להיות כאלוקים ולעלות לשמיים ולעשות להם שם, וכמו שבאדם הראשון נאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א')- בלשון רבים, למרות שלמעשה רק ה' בראו-"ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א') כך גם כאן, כאשר עשו שימוש לרעה בצלם אלוקים שבהם שכולל את כח הדיבור שיש רק לאדם, וכדי לעשות שינוי בכח הדיבור הזה, שוב נוקט ה' בלשון רבים. אך הפעם זה שם הוויה ולא שם אלוקים, כמו שנקט בבריאת האדם. כי שם אדם ייצג את כל מין האדם בבריאה, וזה שייך להנהגת שם אלוקים וכאן שם הוויה בולל את שפתם כדי לאפשר את צמיחתו של עם ישראל ועבודתו את ה', שלא תתאפשר, אם תצליח מזימת בוני המגדל.
וכמו ששם ה' אומר-"נעשה אדם" בלשון רבים, כי משתף את הנשמות (שנבראו יחד עם המלאכים) וגם הן במעמד מלאך עד שיורדות לגוף האדם וזה קשה להן להיפרד מדבקות בה', ולרדת לגוף חומרי ולכן ה' משתף אותן בהחלטתו להורידן לגוף האדם, כך גם כאן שבא לקחת חלק מהצלם אלוקים של בוני המגדל, משתף ה' את הנשמות בתוכניתו, כי נטילת שפת הקודש מבוני המגדל זה פגם בנשמה שלהם, ומוריד קצת את צלם אלוקים שבהם.
כיוון שבוני המגדל רצו לחרוג ממקומם על הארץ, ולהגיע לשמיים, ולהיות כאלוקים, גם ה' חורג ממקומו ויורד אליהם לארץ, למרות ש-"השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קט"ו) וזאת מידה כנגד מידה.
ובתחילה ירד ה' כדי לראות בבניין המגדל וחזר לומר החלטתו לגבי העונש, לנשמות שעתידות לשלם את המחיר בעתיד שייאלצו לדבר בשפת ניכר, וכעת יורד שוב כדי לנבל שפתם ולהפיצם על פני כל הארץ.
"על כן קרא שמה בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ"
מי קרא שמה בבל? האם ה' שאליו מתייחסים כעת הפסוקים, או בני אדם שנפוצו על פני כל הארץ? וכן מדוע נקרא שמה בבל ולא בלל שיותר מתאים למעשה בלילת השפות?
וניתן לומר שהמילה בבל מורכבת משתי מילים: בה- בלל, שבה בלל ה' את שפת כל האומות, כי המקום עצמו גרם לכל החטא והבלילה, כי המקום שהוא ביקעה בין הנהרות חולי ברובו ללא סלעים ואבנים קשות ולכן היו צריכים ליצור לבנים מטיט הנהר ויצירתיות זו גרמה לגאוותם לחשוב שהם כמו הבורא ולכן יזמו לבנות את המגדל וראשו בשמיים.
"ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ"- יוצא, שמאותם שבעים צאצאי נח שהתפזרו בכל רחבי תבל, בסביבות שנת 1800 לבריאת העולם, תוך 4000 שנה, נוצרו מאותו אדם (נח) גזעים שונים של בני אדם וצבעים שונים- שחורים, לבנים, חומים ואדומים, עם צבעי עיניים שונים וצבע שיער שונה ומימדי גובה שונים.
ואיך ייתכן שמאותו DNA של נח נוצרו שינויים כל כך גדולים בתקופה כל כך קצרה? ודוגמא מובהקת לכך זה עם ישראל, שלפני 2000 שנה היה מרוכז בארץ ישראל, ועל פי המשנה במסת נגעים פרק ב' שנכתבה אז, ומהווה עדות על צבעו של האדם הישראלי (צבעו היה אחיד- חום), אז איך בתוך 2000 שנה של פיזור בכל רחבי תבל נוצרו צבעים כל כך שונים בתוך אותו עם?
משנה א'-"בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה, רבי ישמעאל אומר: בני ישראל, אני כפרתן, הרי הם כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים" (נגעים פרק ב' משנה א'), ומפרש הרמב"ם במקום: "כאשכרוע- מין ממיני הארז ממוצע המראה בין הלובן והשחרות, שהוא הנקרא אלבקע, תרגום (ישעיה מ"א) "ברוש תדהר ותאשור"- ברון מוריגים ואשכרוע"
וכעת רואים שכל היהודים שחזרו מאירופה הם לבנים כגרמנים בנגוד לבאים מארצות אחרות וגם אם ניקח בחשבון עירוב מעמים אחרים על ידי גיור, עדיין זה מועט מדי מכדי להשפיע על כולם.
וצריך לומר, כמו שאמרנו לגבי החיות בתיבה, שתנאי המקום אליו התפזרו, הן מבחינה אקלימית והן מבחינה תזונתית גרמו שינויים מוכוונים הנטועים ב-DNA מששת ימי בראשית כדי לשרוד בכל סביבה בעולם, למשל עניין צבע העור, תלוי ברמת קרינת השמש באותו מקום שאז הגוף מייצר מלאנין כדי להגן על העור מפני קרינת השמש, וככל שהמקום צפוני ודל בשמש כך יש פחות צורך בכך וממילא מתמעט המלאנין בעור והעור נהיה לבן יותר. וכן שאר השינויים בגוף מושפעים מהסביבה ותנאי החיים. דבר זה מסביר את ריבוי הגזעים בעולם תוך 4000 שנה בלבד, בדיוק כפי שמסביר את ריבוי סוגי בעלי החיים לעומת אלה שהיו בתיבה (ראו לעיל- ניאו למארקיזם).
(יש להוסיף שלאחרונה מתברר העניין שנקרא "תכנות עוברי", לפיו העובר משנה את הגנטיקה שלו במהלך שהותו ברחם, כדי להסתגל לתנאים שבהם שרויה אמו. למשל: לקחו שתי עכברות בהריון, אחת שמו בתנאי קור ואחת בתנאי חום, והעובר של הראשונה גידל פרווה סמיכה, ובצאתו הנחיל זאת לצאצאיו, והעובר השני נולד עם שיער דליל מאוד והנחיל זאת לצאצאיו.)

אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת שֵׁ֔ם שֵׁ֚םבֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֔ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֑דשְׁנָתַ֖יִם אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃ וַֽיְחִי־שֵׁ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וְאַרְפַּכְשַׁ֣ד חַ֔י חָמֵ֥שׁ וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־שָֽׁלַח׃ וַֽיְחִ֣י אַרְפַּכְשַׁ֗ד אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֶׁ֔לַח שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וְשֶׁ֥לַח חַ֖י שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־עֵֽבֶר׃ וַֽיְחִי־שֶׁ֗לַח אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־עֵ֔בֶר שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַֽיְחִי־עֵ֕בֶר אַרְבַּ֥ע וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־פָּֽלֶג׃ וַֽיְחִי־עֵ֗בֶר אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־פֶּ֔לֶג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַֽיְחִי־פֶ֖לֶג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־רְעֽוּ׃ וַֽיְחִי־פֶ֗לֶג אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־רְע֔וּ תֵּ֥שַׁע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַיְחִ֣י רְע֔וּ שְׁתַּ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־שְׂרֽוּג׃ וַיְחִ֣י רְע֗וּ אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שְׂר֔וּג שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַיְחִ֥י שְׂר֖וּג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־נָחֽוֹר׃ וַיְחִ֣י שְׂר֗וּג אַחֲרֵ֛י הוֹלִיד֥וֹ אֶת־נָח֖וֹר מָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃　　　וַיְחִ֣י נָח֔וֹר תֵּ֥שַׁע וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־תָּֽרַח׃ וַיְחִ֣י נָח֗וֹר אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־תֶּ֔רַחתְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
כפי שלאחר חטא עץ הדעת פרטו עשרה דורות של יחידי הסגולה וצאצאיהם עד דור המבול, כך כעת לאחר חטא דור הפלגה, המקביל לחטא עץ הדעת, בפירוט של עשרה דורות יחידי הסגולה עד אברהם, ולכן חוזרת התורה, לפרט את תולדות שם דוקא, למרות שכבר פורטו לעיל חלקית.
"אלה תולדות שם: שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשדשנתיים אחר המבול. ויחי שם אחרי הולידו את ארפכשד, חמש מאות שנה ויולד בנים ובנות".

כבר הסברנו בסוף פרשת "בראשית", את מה שלכאורה נאמר שם, שנח הוליד את שם בגיל 500, ולפיכך יוצא שבזמן המבול היה שם צריך להיות בן מאה שנה, וכאן נאמר שהיה בן מאה רק שנתיים לאחר המבול (עיין שם).
אך עניין לידת ארפכשד שנתיים לאחר המבול לא מסתדר עם האמור לעיל, ששם הוליד את עילם ואשור ורק אחר כך את ארפכשד. ואם כן יוצא שתוך שנתיים נולדו לו שלושה ילדים והלא כל הריון נמשך תשעה חודשים כך שיוצא שהיה אמור להיוולד עשרים ושבע חודשים לאחר המבול לכל הפחות, ולא עשרים וארבע חודש שהם שנתיים?
ולא ייתכן לומר שהיו לו שתיים או שלוש נשים וכולן ילדו במקביל, כי הלא שם חם ויפת נכנסו לתיבה רק עם אשה אחת לכל אחד-"בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלושתנשי בניו איתם אל התיבה" ולא היתה עוד אשה בעולם כשיצא שם מן התיבה, ומוכרח להיות שרק מאשתו נולדו לו שלושה ילדים תוך שנתיים ואיך יתכן?
וייתכן לומר שבגלל הציווי והברכה של ה' מיד לאחר המבול בעניין פרו ורבו ומלאו את הארץ, ילדו הנשים לשבעה חודשי הריון, כי אשה יולדת לשבעה או לתשעה ואז תיתכן לידת ארפכשד לאחר שנתיים, או ששנתיים מהאמור כאן, זה מעוגל כלפי מטה ולמעשה היה שנתיים ושלושה חודשים. ומעניין שהתורה מדגישה את כך, שארפכשד- יחיד הסגולה ממנו יבוא אברהם, נולד כאשר שם היה בן מאה- עשר עשרות, כנגד מספרו של שם הוויה- "העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כ"ז), כי זרעו יגשים את רצון שם הוויה בעולם- עם ישראל- עם ה'.
ולאחר הולדת ארפכשד, חי שם 500 שנה, ובמהלכן הוליד בנים ובנות כך שחי בסך הכל 600 שנה. ויש כאן ירידה בשליש משנות הדורות שקודם המבול, שחיו בממוצע 900 שנה. ורואים שעידון האדמה מתחיל להשפיע על משך חיי האדם.
ונח שחי קודם המבול 600 שנה, עדיין שנותיו קודם המבול גרמו שיחיה עד גיל 950. אך שם שחי קודם המבול רק 100 שנה ורוב שנותיו הם לאחר המבול, גופו כבר הושפע מהתרככות חומריות האדמה.
וכאן מוזכר ששם ילד בנים ובנות, ומדוע בנים אלה לא הקימו עמים משלהם כמו שאר בניו של שם- עילם, אשור, ארפכשד, לוד וארם?
וייתכן לומר, שאכן מה שמוזכר כאן בנים ובנות הכוונה לארבעת בניו האחרים, חוץ מארפכשד. או שבנים אלה נולדו לאחר חטא דור הפלגה ולכן לא נמנו בקרב שבעים האומות אלא נספחו לאחד מעמי אחיהם.
בפרשת "בראשית" הסברנו מדוע בתולדות שם לא מוזכר המוות וסיכום חיי יחיד הסגולה (למעט תרח ושם נסביר) כפי שהוזכרו בדורות יחידי הסגולה קודם המבול (עיין שם. ובקצרה נאמר שזיכוך החומר עמו התמודדו קודם המבול היה קשה לאין ערוך מלאחר המבול שעודנה חומריות האדמה).
"וארפכשד חי חמש ושלושים שנה ויולד את שלח. ויחי ארפכשד אחרי הולידו את שלח שלוש שנים וארבע מאות שנה ויולד בנים ובנות"
כפי שהסברנו, ארפכשד זה לא שם עברי, ובזמן לידתו עדיין השפה השולטת היתה לשון הקודש, וודאי ששם קרא לו בשם עברי, ורק אחרי דור הפלגה שהתבלבלו הלשונות ונוצרה השפה הארפכשדית, תורגם שמו מעברית לארפכשדית ונקרא ארפכשד, וארפכשד התחתן כנראה עם אחת מבנות חם או יפת ולא עם אחת מאחיותיו בנות שם, ואם כן רואים שבאומות העולם הילד הולך אחר אביו בהשתייכותו הלאומית ולא כפי שבישראל הילד הולך אחר האם בהשתייכותו הלאומית.
עד כה בדורות עד דור המבול, הילדים הראשונים נולדו לכל המוקדם בגיל 65, ולכל המאוחר בגיל 200 של האב, וכאן לראשונה יורדים לגיל 35, שבו ארפכשד יולד את שלח, וכן תוחלת חייו של ארפכשד צנחה מ-600 של אביו- שם, ל-438. וכנראה הדברים קשורים אחד בשני, כי כנראה כשאדם חי 900 שנה, גיל הפוריות מתחיל מ-65, וכאשר חי 438 שנה, גיל הפוריות מתחיל בגיל 30+ ויש לזכור, שארפכשד נולד לאחר המבול, ולכן חייו התקצרו משל אביו, כי נולד כשחומריות הארץ היתה כבר פחותה ופחות מזינה ומקיימת את הגוף שנים רבות, כמו קודם המבול.
ובהולידו את שלח עדיין לא אירע חטא דור הפלגה וכנראה קרא לו בשם עברי ורק לאחר דור הפלגה תורגם שמו לשלח בשפה השלחית, כי גם שלח הקים עם משלו, כי מופיע לעיל ברשימת שבעים הצאצאים שחטאו בדור הפלגה. ושאר בניו ובנותיו של ארפכשד (שכנראה נולדו לאחר חטא דור הפלגה ולכן לא הוזכרו לעיל ב-70 הבנים) הצטרפו לעם הארפכשדי.
"ושלח חי שלושים שנה ויולד את עבר. ויחי שלח אחרי הולידו את עבר שלוש שנים וארבע מאות שנה ויולד בנים ובנות"
גם שלח מוליד בגיל 30- חמש שנים פחות מאביו, וגם חי פחות מאביו בחמש שנים- 433 שנה. וגם שם בנו- עבר, הוא כנראה לא שם בלשון הקודש, למרות צלצולו העברי, כי הרי גם הוא היה אחד משבעים צאצאי נח מדור הפלגה שנבללה שפתם וגם הוא הקים עם על שמו- כל הבנים והבנות שנולדו לו לאחר פלג ויקטן וכן שלח אביו, כל הבנים והבנות שהוליד אחרי עבר השתייכו לעמו- העם השלחי.
"ויחי עבר ארבע ושלושים שנה ויולד את פלג. ויחי עבר אחרי הולידו את פלג שלושים שנה וארבע מאות שנה ויולד בנים ובנות"
גם עבר הוליד בגיל שהולידו אבותיו- שנות השלושים לחייו, אך חי קצת יותר מאבותיו- 464 שנה.
וכאן מצויין רק פלג ולא יקטן בנו השני, כי פלג הוא זה שלא חטא בדור הפלגה ונשאר לדבר בלשון הקודש, ושמו פלג ניתן לו כנראה לאחר חטא דור הפלגה שבו היה היחיד שלא חטא כפי שהסברנו לעיל. אך אחיו יקטן שהוליד שלושה עשר בנים שכולם נהפכו לעמים נפרדים בחטא דור הפלגה כנראה כן חטא.
"ויחי פלג שלושים שנה ויולד את רעו. ויחי פלג אחרי הולידו את רעו תשע שנים ומאתיים שנה ויולד בנים ובנות"
גם פלג יולד את בנו הראשון בגיל 30, אך תוחלת חייו צונחת בחצי משנות אבותיו, במקום 400 ומעלה ל-239 (גם שנותיו נפלגו ל-2 כשמו), ואולי בעקבות חטא דור הפלגה ירדה תוחלת החיים לחצי.
פלג הוליד את בנו רעו לכאורה לאחר חטא דור הפלגה, כי אחרת היה נמנה עם שאר צאצאי נח לעיל, אך כפי שהסברנו לעיל זה בלתי אפשרי, כי אז לא היה יקטן מספיק ללדת שלוש עשר ילדים קודם שפלג ילד את רעו, וכפי שאמרנו לעיל רעו באמת נולד לפני דור הפלגה אך לא נמנה על שאר החוטאים כי פלג מתוקף התנגדותו לדור הפלגה, שמר את משפחתו שלא ישתתפו בעניין המגדל ולכן בנו מתייחס אחריו ולא נבללה שפתו, לכן לא נזכר בשבעים הבנים של דור הפלגה.
רעו זה שם גבולי מבחינת שפת הקודש, רעו= רצון (כמו רעותא בארמית) ומצאנו את השם רעואל- רצו ה', בנו של עשיו- "רעואל בן בשמת אשת עשיו" (בראשית ל"ו) אך פועל זה רווח יותר בארמית מאשר בעברית. ובעברית אפשר לומר שזה מלשון רועה, כלומר "רעו צאני".

הבנים והבנות שיולד פלג, לא מתייחסים לעם הפלגי, כי אין עם כזה, כפי שאמרנו שמזרעו של פלג יצא עם ישראל, אך עד עם ישראל כל הנולדים לפלג וצאצאיו מתייחסים לעבר, ואולי הם בני עבר שמוזכרים בשמו של שם-"אבי כל בניעבר".
"ויחי רעו שתיים ושלושים שנה ויולד את שרוג. ויחי רעו אחרי הולידו את שרוג שבע שנים ומאתיים שנה ויולד בנים ובנות"
רעו יולד את בנו הראשון בגיל 32, וחי בסך הכל כאביו-239 שנה. וגם השם שרוג יש לו משמעות בעברית מלשון דבר סבוך-"ישתרגו עלו על צווארי" (איכה א'), וכפי שאמרנו בפסוק הקודם, גם הבנים והבנות שיולד רעו מתייחסים לעבר סבם.
"ויחי שרוג שלושים שנה ויולד את נחור. ויחי שרוג אחרי הולידו את נחור מאתיים שנה ויולד בנים ובנות"
גם שרוג יולד בגיל 30 ומת בגיל 230, ובכך ממשיך את תוחלת החיים שהתחילה בפלג. והשם נחור בפשטות הוא לא שם עברי, וכן תרח בנו והרן ונחור ואברם נכדיו וכן מילכהויסכה נינותיו. ואולי בגלל שבאותה תקופה החלו עמים בקרבתם שגרו מעבר לנהר פרת לעבוד אלוהים אחרים. כי אבדן שפת הקודש גם גרם להם לשכוח את ה' שהצילם מהמבול ולהתחיל לעבוד את השרים הממונים על שבעים האומות וכן את כוחות הטבע במקומות שבהם התפזרו. כפי שמספר יהושע לעם ישראל-"ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה' אלוקי ישראל: בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען..." (יהושע כ"ד).

וזו התקופה הכי מוקדמת שמצויין בתורה שמישהו עבד עבודה זרה. כי עד כה בכל פרשות "בראשית" ו"נח" לא מוזכר עבודת אלוהים אחרים, וגם בדור הפלגה, זה לא היה עבודה זרה אלא כפירה בה' והסתמכות על כוחות האדם עצמו. כי כנראה רק לאחר בלילת השפות ותפוצת בני האדם על פני כל הארץ, החלו לפנות לכוחות זרים לעזרה. ואבות אברהם גם הושפעו מהסביבה, והתחילו לעבוד אלוהים אחרים וגם קראו לבניהם בשמות משפות זרות שבסביבתם.
"ויחי נחור תשע ועשרים שנה ויולד את תרח. ויחי נחור אחרי הולידו את תרח תשע עשרה שנה ומאת שנה ויולד בנים ובנות"
נחור הוא הראשון שיורד מתחת לשלושים בהולדת ילדו הראשון- תרח, וגם חי רק 148 שנה, תשעים שנה פחות מאבותיו.
HYPERLINK "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%99%D7%90_%D7%9B%D7%95"

וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֙וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔םאֶת־נָח֖וֹרוְאֶת־הָרָֽן׃ וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת־אַבְרָ֔םאֶת־נָח֖וֹרוְאֶת־הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת־לֽוֹט׃ וַיָּ֣מׇת הָרָ֔ן עַל־פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים׃ וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת־הָרָ֥ןאֲבִֽי־מִלְכָּ֖ה וַֽאֲבִ֥י יִסְכָּֽה׃ וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד׃ וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹטבֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מׇת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן׃

"ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן"
תרח בניגוד לקודמיו שילדו בגיל 30 את בנם הבכור, חוזר להוליד כפי שהיה לפני המבול שהתחילו להוליד בגיל 65 ומעלה. והאם זה נבע מרצונו ובחירתו של תרח, שבחר לחכות עד גיל 70, או שמשמיים גרמו שלא הצליח ללדת עד גיל 70?
וכמובן שהמספר 70 בפרשתנו חשוב ולא מקרי, כפי שראינו שבדור הפלגה נוצרו שבעים האומות. ותרח שבעצם הוליד את אבי האומה ה-71, אברהם שהוא אבי עם ישראל, הנבדל משאר שבעים האומות, לא במקרה חיכה לגיל 70- מרצונו או משמיים. כי לידת אברהם בעצם היתה בשנה ה-71 של תרח (כי משהסתיימו 70 שנות חיו הראשונות מתחילה שנת ה-71 שאז הוליד את אברהם) כנגד האומה ה-71- עם ישראל.
ומפסוק זה גם רואים פעם ראשונה, שאדם נקרא על שם סבו- נחור, הרי נחור סבו עוד לא מת, אז יוצא שנקרא על שם סבו בחייו, ויתכן שנחור אביו כבר נפטר, ותרח לכבוד אביו קרא את בנו האצמעי על שמו. אך אם כך חייב להיות שנחור נולד כשתרח היה לאחר גיל 119, שרק אז נפטר נחור אביו. וכאן כתוב שתרח הוליד את אברם נחור והרן בגיל 70?
אך אם קרא את שם בנו על שם אביו בחייו לכבודו, מדוע לא קרא כך לבנו הבכור אברם, ומדוע חיכה עד הבן השני, מה השתנה בין הולדת אברם להולדת נחור שגרם לתרח לקרוא לבנו השני על שם אביו בחייו?
פסוק זה גם מזכיר את תחילת הפרשה-"ויולד נח שלושה בנים, את שם את חם ואת יפת". כמו נח וכמו אדם לפניו, גם כאן יש שלושה בנים, וכבר הסברנו את משמעות המספר שלוש במשמעות של יסוד ובסיס-"על שלושה דברים העולם עומד" אך כאן לכאורה רק אברהם הוא יסוד לעם ישראל ולא נחור והרן?
"ואלה תולדות תרח: תרח הוליד את אברם ואת נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט. וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים. וייקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחורמילכה, בת הרן, אבי מילכה ואבי יסכה"
שוב יש כאן הקבלה לתחילת הפרשה, שבה נאמר-"אלה תולדות נח..." אך שם נאמר שתולדותיו הם-"איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח" וכאן לגבי תרח אי אפשר לומר זאת כי הרי עבד אלוהים אחרים וכל מה שנשאר ממעשיו הטובים זה רק הולדת בניו- אברם נחור והרן, ושהרן הוליד את לוט.
אך מילא אברם אנו מבינים שזו הולדה טובה אך מדוע שוב מוזכרים נחור והרן ואף מוסיפים את בנו של הרן לוט? הרי כבר הוזכרו בפסוק הקודם שהם בניו של תרח ומדוע לשוב לפרטם כמו שפורטו יחידי הסגולה- תולדותיו של שם?
צריך לומר, שגם נחור והרן חשובים לעם ישראל ולהיווצרותו, ולכן נכללים בתולדות תרח. כי בעתיד רבקה אשת יצחק, הרי היא נכדה של נחור ואשתו מילכה, ומילכה היא בתו של הרן המוזכר כאן כאבי מילכה. וכן רחל ולאה נשותיו של יעקב, הן בנותיו של לבן נכד נחורומילכה.
וגם אברהם בעצמו התחתן עם שרי בתו של הרן (על פי המדרש שיסכה זו שרה) וגם לוט בן הרן חשוב כעת כי הצטרף לאברם למסע לארץ כנען, וגם הוא עזב את ארצו מולדתו בעקבות ציווי ה'. ודבר זה מסביר מדוע חשוב כל כך היה לאברהם ויצחק למצוא שידוך לבניהם דווקא ממשפחת אביהם בחרן, כי שבטי ישראל צריכים לצאת דווקא מזרע שם ובפרט מצאצאי פלג.
בפסוקים אלה מוזכר שאברהם ונחור לקחו להם נשים ומשמע שנישאו בבת אחת שניהם, כי נאמר בלשון יחיד-"ויקח אברם ונחור להם נשים..." אך לא מוזכר שהרן לקח אשה, ומדוע? הלא וודאי שנשא אשה כי מוזכר שנחור נשא את בתו של הרן- מילכה, משמע שהרן התחתן הרבה לפני שני אחיו הגדולים ממנו, עד כדי כך שאחיו נחור נשא את בתו של הרן. ומדוע לא נישאו לפניו, למה חיכו אברהם ונחור?
כמו כן יש לברר, מי היא שרי אשת אברם, האם זו יסכה בת הרן כפי שאומר המדרש? אך אם כן כיצד ייתכן הדבר, הלא הרן אחיו הקטן של אברם ולפי כל הדורות הקודמים התחלת ההולדה היתה בגיל שלושים לחייהם, ואם כן הוליד תחילה את מילכה ואחר כך את יסכה כפי שמוזכר הסדר בפסוק, "אבי מילכה ואבי יסכה", כלומר בסיבות גיל 32 של הרן נולדה יסכה, כך שיש לפחות הפרש של 34 שנה בינה לבין אברם דודה, ואילו שרי מצאנו שהיתה צעירה מאברם רק בעשר שנים- "ויפול אברהם על פניו ויצחק". ויאמר בליבו, הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (בראשית י"ז) ואם שרה היא יסכה בת הרן השניה, יוצא שגם אם הרן נולד שנתיים לאחר אברהם, היה צריך ללדת את מילכה בתו הבכורה בגיל 7 ואת יסכה בגיל 8 כד שתהיה קטנה מאברהם בעשר שנים בלבד וזה הרי לא ייתכן?
כי לפי זה היה צריך להיות כבר בעל כושר פריון כבר בגיל 6 לחייו דבר שלא נשמע מעולם.
כי אפילו בזמן הגמרא שתוחלת החיים היתה קצרה בהרבה, עדיין רק בן תשע ראוי לביאה ולא קודם? כמו כן, מדוע באותו פסוק מכונה פעם שרי ופעם יסכה, אם זו אותה אשה?
לכן נראה, שעל פי הפשט שרי איננה יסכה בת הרן, אלא אחות אברהם מאביו, אך לא מאמו, אלא מאם אחרת, כפי שאמר אברהם לאבימלך-"וגם אמנה אחותיבתאבי היא אך לא בת אימי ותהי לי לאשה" (בראשית כ'), ואז בהחלט ייתכן שנולדה עשר שנים לאחר אברהם (ולא נאסרה לו, כי אחיות רק מהאב מותרות לבני נח לכל הדעות ורק לישראל אסורות לאחר מתן תורה (עיינו סנהדרין ס"ט עמוד ב'))
מכך שנאמר שאברהם ונחור לקחו נשים מיד לאחר הפסוק שמתאר את מות הרן אחיהם הקטן, משמע שזה מה שגרם להם להינשא מיד ולא לחכות יותר, כי הבינו ששום דבר לא בטוח ואם הם היו מתים במקומו לא היה נשאר להם זכר ושארית. ומדוע חיכו בכלל עד אז, בזמן שאחיהם הקטן הרן הספיק להתחתן וללדת ילדים ראויים לנשואים?
וניתן לומר, שכיוון שכל סביבתם עבדו עבודה זרה, נמנעו מלקחת נשים מסביבתם שעבדו עבודה זרה וחיכו לנשים ראויות ורק הרן אחיהם מיהר להתחתן, כי כנראה לא היה צדיק כמותם, ולאחר מותו הבינו שאסור לחכות ונשאו להם נשים ממשפחתם הקרובה, על מנת שיהיו נתונות להשפעתן ולא להשפעת משפחה אחרת זרה, ולכן אברהם נשא את אחותו מאביו ונחור את בת הרן-מילכה, כי למרות שגם אביהם תרח עבד עבודה זרה, כפי שהבאנו לעיל את הפסוק מיהושע, אך לגבי נחור לא מוזכר שעבד אלוהים אחרים באותו זמן שהיו ביחד באור כשדים מולדתם, וייתכן שכיוון שהיו צאצאי פלג ועדיין דיברו לשון הקודש, עברה במשפחה המסורת על סיפור המבול ואדם הראשון ואביהם רק עבד עבודה זרה כדי לא להיות שונה מהסביבה האלילית, אך בנות המשפחה עדיין היו כשרות ומאמינות בה'.
"ותהי שרי עקרהאיןלהוולד. וייקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם. ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתיים שנה וימת תרח בחרן"
התורה כאן מציינת ששרי היתה עקרה ללא יכולת הולדה, ומדוע מזכירה התורה דבר זה כאן, ומדוע לא מזכירה שמילכההיתה כן פוריה, וכן מדוע מיד לאחר פסוק זה נאמר שתרח לוקח את אברם, את לוט ואת שרי כלתו אשת אברם בנו (מדוע לא אומר כלתו בלבד, כי הרי כלתו זו אשת בנו) ויוצא אותם מאור כשדים ללכת לארץ כנען ונעצרים בחרן ולא ממשיכים, מה הקשר לעקרותה של שרי?
וצריך לומר: שבעקבות עקרותה של שרי החליט תרח לשנות מקום כדי לשנות מזל, ואולי במקום אחר ישתנה מזלה של שרי, ותלד לו נכדים, ולכן לוקח רק את אברם ושרי כלתו אשת אברם בנו, ויש פה פירוט מיותר כדי להדגיש שהיא עיקר הסיבה ליציאה מאור כשדים ולא לוקח את נחור ואת מילכה אשתו שנשארים בנתיים באור כשדים כי להם אין בעיית פוריות (ואולי בהעדר אברהם מקרבתו, נחור מושפע מהסביבה ומתחיל לעבוד עבודה זרה כמו כולם מסביב, כפי שמשמע מדברי לבן נכדו-"אלוהי אברהם ואלוהינחורישפטו בינינו, אלוהי אביהם" (בראשית ל"א)) ותרח לוקח גם את לוט שכנראה עדיין צעיר ולא נשוי, והולך בתחילה לכיוון ארץ כנען, שידועה בחומריותה ובפוריותה (כפי שנאמר על סדום-"וישא לוט את עיניו וירא את כל כיכר הירדן כי כולה משקה... כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער" (בראשית י"ג) שמצמיחה אנשי מידות דווקא בגלל שלא עודנה במימי המבול, ושם יש סיכוי שאדמתה תשפיע על פוריותה של שרי ובכוונה ה' גילגל את עקרותה של שרי, כדי לגרום להם להגיע לארץ כנען. ולכן ה' אומר לאברהם-"אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרישתה"(בראשית ט"ו) והלא ה' דבר אליו ללכת לארץ כנען בהיותו בחרן ולא באור כשדים? כי הרי תרח אביו הוציאו מאור כשדים?
וכעת זה מובן, כי ה' גרם לו להוציאו מאור כשדים על ידי עקרותה של שרי, לכן נחשב שה' בעצמו הוציאו משם.
וכאשר בדרך לארץ כנען (שהדרך אליה לא היתה ישירות מערבה דרך המדבר אלא לאורך נהר פרת צפונה ושם פונים דרומה לאורך חוף הים) התעכבו בחרן בארם נהריים, וכנראה בגלל קשיי הדרך וזקנתו של תרח שכבר היה בגיל מבוגר, השתקעו שם ולא המשיכו לארץ כנען. ואז פונה ה' אל אברהם-"לך לך מארצך..."כדי להגיע לתכליתו כאבי עם ישראל בארץ כנען. ולאחר שאברהם יוצא משם בלעדי תרח אביו, מצטרף נחור לאביו בחרן ולכן מוצאים את משפחתו שם בזמן מציאת השידוך ליצחק בעירנחור בארם נהריים. סימן שנחור הצטרף לאביו תרח מאור כשדים לחרן.
וכדי לסיים את תולדות שם שהוזכרו בפרשה, מזכירה התורה את מות תרח, ולא מציינת כמו בכל התולדות-"ויחי תרח... ויולד בנים ובנות" כי לאחר שלוש בניו לא ילד עוד בנים ובנות, בדיוק כמו נח. ולכן מצויין רק מותו בגיל 205, למרות שאביו מת בגיל 148, חזר תרח לתוחלת חיי אבות אבותיו שחיו מעל 200 שנה.
ולכן נאמר "וימת תרח בחרן" דווקא, ולא בארץ כנען כפי שהיה זוכה אם היה ממשיך לארץ כנען, לכן צויין כאן מותו בניגוד לכל הקודמים שלא צויין מותם.

קונטרס המטות

קונטרס המטות
בפרשת "בשלח", אומר ה' אל משה: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד,טז). ובהמשך, לאחר שבני ישראל עברו בתוך הים אומר ה': "נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו"(שם, כו). בפסוק זה לא מוזכר המטה, והדבר אומר דרשני: מדוע לבקיעת הים נדרש מטה, ולשובו לקדמותו לא נדרש מטה?
לצורך כך נשוב לפעם הראשונה שמוזכר מטה משה: בפרשת שמות- במעמד הסנה, ה' אומר למשה: "מה זה בידך ויאמר מטה"(שמות ד,ב), ואז ה' אומר למשה להשליכו ונהפך לנחש. ולאחר מכן אומר למשה- "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות"(שם, יז) ומדובר בינתיים רק על אות אחד (המטה שנהפך לנחש) שאותו צריך לעשות לפני זקני ישראל כדי שיאמינו שה' שלחו, ואולי גם על אותות אחרים שעדיין לא נתגלו למשה ויצטרך לעשותם בעתיד.
ולכאורה, כנראה מדובר במכות מצרים או בקריעת ים סוף או בהכאה בצור והוצאת המים, שבכולם היה שימוש במטה. ואכן בהמשך כתוב - "וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלוקים בידו"(שם, כ), כעת כבר מכונה מטה משה- "מטה האלוקים"

קונטרס המטות
אולי בגלל הנס שנעשה בו בהפיכתו לנחש ובחזרה. או במיקום הנס שהתרחש בהר האלוקים חורב.
לאחר מכן משה ואהרן אוספים את כל זקני ישראל- "וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם"(שם, ל). אותות בלשון רבים מתייחס ל 3 האותות: המטה שהפך לנחש, היד המצורעת ושפיכת מי היאור שנהפכים לדם. אך מי עשה אותם לעיני העם, משה או אהרן?
בפשטות משמע שאהרן עשאם, אך בציווי ה' אל משה כתוב -"אשר תעשה בו את האותות"(שם, יז) משמע שאהרן מדבר ומשה עושה, ומניתוח הפסוק אפשר להשליכו על משה- כי אמנם תחילת הפסוק מזכירה את אהרן- "וידבר אהרן", אך גם משה מוזכר בפסוק- "אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות"(שם, ל) וייתכן שהמילה "ויעש" מתייחסת אל משה ולא אל אהרון.
לאחר מכן בפרשת "וארא" אנו נפגשים עם מטה חדש- מטה אהרן- "ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין"(שמות ז, ט) משמע שה' מצווה למשה לומר לאהרן להשתמש במטה של אהרן, ופה לא מוזכרת המילה "אות", כמו במטה משה אלא המילה מופת-"כי ידבר אליכם פרעה לאמור

קונטרס המטות
תנו לכם מופת"(שם, שם) ומטה אהרן לא נהפך לנחש אלא לתנין, ומדוע?
ופרעה קורא "לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטותם"(שם, יא-יב). פה בפירוש מוזכר שהמטה זה מטה אהרן ולא מטה משה ולא "מטה האלוקים" ומדוע בולע מטה אהרן את מטותם הרי הינו עדיין תנין ולא מוזכר שחזר להיות מטה, וכן התנינים של החרטומים עדין לא חזרו להיות- "מטותם". אז איך בולע מטה אהרן את מטותם? והמדרש ידוע, אך מה עם הפשט? וכן מדוע לא משתמש משה במטה שלו ומדוע ה' מצווה להשתמש במטה אהרון דווקא?
התמיהה גוברת לאחר מכן, בציווי על מכת דם ה' אומר למשה- "לך אלפרעה בבוקר.... והמטה אשר נהפך לנחשתקח בידך"(שם, טו) מדוע צריך להדגיש- "אשר נהפך לנחש?" משמע שה' אומר למשה קח את המטה שלך שנהפך לנחש במדבר ולעיני זקני העם, ולא את מטה אהרן שנהפך לתנין לעיני פרעה ועבדיו.
ובהמשך ה' אומר למשה לומר לפרעה- "בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם"(שם, יז), ראשית, מדוע דווקא בהכאת "המטה אשר בידי" יידע פרעה "כי אני ה'" ומדוע בהפיכת מטה אהרן לתנין לא הבין
קונטרס המטות
פרעה "כי אני ה'"? מה הייחודיות של מטה משה לעומת מטה אהרן? ואם כך הדבר, גוברת התמיהה מדוע בכלל משתמשים במטה אהרן?
והתמיהה גוברת בביצוע מכת דם - "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים... ויהיו דם"(שם, יט), בניגוד לציווי ה' לעיני פרעה, שוב חוזר ה' אל מטה אהרן לביצוע מכת הדם והרי זה סותר את מה שאמר משה לפרעה- "במטה אשר בידי", וכן לאהרן נאמר "נטה את ידך"- ולא- "הכה ביאור" וההכאה ביאור נאמרה למשה- "הנה אנכי מכה במטה"(שם, יז), וכן מצד אחד נאמר שמשה יבצע את המכה, ומצד שני נאמר שאהרן יבצע אותה? ואכן בביצוע נאמר: "ויעשו כן משה ואהרן כאשר צווה ה' וירם במטה ויך את המים אשר ביאור"(שם, כ) מצד אחד שניהם עשו, מצד שני "וירם במטה ויך" נאמר בלשון יחיד, אז מי עשה? ובאיזה מטה מדובר?
ונראה לומר שאכן שניהם נצטוו ושניהם פעלו, כמו שכתוב במפורש- "כאשר צווה ה'". אהרן הרים במטה "וירם במטה" כפי שנצטווה לנטות את מטהו על מימי מצרים אך לא להכותם, ומשה עשה את פעולת ההכאה כפי שנצטווה. ולכן המילים "ויך את המים אשר ביאור" מתייחסים למשה שהכה במטהו על היאור ולא על מימי מצרים, כפי שנצטווה לעיל- "מכה במטה אשר בידי
קונטרס המטות
על המים אשר ביאור" . אמנם, דבר זה סותר למדרש שמשה בעצמו לא הכה את המים כדי לא להיות כפוי טובה על אשר הצילוהו, אך בפשט מוכח אחרת. כי בפרשת "בשלח"- על הצור בחורב, אומר ה' אל משה- "עבור לפני העם... ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת... והכית בצור ויצאו ממנו מים"(שמות יז, ה-ו), רואים במפורש שמשה הכה את היאור במכת הדם במטהו שלו ולא במטה אהרן, ואהרן עצמו רק היטה את מטהו ולא הכה ביאור. בדיוק כפי שנצטוו כל אחד בפני עצמו: משה הכה במטהו, ואהרן מטה את מטהו על מימי מצרים בלי להכות.
אמנם זה בסתירה למדרש, שמשה לא הכה את היאור, אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכבר כתב ה"אור החיים" הקדוש בפרשת "האזינו" פסוק א': "והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו שבעים פנים לתורה, ובעניין האגדה יכולים לפרש, הגם שיהיה הפירוש מנוגד לדבריהם, כל שאין הניגוד בדבר הלכה"- שם חולק ה"אור החיים" על דברי מדרש ספרי. וכן גם כאן מדובר במציאות שקרתה ומאי דהוה הוה ואין נפקא מינה לדינא.
עניין נוסף שצריך לברר: האם מכת דם פגעה גם בישראל או רק במצרים?

קונטרס המטות
המדרש ידוע, אך על פי הפשט, רק במכה הרביעית מוזכרת לראשונה הבדלה בין ישראל למצרים- במכת ערוב- "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן..."(שמות ח, יח) משמע שזו היתה הפעם הראשונה שהיתה הפליה, וב-3 המכות הראשונות ובכללן- דם, לא היתה הבדלה, וגם ישראל סבלו ממכת הדם. וניתן להוכיח זאת משני פסוקים- "ויהי הדם בכל ארץ מצרים"(שמות ז, כא)- שזה כולל את ארץ גושן ששם בני ישראל. וכן בפסוק הבא: "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם"(שם, כב) כלומר: שגם חרטומי מצרים הפכו את המים לדם, והם ודאי לא הפלו בין ישראל למצרים, ואם הפכו לדם, אז גם מימי ישראל נהפכו לדם, אחרת היה מוזכר הדבר שבני ישראל לא נפגעו.
לעניין השינוי במילה "בלטיהם" ולא "בלהטיהם" שהוזכרה לעיל (במטה אהרן שנהפך לתנין). ידועים דברי רבותינו שלהטיהם זה מעשה כשפים ולטיהם זה מעשה שדים, אך נשאלת השאלה מדוע הפסיקו להשתמש במעשה כשפים ועברו למעשה שדים? ונראה לתרץ זאת כך: שכישוף יכול לפעול רק דרך חפץ, ומטות החרטומים היו החפץ שבעזרתו זימנו מלאכי חבלה לביצוע הכישוף (כפי שמסביר הרמב"ן), וברגע שמטה אהרן בלע את מטותם, כל כח הכישוף נבלע במטה אהרון שבלע את מטותם (ולכן מתורצת הקושיה: מדוע נאמר שמטה אהרן בלע את
קונטרס המטות
מטותם, ולא "תנין אהרן בלע את תניניהם"? כי הכוונה לומר שכח הקדושה במטה אהרן בלע את כח הכישוף שבמטות החרטומים, ובכך מנע מהם יותר להשתמש בכוח הכישוף, ולכן נאלצו לפנות לזימון שדים, ששם לא צריך כח כישוף, או חפץ מיוחד, אך כוחם חלש ממעשה כשפים, שאלו מלאכי חבלה ממש, ולא רק שדים שהם חצי רוח וחצי חומר, חציים אנשים וחציים רוחות כפי שמסבירה הגמרא את תכונות השדים, שגם שלמה נהג להפעילם).
ואכן מפליא העניין, שבמופת של מטה אהרן שבולע את מטות החרטומים, מוזכרים- מכשפים- "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהםכן"(שם, יא) ואילו לאחר מכן, בכל 3 המכות- דם, צפרדע וכינים, כבר לא מוזכרים "מכשפים" רק חרטומים, ולא מוזכר בלהטיהם, אלא בלטיהם, כי המכשפים איבדו את כוחם בגלל מטה אהרן שבלע את מטותם.
אך עדיין נשאלת השאלה: מה מיוחד במטות החרטומים שרק דרכם ניתן לפעול בכישוף? ושוב, עניין המטה וייחודו הן לקדושה והן לטומאה, אומר דרשני.
"ויחזק לב פרעה... ויבוא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת"(שם, כב-כג) ומדוע? והרי ה' אמר במפורש- "בזאת תדע כי אני
קונטרס המטות
ה'"(שם, יז), דבר שלא נאמר בשום מכה, חוץ ממכת הדם, אז מדוע פרעה לא שת ליבו? ומדוע צריך שמשה יכה במטהו את היאור ואהרן ינטה את מטהו על מימי מצרים, מדוע לא מספיק אחד מהם? כפי שנראה בשאר המכות, שרק אחד מהם פעיל ולא שניהם?
נקודה נוספת מעניינת בדברי ה' אל משה לומר לפרעה: "כה אמר ה', בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור"(שם, שם), משמע, שמשה מצטט לפרעה את דברי ה', וכאילו ה' אומר: "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור", משמע שה' בכבודו ובעצמו מכה במטה אשר בידו על מימי היאור, ולא שמשה מכה במטה אשר בידו על היאור. ולכאורה איזה מטה יש בידי ה'? על אשור נאמר: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי" (ישעיה י'). אך לא נאמר שאשור הוא מטהו של ה', אלא רק שבט אפיו, אך לא מוזכר בתנ"ך- "מטה ה'". אמנם מטה משה נזכר כמה פעמים בשם- "מטה האלוקים" כפי שכבר הזכרנו לעיל. אך זה היה בשימושו של משה עצמו, ולא שה' בעצמו הכה במטה משה, כפי שמשמע כאן.
ובאמת, על פי הנאמר בסוף פרשת "בשלח" בהכאת הצור, שה' אומר למשה- "ומטך אשר הכית בו את היאור"(שמות יז, ה),
קונטרס המטות
משמע שמשה בעצמו הכה את היאור במטהו, ולא ה'. וניתן לומר, שאכן משה הכה את היאור במטהו ואהרן נטה את מטהו על מימי מצרים, ולא הכה, וה' גם הכה ב"מטהו" השמיימי את המים אשר ביאור, ומשה למטה חיקה את ה' למעלה. ואם רק ה' היה מכה ב"מטהו" את היאור, אז פרעה היה יודע בוודאות - "כי אני ה'", אך ה' רצה לתת לו מקום לטעות, כדי שתהיה לו בחירה ויכביד את לבו, ויקבל את כל 10 המכות, ולכן ציווה גם לאהרן לנטות את מטהו על מימי מצרים, וכך נתן לפרעה אמתלא, לחשוב שכח הכישוף שבלוע במטה אהרן (לאחר בליעת המטות של המכשפים) הוא שגרם למכה, ובפרט שגם חרטומי מצרים עשו זאת בלטיהם (במעשה שדים) דבר שהגביר את ספקנותו.
אך לפי זה יוצא, שבעצם משה עשה דבר שלא נצטווה. אמנם ה' אמר לו: "לך אל פרעה בבוקר... והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך"(שמות ז, טו) ולשם מה לקחת את המטה אם לא בשביל לעשות בו מעשה? אך למעשה לא מופיע ציווי למשה להכות את היאור, אלא רק לאהרן נאמר: "קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים"(שם, יט). ומה שנאמר- "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי..."(שם, יז) זה הרי דברי ה' על עצמו, ולא הוראה למשה להכות, ומדוע משה הכה במטהו על היאור?
קונטרס המטות
וניתן לומר: שהרי כבר בחורב בסנה אומר ה' למשה בשלחו אותו לגאול את ישראל: "ואת המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה בו את האותות"(שמות ד, יז) ומדוע נאמר "אותות" ברבים? הלא רק אות אחד נעשה במטה משה: הפיכתו לנחש בסנה, שצריך לעשות גם בפני זקני ישראל למען יאמינו כי ה' שלחו. ולכן משה הבין שצריך לעשות במטה אות נוסף, וכשה' אומר לו ללכת לפרעה בבוקר ולקחת "את המטה אשר נהפך לנחש"(שמות ז, טו) (שזה האות הראשון שנעשה במטה) ה' בא לרמוז לו, שעכשיו ישתמש בו לאות הנוסף, ואז יתמלא ייעודו- "אשר תעשה בו את האותות". אך למעשה האות השני שנועד למטה של משה יתקיים בבקיעת ים סוף שאז ה' אומר למשה- "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד, טז), ולא כעת, שרק צריך לקחת את המטה כדי שפרעה יראה שכשם שמשה מחזיק מטה, כך ה' בשמים מחזיק מטה שיכה בו את היאור שייהפך לדם, והמטה השמיימי, זה בעצם שרם של ישראל- מיכאל, שיכה את אלוהיהם של מצרים- שזה היאור, ולכן בדברי ה' נאמר- "אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור" ולא כמו בציווי לאהרן שנאמר רק "נטה ידך על מימי מצרים, על נהרותם, על יאוריהם ועל אגמיהם"- ולא מוזכר היאור בנפרד שזה הנילוס שהוא אלוהיהם של מצרים. וכאשר ה' מכה במטה שבידו ביאור
קונטרס המטות
והופכו לדם, זה מרמז על מות או פציעת אלוהיהם של מצרים, כמו אדם שנפצע ושותת דם. ובזאת ידע פרעה "כי אני ה'" ואין עוד מלבדו, והוא המהווה ומקיים את הכל כולל היאור.
וכדוגמא לכך ניתן למצוא במי מריבה- פרשת "חוקת", שה' אומר למשה: "קח את המטה... ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"(במדבר כ, ח)- ומשה מכה בסלע במטה, למרות שלא נצטווה, כי כנראה הבין שאם ה' אומר לקחת את המטה, אפשר גם להכות בו, כמו שכאן ה' רק אומר לו לקחת את המטה ולא להכות, ומשה הכה. ומדוע כאן לא נענש ובמי מריבה נענש? זאת נבהיר בהמשך.
במכת צפרדעים שוב ה' אומר אל משה- "אמור אל אהרן, נטה את ידך במטך..." ואכן אהרן מבצע - "ויט אהרן את ידו על מימי מצרים...."(שמות ח, א-ב) כאן רק אהרן פועל, ובמטה אהרן, ולא במטה משה, ולא מכה את המים, אלא רק נוטה את ידו באוויר כפי שנצטווה ועשה במכת דם שרק נטה את ידו ולא הכה. וגם כאן עושים "כן החרטומים בלטיהםויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים"(שם, ג). גם כאן זה מעשה שדים. כי כח הכישוף בלוע במטה אהרן. וגם כאן משמע שאין הבדל בין ישראל למצרים, כי נאמר: "ותכס את ארץ מצרים"(שם, ב) משמע שכולל את מושב בני ישראל. וכמו שאמרנו במכת דם שגם החרטומים העלו את
קונטרס המטות
הצפרדעים, והם וודאי לא הפלו את ישראל לטובה. וכן במכת כינים שוב רק אהרן מצטווה ופועל - "אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנים בכל ארץ מצרים"(שם, יב). שוב מטה אהרן דווקא, וכנים בכל ארץ מצרים, כולל ישראל, וההבדל, שכאן ה' מצווה להכות במטה ולא לנטותו כמו שהצטווה אהרן בדם ובצפרדעים, והשאלה מדוע ההבדל?
וניתן לומר שיש כאן הבדל בין יסוד המים שעליו פעל המטה במכת דם וצפרדע, לבין יסוד העפר, שעליו פועל המטה במכת כינים, כי יסוד המים מעודן ופחות חומרי מיסוד העפר שהתקלל בחטא עץ הדעת, ולכן המים טיהרו את הארץ במבול, ואינם זקוקים להכאה. אך יסוד העפר זקוק לביטוש והכאה על מנת לעדנו. וכן במקרה של מכת כינים, כדי למלא את ציווי ה' צריך יסוד העפר הכאה, ולא מספיקה נטיית מטה גרידא כפי שמספיקה למים.
"ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכולו...ויאמרו החרטומים... אצבע אלוקים היא"(שם, יד-טו). שוב החרטומים מנסים מעשה שדים אך הפעם לא מצליחים, ואז מודים שגם מטה אהרן שייחסו לו כוחות כישוף בגלל בליעתו את מטותיהם איננו פועל מכח הכישוף חלילה, אלא אצבע אלוקים

קונטרס המטות
היא, ובכך מילא המטה את תפקידו, ויותר לא ייעשה בו שימוש אלא רק במטה משה.
ונשאלת השאלה: מדוע כעת השתכנעו החרטומים בכוחו של מטה אהרן, שלא נובע מכישוף, הלא ייתכן ששדים לא יכולים להוציא כינים, כי זו בריה קטנה משעורה שאין לשדים שליטה עליהן, אך בכישוף שזה מלאכי חבלה, כן ניתן להוציא כינים, ואילו היו בידיהם המטות שבלע אהרן היו יכולים להוציא גם כינים? ומדוע מודים שזו אצבע אלוקים? וניתן לומר: שבעצם מעשה כישוף ומעשה שדים יש להם אותו כח, רק שבמעשה כישוף ניתן להחזיר את הפעולה לקדמותה ובמעשה שדים לא, ולכן השתמשו בתחילה במעשה כישוף, והפכו את מטותיהם לתנינים ואח"כ הפכו בחזרה למטות וזה אפשרי רק בכישוף, ולא במעשה שדים, שאז הם נשארים תנינים ולא חוזרים להיות מטות, ולכן כתוב לעיל "ויבלע מטה אהרן את מטותם" כי אהרן הפך את מטהו לתנין והחזירו למצב מטה, וכן המכשפים והחרטומים הפכו את מטותיהם לתנינים והחזירום למטות (דבר אפשרי בכישוף ולא במעשה שדים) ומטה אהרן בלע את מטותם, במצב של מטות ולא תנינים,ולכן איבדו את יכולת הכישוף, ופנו למעשה שדים, ורעיון זה עונה על השאלה מדוע לא הבינו החרטומים שמטה אהרן זה אצבע אלוקים כבר במכת צפרדע,
קונטרס המטות
שמשה התפלל וסרו הצפרדעים, דבר שהחרטומים במעשה השדים לא יכלו להסיר את הצפרדעים אלא רק להביאם, וכן במכת דם לא יכלו להפוך בחזרה את הדם למים אלא רק מים לדם, כי זה מעשה שדים, שלא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. ולפי הרעיון שאמרנו, שבכישוף אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, לכן לא התרשמו החרטומים מהסרת הצפרדעים, כי הרי זה לדעתם מעשה כישוף שניתן להחזיר את המצב, כפי שהם הצליחו להחזיר את התנינים למטות בתחילה. אך במכת כינים, שמטה אהרן מצליח להוציא כינים, ומעשה שדים לא מצליח הבינו החרטומים שזה לא כישוף, כי בהוצאת הדבר אין הבדל בין כישוף למעשה שדים, רק בהחזרתו לקדמותו יש הבדל, ופה שראו הבדל גם בהבאת המצב הראשון, סימן שמטה אהרן זה לא כישוף אלא כוחות קדושה. כי כוחות הכישוף מגיעים מצד הטומאה, ומעשה שדים זה ניטרלי ולא נחשב לכוחות הטומאה, ולכן יש פוסקים שמתירים להשתמש בשדים, כפי שעשה שלמה המלך עם אשמדאי מלך השדים.
אך יש לשים לב, שהחרטומים אומרים "אצבע אלוקים היא"(שם, שם) ולא אומרים- "יד ה' היא" כפי שה' אמר "בזאת תדע כי אני ה'..."(שמות ז, יז) כי עדיין לא הכירו את התגלות שם הוויה, רק את המושג אלוקים, שזה כח עליון מצד הקדושה, אך את שם
קונטרס המטות
הוויה שמהווה את הכול ושה' הוא האלוקים עוד לא ידעו, ולכן פרעה חיזק את ליבו ולא שמע אליהם, וייכנע רק כשה' בעצמו ללא שליחים יכה במכת בכורות, ואז יידע את יד ה' וייכנע כי "הלבנון באדיר יפול"(ישעיה י), ופרעה שהחשיב את עצמו לאלוה ("לי יאורי ואני עשיתיני"(יחזקאל כט)) ייכנע רק למשלח ולא לשליחים.
ב-3 המכות האמצעיות אין שום נוכחות של מטה, ואהרן סיים את תפקידו במכות, ומכאן והלאה רק משה נשלח ומבצע. ופה במכת ערוב בפעם הראשונה ישנה הבדלה בין ישראל למצרים. והמעניין שדווקא במכת ערוב שמשמעותה ערבוב ישנה לראשונה הבדלה בין ארץ גושן למצרים- "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן...למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"(שמות ח, יח), בניגוד למה שאמרו החרטומים שזה אצבע אלוקים בלבד, ההבדלה בתוך מצרים בין ישראל למצרים (בניגוד ל-3 המכות הראשונות שכולם סבלו) מוכיחה שה' נמצא בקרב הארץ ומכה את זה ומציל את זה. כי שם הוויה זה השגחה פרטית על כל יצור, ושם אלוקים זו הנהגה כללית של העולם. (ראו מעשה בראשית שמוזכר רק שם אלוקים). בשלוש המכות השלישיות עדיין רק משה מבצע את המכות אך יש כאן שימוש במטה משה. במכת ברד נאמר-"ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי ברד
קונטרס המטות
בכל ארץ מצרים"(שמות ט, כב) אך משה לא נוטה רק את ידו אלא משתמש במטה משה- "ויט משה את מטהו על השמים"(שם, כג) שוב משה מוסיף על מה שנצטווה ומדוע? וכן במכת ארבה, ה' אמר למשה- "נטהידך על ארץ מצרים בארבה"(שמות י, יב) ומשה לא נוטה רק את ידו, אלא גם את מטהו- "ויט משה את מטהו על ארץ מצרים"(שם, יג) ושוב מוסיף על מה שנצטווה ומדוע? הרי לא מצינו שנענש על כך כפי שנענש במי מריבה כשהכה בסלע במטה בלי שנצטווה על כך. אך במכת חושך שזו המכה האחרונה שמשה פועל בה (כי במכת בכורות רק ה' פועל) שוב ה' אומר למשה – "נטה ידך על השמיים ויהי חושך על ארץ מצרים"(שם, כא) וכאן משה עושה בדיוק כפי שנצטווה ולא משתמש במטהו- "ויט משה את ידו על השמיים"(שם, כב),ומדוע? הלוא לא השתנה דבר בציווי ה', אז מדוע בשתי המכות הקודמות השתמש במטה וכאן לא?
והשאלה מתחזקת, כי בפעם הבאה שיש שימוש במטה משה, זה בפרשת "בשלח" בקריעת ים סוף, שה' אומר למשה "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד, טז). ומשה- "ויט משה את ידו על הים..."(שם, כא) ומדוע לא משתמש במטהו? ולאחר מכן כשעברו ישראל בתוך הים ומצרים נכנסו
קונטרס המטות
אחריהם לתוך הים, ה' אומר למשה- "נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו"(שם, כו), פה ה' לא מזכיר את מטה משה ומדוע? וכאן משה מבצע בדיוק את דבר ה' "ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בוקר לאיתנו..."(שם, כז).
הפעם הבאה שמוזכר מטה משה זה בהכאת הצור בחורב- "ויאמר ה' אל משה... ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת"(שמות יז, ה), מדוע צריך להזכיר "אשר הכית בו את היאור" הרי בפעם הקודמת הספיק לומר "ואתה הרם את מטך"(שמות יד, טז), אז גם כאן היה מספיק לומר "קח את מטך" ומשה היה מבין שמדובר במטה משה? ומשמע שיש פה רמיזה למשה- שם לא היית אמור להכות עם המטה את היאור ופעלת על דעת עצמך, אך פה, אתה נדרש להכות במטה את הצור- "והכית בצור ויצאו ממנו מים, ויעש כן משה לעיני זקני ישראל"(שמות יז, ו).
מיד לאחר מכן במלחמת עמלק, משה משתמש במטה ללא ציווי מה' – "ויאמר משה אל יהושע... מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטההאלוקים בידי"(שם, ט). פה לראשונה יש התייחסות של משה אל מטהו, וקורא לו – "מטה האלוקים", ולא אומר "ומטי בידי" אלא "מטה האלוקים". "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר
קונטרס המטות
ישראל..."(שם, יא) וכיוון שבידו נמצא מטה האלוקים, אז בהרמת ידו מורם מטה האלוקים וישראל מנצחים וכשמניח ידו- גבר עמלק. ופה מגיע לסיומו תפקידו של מטה משה- "מטה האלוקים"-"אשר נהפך לנחש"- "אשר הכית בו את היאור" ויותר לא מוזכר בתנ"ך. לכאורה...
לעומת זאת מטה אהרן מופיע שוב. לאחר הפסקה ארוכה (מאז מכת כינים), מופיע שוב מטה אהרן בפרשת "קורח"- "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים... ויאמר ה' אל משה, השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי... ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו כן עשה"(במדבר יז, כג-כו)- מעניין שכאן, מטה אהרן מוזכר "לאות", ולפני פרעה מוזכר "למופת". אך האם זהו מטה אהרן שנהפך לתנין, ואשר שימש ל-3 המכות הראשונות במצרים?! מפשט הפסוקים משמע שזה מטה חדש – "דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאיהם לבית אבותם שנים עשר מטות, איש את שמו תכתוב על מטהו, ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם"(שם, טז-יח). משמע מכאן, ש-12 המטות נלקחו מנשיאי כל שבט, ושבט לוי, נשיאו לא היה אהרן אלא- אלעזר בן אהרן הכהן, כפי שמוזכר בפרשת

קונטרס המטות
"במדבר"-"ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן"(במדבר ג, לב).
אם כן, אין זה המטה המקורי של מכות מצרים ורק כעת, לאחר מעשה קרח נכתב שם אהרן על מטה לוי- "ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי". אך ייתכן שזה כן המטה המקורי של אהרן, רק הוריש אותו לבנו בתור נשיא שבט לוי ובמעשה קרח חזר אל אהרן. והפעם האחרונה שמוזכר מטה אהרן, זה לכאורה במי מריבה בפרשת "חוקת"- "וידבר ה' אל משה לאמור: קח את המטה והקהל את העדה, אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"(במדבר כ, ח). משמע "את המטה" שה' מתכוון למטה הידוע של משה- מטה האלוקים- ולכן נאמר בהא הידיעה, בלי לפרט איזה מטה. אך משה לכאורה לוקח מטה אחר- "ויקח משה את המטהמלפני ה' כאשר צווהו"(שם, י). איזה מטה נמצא לפני ה'? לכאורה מטה אהרן שפרח בחטא קורח- "וינח משה את המטות לפני ה' באוהל העדות", "השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת"(במדבר יז, כב-כה). אם כן, כאן, כאשר משה לוקח את המטה "מלפני ה'" משמע שלוקח את מטה אהרן, והאם זה בניגוד לציווי, שה' אמר לו "קח את המטה", שאמרנו שמשמע המטה הידוע – "מטה האלוקים", אם כן מדוע בהמשך הפסוק טורחת התורה להוסיף את המילים- "כאשר
קונטרס המטות
צווהו" שמשמע שלקח את המטה שנצטווה? ובהמשך נאמר "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים"(במדבר כ, יא), משמע שזה מטהו- מטה האלוקים, ולא מטה אהרן, ואז אכן לקח את המטה שנצטווה.
אז מה פשר המילים "מלפני ה'", שמשמע שלקח את המטה שנמצא למשמרת באוהל העדות לפני ה' וזהו מטה אהרן? וניתן לומר, שגם מטה משה הושם באוהל העדות למשמרת לפני ה' ושמשה לא השתמש בו לאחר מלחמת עמלק כי זה מטה האלוקים ולא ראוי לעשות בו שימוש חול (ואכן מצאתי במסכת אבות דרבי נתן פרק מ"א משנה י"ב: "דברים העשויים וגנוזים אלו הן: אוהל מועד וכלים שבו, וארון ושברי לוחות וצנצנת המן והמטה, צלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרןשקדיה ופרחיה, בגדי כהונה ובגדי כהן משיח..." ועל המילה "המטה" אומר ה"בניין יהושע": "היינו מטה של משה". רואים מכאן שגם מטה משה וגם מקלו של אהרן היו מונחים בקודש הקודשים למשמרת ונגנזו ע"י יאשיהו המלך יחד עם הארון.)
מכל האמור לעיל יוצא, שגם במי מריבה נעשה שימוש במטה משה- מטה האלוקים, ולא במטה אהרן המקורי, או המחודש בחטא קורח. אם כן, חלה הפסקה ארוכה של 40 שנה בין השימוש הלפני אחרון במטה משה (מלחמת עמלק) לבין
קונטרס המטות
השימוש במי מריבה שעל סף הכניסה לארץ. ובעצם, השימוש במלחמת עמלק לא הונחה ע"י ה', אלא משה בעצמו לקח את מטה האלוקים בידו- "מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי"(שמות יז, ט). ולמעשה, הציווי הלפני אחרון על השימוש במטה משה היה זמן קצר לפני מלחמת עמלק- על הצור בחורב, שבו ה' ציווה על משה להכות בצור במטהו ולהוציא ממנו מים. ונשאלת השאלה מדוע במי מריבה לא צוווה להכות על הצור ומדוע נענש על הכאתו, מה השתנה מהפעם הקודמת?
על מנת ליישב את כל הקושיות דלעיל, עלינו לחקור את מהות המושג "מטה" מדוע לא נאמר מקל? כפי שאומר יעקב- "במקלי עברתי את הירדן הזה"(בראשית ל"ב) כי מקל על ההליכה ועל פעולות רבות של האדם שהשימוש במקל מקל לבצען. שם העצם מטה בא מהשרשנ.ט.ה ולכן יש דגש בט' שהנ' נבלעת בו. המילה מטה משמשת במקרא הן כמקל שמסייע להליכה כמו שהיה מטה משה לפני מעמד הסנה- מטה רועים. הן כמשענת- "בשברי לכם מטה לחם" (ויקרא כ"ו) ששם פירוש המטה-זה משען הפרנסה, והן ככינוי לשבטי ישראל "לתשעת המטות וחצי המטה" (במדבר ל"ד) והן ככינוי לענף עץ- "צץ המטה פרח הזדון" (יחזקאל ז').

קונטרס המטות
במסכת אבות פרק ה' משנה ו' מוזכר מטה משה כאחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, אך למען הדיוק לא מוזכרת המילה "משה" אלא סתם "מטה" ורש"י שם אומר: "והמטה של משה שבו שם מפורש חקוק, מונח ועומד עד שנתנו למשה, ולא זהו מטה אהרן דהא כתיב 'ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי' ואי אפשר שכתוב בו שם אהרן" עכ"ל. באותה משנה גם מוזכרים "פי הארץ" ואומר רש"י: "שפצתה את פיה בימי קורח" עכ"ל. וכן "פי הבאר" אומר רש"י: "פי הבאר של מרים שנבלע הפתח בסלע וכשהכה משה הסלע, פתח הסלע את פיו שנברא לו מקדם" עכ"ל. ובאותה המשנה יש דעת היש אומרים- "אף המזיקין".
מצד שני במסכת פסחים דף נד- מובאת ברייתא שדומה למשנה זו באבות, אך שונה במספר דברים ושם לא מוזכרת המילה מטה בדברי תנא קמא אלא בדברי היש אומרים- "ויש אומרים אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ויש אומרים אף המזיקין". יוצא שהעימות בין מטה אהרן למטה משה מתקיים גם בין ברייתא למשנה.
לפי המשנה במסכת אבות המטה נוצר בערב שבת בין השמשות לפי תנא קמא, ולפי הברייתא- לפי ת"ק בכלל לא מוזכר המטה ולפי היש אומרים מוזכר מקלו של אהרן בחטא קורח שפרח
קונטרס המטות
והוציא פרחים ושקדים. יש לדעת שערב שבת בין השמשות זהו יום השישי לבריאה, לפני כניסת השבת הראשונה ולאחר חטא עץ הדעת וגירוש אדם וחווה מגן עדן. ומדוע לא נבראו עשרת הדברים לפני כן? יש לתלות זאת במישרין בחטא עץ הדעת שבעקבותיו נולד הצורך בעשרת הדברים: "פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, המן, המטה, השמיר, הכתב, והמכתב, והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" (משנה אבות פ"ה משנה ו') ולפי הברייתא בפסחים צריך להוסיף את בגדו של אדם הראשון ואת מערת משה ואליהו ואת מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. משמע, שללא חטא עץ הדעת לא היה צורך בבריאת הדברים דלעיל, כי לא היה מושג של חטא, ולא היה צורך אפילו ב"צבת בצבת עשויה" כי אדם וחווה היו נשארים בגן עדן ללא צורך בעבודה ובכלי עבודה שהגירוש מגן עדן הכריחם.
ויש לחקור, מה הם המזיקין המוזכרים במשנה באבות: האם אלו מלאכי חבלה, או רוחות בכף הקלע הסובבות בעולם ופוגעות בבני אדם או שדים מזיקים הנמצאים בחורבות והמתוארים בהרחבה בגמרא, או כולם ביחד? או כל כוחות הטומאה של הסטרא אחרא שקיבלו כוח מהנחש הקדמוני, שהביא את המוות לעולם בהחטיאו את אדם, ומכח כך נוצר הצורך במלאך המוות
קונטרס המטות
שעליו נאמר בסוף היום השישי לבריאה- "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" שעל זה אומרת הגמרא: "מאוד זה מלאך המוות" ואם כן זה מקביל לזמן ערב שבת בין השמשות שנבראו המזיקין הכפופים למלאך המוות הממונה על כוחות הטומאה. אך מדוע לשיטת ת"ק במשנה באבות לא מוזכרים המזיקין? ולשיטתו, מתי נבראו המזיקין? וכן מדוע ת"ק של המשנה באבות אומר מטה סתם ולא מפרש "מטה משה" כמו שהתנא של הברייתא פירש "מקלו של אהרן"? וכן דברי רש"י שמטה משה היה חקוק עליו שם המפורש וניתן למשה, לא מסתדרים עם פשט הפסוקים בפרשת "שמות" שמשמע משם שמשה החזיק מטה רועים פשוט וה' אמר לו "מה זה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו"(שמות ד')- משמע שמשה הופתע מהשינוי במטה ואילו ידע ששם המופרש חקוק עליו מה יש לו לברוח? וכן בפשטות משמע שהמטה נהפך לנחש בציווי ה' ללא צורך בשם מפורש חקוק עליו. ואפילו מטה אהרן נהפך לתנין ללא צורך בשם המפורש.
לכן נראה לומר שהמטה שנברא בערב שבת בין השמשות הוא בעצם- כח המטה- כלומר חפץ ניטראלי שניתן להטותו לכוחות הקדושה ומאידך לכוחות הטומאה ולכן נקרא מטה מלשון הטיה
קונטרס המטות
לכאן או לכאן. בדיוק כפי שבימינו תא גזע עוברי יכול להתפתח לכל איבר בגוף והכל תלוי בהיכן הוא מונח, אם זה ביד הוא יתפתח ליד, ואם ליד הרגל – יתפתח לרגל. כך המטה (שנברא בערב שבת בין השמשות לאחר חטא עץ הדעת וגירוש אדם וחווה לעולם חומרי עם משיכה לטומאה ומאידך משיכה לקדושה מצד הנשמה האלוקית) נברא כמשענת וככלי שיפעל לפי הטייתו של האדם אם לקדושה ואם לטומאה, ולכן ת"ק לא מזכיר את המזיקין כי הם טמונים במטה בפוטנציאל לפי בחירתו של האדם. ולכן מצד אחד יש את מטה אהרן (לא מטה משה שזה מטה האלוקים ובכלל לא שייך לנטראליות) שפועל לצד הקדושה מכוח קדושתו של האוחז בו – אהרן הצדיק, ומצד שני מטות המכשפים החרטומים שמשתמשים במטה לצד הטומאה ומטים אותו לטובת כישוף ומלאכי חבלה.
ובעצם המטה זה ידאאריכתא של האדם האוחז בו- "על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כ"א). אך מטה משה- מטה האלוקים, התקדש ע"י ה' בסנה ולא בתור ידאאריכתא של משה כי כאשר ה' אומר למשה בסנה "מה זה בידך ויאמר מטה" לא מובנת השאלה ולא מובנת תשובתו של משה, כי אם אדם רגיל היה שואל את משה מה זה בידך, בכלל לא היה עונה לו כי הלא רואה לבד שזה מקל רועים פשוט אז מה השאלה בכלל? ק"ו הקב"ה, ועצם תשובתו
קונטרס המטות
של משה לא מובנת!! אלא חייבים לומר, ששאלת ה' למשה מה זה בידך היא רמז לשאלה עמוקה יותר: מה ביד בן אנוש לעשות? מה נתון בידו לפעול, ועל זה משיב משה-מטה, יש בידי להטות את הבחירה לקדושה או לטומאה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובידי אדם יש בחירה לנטות לכאן או לכאן, ואז ה' אומר למשה "השליכהו ארצה" כלומר: השלך את יכולת הבחירה שלך ויכולת ההטיה שלך ותתן לארציות שבך לשלוט, כי מעפר נוצרת, ואז- "וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו" ברגע שאדם משליך את הבחירה ונותן לארציות לשלוט, הוא כבר בצד של הנחש הקדמוני- כוחות הטומאה, כי כשאדם לא נלחם ביצר, ממילא לא נשאר במקום אלא נופל בידיו, ולכן משה נס מפני הנחש, כי משה זה הנשמה שבורחת משליטת הנחש.
ואז ה' אומר אל משה "שלח ידך ואחוז בזנבו"(שמות ד, ד) כלומר, אם נפלת בידי הנחש, אל תלך נגדו חזיתית ראש בראש אלא בתחבולות תעשה לך מלחמה, וכמו שהנחש תוקף את העקב של האדם ("ואתה תשופנו עקב"(בראשית ג, טו)) גם אתה תגזול את החנית מידי המצרי ותכהו בחניתו, ותתפוס בזנבו (שזה העקב של הנחש) ואז יהיה "למטה בכפך"(שמות ד, ד)- בכפייה יהיה לך למטה- לידאאריכתא ועל כל אשר תחפוץ תטנו.

קונטרס המטות
ולענייננו: כאשר משה משליך את המטה מידו ובעצם מעביר את השליטה במטה לידי הקב"ה, אז "ויהי לנחש" ברצון ה' ולא בפעולתו של משה, ולכן מכאן והלאה נקרא- "מטה האלוקים"- ובניגוד למטה אהרן ולמטות המכשפים שהם ידאאריכתא של בעליהם ומבצעים את רצונם, מטהו של משה שייך לה' ומשה עצמו נהפך לידאאריכתא של ה' ויחד איתו מטהו, ולכן לא ניתן למשה להשתמש במטהו לפי רצונו אלא רק עפ"י ציווי ה'.
ולכן כאשר משה ואהרן נפגשים עם זקני ישראל ועושים לעיניהם את 3 האותות, שאחד מהם זה מטה משה שנהפך לנחש- זה נעשה עפ"י ציווי ה' ומטה זה מיועד רק לקדושה- שישראל יאמינו ויקבלו את אהרן ומשה כשליחי ה'. אך כאשר משה ואהרן הולכים להתמודד עם פרעה וחרטומיו והמכשפים, שגם להם יש מטות, פה ה' אומר למשה לומר לאהרן לקחת את מטהו במלחמה מול מטות החרטומים, וזה נקרא מופת ולא אות, כי האותות שנעשו לעיני זקני ישראל נקראים אותות כי המילה אות פירושה סימן "כי אות היא ביני וביניכם" (שמות ל"א) "וישם ה' לקין אות" (בראשית ד) "והיה הדם לכם לאות" (שמות י"ב) "וקשרתם לאות על ידך" (דברים ו), בכל הדוגמאות האלה "אות" זה סימן ולא נס מעל הטבע, וכן ישראל שהם זרע הקודש מאמינים בני מאמינים לא היו זקוקים לניסים כדי להאמין אלא
קונטרס המטות
רק לסימן שבאמת משה ואהרן נשלחו ע"י ה' ולא פועלים ע"י כישוף וכדומה.
אך פרעה דורש מופת- נס מעל הטבע, ולכך לא מיועד מטה האלוקים ומספיק מטה אהרן שיוכיח, שכמו שלטומאה יש כח לשנות את הטבע כך גם לקדושה, כי זה לעומת זה עשה האלוקים. ומטה אהרן נמצא בשליטתו של אהרן וכידאאריכתא שלו, כמו שמטות החרטומים נמצאים בשליטתם, בניגוד למטה משה שנמצא בשליטתו הישירה של אלוקים ומשה הוא רק ידאאריכתא של ה'. ולכן מטה אהרן נהפך לתנין ולא לנחש כי ההתמודדות כאן מול מצרים, ופרעה שמשווה את עצמו לתנין בתור אלוהות של מצרים- "התנים הגדול השוכן בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט).
בניגוד למטה משה שנהפך לנחש לעיני בני ישראל, כי הנחש הקדמוני הוא האויב של עם ישראל ושייך אליהם ובקבלת התורה תוסר מהם זוהמת הנחש, ויתוקן חטא עץ הדעת שגרם הנחש, עד חטא העגל ששוב יחזור הקלקול.
וכאשר החרטומים המכשפים משליכים את מטותיהם ונהפכים לתנינים בולע מטה אהרן את מטותם לרמוז שהקדושה של אדם אחד גוברת על טומאה של הרבה, וברגע זה איבדו החרטומים את יכולת הכישוף כי כוחות הטומאה שלהם השתעבדו לכח
קונטרס המטות
הקדושה של אהרן. ומעכשיו פונים החרטומים למעשה שדים ניטראלי ולא שייך לכוחות הטומאה, אך כל עוד שנלחמים החרטומים נדרש מטה אהרן בלבד להתמודד איתם, ולכן בשלוש המכות הראשונות, מטה אהרן מבצע את המכות, עד שהחרטומים מודים במכת כינים שאצבע אלוקים היא ואז מסתיים תפקידו של מטה אהרן.
וכעת נסביר מדוע במכת דם משה מכה במטהו את היאור בזמן שלא נצטווה על כך ורק אהרן נצטווה לנטות את מטהו על מימי מצרים? וזאת נבין ע"פ שליחתו של משה אל פרעה בבוקר כשיוצא המיימה וה' אומר למשה "והמטה אשר נהפך לנחש קח בידך"(שמות ז, טו) כלומר: מטה האלוקים קח בידך. וכשה' אומר לפרעה באמצעות משה- "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור"(שם, יז) והרי הסברנו שמטה משה בעצם נמצא בידו של ה' ולא בידו של משה ומשה הוא ידאאריכתא של ה', אם כן הבין משה שגם הוא צריך להכות במטה את היאור כדי לקיים את ציווי ה', בפרט שה' אמר לו לקחת את המטה כאשר הולך אל פרעה. וכבר הסברנו שבמכת דם ה' בעצם הכה את היאור- אלוהי מצרים במטה אשר בידו. ואהרן התמודד עם חרטומי מצרים במטהו, ורק נטה מטהו על מימי מצרים באופן כללי ולא על היאור דווקא. וממילא מובן למה ב-3 המכות
קונטרס המטות
הראשונות, לא היתה הבדלה בין ישראל למצרים, כי 3 המכות הראשונות היו התמודדות בין כוחות הקדושה בידי אהרן לבין כוחות הטומאה בידי החרטומים, להראות להם שגם כוחות הטומאה נוצרו בידי ה' ולא כח נפרד בבריאה, וכאשר הודו בכך החרטומים שאצבע אלוקים היא - הגיע הזמן למכות מצרים הבאות בתור עונש למצרים, ואז צריך להיות הבדלה בין מצרים לישראל.
ומדוע גם ישראל סבלו ב-3 המכות הראשונות? כי הרי לאחר שפרעה העניש את ישראל, ואמר "אינני נותן לכם תבן"(שמות ה, י) איבדו ישראל את אמונתם "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"(שמות ו, ט)- ולכן גם ישראל סבלו ב-3 המכות הראשונות כדי להעריך את הצלתם במכות האחרונות, כי אחרת לא היו מודעים לגודל ההצלה.
וב-3 המכות השניות שבהן פועל משה ללא המטה, לא נאמר לו ע"י ה' נטה את ידך ולכן משה פועל ללא המטה. אך במכת הברד והארבה שה' אומר אל משה "נטה את ידך" ומופיע הפועל "לנטות" השייך למילה מטה, אז משה על דעת עצמו- "ויט משה את מטהו", כי חושב שזה כמו במכת הדם שידו ומטהו שימשו כיד ה'. וכן במכת ארבה חוזר הדבר שה' אומר "נטה את ידך", ומשה נוטה את מטהו למרות שלא נאמר לו מטה.
קונטרס המטות
אך אם כן מדוע במכת חושך שה' אומר למשה "נטה את ידך" משה לא משתמש במטהו ונוטה רק את ידו, מה נשתנה משתי המכות הקודמות? וניתן לתרץ זאת: שהרי כאשר ה' בתחילת מכת דם אומר לפרעה "בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי" אז כל עוד שפרעה לא יכיר בה', עדיין יידרש משה למטה כי הוא יד ה'. ולכן כל פעם שה' אומר למשה- "נטה את ידך" מבין משה שכעת ה' מכה בעצמו ע"י משה ולכן צריך את המטה, אך לאחר מכת הארבה שפרעה אומר "חטאתי לה' אלוקיכם ולכם"(שמות י, טז) בעצם הושגה המטרה של "בזאת תדע כי אני ה'", ולמרות שפרעה ממשיך להקשות את ליבו אין זה נובע מכך ששיקר בהודאתו כאן כמו שהיה במכת הברד שאמר "חטאתי הפעם"(שמות ט, כז) ואח"כ – "ויחזק לב פרעה"(שמות ט, לה) אלא כאן כתוב במכת הארבה- "ויחזק ה' את לב פרעה"(שמות י, כ) כלומר לא מצד עצמו פרעה חזר בו, והודאתו שחטא לה' נשארת, וממילא כבר לא צריך יותר את מטה משה כידאאריכתא של ה', ולכן כאשר ה' אומר במכת חושך למשה "נטה את ידך" משה מבין זאת כפשוטו- ללא המטה, ונוטה רק את ידו.
וכעת נגיע לראשית דברינו, מדוע בבקיעת ים סוף ה' אומר למשה להשתמש במטה, ובשוב המים על מצרים אינו נדרש למטה?
קונטרס המטות
וניתן לומר שהרי בקיעת ים סוף נועדה להצלת ישראל שיעברו ביבשה בתוך הים ובמגעים עם ישראל משמש מטה האלוקים כפי ששימש באותות שנעשו לזקני ישראל, אך בשוב המים על המצרים זו מכה למצרים ולשם כך לא נדרש המטה של משה, מאז שפרעה הודה כי ה' הוא האלוקים- במכת ארבה.
אך אם כן מדוע בבקיעת ים סוף, להצלת ישראל משה לא משתמש במטה למרות שה' אמר לו "הרם את מטך ונטה את ידך", ומשה לא עושה כן, אלא "ויט משה את ידו על הים" ולא מוזכר מטהו? וניתן לומר שהרי ה' לא צריך את מטה משה כדי לבקוע את הים, וכל עניין המטה, זה כי נדרש השתדלות מלמטה ע"י משה וישראל ואמונה וביטחון בה', כדי שתהיה אתערותאדלעילא וייבקע הים, ולכן ה' אומר למשה לקחת את המטה שכבר מלומד בניסים וזה יגרום למשה וישראל ביטחון גדול יותר, אך משה שמבין זאת בוטח בה' ולא נזקק למטה ונוטה את ידו בלבד ובכח בטחונו בה' נבקע הים. ואכן בתחילה ה' רק אומר "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו"(שמות יד, טז) כלומר לא צריך מטה רק בטחון, כמו נחשון בן עמינדב שנכנס לים והתחיל ללכת, אך כיוון ששאר העם לא הגיעו לדרגה כזאת של בטחון, ה' אומר: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שם, יז). ולפי זה ניתן לתרץ גם מדוע ה' בשיבת הים לא
קונטרס המטות
מזכיר את המטה, כי משה כבר הגיע לדרגה שידו בלי המטה היא יד ה' ולא צריך לחזקו. וכעת מובן מדוע על הצור בחורב ה' אומר למשה-"ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך"(שמות יז, ה) ומדוע לא אומר "ומטך אשר בקעת בו את הים קח בידך"? כי משה לא באמת השתמש במטה בבקיעת ים סוף. אך מדוע כאן על הצור ה' אומר למשה לקחת את המטה ולהכות בו את הצור, מדוע נזקק למטה במקום כזה אם בים סוף לא נזקק למטה?
ויש לומר שהכול תלוי במצב של עם ישראל באותו רגע וכן של משה, וכעת משה צועק אל ה' "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני"(שם, ד) וכן העם במצב של מריבה עם ה' ולכן נקרא המקום "מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'"(שם, ז) ולכן נדרש המטה ולא רק לנטות אותו באוויר אלא אף להכות בו את הצור, ולכן ה' אומר למשה "ומטך אשר הכית בו את היאור" כי עכשיו חזרת לדרגה של אז שצריך הכאה.
וכן במלחמת עמלק שלאחר מכן שעם ישראל רפויים- "ויזנב בך כל הנחשלים אחריךואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים" (דברים כ"ה), משה בעצמו ללא ציווי ה' לוקח את מטה האלוקים בידו כדי לחזק את בטחון עם ישראל בישועת ה', וגם בגלל שעמלק זה אויב ה' וכמו שנגד פרעה ה' נלחם בעצמו והכה את היאור

קונטרס המטות
במטהו כך גם בעמלק צריך את מטה האלוקים כידאאריכתא של ה'.
אך לאחר ארבעים שנה- במי מריבה, ה' אומר אל משה "קח את המטה.... ודברתם אל הסלע... ונתן מימיו"(במדבר כ, ח) ומשה מכה בסלע פעמיים ונענש גם הוא וגם אהרן. ונשאלת השאלה מדוע נאמר להם לקחת את המטה, אם רק צריכים לדבר אל הסלע?
כי כעת לאחר 40 שנה במדבר, עם ישראל בדרגה גבוהה יותר מהפעם הקודמת שהיה צריך להכות בסלע במטה, ולכן צריך לקחת את המטה ההוא כדי להזכיר את המצב ההוא שהיה צריך מטה להכות וכעת הם בדרגה שמספיק לדבר אל הסלע ולא צריך מטה ולא הכאות, אך משה חושב שהם לא בדרגה כזו שיספיק הדיבור אלא חזרו למצב הקודם לפני 40 שנה ולכן אומר "שמעו נא המורים"(שם, י) ומכה את הסלע פעמיים, כנגד הפעם הקודמת וכנגד הפעם הזו, כדי לומר שלא השתנו ועל זה נענש. ועוד סיבה לכך שאז היה צריך להכות במטה בסלע ועכשיו רק לדבר, כי אז עם ישראל במצרים הורגל במעשי כישוף ששוברים את הטבע ומעל הטבע והיה צריך להראות להם שגם בקדושה אפשר לפעול נגד הטבע ולשברו כפי שהמטה שובר את הטבע של הסלע וגורם לו להוציא מים ולכן ההכאה מרמזת שהקדושה
קונטרס המטות
שוברת את הטבע ומעליו. אך כעת לאחר 40 שנה שזה דור חדש שגדל על ניסים במדבר 40 שנה, ישראל צריכים להבין שהטבע בעצמו זה רצון ה' המהווה אותו בכל רגע ולא צריך לשבור את הטבע אלא מספיק לדבר אליו והוא מעצמו נותן מימיו ולכן נאמר- "דברתם אל הסלע ונתן מימיו"(שם, ח) כלומר שהסלע עצמו הוא גם מים ולא מנוגד בטבעו למים כי הכל זה רצון ה' ולא קיום נפרד לעצמו. ומי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק ואין כאן שינוי אלא הכל אחד.
ועל הדרך יובן גם מדוע שבטי ישראל שונה שמם ל"מטות ישראל"("איש איש למטה"(במדבר א, ד)) רק בספר "במדבר", לאחר סידורם כשבטים נבדלים מסביב למשכן ה',כי עד אז היו מעורבבים אחד בשני וכעת כשנבדלו כל אחד לשבטו נוצר מצב חדש של ייחודיות רוחנית לכל שבט- מטה.